אֶל עֲרָב, אָחוֹת לָנוּ אֶרֶץ,

סַהַר אֶחָד עָשָׂה שְׁנֵינוּ

לְנוֹדְדֵי הַלַּיְלָה

(מגלת קדם לאסף הלוי)

את הספר הזה, טעון “ריחות מזרח עם בשמי קדם וניחוחיו,” נשאתי אתי בנחירי, אפשר לומר, כל השנים. לתארֵך גרויים ראשונים אלה שמגרה האור את חשכת ה“סתמי” בהפתח הצַמצם אל העולם, אי־אפשר ואין צורך. מה שנטבע בילד, הבזק אחר הבזק, הוא ראשית ה“אני”.

עכשיו, בספרייתו המתפרקת ומתפזרת של אבי ז"ל, חזר אלי, כמעט כמו שהיה טבוע בזכרוני, על גליונותיו שלא תופרו ולא חוברו, ורק בסכינו של אבי נחתכו, הספר מגלת קדם לאסף הלוי איש ירושלים – שירים ראשונים¹. בדפיו נשתמר אותו צוהב רך, כעין השמנת הטרייה שהיינו קונים ישר מהצנטריפוגה במחלבה של כהן, שמעבר לרחוב. חזרו האותיות הגדולות, המנוקדות, האצילות, שהיו לאחדים עם הגמלים, הברושים, הדקלים וצריחי־המסגדים שבחתימת כל שיר – כמו עברו בשעריהן דמויי־הערבסקות של חטיבות הספר – “משירות ארצי”, “זיו, נוף וסהר”, “דיוַן”, “קרית הזהב” ועוד. חזר אותו משהו שלפני מי־זוכר־כמה הסעיר את דמיון הילד – מראה הספר, ויותר מכך שֶׁמַע מה שסופר בבית על האיש שהעניקוֹ לאבא במתנה, “מלך הביטוח”, ששמו האמיתי היה אלתר לוין.

ואכן, מה באמת פעל יותר מכל על דמיון הילד ועל זכרונו?

ההיה זה הגירוי החריף של “בשמֵי קֶדם וניחוחיו”, העולה מה“דיוַן”, קבוצת השירים שלא רק עניינה הוא “ערב” אלא היא שואפת לכבוש את מנגינתו ובכוחה למַזרֵח את השירה העברית־ארצישראלית? ההיתה זו התאהבותו בשמש המזרחית, באור המסנוור, המשכותו לכל מה שאינו “יהודי־גלותי”, כי אם עברי־כנעני?

חַמָּנִי, חַמָּנִי, חַמָּנִי!

עוֵבד לַשֶּׁמֶשׁ הִנֵּנִי,

לְגֻלַּת הָאִשִּׁים הַפּוֹרְצָה

בְּאַדִּירֵי הַשְּׁחָקִים!

– – –

אָנֹכִי בֶּן קֶדֶם,

מִתְפַּלֵּל בְּצַד מִזְרָח,

שׁוֹפֵךְ צְקוּן לַחַשׁ

לְקֶרֶן־קַרְנַיִם,

לַשֶּׁמֶשׁ, לַשֶּׁמֶשׁ, לַשֶּׁמֶשׁ!

(חַמָּנִי, טו)

האם חש הילד בדבר־מה שהוא הצירוף הארצישראלי החדש, השונה מעיקרו מן התימטיקה של השירה העברית, שיבקשו להקנות לו בשיעורי הספרות המשמימים; דבר־מה, שרק כעבור ימי־דור ישוב ויתגלה בראשוניות כזאת בשיריו של חיים באר. אני חושב על שורות כמו

אוֹרוֹת יוֹצְאִים לָשׁוּט

עַל פְּנֵי יָם אֲבָנִים,

בָּתֵּי הוֹד, מִגְדָּלִים

לוֹבְשֵׁי צִיץ, קִפּוּלִים,

מִסְגָּדִים וְגַ’מְעוֹת,

קְשָׁתוֹת בְּנוֹת אַלְהַמְבְּרָה,

עִם גִּזְרָה מַעֲרָבִית,

בִּנְיָן רוֹמִי, גּוֹתִי,

הֵיכָל אֲדַרְכָּלִי,

מִבְצְרֵי טוּר־מַלְכָּא

עִם שָׂרִיד עִבְרִי עַתִּיק

שָׂפוּן בָּאַשְׁמַנִים,

מֵצִיץ עִם כּוֹכָבִים;

טִירוֹת, טוּרֵי עֹֹפֶל

צָצִים כְּצִיקְלוֹפִּים,

נִרְאִים מוּל יָרֵחַ

כְּרֹמַח דַּק וְאָרֹךְ,

נִרְאִים וּמִתְנַשְּׂאִים

מִסָּבִיב עַל הֶהָרִים

בְּהַר יְרוּשָׁלָיִם…

(ברקאי, רי"ט)

ואולי אף לא אחד מכל אלה, ודאי לא רק השירים, שהילד – נהיה נא רציניים לרגע – לא היה מסוגל כלל להשיג, קל וחומר להעריך, כי אם איזשהם מתחים מסתוריים שבין הכיסופים אל המדבר הבראשיתי בְּשירת אסף הלוי איש ירושלים לבין חייו ומותו הטרגי של מלך הביטוח אלתר לוין?

ומתחים אלה, חש אני היום, בשובי אחרי כל השנים האלה ל“מגלת קדם”, הם יותר מסיפורם של ספר אחד ומחברו. כבר אז לחשה שמועה, שפרשת אלתר לוין ובני־ביתו היא “מפתח” לאחד הרומנים הארצישאליים הנודעים, אך גם אם לא היה לדבר שחר במציאות, כפי שמבטיח לי היום אחד הבקיאים בהיסטוריה הקטנה של ירושלים הישנה – ראויים חיים אלה שייעשו נושא לרומן.

*

מתי נולד אלתר יצחק בנדיט – הוא לוין – ומתי העלוהו הוריו אתם לירושלים? יפה היה לאמץ את גירסת אשר ברש ב“מבחר השירה העברית החדשה”, אנתולוגיה שראתה אור בהוצאת שוקן בשנת תרצ“ח (שלא לפתוח פה לשטן באותן שנים של מאורעות־דמים, תוארְכה השנה בהיפוך אותיותיה – תחר"ץ, על משקל “ולא יחרץ כלב לשונו”). על־פי ברש נולד לוין בשנת תרל”ח (1878), ולירושלים הועלה בהיותו כבן שנתיים, בשנת תר"מ.

אילו כך היה, יכולנו לציין כאן מלאות מאה שנים למשורר מובהק ראשון, שהוא כמעט יליד הארץ (אסתר ראב, המקובלת כמשוררת הארצישראלית הראשונה, נולדה ב־1894). גצל קרסל ודוד תדהר מציעים תיארוך שונה, ואם כי זהות מלאה אין גם ביניהם, הנה על־פיהם נולד ב־1883 (תרמ"ג) ולארץ הועלה רק ב־1891. אין לנו תאריכים נאמנים, אבל אפילו כך – גידולו היה בירושלים.

ארץ־ישראל שידע אותו נער לא היתה זו של חלוצי העלייה הראשונה, אלא של האורתודוכסיה הישנה. הוא למד בחדר ובישיבת “עץ חיים”, שאביו שימש שד"ר שלה באמריקה. את בקיאותו המרשימה בעברית ייחס לרב חיים יהושע קוסובסקי בעל הקונקורדנציות, שאצלו למד.

גם בצאתו לחיי־המעשה, לא הלך לאחת ממושבות הגליל, גם לא התחבר אל העזאזמה או אל שבט אחר משבטי הבדווים, שעליהם שר ואליהם כלתה נפשו. על תרומתו החלוצית בעולם המעשה כותב דוד תדהר:

כנציגן המכובד של חברות אמריקניות גדולות, הוענקה לו אזרחות אמריקנית, אולי אף זה כמין ביטוח־משנה לעצמו.

תיאורים מלאי־התפעלות על רוב עושרו וגדולותו של אלתר לוין שמעתי כבר אז, בשעת הפגישה הילדותית הראשונה עם “מגילת קדם”. אך אם אינני מבלבל לחלוטין את כל היוצרות, שמעתי זאת – והדבר גם מתקבל על הדעת – רק בעקבות המעשה שהיכה בתדהמה את כל יודעיו: הוא שלח יד בנפשו.

כלומר, לאותו ספר טעון “ריחות מזרח עם בשמי קדם וניחוחיו” חיברתי לא את מלך הביטוח, שהתגורר בארמון־מלכים במרומי רוממה, אספן מובהק של יצירות אמנות, עשיר המושך בחוטים רבים, אלא אישיות טרגית, אדם שמחמת המשבר העולמי הגדול איבד ביום אחד את כל נכסיו, שלא להזכיר צרות משפחתיות צרורות, שהלחש הירושלמי העבירן מפה לאוזן והוא שחיבר (ושמא אני, מאוחר יותר, בדמיוני) את חייו ומותו של אלתר לווין עם הרומן הארצישראלי הנכתב והולך.

*

עכשיו שב אלי אותו עותק, בכריכה רכה, ומראהו כבצאתו ממכבש הדפוס לפני ששים שנה בדיוק (תר"פ). הזמן לא הידהה את אותיותיו היפות, והעש כמו נרתע מניחוחו הראשוני. רק צידה הקידמי של הכריכה ניתק ואבד, וכן נפרם תפר וכמה דפי־שיר נשרו מגוף הספר.

אף שמאוחר יותר פירסם אסף הלוי עוד איזושהי חוברת, אולי גם כתב עוד כמה שירים, מכונסים כמעט כל שיריו בכרך זה. עיקר יצירתו בשני העשורים הראשונים של המאה, ואפשר שרק עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אם חותמו של משורר אחד ניכר אצלו במובהק – זהו חותמו של שאול טשרניחובסקי.

ברשימה זו אין כוונתי להערכה ספרותית. שירים רבים לא עמדו במבחן הזמן, והיום מכל מקום אינם מעוררים בי אלא סקרנות רבה – לא התפעמות. אמנם, גם זה אינו דבר של מה בכך, שכן דווקא מהמרחק הרב הזה נראה בבהירות מה שבדורות הבאים עתיד לאפיין “משמרות” ו“זרמים” בשירה הארצישראלית. ואם תרצו, דווקא מרחוק ניתן לזהות בשירי אסף הלוי כמה מהסתירות הפנימיות הטבועות בעצם “המצב הישראלי” של ילדי “החלום הציוני”. על־פני הספר כולו נסוכה איזו ערגה להיות “אחר”, וביותר ממובן אחד. אותה מליצה תנ"כית מוכרת וחלולה – “ארצי גן עדן! פה תכלת שמים, פה אביב, פה תחייה” – נשמעת מזוייפת שבעתיים בפיו של ירושלמי, חניך ישיבה וסוכן ביטוח מצליח, המקיים יחסי־ביגמיה עם “בת השמיים”. אך נשמעים בבירור גם צלילים חדשים, קול הרצון למחוק כל מה שאירע בחיים היהודיים בין ימי הקדם ההרמוניים לבין העתיד להיברא כאן, כמו גם קולן של הנוכחויות הארצישראליות הממשיות – האקלים, הצמחייה, הערבים.

החמה והסהר המזרחיים ממשיים וסמליים גם יחד. הבדווים הם גם נוכחות חיה גם מעין השתקפות של אידיאל־האבות, שאליו אנו שואפים כביכול להשיב עצמנו כקדם. ואכן, השירים “הערביים” שבחטיבת ה“דיוַן”, משמרים עד היום משהו מאותו ניחוח שסיחרר לפני ארבעים וחמש שנה ילד ארצישראלי – בן משכיל דתי, שזה מקרוב עלה ממזרח אירופה.

גַּלֵּה לִבְּךָ לִי יַ־סָלֶם!

הִכּוֹן עַצְמְךָ לִפְנֵי אַלְלָה:

אִם לְפָנֶיךָ בְּנוֹת הָעֵדֶן

אוֹ הַתֹּפֶת אֵשׁ גַּ’הַנַּם!

אִם הֵנַפְתָּ בְּרַק חַרְבֶּךָ

לַגַּ’אהֵד אָז לְךָ הָעֵדֶן

וְאִם בָּהּ שָׁפַכְתָּ דְּמֵי נְקִיִּים

שְׁאוֹל, אֲבַדּוֹן יְהֵא חֶלְקֶךָ!

ויותר מכך שיר־האהבה הגדול לארץ־ישראל של מטה ושל מעלה, “נשפים כי יכסיפו”, המאיר את עולמו הנפשי של בן אותה שעת־מפנה, שהיום היא קבורה מתחת להריסותיו של חלום המטמורפוזה העברית:

גֵּא וְעַלִּיז אָטוּשׁ נָא עַל אֶרֶץ,

פֶּרֶק רִאשׁוֹן לַתּוֹלָדָה,

כְּתֹבֶת קַעֲקַע בִּשְׁפוּדֵי לַהַב

עַל לֵב הָאָדָם וְהָעוֹלָם!…

– – –

קוּמוּ גִנְזֵי עוֹלָם, חֶבְיוֹן עֶרֶשׂ אֱנוֹשׁ!

קוּמִי, עֵדוּת חַיָּה לְמַאֲמִין קַדְמוֹנִיּוֹת:

תַּגְלִיּוֹת לָכִישׁ, שְׂפוּנֵי קִרְיַת דָּוִד,

לוּחוֹת שׁוֹמְרוֹן, אַבְנֵי הֵיכַל גָּזֶר,

טְמוּנֵי מוֹאָב, צְפוּנֵי אֲרָם וּפְלֶשֶׁת,

טְמִירֵי תֵל, קְבוּרֵי הַר וָגֶבַע,

תֵּל חֶסִי, תַּעְנָךְ, תֵּל אֶל מֻתַּסַלֶּם,

שְׂרִידֵי עִיר כְּנַעַן!…

– – –

בִּשְׁבִיל אֳרָחוֹת, מוֹבִילִים אֶל הַכַּעְבָּה,

אֶעֱבֹר אֶל עֲרָב, עֲרָב הַמְּאֻשֶּׁרֶת:

הַתָּמָר יִגְאֶה שָׁם, הַקַּהְוָה וְקִנָּמוֹן,

מִן שָׁמַיִם נוֹפֵל שָׁם עִם טַל!…

אֶל עֲרָב! עַרְבִיָה פֶלִיקְסְיּה,

אֶל עֲרָב! אָחוֹת לָנוּ אֶרֶץ,

סַהַר אֶחָד עָשָׂה שְׁנֵינוּ

לְנוֹדְדֵי הַלַּיְלָה:

לא אוכל להאריך עוד במובאות משיר זה, שכולו “נאפד חלום קדמון”, אך גם בשורות מעטות אלה שתלשתי מתוכו ניכרים אותם יסודות העתידים למלא את הנפש הארצישראלית מבקשת הזהות – אנחנו והערבים; אנחנו והכנענים; הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל מול ההיסטוריה היהודית; הדחף למלא את תהומות־הריק של ההווה בחומריהם של מגילת קדם אבודה ושל עתיד שכולו חלום סהרורי.

מכאן שירת אסף הלוי – ומכאן ממשות חייו ומותו של אלתר לוין, מלך הביטוח בירושלים, שנקבר תחת חורבות ממלכתו הפיננסית.

שנים רבות לפני ששם קץ לחייו, רשם אסף הלוי צוואה פיוטית, “ונטעתם לי דקל”, הנועלת את הספר. אחרי מותו, ביקש, “קבר כרו לי כקבר אבותי מעולם”,

וּמַצֶּבֶת אֶבֶן, מֵאַבְנֵי אַרְצִי וְסַלְעָהּ

– – –

וְאִילָן תִּטְּעוּ לִי, לֹא שִׁטָּה וְאֶרֶז וְזַיִת –

וּנְטַעְתֶּם לִי דֶקֶל

– – –

וְעִם שִׂיחַת דְּקָלִים, נְאוּם חַרְיוֹת צַמַּרְתָּם

אִישָׁן לִי שְנָתִי וְאֶחֱלֹם – –

ומה יהיו חלומותיו של אסף הלוי, הוא אלתר לוין? חלום ה“חמני”? חלום הסהר? חלום הביטוח המקיף?

7.9.1979