לפני שמו פיזזו מזמוריו בחצרות המושבה. על דעתנו הילדותית לא עלה כלל, שלכל אלה הפזמונים המזדמרים להם מאליהם לאחר כל ביקור של תיאטרון “המטאטא”, נקבעים בזיכרון, טובים כל־כך לחיקוי ומשמשים אותנו בכל מסיבות הכיתה – יש מחבר אחד. כבר אז היו של כולנו – להתקנדס אתם בפורים, לצעוד אתם במסעות, להתמוגג אתם “כשהירח משתפך לתוך הים, הפרדסים נותנים ריחם, ימח־שמם”.

לפני שמו הלך גם טורו והאיר את דרכינו. איזו חשיבות היתה בעינינו לעובדה – אם בכלל הבחנו בה – שעל “הטור השביעי” חתום היה מין־שם, נתן א'? הטור אמר אותנו, דור נערים שבימים מיוסרים ואלימים ניחתה עליו בבת־אחת הבגרות. הטור אכן היה אנחנו, אבל רק אחרי קריאה, או שמיעה, הישגנו שזה שרחש בנו ולא ידענו מהו, ולא עלה בידנו למקדו – זה הכאב, זו האירוניה המושחזת, זו עיקשותם הלא־נרתעת של הנואשים, זה הכוח שמקנה לחלשים האחריות לגורל החלשים מהם. הטור השביעי היה אנחנו הרבה לפני שידענו, שגם הוא אינו אלא רק עוד צד אחד של אותו נתן אלתרמן.

למה נעמיד פנים? קראנו שירים. ספרים צנומים עברו מידה של נערה לידו של המסתער על ליבה – וכן גם להיפך. אלה היו שירים אחרים – רחל, אנדה, רבינדראנת טאגור, ש. שלום, שניאור. את כוכבים בחוץ גילינו – גיליתי אני – רק בשובי שבע־ימים־וקרבות מהמלחמה הגדולה. חבר אחד, זקן ממני (לו כבר מלאו עשרים ואחת, אולי שתיים), היה משוגע לספרון הדק ההוא. הוא לא רק קרא אלתרמן (וכן היינה, מקור ותרגום). לא רק דיקלם כל שיר ושיר. הוא כתב אלתרמן, כלומר כמעט. לראות גבר צעיר, מפקד במנגנון־הקבע של ההגנה בירושלים, מאוהב לא רק בנערה־אוהבת־שירים (וגם כזה היה), אלא בשירים עצמם – היה בשבילי חידוש מסעיר. עד מהרה נשביתי גם אני – כל חבורתנו – ליופי השירי המתוח והחדש הזה.

“יש דבר סוד / העובר כמו חושך ורשף / בתוך רעש חיי הלשון הזאת / העושה כל מלאכה אשר לה היא נדרשת” – אומר אלתרמן בשמו של “השומע עברית”. את דבר־הסוד הזה הוא שומע “במלים שפתחו במשא־ומתן / על במה ובשוק ובעתון־הערב”. לשון זו “יש בה כפל / הויה ומהות. נפלאה היא מאוד. / לא זרה היא לשוק ונאה היא לספר”. אבל שומע־העברית דק־האוזן מבחין גם באיזה רווח דקיק של אי־תואם בין המלים לבין הדברים שבשמם הן קוראות, “אותו רווח שהוא גם תחומה של ריקות, / גם תחומם של זינוק ורתע…”

אולי לא מיד ידענו מהו שכובש אותנו כל־כך לאותה ליריקה חדשה, כיבוש שהיה גם שונה ממה שכבש אותנו בפזמוניו ובטור השביעי – גם קרוב מאוד. עד מהרה ידענו. חיי הלשון הזאת, העושה כל מלאכה אשר לה היא נדרשת, היו חייו. סוד זה נגלה לו, אולי משום שכפל־הוויה־ומהות טבעי היה כל־כך לאותה מורכבות שלמה – אישיותו הספרותית הנפלאה מאוד של אלתרמן.

*

אפילו היו בידי הכלים, לא הייתי עומד כאן להוכיח – טקסטואלית, כפי שאומרים – עד כמה טבע אלתרמן חותמו בכותבי העברית. מישהו העיר פעם את אוזנו על פלוני(ת) המשורר(ת), ש“גנב(ה)” משיריו בתים שלמים. “בתים?!” הגיב, “שכונות!”

גם בלי חקירות ודרישות – ישמע־נא השומע עברית את הפזמונים, הטובים מאוד והטובים פחות; יקרא־נא את הטורים המחורזים בעיתונים; יעלעל בספריהם של שני דורות משוררים; יילך אצל תחבולות הפרסומאים; יטה־נא אוזן לשפת המחזמר המתורגם כמו לזה המקורי־מתורגם, ומה ימצא? אלתרמן, אלתרמן – ועוד אלתרמן.

אולי משום שהכיבוש שכבש את השיר והזמר היה מקיף כל־כך, הן בצורות והן בתכנים, בלתי־נמנעת היתה גם התגובה־שכנגד. מן הנהייה לעבר אני־שהוא־אנחנו החלה מסתמנת בסוף שנות החמישים תנועה בכיוון ההפוך, מאנחנו לעבר מאה מיני אני. הינתקות זו היתה מחוייבת ההוויה הישראלית החדשה. כוחות נדחו מהמרכז לשוליים, וכוחות אחרים התפרצו מהשוליים למרכז. אולי דווקא משום שרישומו על הדור היה סוחף ומהותי כל־כך, התנסה גם אלתרמן במה שדור אחד קודם חזה על בשרו ביאליק.

נתן אלתרמן ניצב בכל מורכבותו השלמה ברחוב היהודים, בטורו בעיתון, ולא מנע עצמו משום עניין שברגע המסוים ההוא היה בעיניו העניין. וכך, בהיותו ניצב לבדו על ההר שלו, מצא עצמו במצבו של “המחבר” באחד משירי־הסיום של חגיגת קיץ:

הַשָּׁעָה – כָּךְ אָמַר – מְאֻחֶרֶת,

אַךְ אֵין זֶה מְשַׁנֶּה כִּמְלֹֹא נִימָה.

מֹחִי הוּא סְטַמְבּוּל מוּאֶרֶת,

סוֹאֶנֶת, רְחָבָה, חַמָּה.

ובדומה לאותו מחבר שנשאל, “מהי, לדעתו, מידת ערכם של מושגים כמו אומה, ארץ, צו־תקופה וכדומה”, השיב לעצמו, אולי:

לְרַבִּים אוֹמְרוֹת לֶחֶם וָבֶגֶד.

לְרַבִּים אֲחֵרִים הֵן אֲסֻפָּה

שֶׁל נוֹשְׂאֵי־כְּתִיבָה רוֹמֶמֶת אוֹ נִלְעֶגֶת.

וְאִלּוּ לַמְעַטִּים הֵן אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה

לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד.

לכן, אולי, ראה תמונה זו: “הליסטים השניים, מתקרבים על בהונות נעליים. אל האיש המוּטָל כמו אי.”

*

מה שהיקשה כל־כך על רבים להכיר תופעה חד־פעמית זו, היתה מורכבותה. היא שקסמה וצודדה כל־כך, ומכוחה הוסיף להיות לרבים מאתנו מורה, אף שמעודו לא היה “רבי”, להיות קרוב כל־כך גם לליבו של מי שנזהר לקיים מרחק־בטיחות מגחלתו; מכוחה לא היינו מחמיצים מלה אחת משלו גם בשעה שהיינו חלוקים על דעותיו. אין ביטוי שהיה מאוס על נתן אלתרמן יותר מ“איש הרוח” – אבל איש לא היה ראוי לצירוף המקראי המקורי שמתוכו נלקח יותר ממנו.

אחד הנפלאים במחזורי־שיריו – ובשירה העברית כולה – הוא “שיר עשרה אחים”. אם תרצו, זוהי ה“פואטיקה” שלו, זה ה“אני מאמין” הפיוטי שלו. אם תרצו, זה אלבום־פנימו של אלתרמן – תצלומי רנטגן של כל צלמי־פניו.

קודם־כל, אותו ניגוד קוטבי, שהוא גם שני הפכיה של המציאות היהודית בדורנו: “כבר השמש גדולה ונמוכה / ובקצה הרחוב הנה נחה. / אולי לא נראינה מחר, / כי רבים מתים עד שחר,” כתב בפתיחה המקורית, ואילו בפתיחה החדשה למחזור השירים שינה את שתי השורות האחרונות: “רבים יראוה מחר, / כי רבים נולדים עד שחר.”

בין קטבים אלה, הלידה והמוות, רוחשים החיים – שהם תודעת המראות והקולות, הם השירה, “המלים העֵרוֹת כמו וריד”, השירה בה כל שורה היא “היפָה בבנות הפֶּלֶך”. החיים הם הנעורים המתחדשים, חמוטל הצעירה לעד. החיים הם כישופו הפשוט של היין – הוא החרות, הוא מגע הלביא, הוא המעורר את האהבה. החיים הם הספרים, התרבות, אם כי בתפילה לשלום הספרים אין אלתרמן שוכח לשמור אותם – בין השאר – “מחכמַת הכסיל, כמו מאש”. מי שקרא מה כבר יש בספרים גם על משורר זה, מצטרף, נרעש ונפחד, לתפילתו. במרכז אותה פנימיות שירית ניצב האב, הוא העבר, הוא המסורת, הרציפות, העמל המפרך, כל אותם דברים שהחשיב כל־כך:

כָּאן פֵּרוּר שֶׁל תֵּבֵל. פֹּה גַרְעִין שֶׁמִּמֶּנּוּ צָמְחָה הִיא צָמֹחַ.

פֹּה דְמָמָה. פֹּה רִגְעֵי הַבַּרְזֶל – – –

אבל מה שירתו רבת־הפנים בלי השיר הלא־נפסק בשבחי הדרך. היא “העזה במתנות החירות”, לא המטרה, והשגיאות אשר שגינו לאורכה “היו יפות מן הלקחים”. וכמו הדרך – כך שבחי קלות־הדעת, שבכל יופיה המצומצם, “שאולי הוא כּזֶרֶת”, הצרות שחוללה היא, קלות־הדעת, הן כאין וכאפס לעומת מה שמעולל על כל צעד ושעל “כובד ראשם של הכסיל והתָּם”.

וכבר משנה אלתרמן כיוון – אם האב הוא המרכז והוא הקשר עם העבר, לא המלים אלא המעשה ושמחת־המעשה הם יסוד־עולם. את מעורבותו הרבה של אלתרמן בכל מה שנעשה בארץ אין להבין בלי לראות את הימשכותו אל המעשה ואל העושים ושמחותיהם.

*

השעה, ששירו הפתאומי־לעד של אלתרמן פרח בה, היתה – בקורות האומה – השעה שבין מוות ללידה. אותה ואת גבולותיה שר. מה“מכתב של מנחם מנדל” המת אל שיינה־שיינדל המתה, דרך “שמחת עניים” ועד ל“דו־שיח” בין מיכל ומיכאל המתים ב“עיר היונה”, לא הרפתה ממנו המחשבה כפולת־הפנים – “מה נפלאים חיינו המלאים מחשבות של מתים”.

זה היסוד הנוסף, אולי הגורלי, ב“פואטיקה” של אלתרמן ובאישיותו המורכבת. היין, האהבה, הדרכים, קלות־הדעת, הכל נדחה מפני בן־הדור, ש“את רֵעו על גב ישָׂא כעול אחרון”, נוכח עולם שבו נערה קטנה עומדת בתור “ליטול מרק בכלי־פחים / וידי אחיה הקטון על צוארה / והיא לו אם ואב ועשרה אחים”.

עשרה שהם אחד אחרון, ועל צווארו של החי עתידם של כל העשרה.

כשאנו מגיעים אל המקום הזה, מתגלה לנו משהו מאותה מורכבות שאינה רק של האחד, אלא של כל הוויית־העם־היהודי־בזמננו. כאן מותר לנו להרכין ראש ולומר: אלתרמן היה משורר שעת־גורל זו שבין מוות לתחייה. משורר האומה.

כמה השתאו על סטרַדיוואריוס של השיר העברי החדש, כשלפתע התהפכו שוב צלמי־פניו והשתנו קולותיו בספרו “עיר היונה”! כמה תמהו עליו כשעירב עצמו עד צוואר בפולמוס האומלל סביב ה“פרשה”! גם לא הבינונו על מה ולמה עבר מהשורות הקצרות והחרוז הקל אל הפרוזה הקשה, אל הסגנון המסאי הקלסי. לי ולשכמותי קשה היה להבין איך קפץ כל־כולו לתוך עין השיבולת של ארץ־ישראל־השלמה.

לא הבינונו את האיש, שהוא כל עשרת האחים כולם, ואשר לדידו שבחי כולם גם יחד הם “עפר תחת כפות רגלֵי נרדף ונעוֹרֶת למול אֵש דִמעת יתום”, שמכל קולות השיר, “קול רחמֵי לבב וקול חמַת משפט” הוא קולה האמיתי. בלעדיהם, אין השירה אלא “שחוֹק ריקָן, פרוע ויהיר”.

מורכבותו היתה מוצקת מאוד, וההפכים שהתרוצצו בו היוו שלם אחד. השפה ניתנה למשורר לתבוע דין יחיד, חברה ועם:

הִיא תַּנִּים וְהִיא כִּנוֹר

וְחֶרֶב הִיא. תִּזְכֹּר זֹאת הָעִבְרִית

שֶׁעִם נִרְדָּף עָבְרָה מִדּוֹר לְדוֹר.

לפני שמו הלכו פזמוניו, טוריו, קולות כינורו החד־פעמי.

וכך גם יעברו מדור לדור, כמו תנים וחרב וכינור.

19.3.1971