ועכשיו – עזרא זוסמן.

פתאום יוצאות הנפשות הפועלות, ומן המרכז מתפשטת הריקנות אל הבמה כולה, והאור הראשוני, החד־פעמי, מתעמעם ודועך. תוך אביב ישראלי קצר אחד נעקרו הזז, שלונסקי, ועכשיו זוסמן.

מתי, רק שלשום, לא יכולנו לצייר לעצמנו את הספרות העברית – את חגיגות קיציה ואת שמחות ענייה – בלי אלתרמן. בלי לאה גולדברג. בלי אלכסנדר פן. בלי עגנון כזה שלא יהיה לנו עוד.

“צעד־צעד נלך אתו בשמש השוקעת, בשמש השוקעת של תמוז,” כותב זוסמן בשיר “פרק בודד”, שנכתב לפני ל"ז שנים.

אֲנַחְנוּ חֲרִישִׁים נֵלֵכָה

אַחֲרָיו, כְּבוּיֵי הַצַּעַד,

פֶּן הַמַּנְגִּינָה הַמִּזְדַּכֶּכֶת

תּוּפַר וְתִתְגַּלְגֵּל לְבֶכֶה

בְּאַשְׁמָתֵנוּ. וְשׁוּב שׁוֹפֶּן.

*

רק ערב אחד קודם נזדמנו, אנשים אחדים¹, לביתו, שהוא שמורה של ארץ־ישראל האובדת בלב הפרדסים שנותרו עדיין בנחלת יהודה, והדקלים הדקיקים והמתנשאים האלה בשמי הערב הקיצי, וריח המושבות התמות לגווע, והאסוציאציות הספרותיות הנובעות של המארח, שרוחו ערה כל־כך, חיונית, בתוך אותו כלי סגוף וצנוע, גופו.

באחד משיריו המוקדמים, בפרק המעבר שלו מן השירה הרוסית אל העברית, מהצפון הרוסי אל הדרום המזרחי, באותה “ראשית אחרת”, כתב עזרא זוסמן את העיקר, מה שהיה כל ימיו:

פֹּה אַסְיָה. פֹּה עוֹד בּוֹכֶה שׁוּעָל

עַל לַיְלָה, עַל אָדָם וְעַל דַּרְדַּר

וּפֹה לִבִּי אָהַב וּפֹה לִבִּי נִכְשַׁל

וּבְהִכָּשְׁלוֹ הוּא עֵר וְשָׁר.

וּלְאַסְיָה מִמַּעֲרָב

מִתְּקוּפָתֵנוּ הַמְּשֻגַּעַת

הֵבֵאתִי בְּקִרְבִּי דּוּקְרָב

וְשִׁיר הַשֶׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת.

*

אנחנו חרישים נלכה.

אותו דו־קרב, נדמה לעתים, הגיע לקיצו. גם מי שחתכו שורשים בשביל להישתל כאן מחדש, הוסיפו להיזון ממנו ולהזין אותנו בו. סימן לדבר: כל השנים שכתב עזרא זוסמן על תיאטרון, או פתח לנו אשנבים לספרות הרוסית הגדולה ולספרויות אירופיות אחרות. איזו תהודה חזרה מבין שיטי כתיבתו המרוסנת, הזהירה, שתמיד היתה רק כרמז נגלה לעושר המוצנע. אם ביקשת היפוכה של התהדרות טווסית, ניגודו של קשקוש אסימונים – זוסמן היה המופת.

פתאום, היום, כאשר נחרדים אנו למראה הבמה המתרוקנת מאותו דור, אשר “בחיפושי תום אחר יֶשע, נקלע בין הקטבים,” אשר היה “חותר בעד תמרות העשן / ביום תמוז, עדֵי סיגוף / בערוב השמש הגועשת,” חשים אנחנו כמה ממשי החלל שהשאיר אחריו הדור ההולך.

לעתים נדמה, שהגיעה שעת המתוחכמים־באמת, ואל התום החגיגי של הדורות הראשונים ביחסם אל העברית ואל הארץ לא ייתכן עוד לחזור. אפשר שבאמת כך הוא. ובכל־זאת מנקר איזשהו ספק בלב – האמנם היתה זו תמימות, ושמא דווקא ראיית בני־הדור היוצא היתה מורכבת יותר, “דו־קרבית” באמת? שהרי לא במקרה שם זוסמן בפי “להקה טרגית מדניה”, בסיטואציה מעין־האמלטית, את המלים:

עָלַי לְגַלּוֹת אֶת הַסּוֹד הַיָּשָׁן –

אֲנִי אִישׁ יְהוּדִי.

נֵר אֵירוֹפָּה לְאִטּוֹ מְעַמְעֵם וְכָבֶה.

בַּמִּזְרָח אֵשׁ מְיֻעֶדֶת.

בָּאתִי לְהַחֲלִיף אֶת כֹּחִי

(הֵם אוֹמְרִים בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן)

בִּסְעֹר הַמּוֹלֶדֶת.

אנחנו חרישים נלכה אחריו.

15.6.1973