ארבעים שנה אחרי שפירסם את הוא הלך בשדות, זכה משה שמיר בפרס ישראל לספרות. הזמן לא גרע כהוא זה מראשונותו. אדרבה, ממרחק זה בולט ביתר־שאת ייחודו כאחד ממניחי־יסודותיה של הסיפורת העברית הארצישראלית ומראשי־המדברים בה עד עצם הימים האלה.

מראשית דרכו מרבים לצטט את “עם בני דורי” ב“ילקוט הרעים” ג' (סתיו תש"ו, 1946), ובמהופך. עיקרו של המניפסטו: תפישׂה היסטורית, שחרף תהפוכות קיצוניות בזיקותיו האידיאולוגיות, ידבק בה משה שמיר בעקיבות כל השנים. כחוט־השני תעבור את יצירתו, עד ל“יונה בחצר זרה” ול“הינומת הכלה”. כך כתב שמיר הצעיר במניפסטו:

את ההיסטוריה מדמה שם שמיר ל“סולם” ואת דורו ל“שלב בסולם”. ומכאן ההמשך:

“אחריות” מהי? שוב ושוב מדגיש שמיר את “מהפיכת המציאות”. אמנם, “שייכות מוחלטת, מאה אחוזית, למהפיכה האנושית” היא הנותנת “טעם ליצירתנו, לחיפושינו, לטעויותינו, לבדידותנו לפעמים”, אבל מבחנו של הדור יהיה “מבחן החיים”:

עד לעייפה הרבו לצטט כמה פסוקים:

כנגד זה לא הושם כלל לב לפתיחת אותה חוברת, הכתובה בסגנונו המובהק של שמיר, “שיחת רעים”. עניינה הוא – האחריות. כל הצמיחה בארץ, נאמר שם, גם שלזה

מהמקום שאנחנו עומדים בו היום מגרה למחשבה איזה עיקר בלתי־משתנה בפעילותו של שמיר כמספר, פובליציסט, עורך ואיש־ציבור. אסופות מאמריו מהשנים האחרונות, ובעיקר “החוט המשולש” ו“נתן אלתרמן – המשורר כמנהיג”, מלמדות הרבה על מחברם. בספרו עניין אישי – עם שלושים וחמישה משוררים, כלל שמיר את המאמר “שביל היחיד ודרך הרבים” על “הטור השביעי”, תהייה על כפל־הפנים אצל אלתרמן. רק לסיבור־האוזן כמה משפטי מפתח:

כמה דומים הדברים על אלתרמן ל“אל בני דורי”. גם שם דימה שמיר הצעיר את תחושת הדור ל“מין רגש אחריות סולמי!… אחריות. אחריות לדור, לחיים, לתכנם. רגש נתינת הדין יום יום ושעה שעה…”

*

עודני זוכר את פגישתי הראשונה, המהממת, עם יכין ובועז של הסיפורת הארצישראלית, עם הפרוזה של ס. יזהר בהחורשה בגבעה ובשיירה של חצות ועם זו של שמיר בהוא הלך בשדות, במו ידיו ותחת השמש. גדולה ומסעירה גם מייחודו המובהק של כל אחד מהשניים, היתה אותה מוסיקה ארצישראלית אחרת, משותפת לכולנו, שמילאה את הקורא הצעיר ובישרה: זה אנחנו, כן. יותר מזה: אפשר לקרוא ואפשר לכתוב בעברית שלנו. היום, ולא לשמחתנו, אין עוד בעולם סיפורת עברית שאינה ישראלית. עד לרגע הראשית ההוא – כך לפחות חש קורא זה, המעיד על עצמו – היתה סיפורת עברית, בעיקרה מהגולה ועל הגולה, שכמה מיוצריה ישבו וכתבו גם בארץ־ישראל.

זה עיקרו של המהפך ההיסטורי, שהחל לפני חמישים שנה. אני עצמי גיליתי סיפורת זו עשר שנים מאוחר יותר, עם גישוש יצירתי מהוסס ראשון שלי ערב מלחמת העצמאות. עד היום שמור בפי טעמו של שיכרון־הקריאה הראשון, שומע את הרינה הפנימית: כן, אפשר לכתוב!

הפריצה הגדולה היתה בזה, שכפי שכתב משה שמיר (וכפי שלפניו כתב יזהר) לא כתבו עד אז בסיפורת העברית. אינני מדבר על גדולה, כי אם על אַחֵרוּת. כך ועל אלה המסוימים כותבים רק מי שזו שפת ינקותם וילדותם, שפת יומם ולילם, שפת האהבה ושפת המלחמה, שפת הנוף ושפת הנפש, שפת הקללה ושפת הברכה. מוכרחים לקצר, אבל מתי לפני “הוא הלך בשדות” אופיין גיבור סיפור עברי במשפטים כאלה:

לא היה גיבור כזה, לא היתה כתיבה כזאת, ולא פלא שפריצתו של שמיר קנתה לה מייד רבבות חסידים, גם גירתה מראשיתה את כל סוגי תגובות־הנגד. היום אי־אפשר כלל לתאר את הזדהותו העמוקה של בן הזמן עם “הוא הלך בשדות”, את ההתלהבות שעורר במו ידיו, את התהודה הלאומית של מלך בשר ודם.

*

פה אני רוצה להתרכז בהיבט אחד בלבד, שכבר רמזתי עליו קודם, זה שכנראה גם משך כל־כך, אולי שלא מדעת, את הקורא הישראלי אל גיבוריו של שמיר. אתלה בהיסטוריון יהודי דגול, ברנרד לואיס. במסתו “היסטוריה – זיכרון, שיחזור, המצאה”, מבחין לואיס בין:

היסטוריה כזיכרון – מה שנושאים הדורות בכתבי־קודש, בספרות קלסית ובמורשת הכתיבה ההיסטורית, כלומר הזיכרון הקיבוצי.

היסטוריה כשיחזור – מאורעות ותנועות, אישים ורעיונות שהזיכרון הקיבוצי דחה והשכיח במהלך הדורות ואילו המחקר המדעי משחזר בחפירות, ניתוח תעודות, פיענוח כתבים בשפות נשכחות. (חפירות מצדה, המגילות הגנוזות ושאר תגליות במערות מדבר יהודה הן דוגמאות בולטות.) כיוון שוודאות גמורה אין כאן, ממלא את החסר דמיונו של המשחזר. מכאן אנחנו מגיעים אל ה־

היסטוריה כהמצאה – כותב לואיס:

מעמדה זו בוחן לואיס את מיתוס מצדה ביישוב ובמדינת ישראל:

שילוש היסטורי זה ו“המצאת עצמנו” בכללו, אומר עכשיו אני, טבוע בכל מה שרותח ומבעבע פה מראשית הציונות ועד לימים אלה ממש. היו “אבלי ציון” ו“שומרי החומות” וכל שאר מקיימי הזיכרון הקיבוצי. היו היסטוריונים וארכיאולוגים ושאר משחזרים. בצירופים החיוניים הגדולים הכריעה ההמצאה היוצרת, המניעה אנשים ומעשים. העיקר אינו ההיסטוריה “כפי שהיתה באמת” כדברי ראנקה, אלא מה ש“צריך היה שיהיה”. העבר הוא ראי, שההווה רואה בו את עתידו. לא סתם “אחרי אלפיים שנות גלות שבנו אלייך, ירושלים”, אלא אנחנו שוב “כובשי כנען בסערה”, אנחנו נחשון בן עמינדב, שמשון וגדעון ושאול ודויד, מתתיהו ובניו, אלכסנדר ינאי ויוחנן מגוש חלב ואלעזר בן יאיר ובר כוזיבא. אנחנו ממציאים את עצמנו, את “הצבר”, “העברי”, “הישראלי”, שהוא גם יהודי אותנטי גם יצור חדש.

משה שמיר הרבה לעסוק בהיסטוריה, ולא רק ברומנים ובמחזות ההיסטוריים בלבד. ודאי, בולט מכל מלך בשר ודם, שעד היום לא קם לו מתחרה בסיפורת הישראלית. היענותם הנלהבת של קוראיו הרבים העידה על סגולותיו הספרותיות היקרות, אבל היום אני מבין, שברומן זה, הזוכר, משחזר וממציא את רגע־השיא של בית־חשמונאי, ביקש הישראלי המתהווה לראות כבראי גם את עתידו שלו.

זאת ועוד: אנלוגיות לא רק התבקשו, אלא גם נעשו בשפע, בין אורי של “הוא הלך בשדות”, אלי של “פרקי אליק” (“במו ידיו”) וינאי של “מלך בשר ודם”. כלומר, יש פה לכאורה מין דבר והיפוכו. שמיר של שני הספרים הראשונים מתואר כמבשר “הפראים האצילים”, חתוכי העבר, הלא־יהודיים, הלא־היסטוריים. אין שורה שחבטנו אותה יותר ודרשנו אותה פנים ואחור, פשט, רמז, דרש וסוד, משורת־הפתיחה של פרקי אליק:

“אליק נולד מן הים.”

אליק, כמו אורי, הוא הצבר המיתולוגי, כולו כביכול מכאן, נולד “מקצף הגלים”. פרופ' גרשון שקד הכתיר חטיבה שלימה בכרך השלישי של “הספורת העברית 1880–1980”, המבוא ל“דורות בארץ”, בשם: “מן הים?” בגוף הפרק מתעכב שקד על היקבעות דמותו של אורי כסמל למודל החדש, אנטי־מודל לדמויות הדור הקודם. לחיזוק הוא מצטט את שמיר עצמו (“נוצר מבנה־אופי חדש של אדם חלוץ סוציאליסט חילוני” – אך שימו לב להמשך: “– – שאין דומה לו – – אלא ביהודי החסיד –”).

ושקד מעיר:

זו ההזדמנות להודות: אני עצמי דחיתי כבר לפני שנים, ובהכרה צלולה, את “הישראלי המומצא”, הצבר המיתולוגי המתנכר לעם היהודי הממשי של בין חורבן ביתר לייסוד מקווה ישראל ומבקש להתחבר ישר להיסטוריה העברית, או הכנענית, על האדמה הזאת, להיות כ“אדני השדה”. והנה זימן לי עיון מחודש בכמה מספרי שמיר, כמה הפתעות משמחות, ואפתח בזו שמבחינתי היא המרעישה ביותר.

“אליק נולד מן הים?” אילו הבלים. כבר בעמוד הראשון הכל להיפך. הנה הכתוב, בקיצורים גדולים:

כאיש נדהם הייתי למקרא שורה אחרונה זו יותר משמונה־עשרה שנה אחרי שהתפרסם ספרי “של מי אתה ילד”, שבשמו, כמו בסיפור עצמו ביקשתי לבטא מהות צברית אחרת, בין השאר גם כוויכוח סמוי עם “אליק נולד מן הים”. בפרק, שאת שמו נתתי לסיפור כולו, מתוארת ראשית זכרונו של הילד, הנשאל שוב ושוב, “של מי אתה ילד? של מי?”, הממרר בבכי כשאומרים לו שנקנה מהבדואים, שהוא ערבצ’יק, ואז מחבק אותו אליו אביו ואומר לו:

“שלנו אתה, גולם, ודאי שלנו.”

מה נפלאה פגישה כזאת אחרי כל השנים האלה, מה משמחות מהמרחק הרב הזה הפנים האחרות האלה ביצירה, שאוהבים ויריבים כאחד התעקשו לראות בה פן אחד בלבד, הראשונים “מבנה־אופי חדש”, גיבור דורנו בלי מרכאות; האחרונים, בלגלוג שנהפך לבון טון, “נער ונערה על מגש הכסף, אנטי גלותיים, אנו אנו.” הפנים האחרות האלה לא הופיעו פתאום. הן היו שם כמעט ארבעים שנה. היום אנחנו בשלים לראותן.

כך ב“מלך בשר ודם”, שקוראיו מצאו בו בעיקר מה שאליו צמאה נפשם, אומה עם מלך וצבא וקרבות ומשתאות וכוהנים והיסטוריונים ואנשי־רוח שהם לב הממסד ומתקני עולם בעת ובעונה אחת, אומה מושרשת בקרקע, כובשת את ריבונותה בחרב ובדיפלומטיה, אחת מאומות העולם ונבדלת מהן לטובה. גם לשון הספר, שצירפה את “העברית שלנו” ואת סגנונות הדורות הרחוקים ההם, כמו הפכה למיקשה אחת את שלושת ממדי ההיסטוריה העברית – הזיכרון הקיבוצי, השיחזור, ההמצאה.

אינני מתיימר להעריך על רגל אחת את יצירתו הרחבה של שמיר. בסך־הכל אני מספר על שתיים שלוש פגישות, שגם אחרי כל השנים האלה, העניקו לי את חדוות החידוש. לא רק ב“תחת השמש” נרמז הקשר היהודי, שיילך ויכבוש כעבור שנים (ב“יונה בחצר זרה” ו“בהינומת הכלה”, כמו בספר־המשפחה “לא רחוקים מן העץ”) את מרכז־השדה ביצירתו ובפובליציסטיקה של שמיר. אני מצביע על דף אחד ב“מלך בשר ודם”, שינאי מבטא בו את מה שאפשר להגדיר כראייה ציונית של היהודים כעם אחד וישראל כמוקד־חייה של האומה. בשיחה עם אחיו אבשלום ההיסטוריון (עמ' 418 ואילך) מגדיר ינאי את עצמו כבונה העוצמה. חומתה השלישית של ירושלים היא בקרן סרטבא, על הירדן. “ירדן זה לא יראה עוד במפלתן של ישראל.” מכאן מגיע ינאי למה שלמד בימי שהותו עם קליאופטרה –

זה לא פשוט, עמדתי פתאום על כך אחרי כל השנים האלה, זה לא כל ינאי וזה לא כל הרומן. מעבר לרגע זה מתחיל ההיפוך האירוני, ששיאו בקרע שבינו לבין אחיו אבשלום ההיסטוריון, בינו לבין גיסו שמעון בן שטח ראש הפרושים, בינו לבין המוני־העם הפרושים, במעמד ניסוך־המים והרגימה באתרוגים ובכניסתו האלימה של אנטיפס לדפי־הסיום של הרומן – בטבח ששת אלפי יהודים בחג הסוכות בירושלים. כל ההיסטוריה היהודית העתידה מרומזת במשפטי־הסיום.

הסוף האמיתי מוכר לכולנו.

ההיסטוריה לא הרפתה ממשה שמיר, שדימויי גיבוריו אורי, אליק, ינאי, מוסיפים לטשטש את ראייתם של מבקרים והיסטוריונים, כדבר גרשון שקד, שהיה למודה במקצת. ההיסטוריה לכל אורכה וברמות שונות, עד להתמודדות עם דמות ספרותית שפלשה לדברי הימים ונהפכה לדימוי־פיפיות של היהודי, “שיילוק” של שקספיר המסתיים במוסר־השכל נוצרי, ששמיר חיבר לו אפילוג־שכנגד מנקודת־מבט יהודית.

שני הספרים הראשונים היו על ההווה, על הארץ, על הדור. אך כבר ב“תחת השמש” היתה הפלגה ראשונה אל מחוץ לזמן ואל מחוץ למקום, שרק כעבור שנים רבות, בשני חלקי “רחוק מפנינים” שהתפרסמו בינתיים, הגיעה לכלל הבשלה מלאה.

כמה מגוחך היה החיפזון לסכם פרוזאיקן בעל תנופה אפית ואי־שקט היסטורי על יסוד מה שפירסם בהיותו בן עשרים ושבע, או אפילו בן שלושים ושלוש (מלך בשר ודם). כמה מגוחך היה ועודנו כל הקיטלוג הדורי.

שבתי עכשיו גם לספר המפואר הינומת הכלה, שבצד כמה סגולות יקרות אחרות, כפלסטיות תלת־ממדית, קצב סוחף, תחושה ממשית של זמן ומקום, שובה את הלב המפתח הלשוני של הרומן, השונה בתכלית מן מהרומאנים הארצישראליים והן מהרומאנים ההיסטוריים של שמיר. צריך לקצר, אף שמתבקש להאריך בציטוטים מתיאורי המנסרה והבית ובעיקר בתיאור אישיותה של לאה ברמן, שכפי שהוא כותב בפרק הסיום, תבוא “בעוד ארבעים שנה ושנה ללמד בישול וניהול משק בית, היא בת קרוב לשבעים וחניכותיה עולות חדשות במעברת באר־יוסף.” לכן גם לא אצטט מהפרק הלא נשכח “מהפיכת 1905”, הכתוב כאילו מתוך תוכה של התסיסה החברתית והרוחנית של יהדות הבלטיקום הרוסי, תיאורים פלסטיים חריפים, סטַקטוֹ של אסוציאציות, סיפור ה“בונד” ותלייתו של הֶרש לֶקֶרט, גם לא מתוך סיפור הבית הווינאי.

בסופו של דבר, עיקרו של שמיר נשאר כבתחילה. ההיסטוריה היא סולם. הסולם, לפעמים, כמו ברומן זה, הוא מוסיקאלי. ציטט אחד:

בסיום אני שב אל שמיר הצעיר, לילקוט הרעים:

“משא”, 31.1.1989