רק עכשיו, בלכת ירוחם לוריא לעולמו, מצאתי עצמי חוזר אל ספר־חייו שלו, שירי ענבר הישנים ושירי משנה אהבה החדשים. ורק עכשיו, אני מודה, מתעורר בי הצורך להזכיר לא רק מה שזכרתי מיום שירוחם לוריא העורך משכני אחריו לבית “עם עובד”, כי אם מה שהתחדש בי בקריאה זו דווקא, התבסמות מחינם והדרם של שיריו המעטים, הזוהרים ב“זוהר רך, שנהבי”.
את המייחד שירים אי־אפשר לבטא טוב יותר מהמשורר עצמו, המעמת ב“הולדת” את הולדת־השיר עם הולדת־הבוקר, שעה שהיא כמעוף “יונֵי־צחוק אילמות”, שעה “זכה”, “כחולת־עין” – ובה נולד השיר, שהוא “סער חרישי”, “הרהור של בושם דק”, “תועה כצל”. אך הולדת השיר היא יותר מכל “שעת־הבדולח, ולה זוהר רַך, שנהבי.”
לא באתי כאן למנות כרוכל את מאפייני שיריו של לוריא, שזוהרם הרך חוזר אל השנהב הקשה שגולפו בו. אפשר להשתאות על החיות, שהוא מצליח להפיח בלשון הגבוהה, הכמו־קמאית. אפשר לתהות על המשכותו אחר המבנה החמור של הסונטה, מבנה המבליט עוד יותר את קשיותה ה“שנהבית” של שירתו, ובכל־זאת מתקיים בה אותו “זוהר רך”. אני מהרהר גם בצלילם החגיגי, ההדור, הקצוב של שירים עצובים, נואשים, ומלווה אותי “רמון ספרדי”:
יֵשׁ יוֹם וְאָבוֹא אֶל בֻּסְתָּן, בּוֹ הַדְּבִיר לַקְּדֵשָׁה וְלַתֵּבֵל,
וְיֵין־הַנְּשָׁמוֹת הָעַתִּיק עוֹד פַּעַם יִסַּךְ בִּי עִוְעִים.
יַנְחֵנִי הַבֹּשֶׂם הָעַז בַּעֲקַלְקַלּוֹת שְׁבִיל־תּוֹעִים,
תָּבוֹא תַּאֲוָה בִּלְבָבִי וְעָרְבוּ הַחֶמְדָּה וְהַסֵּבֶל.
או השיר “שושן אשר ריחו העז שכרני”, שכל שורה בו כמו שייכת לאותו עולם, שהעצב הוא בו הדור ומסוגנן, פורץ וכובש גם יחד (“לוּ, תחת לֵב, שוֹשן בי יֶעגם / אז צַק עלי קִיסמוֹ והֵמירני”).
*
באתי, לאמיתו של דבר, לומר משהו שונה, אישי, כמעט פרטי. התכוונתי לירוחם לוריא העורך, ואולי מותר להוסיף – הידיד.
מי שנזדמן פעם ראשונה, כמוני אז, לפני י"ד שנים, לחדרו הצר של ירוחם בבית “עם עובד”, אחזה אותו איזו רתיעה. די אם אומר, שכיסא לאורח צריך היה לפנות, פשוטו כמשמעו, מערימה של ספרים. השולחן היה מכוסה תלי־תלים – ספרים, תיקי כתבי־יד, יריעות הגהה, מכתבים. מאחריו, מאופק מאוד, מסוגר מטבעו, ועם זאת בעל נימוסים מצוינים ומה שחשוב אולי יותר, שמח בדרכו שלו בספר חדש של מספר ישראלי חי ונושם, ספר שהוא סנדקו – שם, מאחרי השולחן, יושב ירוחם לוריא.
לאותה פעם ראשונה, במקרה המסוים שלי, קדמו פגישות בין ירוחם לביני, אך הן היו לא בין מו"ל לבין מחבר, לא בבית ההוצאה, לא בענייני ספרים. עם רעייתו תקווה למדנו, רעייתי ואני, בכיתה אחת. בכל הנוגע לעסקי־ספרים, היתה זו ראשיתו של קשר שלא ניתק.
מה הביאני לחדרו? ידידו הקרוב, חולה־אהבה כמותו לדברי־ספרות ועמיתו במערכת “עם עובד”, היה א“ד שפיר. בליל יום הכיפורים התכנסנו, כדרכנו הרעה אז, בבית חבר לשכונה, רמת־אביב הישנה. אחד הבאים היה אד”ש, שהתגורר גם הוא בשכונה. במהלך הערב, דרך־אגב, שאל בלחישה, כמו ששואלים, אם אני “כותב משהו חדש”.
ימים אחדים לפני אותו יום כיפור, סיימתי סוף־סוף את פצעי בגרות, שכתיבתו העסיקה אותי לסירוגין כמעט עשרים שנה. מיום שיחרורי מה“בריגדה”. עד אז שמרתי אמונים ל“ספרית פועלים”, שהוציאה לאור את חמשת ספרי הראשונים, אך בשל פרשה משונה, מרגיזה ומצחיקה גם יחד, שלא זה המקום לפרטה, נשבר בלבי משהו, וכל תשוקה להציעו להוצאה זו דווקא, לא נותרה בו. הייתי עם ספר, ובלי מו"ל.
כן, אמרתי לאד"ש.
סיימת? שאל, ובעיניו העגולות, הבולטות מתוך פנים מזוותים, גוויליים, ניצת אותו זיק נלהב, שכל סופר מצפה לו בתגובה ל“כן” כזה. הרבה כאבים מזומנים לסופר עברי, אבל על כולם תכפר מידה של השתתפות בשמחת הבאת ספרו בברית הספרות העברית. זו היתה תגובתו – המפתיעה, אוסיף מיד – שכן, משום־מה לא ציפיתי כלל להתלהבות ספונטנית, לגמרי לא ליטאית, דווקא מצד אד"ש.
כן, שניתי בחיוך.
ואפשר יהיה לראות?
כן, שילשתי בציפייה לתוצאות.
*
במוצאי יום הכיפורים, “עם הכוכב השלישי”, כפי שהיה נוהג לומר אבי, טילפן אלי ירוחם לוריא. אד"ש סיפר לו, אמר. האם אסכים להראות לו את כתב־היד?
ההחלטה לעקור מבית הוצאה ולעבור לאחר היתה קשה לי מאוד. ואפשר לדמותה רק לסופה של אהבת־נעורים, לגירושים. אך חרף מידה של שמרנות שיש בי בעניינים אלה, הייתי בשל גם לגירושים גם לאהבה חדשה, וירוחם לוריא, בדרכו האצילית, המאופקת, הפך את כאב־הפרידה לחדוות־החיבור. בתוך פחות משלושה שבועות, אם אינני טועה, החליטה המערכת להכליל את פצעי בגרות בסידרת “הספריה לעם”, ובאביב ראה הספר אור.
סיפור אישי זה איני מזכיר אלא משום שכך למדתי להכיר עורך קפדן וחרד זה, לגלות אחד מסודותיה האמיתיים של הוצאת הספרים. יש בוודאי עוד הרבה סודות להצלחות ולכשלונות – סוד כותבי־הספרים, סוד הקוראים, סוד ההפצה. ירוחם גילה לי את סוד העורך האציל, הסמך־טיתי, ה“לוריאני”. כל אימת שבאתי לחדרו הקטן, העמוס לעייפה ספרים, כתבי־יד, עלי־הגהה ומכתבים, ובתוכם, מעבר לשולחן, יושב הוא כאילו עליו כל המלאכה לגמור, חשתי באותו “זוהר רך, שנהבי”, שנשמר בו והוא מואר באורה של הספרות, “אשר עושה, / כִּדְבר־חֶמדה ימים רבים נשכח, / ישוב יִתגַל בכל יופיו הצח” (מתוך “אנשי מדות”, שהקדישו ליצחק למדן).
*
רשימה זו בחרתי להכתיר בשמו של השיר שכתב ירוחם “לזכר א”ד שפיר הרע האהוב“. מבחינות רבות קשה לתאר שני אנשים רחוקים יותר איש מרעהו, וקודם כל בריקעם. אד”ש נולד בליטא, בנו של בעל־אחוזה יהודי, איש קבוצת הסופרים העברים של קובנה, שלאה גולדברג היתה הבולטת בה, איש ה“תפר” שבין הספרות הרוסית לספרות הגרמנית. ירוחם לוריא היה נצר למשפחות ספרדיות מסועפות ורבות יוחסין, שישבו בארץ דורי־דורות. לא רק ריקעם היה שונה, הם נבדלו זה מזה במיזגם, באורח־חייהם, בזיקותיהם הרוחניות.
חיברו אותם האהבה לספרות העברית, הבקיאות בלשון ואותה יכולת מופלאה של שניהם להעניק משלהם לזולתם – בתרגום, בעריכה, בבנייה קפדנית ומחמירה של אוצר הספרים העברי.
בפרידה מירוחם, כמו נראה בעין הבית הפותח את הסונטה היפה שכתב, “זמר סתו”:
שָׁוְא הִיא אֵימָתֵךְ, רוּחִי, מִפְּנֵי הַמָּוֶת:
הוּא יִשֹּׁר בְּנַחַת, כְּמוֹ הַסְּתָו הַזֶּה
וְעַל שִׁירְךָ יָטִיל, רָחוֹק, נָדִיב, הוֹזֶה,
הָאַדֶּרֶת הַכְּחֻלָּה שֶׁל הָעַצֶּבֶת.
אני מהרהר בירוחם לוריא, משורר שעבד את השפה העברית כעבוד גבירה אהובה ולא־מסתפקת־במועט, בו ובחברו אד"ש, שלזכרו כתב:
אָז יִשְׁמַע רֵעִי
קוֹל מָתוֹק מֵעַז
קוֹל מָתוֹק מֵאָז
קוֹל יַלְדוּת קָפָא
קוֹל הוֹרִים נָדַם
אָז יִשְׁמַע רֵעִי
וְשָׁב וְגַם נִזְכַּר
וִיחִי לִבּוֹ, יִכְמַר
וְעָרַב לוֹ אָז
עֲפָרוֹ, עֲפַר
אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.
15.12.1977
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.