אינני מצליח לגלות קשר גלוי ונהיר בין פגישות שהיו לי השבוע עם קאסיטה, ספר וידיד ותיק, שבעל־פה סיפר לי סיפור מפתיע על הנשמה השלישית. את שלוש הנשמות היהודיות האלה מחבר רק זה שב“ניצוץ חננם אל”, משהו מאותו אור גנוז המאיר לכולנו. ובכן, בלי “חוט משולש” ובלי הקדמות נוספות, שלושה סיפורים קצרים:

סגי נהור – חיים בלנק    🔗

אחרי מחלה אכזרית וממושכת, הלך לעולמו לפני חודש פרופ' חיים בלנק, בלשן דגול, שבעיני כל יודעיו היה מעין פלא רוחני. השבוע האזנתי, מעל גבי קלטת, לדברים שאמר לפני ארבע־עשרה שנה בשיחתו לגלי צה"ל עם העתונאי ומבקר־התיאטרון ברוך־הכישרון משה נתן, שזמן לא רב אחר־כך ניספה בלא־עת בתאונת דרכים.

משונה ומרגש היה להאזין עכשיו לשני קולות עירניים אלה, כאילו עודָם כאן איתנו. מסעירות ממש היו תשובותיו של חיים בלנק, שהצטרפו יחד ליותר מסיפור־חיים סתם. ברמז אזכיר רק זאת:

חיים בלנק נולד בצ’רנוביץ, קהילה יהודית שתרבותה גרמנית, אז ברומניה ובעבר בקיסרות האוסטרו־הונגארית. בעודו ילד, עקרה משפחת בלנק לפריס ובקיץ האחרון שלפני מלחמת עולם השנייה, כשמלאו לו שלוש־עשרה, היגרה לאמריקה. הוא הספיק לשרת בצבא ארצות הברית ולקבל תואר ראשון במדעי המזרח. עברית ידע היטב. בקום מדינת ישראל התנדב חיים למלחמת השיחרור. לארץ הגיע בהפוגה השנייה ולבקשתו הוצב לפלמ"ח. הוא היה למפקד מחלקה.

ובאחד הקרבות הראשונים, בטרם מלאו חודשיים לעלייתו, נפצע והתעוור בשתי עיניו. מאז התנהלו לימודיו ומחקריו, פעילותו המדעית, המיוסדת כולה על לשון וספר, כל חייו – בחשיכה.

שיחתו עם משה נתן הוקלטה כשהיה בן ארבעים וארבע, אחרי חצי־חיים של עיוורון. כל דבריו נאמרו בלשון המעטה, והתרגשות מיוחדת מילאה אותי תשובתו על השאלה אם העיוורון חולל שינוי באישיותו. רק כמה משפטים, פחות או יותר כפי שאמרם חיים בלנק:

ובמקום אחר, הגדרה המאירה את האיש הנדיר הזה:

סגי נהור, כפשוטו: הרבה אור. ואיזה סיגנון!

מכתבים מאירופה הפראית – משה מוסינזון    🔗

בנעורינו, בעצם מלחמת העולם השנייה, פגע בנו ספרון, שעל לא־מעטים בנו היתה אולי השפעתו לקום ולעשות כמחברו, להתנדב לצבא הבריטי – מכריעה. כוונתי ל“מכתבים מן המדבר” מאת משה מוסינזון, ממייסדי קיבוץ נען.

ארבעים שנה מאוחר יותר יצא צרור נוסף, “מכתבים מהדרכים”, שערכה בתו, דבורה עומר. לקריאה ניגשתי בחשש מסוים, שמא יתקלקל הטעם השמור מגלגול רחוק. ככל שנכנסתי בעוביו של הספר, כן שב וחי בתוכי רגש נכבד יותר מנוסטלגיה. לא אסקור כאן את רקע המכתבים, הוויית היחידות הארצישראליות בצבא הבריטי הן בשנת המלחמה הראשונה והן בסופה, בשבועות הראשונים שלאחר כניעת גרמניה הנאצית באיטליה ובחזיתות המערב והמזרח. דווקא מהמרחק הזה יודע אני להעריך הערות בלתי־צפויות, הפזורות במכתבים. לא מפליאות הפעלתנות, ה“ירחמיאליות”, נימתם הנאומית של כמה מכתבים, הכל ברוח הזמן (באחד מהם הוא מצטט מה שכתבה אליו בתו: “אתה בכל מכתב נואם לי כמו איש אל איש ולא כמו אבא אל ילדתו”).

השתאות מעוררים פחדיו – כבר אז! – מפני ההשלכות העתידיות של המום שהטיל הנאציזם בנפשות הניצולים, החרדה פן גם זה ייהפך לאחד מניצחונותיו של היטלר. ביוני 1945 הוא כותב:

זה מצד אחד, ומצד אחר הוא דבק בעשייה בלתי־נלאית למען הניצולים, העלאתם לארץ, חוזר לאמונה שהפגישה “עם הבריגדה על סמליה מחוללת בזה נפלאות”. וכלום אפשר שלא לעמוד על סימליותו הטראגית של מה שקרה למשה מוסינזון בשובו סוף־סוף הביתה אחרי כחמש שנות נדודים במערב המערבי ובאיטליה?

ב“שבת השחורה” (29 ביוני 1946), שבה פשטו הבריטים על יישובים בכל הארץ ועצרו אלפי אנשים, פרצו גם לקיבוץ נען, שבלילה ההוא נמצאו בו גם ישראל גלילי (חבר נען) גם יצחק שדה ויצחק טבנקין. כשתקף אחד ה“כלניות” ברובה מכודן חבר־קיבוץ, אף הוא חייל משוחרר, לא התאפק משה, זינק על החייל המכה והטיח בו, שהוא מבזה את מדיו, מדי כל הלוחמים בנאצים. תגובת הצנחן הבריטי היתה מהלומות אכזריות, עד אובדן ההכרה ושהייה של שנה שלימה בבתי־חולים. מאותן מכות לא התאושש עוד לגמרי עד סוף ימיו.

צרור־מכתבים יפה זה שנפל לידי השבוע, הוא נר־נשמה שני.

ראש חב"ד וז’אק ליפשיץ    🔗

את הפסל היהודי הגדול ז’אק ליפשיץ זכיתי לפגוש לפני הרבה שנים בביתו בניו־יורק בזכות ידידי מאז ועד היום, האנוֹ מוֹט, בנה מנישואים קודמים של יולה ליפשיץ, המציגה בימים אלה תערוכה מעניינת מצילומיה במוזיאון תל־אביב. השבוע שמעתי מפי האנו סיפור נפלא על ליפשיץ, שאני מביאו ברשותו וברשות אמו.

ליפשיץ, מגדולי הפיסול המודרני, “נוכח” בכל מוזיאון ראוי לשמו בעולם, ואם כי תמיד ראה עצמו יהודי, לא זה מאפיינו העיקרי – לא באומנותו, לא בחייו. ליפשיץ הוא המגלה הגדול של האמנות האפריקנית ומאבות הפיסול הקוביסטי. זה עיקרו. (ואגב, טעמו של האוסף המדהים של אמנות פרימיטיבית וגדולי המודרניים, שראיתי בביתו שבהייסטינגז־על־ההאדסון ב־1960, לא פג עד היום.)

ובכן: כשהיה ליפשיץ כבן שבעים, התגלה אצלו גידול סרטני ומחלתו הוגדרה כאנושה. בית אביו בדרוסקיניקי, סיפר ליפשיץ למשפחתו הנדהמת, היה בית חב“די. מילדותו נשמר אצלו זיכרון, שראש חב”ד, הרב ה“זקן”, התארח בביתם. עכשיו ביקש מבני־משפחתו, שיפנו אל האדמו“ר ר' מנחם מנדל שניאורסון, ראש חב”ד, שיתפלל בעדו. שמו העברי, ביקש ז’אק למסור לרבי, הוא חיים יעקב. ואכן, ליפשיץ החלים וגם הגיע אל מעבר לגבורות.

בינו לבין האדמו"ר נקשרה ידידות, והם החליפו איגרות בצרפתית. בין השאר כתב ר' חיים יעקב ליפשיץ לר' מנחם מנדל, שהוא מוכן לעשות ככל אשר יטיל עליו הרבי, אך, אנא, אל יטיל עליו משימה שלא יוכל לעמוד בה. השיב לו הרבי, שלא יטיל עליו עול מצוות, שהוא יודע שיתקשה לשמור, ולכן הוא מציע שיעשה רק זאת – יניח תפילין בכל יום.

ומאז – סיפר לי האנו ידידי, שלו עצמו רקע גרמני־אורתודוכסי והוא מקפיד, בדרכו, על המסורת – בחמש־עשרה שנותיו האחרונות, נהג ז’אק ליפשיץ להניח תפילין מדי בוקר. לא מתפלל מן ה“סידור”. רק מניח תפילין. ומוסיף האנו: לעתים קרובות שאל אותי אם אין זה יום – חגים ומועדים, שליפשיץ שוב לא זכר מתי הם חלים – האסור בהנחת תפילין…

וכמין פואנטה: יום אחד פנה הפסל הגדול אל הרב הגדול בשאלת חכם. הדיבר השלישי הוא, “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”. מה דיני?

השיב לו הרב: ר' חיים יעקב, הן תסכים אתי, כי כל המביט בפסליך, אינו מזהה בהם כל תמונה.

כלומר, בפגישה זו של שני יחידי־סגולה, שמרחק תרבותי רב מזה שהפריד ביניהם קשה לשער – ניתזו ניצוצות.

בלי לחפש “חוט משולש”, זה הסיפור השלישי. תרצו – נר הנשמה השלישית. ואולי, ברוח סיפורו של פרץ, המתנה השלישית של השבוע.

28.12.1984