א    🔗

מאמרו של שמשון בליצקי על יצירתו של אוריאל ברק עשה רושם בלתי צפוי בהחלט. התגובות הפתיעו את בליצקי, הן בכמותן והן ביחסן החיובי, בלשון המעטה, לתוכנו של המאמר. אמנם, הפעם היתה רמת הציפיות של המחבר גבוהה מן הרגיל. לאמִתוֹ של דבר מזה שנים לא היו לו ציפיות כלשהן. ההצלחה האחרונה שקצר בחייו היתה לפני עשרים שנה קודם לכן. כשהיה בן חמש הוכרז שמשון כילד פלא, והכול ניבאו לו קריירה מזהירה של פסנתרן מעולה. הוריו שמו להם למטרה להגשים נבואות אלה. במשך שתים עשרה שנה פרט שמשון על פסנתרו אחת עשרה שעות ליום. לעתים קרובות היה מופיע בציבור בארץ ואפילו בחוץ לארץ. עד שמלאו לו שבע עשרה שנה לא ביקר בשום בית ספר. יומו התחיל בריצת בוקר בשבילי הגן שממול לביתו – בחורף חצי שעה, בקיץ שלושת רבעי שעה, אך יותר לאט. שעתיים ליום הקדיש ללימודים כלליים, מפי מורים שפקדוהו יום יום. בן שבע עשרה נכנס לראשונה לבית ספר, שבין כתליו עמד בבחינות בגרות חיצוניות, אשר אפשרו לו לקבל תעודה רשמית על סיום הלימודים באקדמיה למוסיקה.

אביו, ניצול שואה מילדי טהרן שהיה למאמן כדור־רגל מבוקש, הספיק בילדותו ללמוד תורה בחדר וניסה לנטוע בבנו תודעה יהודית, ככל שאפשר סדר יומו העמוס של הנער. לשם כך היה בכל יום שישי מתייחד עמו מורה צעיר חבוש כיפה סרוגה. שמשון גילה עניין רב במקורות היהדות ובהגיעו לגיל ההתבגרות הלך לבו אחרי שירתו של אבן גבירול. בוקר אחד נכנס אביו המאמן לחדרו כדי להעירו לריצה משותפת בגן, ובגאווה רבה נוכח לדעת שעל שולחן הלילה של בנו מונח ספר הכוזרי של יהודה הלוי. אמו של שמשון, בת יוצאי גרמניה ממשפחת מיליונרים לשעבר, היתה בשעתה זמרת מבטיחה, שברבות הימים לא קיימה את “ההבטחה” ואת תסכוליה הפכה למנוף להגשמת מאוויי נעוריה בעתידו של בנה המחונן.

עם גמר לימודיו באקדמיה, יצא לסדרת רסיטלים בבירות אירופה. בכל מקום שהופיע בו זכה לתשואות הקהל ולתשבוחות הביקורת. בעיצומה של סדרת ההופעות פרצה מלחמת ששת הימים. מסע ההצלחות של שמשון הצטלב עם מסע הניצחון של צה"ל. ואולם בתוכנית הרסיטלים לא נכללה אף יצירה אחת של מלחין ישראלי. נזכר שמשון שבבחינת הגמר באקדמיה הוא נענה לאתגר מיוחד במינו וניגן חיבור מורכב וקשה מאוד לביצוע, המתקרא עד היום הזה בשם הגרוטסקי “סונטה מודרנית למחצה לפסנתר” (לא “סונטה לפסנתר – מודרנית למחצה”), פרי עטו של המלחין הירושלמי אוריאל ברק. היצירה עוררה בשעתה עניין רב בחוגי האוואנגארד המוסקלי, ואף תשומת לב מסוימת בקהל הרחב, שרובו הגדול נרתע בדרך כלל ממוסיקה מודרנית, מיעוטו אדיש לה וחלק ניכר ממנו אפילו עוין אותה. בשנים האחרונות לא הושמעה היצירה אלא לצורך הדגמות בדיוּני בני פלוגתא אקדמיים על טיבה של מוסיקה אולטרה־מודרניסטית או בבמבחני ביצוע טכני וירטואוזי של פסנתרנים מזהירים מקרב הצעירים, וזאת למרות העובדה שבינתיים פילס לו אוריאל ברק נתיב לקראת הכרה, מוסכמת על הכול, כאחד הבולטים בין מלחיני ישראל ביצירות רבות שהלחין מאז שהושמעה הסונטה.

על המהלומה המוחצת שהנחיתה מדינת ישראל על צבאות ערב שרוכזו בגבולותיה כדי להכחידה נודע לשמשון בהיותו בדרך מבריסל לפרנקפורט. משדה התעופה של פרנקפורט התקשר טלפונית עם האקדמיה וביקש לשלוח לו את תווי הסונטה בדואר בהול. בקשתו נתמלאה ללא דיחוי וכך היתה יצירה מוסיקלית אזוטרית להמנון סוער ורב־עוצמה לתשועת ישראל – לפחות בערב אחד, באחד האולמות המפוארים בפרנקפורט. הקהל שמילא את האולם היה מורכב מיהודים ומאוהדי ישראל מבין הגרמנים. אלה ואלה יצאו מכליהם. שיכורי ניצחון הריעו לפסנתרן ותבעו לחזור על היצירה בשנייה. לאחר שהאזינו בדומיית אלם לביצוע החוזר עד תומו זינקו כמה מהם – תוך תשואות הקהל – אל הבימה ונשאו את שמשון על כפיהם לאולם אחר, שבו נערכה מסיבה רבת משתתפים. הורמו כוסיות ונישאו נאומים נלהבים לכבודו ולכבוד עמו וארצו. באחד מעיתוני הבוקר הנפוצים ביותר בגרמניה פרסם מבקר מוסיקלי נודע רשימה ארוכה על המאורע והעיר בה, שאילו היה סטודנט ישראלי מביא באותו ערב לאותו אולם את מאמרו ההיסטורי של איינשטיין על תורת היחסות (‘עד כמה שידוע לי שמור המאמר במקורו באוניברסיטה העברית בירושלים על פי צוואתו של איינשטיין’) והיה קורא אותו מילה במילה בפני הקהל על הנוסחאות המתמטיות שבו, היה הקהל הרב של חובבי המוסיקה כביכול מגיב בדיוק כפי שהתנהג בערב המופע.

ייתכן שאותו מבקר שנון צדק לגופו של עניין. אך הערתו הסרקסטית היתה אכזרית ופוגעת בתוך ההקשר שבו התפרסמה, שכן באותו עיתון, ממש סמוך לרשימה, נדפס מאמר שהשתרע גם על העמוד הבא והוכתר באותיות קידוש לבנה: אמן אורח נאבק עם מר המוות לאחר הצלחה מסחררת. כותרת המשנה פירטה בלשון פתטית במקצת: פסנתרן ישראלי עול ימים שכוכבו דרך זה עתה בשמי המוסיקה בעולם, והוא כבש את אירופה בסערה, נפצע אנושות בתאונת דרכים.

המסיבה החגיגית הסתיימה לפנות בוקר. בדרך אל המלון, שבו התאכסן שמשון, סטה הנהג מן הכביש, התנגש בפסל ענק באחד הכיכרות ונהרג בו במקום. אמו של שמשון שליוותה אותו במסע המופעים נפצעה קשה. עשרים ושמונה שעות עמלו הרופאים כדי להצילה והעלו חרס בידם. שמשון איבד את ידו הימנית. כפי הנראה הושיט אותה מחלון המונית; מרפקו וזרועו נמחצו, ולא היה מנוס מקטיעת היד עד הכתף.

שנה שלמה נאלם שמשון דום ולא הוציא הגה מפיו, אלא בעת חלומות ביעותים שפקדוהו בלילות. בהתפרצויות ליליות אלה היתה לשונו קולחת והגייתו ברורה. מכאן ומבדיקות שונות ומסובכות הסיקו הרופאים שמרכזי הדיבור במוחו והשרירים המוטוריים בפיו ובגרונו לא נפגעו. כל מאמצי הפסיכיאטרים לדובבוֹ בהקיץ עלו בתוהו. ואולם עד מהרה למד לכתוב בידו השמאלית והִרבה לקרוא ספרות יפה (בעיקר את עגנון), היסטוריה, פילוסופיה, ספרות מקצועית על מוסיקה וביוגרפיות של מלחינים ומוסיקאים. שעות על שעות האזין למוסיקה בתוכניות הרדיו והטלוויזיה ומעל גבי תקליטים וקלטות.

כל אותה השנה לא יצא מפתח ביתו. יום אחד בעת ארוחת הצהריים מסר לאביו פתק, שבו דרש להוציא מהבית את הפסנתר. אביו סירב בכל תוקף. שמשון לא היה אלים מימיו. לאחר האסון הסתגר בתוך עצמו אך לא שינה ממנהגו עם הבריות: היה מסביר פנים להם ומרבה לחייך. סירובו של אביו להיפטר מן הפסנתר הוציאוֹ מכליו. הוא ניגש אל הפסנתר ובעט בו בכל כוחו. אביו הוכה בהלם. הוא החוויר, קם ממקומו וקפא על עומדו, אגרופיו קפוצים, עיניו עצומות ושפתיו קמוצות לבל ייפלט הגה מפיו. שמשון הוא שפתח את פיו וצעק לעברו: ‘אני אקח גרזן וארסק את הרהיט הזה!’ הלם באגרופו על הפסנתר ובטריקת דלת עזב את החדר.

כך הופַר האלם שגזר על עצמו.

האב ישב בכורסה וחיכה לשובו של הבן. האיוּם לרסק את הפסנתר לא העסיק אותו. דרוך ומתוח היה, וכל מעייניו נכונים לפתרון שאלה אחת: האם היתה זו זעקה חד־פעמית או שאכן נבעה פרץ בחומת השתיקה.

שמשון חזר כעבור שעה, שקע בכורסה ופתח בשיחה על המוסיקה בישראל. האב גייס את כל כוחות נפשו כדי לנהל שיחה זו בנחת, כאילו לא קרה דבר בשנה האחרונה. בסיומה של השיחה, הוחלט לחתום על שתי סדרות של קונצרטים בעונה הקרובה. האב התחייב להשיג כרטיס לקונצרט של הפילהרמונית, שאמור היה להתקיים בעוד יומיים.

התוכנית לא יצאה לפועל, כי אור ליום המחרת מת האב מהתקף לב. עד מהרה נתברר לשמשון שאביו היה כל ימיו שקוע בחובות. לאחר מותו עטו הנושים על בנו היחיד. כדי לפרוע את החובות מכר את הדירה המרווחת, שאביו הוריש לו, והשתכן בדירת חדר על גג של בית בן ארבע קומות. את הפסנתר הביא עמו – פסנתר כנף שתפס את מרבית שטחו של החדר. בתחילה הזדקק לו כשניסה את כוחו בהלחנה למען פרנסתו. ביד אחת השמיע את לחניו מעל לפסנתר והקליטם. את הקלטות שלח לכמה מבצעים ומו"לים למוסיקה. כולם סירבו לו. משך ידו מהלחנה ולמד להדפיס במכונת כתיבה ביד אחת. ומאז פרסם רשימות ביקורת על קונצרטים בירושלים, רובן בעיתונות יומית ומיעוטן בשבועונים. שכר הסופרים שקיבל בעדן נתווסף לקצבת הביטוח, שנקבעה לו, משהוכר כנכה שנשבר מטה לחמו, וכך נתאפשר לו קיום ברמה למטה מבינונית.

רשימותיו לא עוררו תגובות – לא לשבח ולא לגנאי. אפילו המבוקרים רק לעתים רחוקות ביותר חיוו את דעתם על גזר דינן לשבט או לחסד. ואכן, על פי רוב סקר את מופעיהם של מבצעים מחוץ לארץ, והללו לא היה להם פנאי, ואף לא עניין, להגיב על רצנזיה זו או אחרת של מבקר לא נודע, שהרי כוכבו של שמשון היה משול למטאור, והוא נפל במהירות יותר גדולה מזו שדרך בה.

עשרים שנה חי חיי רווק מובהק, יומו סדור וערוך, אינו דוחה בריות ואינו מתקרב אליהן אלא כדי הצורך; קורא בספרים, צופה בסרטים, מבקר בתיאטרון, מאזין למוסיקה וכותב את רשימותיו. מתי מספר זכרו עוד את ילד הפלא שהקריירה שלו נקטעה בטרגדיה איומה, אך רוב הציבור שכח או לא ידע על כך. אשר לקוראי רשימותיו הרי גם אותם המעטים שביניהם אשר שמעו או קראו על המאורע המחריד, עם השנים ניטשטשה בתודעתם הזהות של הקורבן הצעיר עם המבקר הוותיק. אפילו מחברה של הסונטה לפסנתר המודרנית למחצה, שהודות לשמשון זכתה להצלחה ללא תקדים, מעולם לא פנה אליו טלפונית או בכתב. אולי משום שלא הגיעו אליו הדים מאותה הצלחה, כי התאונה הקטלנית האפילה בתקשורת על היצירה הייחודית. אף ייתכן שהוא עצמו לא התפעל מסונטה זו וחשבהּ לבוסר. עובדה היא שבמשך עשרים שנה לא הושמעה בפומבי, ואילו שאר יצירותיו נוגנו לעתים קרובות הן בארץ והן בחוץ־לארץ. שמשון התעלם מהן מסיבות שוודאי מובנות לפסיכולוגים מביני דבר; עד שיום אחד נפרץ הסכר.

באותו יום מצא בתיבת הדואר שלו שתי מעטפות: האחת הכילה הזמנה לרסיטל בין כותלי האקדמיה, שבו אמור היה ‘פסנתרן צעיר ומבטיח’ לבצע את הסונטה מס' 6 (המודרנית למחצה לפסנתר) של אוריאל ברק; האחרת – בקשה למאמר מפרי עטו של בליצקי לכתב־עת מוסיקאלי חדש (דו־ירחון לפי המתוכנן) שגליונו הראשון אמור להופיע בעוד כחודשיים.

בהתרגשות עצומה רץ בליצקי אל האקדמיה. אף־על־פי שמקצועו חייב אותו לבקר בקונצרטים, הופתע לגלות בין הנוכחים באולם הקטן כמה ממיודעיו משכבר הימים שלא הזדמן לו לראותם מימי לימודיו במוסד זה. נפנף להם בידו, משום שהקונצרט התחיל מיד עם היכנסו, והחליט לגשת אליהם לאחר סיומו. ואולם ברגע שנסתיים ביצוע הסונטה נמלט מן האולם כל עוד נפשו בו, מחשש שמא ימסמס את סערת רוחו בפגישות, בדיבורים ובטפיחות על שכם. עצר את המונית הראשונה שנזדמנה לו, ולפנות בוקר גמר לכתוב את המאמר המבוקש. תוך שהתקלח צצה במוחו הכותרת למאמר: “פנינת השִכחה”. בעודו רטוב אץ אל השולחן וקבעָהּ בראש הדף הראשון.

 

ב    🔗

פנינת השכחה מאת שמשון בליצקי

(הקדמה)

לֵטֶה הוא נהר השכחה. מה ההבדל בינו לבין סטיקְס, נהר האבדון? מי (או מה) שטבע בסטיקס חדל להתקיים; מי (או מה) שטבע בלטה יש לו תקומה, ביתר דיוק, יש לו סיכוי לתקומה. זה דינה של היצירה האנושית. עובדה היא שציוויליזציות שלמות נִמשו מתהום הנשייה ומתוך כך נשפך אור חדש על תולדות המין האנושי. אנשי צפרדע הצוללים באוקיאנוס הזמן נברו בנבכֵי העבר, שחזרו יצירות של תרבויות, שלכאורה אבד עליהן הכלח, והֲפכוּן לנכסי צאן ברזל באמנות ובספרות מודרנית, שגדולי הדורות האחרונים נושאים עיניהם אליהם. לא כאן המקום להצביע על דוגמאות לאין ספור בכל תחומי היצירה. אגביל את עצמי לתחום המוסיקה וגם בו לא אפליג אל העבר הרחוק, ורק שאלה אחת אשאל: כמה זמן היתה יצירת הפאר של יוהאן סבסטיאן באך ‘מתאוס פסיון’ מונחת כאבן שאין לה הופכין אלמלא גאלָהּ פליקס מנדלסון?

הרואה את העולם כתוהו ובוהו, שיד המקרה העיוור שלטת בו ללא סייג, יענה לי, קרוב לוודאי, שדפי התווים של הפסיון הגאוני היו מונחים במקום שמצאם מנדלסון עד שהיו נרקבים ויתפוררו. ואילו מי שגורס שהבריאה נוהגת לפי חוקיות סיבתית ותכליתית גם יחד, חזקה עליו שישיב לי: עד שהיה בא מנדלסון אחר. אינני מנדלסון והיצירה שגיליתי אינה של באך. לאמִתו של דבר, אף לא מדובר בתגלית כל שהיא. אף על פי כן מרשה אני לעצמי לספר כאן סיפור אוטוביוגרפי, ביתר דיוק כמה התנסויות אישיות, והקורא ישפוט אם יש לכך הצדקה בהקשר של הדברים שהובאו לעיל ולמאמר שיובא להלן.

לפני עשרים שנה הופעתי ברסיטל באחת הגדולות והחשובות שבערי גרמניה. ניגנתי בו ‘סונטה מודרנית למחצה לפסנתר’ של אוריאל ברק. לא זכור לי קונצרט אחר, שהייתי נוכח בו, אם כמאזין ואם כמבצע, שהפנט את הקהל כהשמעת סונטה זו. נאלצתי לוותר על נוקטורנים של שופן ולחזור שנית על הסונטה של ברק. עד לאותו ערב לא הושמעה הסונטה אלא במבחני מיומנות טכנית של פסנתרנים, ומי שביצע אותה לשביעות רצונם של הבוחנים, ראוהו כמועמד להיות פגניני בתחום הפסנתר. על כל פנים לי ניבאו עתיד כזה בשעתי הגדולה. איש לא נתן את דעתו על תכָנֶיה של הסונטה ועל העוצמה הגלומה בה. אני מתנצל מראש בפני הקורא על מה שעלול להיראות בעיניו כגוזמה מגוחכת, אבל איני יכול להעלות בדעתי השוואה טובה מזו של גרעין האטום של האורניום, אשר אם יועשר, יש בו כדי לגרום מהפכה מוסיקלית, מעין מפץ גדול בקוסמוס של אמנות הצליל, שלעומתו מחווירה הדוֹדֶקָפוֹניה של שנברג. רק המוסיקה האלקטרונית עשויה להוציא – בעתיד הקרוב או הרחוק – מן הכוח את הפועל עוצמה אדירה זו.

אני כותב דברים אלה במצפון טהור בהחלט, אף כי גם אני בשעתי הגדולה לא הייתי מודע לתכונותיה של היצירה. גדולה מזו: בתוכנית הקונצרט שהזכרתי כללתי אותה כמעט מאין ברירה. חייב הייתי לבחור בדחיפות יצירה ישראלית, ומאחר שלא מכבר עמדתי במבחן הווירטואוזיות הטכנית היתה זו היצירה היחידה של מלחין ישראלי שהיתה שגורה באצבעותי. אני עצמי נדהמתי מתגובת הקהל, גם אם ציפיתי לאהדה ליצירה ישראלית ולפסנתרן ישראלי לנוכח הנסיבות ההיסטוריות שבהן נערך הקונצרט שלי.

בשל אסון כבד הייתי אנוס לקטוע את הקריירה שלי כפסנתרן, אך המשכתי לעקוב אחרי חיי המוסיקה בארץ. במשך כל השנים הארוכות האלה לא הזדמן לי לשמוע את הסונטה עד לערב זה, שבו אני כותב את מאמרי, גם הפעם השמיעָהּ בוגר אקדמיה במסגרת מבחן בנוכחות קהל מצומצם. המבחן לא הוקלט. חקרתי את כל הנוכחים אם יש להם מידע כל שהוא על הקלטה או השמעה ברדיו. איש מהם לא יכול היה להיזכר. שאלתי אם יש סיבה להעדרו של המלחין עצמו. השיב לי מי שהשיב שהוא שוהה עכשיו בחוץ לארץ. נזכרתי שהוא לא נכח גם במבחן שלי מלפני כעשרים שנה.

ועתה איני יכול שלא להעלות על הכתב את הרהורי: אוריאל ברק זכה למעמד מכובד בין מלחיני ישראל. יצירותיו מבוצעות בארץ ובחוץ־לארץ וזוכות להערכה כללית. אין לי ספק שדבר ההתפעלות של הקהל באותה עיר גרמנית הגיע לאוזנו. דווח עליה בכל עיתוני גרמניה וישראל ובתקשורת האלקטרונית; והמתמיהה ביותר בכל הפרשה היא העובדה שמעולם לא קיבלתי מן המלחין צלצול טלפון או פתק, שיהא בו קורטוב של הוקרה או רמז לתודה. בכל השנים שעברו מליל הקונצרט – זה הלילה הגורלי שהפך את קערת חיי על פיה – לא ניסה אפילו (ואני קובע עובדה זו לאחר שחקרתי ודרשתי בעניין) לכלול את הסונטה בתוכנית הקונצרטים הרבים שבהם הושמעו יצירותיו; בידי רשימת קונצרטים, שהיו מוקדשים אך ורק לפרי רוחו, וגם בהם אין זכר ‘לסונטה מודרנית למחצה לפסנתר’. ואני מדייק באומרי ‘לא ניסה’, כי לבי סמוך ובטוח שלו ניסה, לא היה נתקל בשום קושי, בהתחשב במעמדו ובהשפעתו.

מתוך כל האמור, אני מגיע למסקנה שאוריאל ברק נרתע מאותם כוחות בראשית שיצק ביצירתו, והתכחש לה כמעט מיד לאחר היווצרותה. התואר מודרנית למחצה מעיד על נסיון הסוואה בשל אימת ציבור, אם כי לאו דווקא במובן המקובל של מושג זה.

משה רבנו בשעתו נאלץ לשים מסווה על פניו, כשירד מן ההר אל העם לאחר שקיבל את התורה מפי הגבורה. כפי הנראה, הקרינו הפנים שפע אדיר של אנרגייה יוצרת; זיקוקי עוצמה מתהום מעשה בראשית ריצדו ודאי על מצחו הגבוה של מי שזה עתה נפגש פנים אל פנים עם בורא עולם. ‘וירא אהרון וכל בית ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו’.

אוריאל ברק נבהל מיראת העם, מהבדידות הטראגית שהיא מבשרת, מן הגזֵרה העלולה להיגזר על כל יצירתו, להיות קול קורא במדבר, והוא נסוג. סברה זו ניתן לאשש על ידי ניתוח מעמיק של הסונטה, השוואתה עם כל שאר יצירותיו בעשרים השנים האחרונות וחשיפת המתח האמנותי שבינה לביניהן בדרך של עימות. אני הקטן מוכן ליטול על עצמי משימה זו, ובזה הרגע הריני ניגש למלאכה.

רק הערה אחת אקדים: דימוי המסווה של משה לא הובא כאן כאסוציאציה מקרית או מטאפורה שרירותית. יצירות שהיו לראש פינה לתרבויות שלמות לא אחת נתבזקו בפעם הראשונה בתודעת הציבור כשבר ענן, כחזיז, כמכת רעם בצומת מכריע של אורחות חייו של אותו ציבור וביחידת זמן שבה מתמזגים לבשר אחד האדם (הציבור), היקום ויצירת האדם (פרי רוחו ומעשה ידיו). בלשון המיסטיקה היהודית: ישראל, רחמנא ואורייתא חד הוא (בתנאי שנפרש את המושג רחמנא ברוח תורתו של שפינוזה). נקודת זמן כזאת היתה יציאת מצרים: התפרצות וולקנית, לַבָה שנתגבשה לעם ורוח אלוהים שבאדם אשר ילדה את התורה. הרבה מאוד שנים עברו עד שפרי רוח זה נהפך לעץ חיים שתול בנפש העם ומזריע זרע לדורותיו.

הסונטה המודרנית למחצה לפסנתר הושמעה ביום סיום מלחמת ששת הימים – המאורע הדרמטי ביותר בדברי ימיה הקצרים של מדינת ישראל, שהתרחש על חודו של שבריר זמן זערורי בהיסטוריה הארוכה של עם ישראל. הקהל שמילא את האולם ראה את הקולות והוכה בהלם.

יסלח לי הקורא אם ארשה לעצמי בהקשר זה לצטט את פירושו של הרמב"ן לספר בראשית פרק ראשון פסוק 6 המתחיל במילים יהי רקיע:

‘וזה מעניין מעשה בראשית הוא, ואל תקווה ממני שאכתוב בו, שהעניין הוא ממסתרי התורה, ואין הפסוקים צריכין לביאור בזה’.

ומי שלאחר ציטוט זה יִראני כמוּכה שגעון גדלות, אזכיר לו שלא את עצמי אני מפָאר ומרומם, כי אם את פרי רוחו של זולתי. וכי זו דרכו של מגלומן?

ועתה לגופו של העניין.

עד כאן ההקדמה למאמרו של שמשון בליצקי ככתבה וכלשונה. המאמר עצמו משתרע על פני עשרים וארבעה מתוך מאה ועשרים עמודיו של הדו־ירחון, וכל כולו יבש, פרטני ומייגע, רצוף מובאות של תווים, מונחים מקצועיים וטבלאות, מעין מפת תשבץ של ארץ לא נודעת לא רק להדיוטות אלא גם למוסיקאי שאינו מוסיקולוג מובהק המוכן להתאזר עוז ולהעלות בחומה.

 

ג    🔗

ספק אם מאמר המוקדש ליצירה אזוטרית ורוב רובו כתוב בעגה מדעית המובנת רק לחוג צר של מקצוענים, זכה להדים כה רבים ולכותרות בעיתונות, כפי שעלה בגורלו של ‘פנינת השכחה’; והגיעו הדברים לידי כך שמוזיקולוג נודע הִשווה את המצב לפרסומו הראשון של איינשטיין על תורת היחסית הפרטית, שאף הוא גדוש נוסחאות מתמטיות הנהירות למספר מצומצם של מלומדים, ואף על פי כן עוררה הופעתו כותרות באותיות קידוש לבנה, שבישרו תורת יקום חדשה מופלאה. אין ספק שהשוואה זו היה בה משום גוזמה מגוחכת, שהרי כל הסערה לא התרחשה אלא בכוס מים, כלומר בגבולותיה של מדינת ישראל. וגם לאחר ש’פנינת השִכחה' ניתרגם ללשונותיה העיקריות של אירופה – אנגלית, גרמנית וצרפתית – לא חרג העניין בה מתחומו של מדע חדש – מעין תרכובת גרוטסקית של מוסיקולוגיה ואקוסטיקה – ובין המומחים שפיתחו מדע זה התנהלו דיונים למדניים בהתוועדויות, שנכחו בהן בין תריסר לעשרים משתתפים או מעל דפי בטאונים אקסקלוסיביים שמספר הכותבים בהם עלה על מספר קוראיהם. רק מבקר מוסיקלי בא בימים הזכיר לקוראי עיתונו, שהוא היה הראשון שהעלה את שמו של איינשטיין בהקשר של הסונטה של אוריאל ברק, לאחר שבוצעה בפרנקפורט לפני עשרים שנה, אלא שאזכורו שלו היה אירוני, ואילו המוסיקולוג הישראלי מתח במלוא הרצינות את אות השוויון בין שני אישים שהדמיון ביניהם הוא כזה שבין כדור הארץ לבין כדורגל. ‘מכל מקום – סיים המבקר הגרמני את רשימתו – הואיל ודנטה קרא לתיאור פרטני של זוועות התופת בשם קומדיה אלוהית – הייתי מציע למר בליצקי לשנות את שמו של המאמר הדן בפרוטרוט בסונטה המודרנית למחצה מ“פנינת השכחה” לטרגדיה מוסיקאלית’.

אירוניה לא חסרה גם בכמה מן התגובות שהתפרסמו בישראל; בעיקר כוונו חציה אל הדימוי למסווה של משה, אך בסך הכול היתה הביקורת על המאמר עצמו אוהדת, ולפעמים אפילו נלהבת. גורלו הטרגי של הפסנתרן הצעיר ריגש את הציבור. עיתונאים ברוכי כישרון תיארו בפאתוס את ‘נסיקתו למרומים וצלילתו לתהומות’. היו גם שהגיבו על שנינותו חסרת הטאקט של המבקר בגרמניה והדגישו שאכן יש בכל הפרשה משום נושא לטרגדיה יוונית, שגיבורה לא יצירה מוסיקאלית אלא יצור אנושי. עם זאת נחלקו הדעות לגופו של עניין. היו שכפרו בסגולות שייחס שמשון לסונטה (‘שהיא יוצאת דופן אפילו בחריגותיה וחריקותיה של המוסיקה האוונגארדיסטית ביותר’) ובירכו את ברק על שזנח בעודו באִבּוֹ את הדרך הנלוזה שאינה מביאה לשום מקום ופנה אל דרך המלך ואף הציב עליה (על הדרך) כמה יצירות מופת, שבלי ספק יאריכו ימים, ובהתחשב בעובדה שהמלחין עדיין לא נס לחו ולא כהתה עינו, יש יסוד סביר להניח שעתיד הוא להעניק לנו מפרי רוחו עוד שנים רבות.

היו שהסכימו עם שמשון שהסונטה היא המקורית ביותר ואולי אף הטובה שביצירותיו של ברק, אך הפריכו את הדעה שבכל שאר חיבוריו יש משום כניעה לטעם הקהל. אדרבה, פיקסו החליף ז’אנרים ככפפות, ובכל אחד מהם מיצה את עצמו עד תום. בטהובן, שכל ימיו היה כמעיין המתגבר, ומקובל לחלק את יצירותיו לשלוש תקופות מוגדרות, חיבר בכל שלושתן רק אופרה אחת. וכי מותר להסיק מעובדה זו מסקנה כל שהיא חוץ מזו שהוא כתב רק אופרה אחת? מבקר מקרב העולים החדשים מרוסיה הצביע על המשורר מאיאקובסקי שהפואמה הראשונה שלו – ענן במכנסיים – עולה לדעתו על כל השאר, אם כי מימיו לא ויתר לקהל אף כהוא זה, וסתם קורא כתב מכתב למערכת עיתון יומי, בתגובה על מאמר שפורסם בו על ‘פנינת השִכחה’, והכריז שהכל עניין של טעם ותו לא. הוא סבור שהפּיֶיטָה הראשונה של מיכלאנג’לו, זו שבסאן־פטרו, עולה על כל שאר פסליו של האמן הגדול – בשלמותה, בעידונה, באיפוקה ובאור היקרות המוקרן ממנה – ‘וכל הסובר אחרת שיקום’ – סיים את מכתבו. מבין עשרות שחיוו את דעתם בציבור באמצעי תקשורת או בהרצאות פומביות רק שניים־שלושה תקפו מכיוון הפוך את גרסתו של שמשון, ובעדינות מינורית קבעו שלא בוויתר מדובר אלא בתשישות שפקדה את המלחין הרבה זמן לפני בלותו ומיד לאחר פריחתו. כללו של דבר: לא רק אלה משחיזים את קולמוסיהם בענייני מוסיקה לא החמיצו את האפשרות לחוות את דעתם על ‘פנינת השכחה’, אלא כל מוסיקאי המכבד את עצמו לא הרשה לעצמו להתעלם מ’פנינת השכחה' ולעבור לסדר היום; זולתי אחד ויחיד: אוריאל ברק.

עם פרוץ הסערה נודע שברק שוהה בחוץ לארץ לצורכי ריפוי. דבר לא פורסם על מחלתו. מפה לאוזן נמס שהמחלה קשה וייתכן שתקופה ארוכה לא יוכל להגיב על ‘הפסטיבל’. כינוי זה למתרחש בארץ מסביב ל’פנינת השכחה' ומתוך כך גם סביב הסונטה, שאם לא היא עצמה היה לפחות שמה נעשה מפורסם ונישא בפי כל, הוענק כביכול על ידי ברק עצמו; אם אמנם נכון הדבר אין ספק שנדף ממנו ריח של זלזול בשמשון בליצקי. עם זאת היו שראו בכינוי זה עדות דווקא לצניעותו של ברק, מעין ואריאציה ל’קטונתי', ביטוי הרווח בפי כל גיבורי פסטיבלים מעין זה.

שנה שלמה לא הגיע לידיעתו של שמשון דבר וחצי דבר על ברק. כל אותה שנה היה שמשון שרוי במתח של ציפייה. למה ציפה? למילה טובה? לתוכחה? לשבח? לגינוי? לשווא ניסה להגדיר לעצמו את מהות ציפיתו. כתום שנה לפרסום מאמרו התברר לו שציפה ליצירה חדשה של ברק שתגלם את כל אשר ייחד את הסונטה מכל מה שיצר ברק לאחר מכן ותועשר בכל מצבור ‘רכישותיו’ של ברק בעשרים וחמש שנה שחלפו מיום שנוצרה (לא מיום שהושמעה בפרנקפורט): חוויה אישית – קיומית, היסטורית, קוסמית – נסיון חיים, פיתוח טכניקת ההלחנה ושלמות המבע. סוף סוף הבין שתוחלתו נכזבה.

הוא חדל להאזין לקונצרטים, חדל לכתוב את רשימותיו. התעלם מכשלונות העבר בתחום ההלחנה, שניסה בו את כוחו סמוך לפטירת אביו, והחליט להלחין יצירה מוסיקלית. חודש ימים נמשך ההיריון ברוחו ושישה שבועות נמשכה הלידה. עשה לילות כימים והעלה את חיבורו על הכתב. שתי כותרות נתן לה: האחת – סימפוניה לפסנתר – סתרה את עצמה מעצם טיבה; והאחֶרת – מה הייתי מלחין לו הייתי אוריאל ברק – ארוכה, פשטנית ואישית יתר על המידה. אף על פי שהיה מודע למגרעות הללו לא היה מוכן לוותר והחליט לאמץ את שתיהן. את הראשונה קבע ככותרת ראשית ואת השנייה כמשנית.

צילם שמשון את כתב היד והפיצוֹ בין כמה עשרות פסנתרנים. אף פסנתרן אחד בארץ לא נענה לו. כולם סירבו פה אחד לנגן יצירה זו. אלה שכתב להם מכתבים לא השיבו עליהם ואלה ששוחח עמם טלפונית התחמקו בתירוצים שונים. בייאושו שלח שמשון את חיבורו יחד עם ‘פנינת השכחה’ בתרגום גרמני לאחד מגדולי הפסנתרנים בגרמניה, ששמו הולך לפניו. גם הוא לא ענה לו אישית. מזכירתו השיבה בשמו.

אדון נכבד –

מר זיגלשטיין ביקשני להודות לך על משלוח יצירותיך והסמיכני להציג לפניך בצמצום רב את השקפותיו על נושא מכתבך וצירופיו.

א) תרכובת של פסנתרן וירטואוז בשעתו (מר זיגלשטיין הביע את צערו על ההכרח הטראגי להשתמש במלה ‘בשעתו’ כדי להעמיד את הדברים על דיוקם) ומבקר ברמה גבוהה, אין בה כדי להוליד מלחין על אף הישגיו הכבירים של מדע הכימיה בימינו.

ב) צמד הגאונים של הספרות הגרמנית הקלאסית – אוגוסט וילהלם פון שלגל ולודוויג טיק – לא רק הפליאו לקרוא בציבור מיצירותיו של שקספיר, להתעמק בהן ולפרשן, אלא הפיקו ממחזותיו תרגום שאין דומה לו בכל לשונות העולם, מימיהם לא מלָאם לבם להתחרות בשקספיר עצמו.

במלוא ההערצה לכשרונותיך, להשכלתך המוסיקאלית ולכושר ההבעה שלך המשתקף בכל שורה של התרגום הגרמני של מאמרך ואני מניחה שעוד ביתר שאת במקורו העברי

אני מברכת אותך ומאחלת לך כל טוב

דורה שפיל – מזכירה

בשם יוהאנס זיגלשטיין

שמשון בליצקי שב לבקר בקונצרטים ולפרסם רצנזיות עליהם. הסערה של ‘פנינת השִכחה’ חלפה כלעומת שבאה.

 

ד    🔗

מאז מות אביו הסתגל שמשון לחיי רווקות. לאחר תרגול עקשני הודות לכוח הרצון, שניחן בו, למד לתפקד כמעט בלי כל עזרה. התקנת יד תותבת היתה כרוכה בניתוח נוסף על הניתוחים שהתנסה בהם מיד לאחר האסון, והוא סירב בכל תוקף להינתח עוד פעם; הרופאים לא לחצו בנושא זה, הואיל ואף אחד מהם לא היה מוכן לערוב להצלחה מלאה. מתוך כך היה מנוע לעשות כמה פעולות, ואחת מהן – צחצוח נעליים. על כן פעם בשבוע נזקק למצחצח נעליים – אחרון המוהיקנים במקצוע זה בירושלים, איש בא בימים, שזקן שיבה ארוך עיטר את פניו. את הצחצוח ראה, כנראה, לא כמלאכה סתם אלא כמלאכת מחשבת, והיה מקפיד בו על קוצו של יוד. מעשה אמן השואף להגיע לשלמות. פעם אחת היה שמשון נחפז לעיסוקיו וביקש את המצחצח שיקצר במלאכתו וידלג על כמה משלביה על חשבון שלמות הצחצוח. הזקן, ששמשון לא ראהו פותח את פיו בכל אותן השנים שחלפו מאז הוא נמנה עם לקוחותיו, מלבד סינון מעומעם של המלה “תודה” בעת קבלת התשלום, הישיש השתקן הנצחי הניח את מברשתו, שילב את ידיו ופלט בהיגוי כבד אבל ברור בהחלט: “אם אין לאדוני פנאי יבוא אלי בפעם אחרת. אני לא אעשה את עבודתי פלסתר”. העברית שבפיו הכתה בהלם את שמשון. הוא הביע חרטה על בקשתו וכמעט התחנן אל המצחצח שימשיך במלאכתו בקצב המקובל עליו. הצחצוח נמשך עוד כרבע שעה אך כל נסיונותיו של שמשון לדובב את הישיש עלו בתוהו. נס אתונו של בלעם אינו חוזר על עצמו פעמיים.

המצחצח היה מסתייע במערכת שלמה של קופסאות שהכילו מְשָחות שונות ובקבוקים מלאים נוזלים, מברשות ומטליות עשויות פשתן וקטיפה, ולכל אחד מהאבזרים נועד תפקיד משלו. הוא חבש מגבעת שחורה שנמתחה על רעמת השיבה שבראשו (אולי הסתירה קרחת מתחתיה) וכיסתה כמעט על כל מצחו. התיתורה העלימה את עיניו. ראשו היה תמיד מושפל עד כדי כך שנדמה היה שזקנו הלבן מטאטא בעדינות את הנעל בשלב הסופי של הצחצוח ומוסיף לו נופך מיוחד של ברק. כל אימת שרצה להודיע על סיום הפולחן לא היה זוקף את ראשו אלא מכה באצבע צרֵדה על סוליית חרטומו של הנעל. כמעט בכל שעות הבוקר היה תור ארוך משתרך לידו על המדרכה.

באחד הבקרים ניצב שמשון הראשון בתור וקרא עיתון, שקופל במיוחד עבורו כדי שיוכל לעיין בו אפילו בעמידה. הוא לא גרע עיניו מהעיתון גם לאחר שהלקוח, שזה עתה סיים את התהליך, פינה לו את מקומו והוא הניח את כף רגלו על הארגז שהותקן לשמש אובניים לאמן הצחצוח. פתאם שמעו אוזניו לחישה, כפי הנראה מפיו של הלקוח הקודם. לחישה בהגייה ברורה ומהוקצעת, לאמור: אני עובד עכשיו על סונטה לפסנתר ליד אחת כדוגמת הקונצ’רטו לפסנתר ליד שמאל שהלחין ראוול למען ויטגנשטיין. העיתון נשמט מידו של שמשון. הציץ לאחוריו וראה גבר מזוקן.

– מי אתה? – שאל שמשון.

– אוריאל ברק – ענה העבדקן.

– מתי גידלת זקן?

– בחוץ לארץ.

– בשום תמונה לא ראיתי אותך עם זקן. גם לא באלה שמתפרסמות באחרונה.

– הזקן אינו חשוב. על כל פנים לא לך. העיקר שאני עובד על סונטה בשבילך.

– אתה מתלוצץ.

– החזק אצבעות – פסק האיש את פסוקו והסתלק בצעדה מהירה, כמעט בריצה.

שמשון נדהם. המצחצח הרים את העיתון שכיסה את נעלו של שמשון והגישו לו. הוא זקף את צווארו ובעיניו – עיני תכלת דהויה – נצנץ זיק של צחוק מאופק. גם על שפתיו היה נסוך חיוך כמעט שובבני – חיוך ראשון ואחרון שראה שמשון על פניו של זה.

כעבור שבוע קרא שמשון מודעת אבל על מותו של המלחין אוריאל ברק. העיתונות, הרדיו והטלוויזיה הוצפו ברשימות, מאמרים ותכניות לזכרו. הואיל והעיתון שבו נדפסה מודעת האבל יחד עם ההודעה על שעת ההלוויה הגיע משום מה לידו רק בערב, נבצר ממנו להשתתף בהלוויה. על כן החליט לקחת חלק בטקס גילוי המצבה שהתקיים ביום השלושים למותו. נכחו בו כל מי ומי בתחום המוסיקה.

עוד באותו לילה ניסח שמשון מכתב למערכות העיתונים ופנה בו אל קרוביו של אוריאל ברק ואל ציבור ידידיו, מוקיריו ואנשי שלומו בזו הלשון:

“אם יש ביניכם מי ששמע או ראה שהמנוח הגה בלבו או עבד באחרית ימיו על סונטה לפסנתר ליד אחת דוגמת הקונצ’רטו המפורסם ליד שמאל של ראוול, בקשתי שטוחה לפניו שיודיע על כך לחתום מטה, לפי הכתובת והטלפון הרשומים בזה. הוא הדין אם יש למישהו מידע על טיוטה, רישום או הקלטה כל שהיא בהקשר זה או בזיקה להקשר זה. אני מודיע בזה ברבים שהיצירה האמורה נועדה לי, והיד האמורה לבצעה היא ידי שלי. על כן בקשתי זו לא רק מוצדקת מבחינה מוסרית ואנושית אלא גם עומדת בהחלט במבחן החוקיות”.

למחרת בבוקר נשלח המכתב, ותוך עשרה ימים הוא נדפס בכל העיתונים היומיים.

אור ליום האחד עשר לכתיבת המכתב – בחצות – הופיעה בחדרו של שמשון אישה כבת ארבעים – גבוהה, חטובה כדוגמנית ולבושה כחרדית. אותה שעה היה צופה בטלוויזיה במערבון על אחד מנפילי המערב הפרוע שהתאהב באינדיאנית. רגע נדמה לו שגיבורת הסרט האינדיאנית ניצבת עליו. ואכן, היה בה משהו אקזוטי: שערה השחור עבות, עיניה השקדיות כחולות – בנוהג שבעולם עיניים שקדיות שחורות משחור – עור פניה כהה מאוד וחוטמה רומי־קלאסי. במחשבה שנייה סבר שלפניו בת תערובת מן העלייה האתיופית. לימים נודע לו שתחושת האקזוטיות לא היתה פרי הזיה גרידא. האשה השתייכה לאחד העממים המאכלסים את מערבה של רוסיה האסייתית. היא נישאה ליהודי ועלתה ארצה לפני עשרים שנה. בעלה ובנה טבעו בכינרת כשנתהפכה סירתם במבצע של ספורט מים. היא התגיירה ונישאה לאחד המתנחלים ביישובי יהודה. הנישואים לא עלו יפה בשל אדיקותו של בעלה. התגרשה ממנו ועלתה לירושלים. עד לזמן האחרון התפרנסה משיעורי תאוריה באקדמיה למוסיקה. כל הפרטים הללו נודעו לשמשון במשך השבועיים הבאים, עתה עמדה האשה שעונה לדלת שנסגרה בעדה והתנשמה לאחר שעלתה במדרגות לדירת הגג. הוא הגיש לה כיסא.

– שבי – אמר לאו דווקא בנעימת אדיבות יתרה. הודתה לו ישבה. עדיין היתה נושמת בכבדות. נדמה היה לו שלא רק בשל המאמץ הפיזי אלא גם מתוך התרגשות. שלתה ממחטה מארנקה וקינחה את פניה, אף שרוח לילה ירושלמית קרירה נשבה בחדר. ראתה את התמיהה שבמבטו והתחייכה. טור שיניים לבנות כשל שחקן קולנוע כושי – ישרות זהות זו לזו ומהוקצעות כבלסת תותבת של ישיש אמריקני – הבהיק בחדר, שמרקע הטלוויזיה שימש בו מקור יחיד של אור.

– ובכן? – שאל שמשון.

– באתי הנה לפי הכתובת שהיתה רשומה במכתבך בעניין אוריאל ברק.

שמשון ראה צורך לדייק:

– בעניין היצירה ליד אחת…

היא שיסעה אותו:

– דוגמת הקונצ’רטו ליד שמאל לפסנתר שהלחין ראוול לוויטגנשטיין.

– את מקפידה בהגדרות יותר ממני.

– כדי שלא יהיו אי־הבנות.

– מה בפיך?

– אין בפי דבר. אפס.

– למה הטרחת את עצמך לטפס לכאן?

– כדי לבשר לך את האפס.

– אל תדברי בחידות.

– אני מספרת דברים כהווייתם.

– מי את?

– שמי גאולה.

– אינך נשמעת כמי שהגיע הנה כדי להביא גאולה למישהו.

– מה היה שמך הקודם?

– לא תוכל לבטא אותו. חבל על המאמץ. גם אם תצליח לבטאו תשכח אותו מיד.

– אני שואל בפעם השנייה: מי את?

– מורה למוסיקה.

– מה הביא אותך הנה?

– מכתבך.

– מה טיבו של מעגל הקסמים הזה?

– אתה צודק יותר מכפי שאתה חושב. יש כאן מעגל, ובעיקר יש קסמים. גם בעניין שמי צדקת, לא באתי לבשר גאולה. באתי למלא את בקשתך ולהודיע לך שאוריאל ברק לא נקף אצבע בעניין היצירה ליד אחת.

– מנין לך?

– היית… היתה זיקה מסוימת ביני ובינו בעשר השנים האחרונות.

– הוא עצמו אמר לי בפירוש שהוא עובד על יצירה כזאת.

– ייתכן שהיו לו כוונות כאלה. אולי אפילו הגה בה… אבל אני לא מצאתי שום פיסת נייר או קלטת המעידות על כך. לא זכור לי שהעלה נושא זה בשיחה בינינו. אין לי כל ספק שהייתי זוכרת היטב לו היה מעלה את שמך על שפתיו גם דרך אגב, כלאחר יד.

– מדוע את בטוחה כל כך בעצמך?

– הביטחון מוצדק בהחלט, ויש יסוד לכך. אבל נניח לזה. אמור לי, האם יש לך עדים שיוכלו לאשר את דבר הבטחתו לך?

– גם לו היו לי לא היה בהם ממש.

– בכל זאת.

– מה בכל זאת?

– בכל זאת אם יש עדים הייתי רוצה לראות אותם.

– למה?

– מתוך סקרנות.

– סקרנות אינטלקטואלית…

– לא. סקרנות אישית גרידא. אני חוששת שלא קלטת היטב את דבריו של ברק. אולי הפכת בדמיונך את הרצוי למצוי, כפי שלא אחת קורה במקרים כגון זה. שמשון הרהר בקול:

– היחיד שיכול היה לשמוע את דבריו היה מצחצח הנעליים.

גאולה פרצה בצחוק, השיניים המושלמות הוורידו במקצת ונראו כשתי מחרוזות דר, מלאכת מחשבת של צורף אמן.

– אתה יודע שהוא קרוב שלו?

– מי קרוב של מי?

– מצחצח הנעליים קרוב, שאר בשר של אוריאל ברק.

גם שמשון לא יכול להתאפק מצחוק.

על אף השיניים שרמתן האמנותית הרקיעה שחקים בפיה, שהיה עדיין פעור בשרידי חיוך שובה לב, ולמרות חוטמה הנורדי־ימתיכוני ולבושה החרדי או כמעט חרדי, העלתה גאולה בזכרונו את דמויות הנשים שבתמונותיו של פול גוגן, אולי בשל התאורה שבחדר; אל האור שזלף ממרקע הטלוויזיה, שהושתקה אך לא כובתה, הצטרף ירח מלא שפרץ אל החדר דרך החלון ללא כל התראה מוקדמת.

פתאום קם שמשון ממיטתו.

– אולי את רוצה כוס קפה או משהו חריף?

– ברצון אלגום כוסית קוניאק.

הוא לא ציפה לתשובה כה ישירה. הגיש לה כוס קוניאק כמעט מלאה, ועוד לפני שהספיק להשיק את הבקבוק אל הכוס שלו היא כילתה בגמיעה אחת את מחצית המשקה שמזג לה. הוא שאל:

– אולי מוטב שאדליק את האור.

– מצדי אין צורך – ענתה.

לאחר היסוס־מה כיבה את הטלוויזיה והדליק את המנורה שהשתלשלה מן התקרה ללא נברשת או אהיל.

– זיקה מסוימת – אמר כששב אל מיטתו – כך הגדרת את היחסים בינך ובין ברק המנוח. יש לי רושם שנקטת לשון המעטה… יש לי רושם שהגדרה זאת זקוקה להרחבה.

– על סמך מה אתה אומר לי את זה?

– יש לך נגישות לעיזבונו ומפיך למדתי זה עתה שאינך עורכת דין. את מכירה גם את קרוביו, וביניהם אפילו כאלה שאינם משתייכים לחוגו המוזיקלי.

– הזכרתי את הקִרבה בינו ובין המצחצח רק כעובדה פיקנטית.

– אולי הזיקה בינך ובינו יש גם בה שמץ של פיקנטיות.

– אולי.

– עד כמה שידוע לי הוא היה רווק כל ימיו.

– כן.

– היו שמועות שהיה סוטה מין, הומוסקסואלי.

היא ביצעה גמיעה שנייה וחיסלה במיומנות של שתיין מובהק את כל הקוניאק שהיה בכוס.

שמשון מזג לה כוס שנייה. היא לא התנגדה. בכל כוחו ניסה להסתיר את התרגשותו מדבריה הבוטים ולהפגין אדישות מוחלטת. כפי הנראה הצליח, אלא שהיא גמרה אומר להביכו ויהי מה.

– הוא סבל מאי־אונות בכל התחומים.

שמשון שאף רוח.

– אני רואה שעובדה זו פגעה בנשיותך.

– לא פגעה בי ולא כלום. אדרבה, היא הפכה אותי לאישיות יצירתית.

– אם כן מדוע את מטילה בו שיקוצים?

– אני מספרת דברים כהווייתם.

– את חוזרת על מליצה זו בפעם השנייה.

– אני חוזרת בפעם הראשונה ומוכנה לחזור גם בפעם השנייה, כי אני מספרת לך את האמת ורק את האמת.

– אבל לא את כל האמת, למשל: את אינך יכולה לסלוח לו על שכפה עלייך יחסים אפלטוניים אתו.

– יותר אפלטוניים מכפי שאתה משער.

– שוב את חוזרת על עצמך.

– רציתי לומר שהיחסים היו אפלטוניים גם מבחינה רוחנית. אני עצמי הייתי מעין אידיאה אפלטונית.

– אני רואה שאת יומרנית לא רק בבחירת שם לעצמך.

– זכור שאני מוזיקאית. – שמשון ניסה לכבוש את גל הזעם שגאה פתאם בקרבו.

– את רוצה לומר שהיית ghost writer סופר צללים שלו?

– מה זה?

– אל תיתממי! את יודעת היטב למה אני מתכוון. דמות עלומה, מעין רוח רפאים שלמעשה כותב את הסיפור, המתפרסם בשמו של פלוני השוכר את שירותיו.

– מעולם לא כתבתי סיפור.

– הוא נתן לך את הרעיונות ואת כתבת את היצירות!

– בדיוק להפך: אני נתתי לו את הרעיונות והוא הלחין את היצירות.

– ועכשיו תעשי פומבי לכך, תפרסמי ברבים את הסמיביוזה המפוארת שלכם.

– אין לי כל כוונה כזאת.

– השנאה שלך אליו הביאה אותך אליי – אמר כמהרהר בקול רם.

– אתה טועה. אני לא שונאת אותו. אני אוהבת אותך.

– איפה למדת את זה? משירי ילדים? ומכל הבחורים אותך אני אוהבת. אולי בסרטים? כל סרט אמריקני מגיע במוקדם או במאוחר אל דו־שיח חובה שאין מפלט ממנו, הפותח ב־I love you.

– ומסתיים ב־I love you too – החזיקה החרתה אחריו.

– את רואה? מסרטים למדת.

– למדתי מהחיים.

– את שקרנית. מימייך לא ראית אותי.

– ראיתי. ראיתי אותך לפני שנה בעת שהושמעה הסונטה הגאונית של אוריאל. ראיתי את תמונתך. גזרתי מהעיתון תצלום שלך שהתפרסם לא מכבר: אתה מנגן ביום ההיסטורי בפראנקפורט. אתה רוצה לראות? הוא פה אצלי…

היא ניסתה לפתוח את ארנקה. הוא חטף אותו מידה והטיחו בקיר.

– קראתי את כל רשימותיך ומאמריך – המשיכה בלא שנתנה את דעתה על התנהגותו האלימה – לא החסרתי אף אחת. את פנינת השכחה יכולה אני לדקלם בעל־פה, על כל נוסחאותיה. האמן לי! אנא, למען השם! אל תדחה אותי מפניך.

בעצבות רגועה, ללא פתוס, בנחת פסק כשופט המכריז על גזר דין:

– אדחה.

– מדוע?

– אין לי בררה.

– יש בררה. ננסה להכיר זה את זה לפני שתחליט סופית.

– שניים דרושים לאהבה, שני אוהבים.

– לא תמיד. די שיש אוהב אחד ונאהב אחד.

– במקרה שלנו אין אפילו אחד.

– יש.

– אין.

– חשפתי את כל אשר לי, את כל אשר בי. מעורטלת עומדת אני לפניך. אל תפשוט גם את עורי.

– לא אפשוט את עורך ולא אפשוט את ידי, יד אחת ויחידה. אבל אני מוכן להתוודות לפניך, כקאתולי בפני כומר מוודה, אלא שמהותו של הווידוי היא היפוכם של וידויים בפני כמרים. לנגד עינייך ניצב גבר שמימיו לא ידע אשה. עד לשואה האישית שפקדה אותי הייתי שקוע בכל רמ“ח אברי ושס”ה גידי בקלידי הפסנתר: 49 לבנים ושלושים וחמישה שחורים. יש סבורים כדוסטוייבסקי שהאדם הוא מיקרוקוסמוס ולבו הוא שדה קרב בין אלהים לשטן. בשבילי היה הפסנתר מאקרוקוסמוס שכל השחור והלבן שבו שרויים בתנועה מתמדת למען הרמוניה נצחית. בעולם זה לא היה מקום לשום יצור מלבד קלידים ואצבעות. וכשיצאתי מבית החולים גידם ואילם נדרתי נדר שלעולם לא ארשה לאישה לאהוב אותי. סלדה נפשי ממאות הספרים, המחזות והסרטים שתיארו גיבור מלחמה נכה השב משדה הקרב, ואשתו או אהובתו משחקת את תפקיד ההתגלמות בבשר של המושג ששמו אהבת נצח ומסירות עד. היא מנשקת את צלקותיו, מגפפת את גדמי אבריו, מקריבה את כל חייה למענו ונשבעת לו אמונים עד יום מותה (ולא עד יום מותו). והוא אכול רגשי נחיתות, תיעוב עצמי ורחמים על האישה יורד לחייה וממרר את חייהם של כל הסובבים אותם עד הסוף המר או המתוק – הכול לפי תכניתו של המחבר, הדרכתו של הפסיכולוג המשמש יועץ לענייני יצירתו וקהל היעד של הספר, המחזה או הסרט. אינני מוכן לשמש דוגמן לתִפלוּת, כדי שצוות מייצריה וקהל צרכניה יורו עלי באצבע ויגידו שפרי רוחו של המחבר שאוב מן החיים.

היא שתקה. עיניה היו מרותקות אל פניו, אישוניהן התרחבו וכל ישותה הקרינה הערצה, תשוקה, התמסרות. הילה עיטרה את ראשה, כעין העטרה הזוהרת סביב שערה של הבתולה הקדושה באיקונין פראבוסלווי. אך היא עצמה לא היתה דומה למדונה, היא הזכירה לו את האלה איזיס – סמל האימהות במצרים העתיקה. בדרך כלל צוירה ופוסלה כשתינוקה האל הורוס בזרועותיה אלפי שנים לפני שמרים ילדה את ישו הנוצרי. יש גורסים שפסלים וציורים אלה הם אבות אבותיהן של כל המדונות הנוצריות. זרועותיה של גאולה היו פתוחות אך הורוס נעדר מהן. פתאם נזכר שמשון באמו שנהרגה בפראנקפורט וחשק עז התעורר בו לזנק אל בין הזרועות הפרושות ולהיצמד אל כתפה של גאולה.

הוא קם.

– צאי! – פקד עליה בקול אימים. היא לא זזה. ניגש אליה והוליכה אל החלון הפתוח.

– אספר לך דבר־מה, סיפור ביוגרפי, לא אוטוביוגרפי. אחד מגיבורי עמנו בדור התקומה היה יוסף טרומפלדור. גם הוא גידם היה. בהיותו קצין בצבא רוסיה הצארית איבד את ידו במלחמה עם יפן. בארץ נלחם בערבים ונפל בהגנת יישוב קטן בצפונה של ארץ־ישראל, על גבול סוריה. תל חי. שמעת על תל חי? כן, הנחתי ששמעת. כותבי הזכרונות מספרים שביד ששרדה לו היה כוח עצום. פעם אחת הרים בה מיחם ענק רותח. סמובר. אני לא צריך להסביר לך מה זה סמובר. דעי לך שגם בידי אצור כוח אדיר. היא אגרה אותו מאז שנתגדמתי ותורגלה לנצלו בעת הצורך. אם לא תעזבי את חדרי מיד ארים אותם כנוצה ואשליכך אל הרחוב. אני מייעץ לך לא לזלזל באיום הזה.

נדמה היה לו שהיא ניבטת בו בעיניים קמות. אף שריר אחד לא נע בפניה ובגופה; רק שפתיה דובבו מה שדובבו, כמעט בלא שזעו.

– אני לא מזלזלת אבל אתה ולא אני הזכרת את דוסטוייבסקי – הנכפה, המתייסר, הגאון שהסבל רוצץ את נפשו אכולת השנאה ושרופת האהבה, הסדיסט, המזוכיסט, איש הסחי והחזון. אשתו השנייה של דוסטוייבסקי כשנשאלה על חייה עם דמות שכזאת אמרה בערך כך: לו היה תלוי בי הייתי כל חיי כורעת ברך לפניו יומם ולילה בלי הפוגות.

היא לא כרעה על ברכיה, היא נפלה על פניה לרגליו, כערבי בשעת תפילה. אותו עם מעממי סיביר המערבית מוסלמי היה.

 

ה    🔗

הפרסום שאוריאל ברק זכה לו בחייו היה כאין וכאפס לעומת תהילתו לאחר המוות. תוך חמש שנים זכה לשם עולם. כל מביני דבר קשרו לו כתרים וגמרו עליו את ההלל; לא נמצאו עוררים על מעמדו כאחד מגדולי המלחינים בשלהי המאה העשרים. טובי האמנים המבצעים ניגנו את יצירותיו. הקהל הביע את הערצתו בתשואות סוערות ומילא את האולמות עד אפס מקום. הקונצרטים שודרו ברדיו ובטלוויזיה בכל קצווי תבל. תפוצת התקליטים והקלטות הגיעה למיליונים עותקים.

בעזבונו העשיר של ברק היו גנוזות יצירות רבות שלא פורסמו. חוקרי המוסיקה למיניהם ולארצותיהם ניסו לפתור את החידה מדוע דווקא יצירות אלה, שהכול הסכימו פה אחד שהן ממיטב פי רוחו של המלחין המנוח וכמעט כולן עולות בהרבה על רוב הלחנותיו הנודעות, העלים המחבר מעיני הציבור. זה חמש שנים נחקר העיזבון על ידי הפסנתרן שמשון בליצקי, הפרשן של ברק מאז ומתמיד, שנעזר במי שהיתה בשנות חייו האחרונות מזכירתו של המלחין גאולה טאטריקאטירוב, ועדיין לא מוצה החומר שנאגר בו. אחת היצירות המפורסמות ביותר שנתגלו היא הסונטה לפסנתר ליד אחת שברק חיבר למען בליצקי דוגמת הקונצ’רטו לפסנתר של ראוול שהולחן למען ויטגנשטיין הגידם. היא החזירה אל הפסנתר את הפסנתרן הישראלי הגדול, שאיבד את ידו בתאונה, ואת הפסנתר אל הפסנתרן, ששנים רבות נבצר ממנו להוציא את כשרונו הגדול מן הכוח אל הפועל. הוא ניגן את הסונטה בכל בירות העולם. באורח פלא היא נמנית עם הסונטות הפופולאריות ביותר בקהל הרחב, על אף המיבנה המסובך והייחודי שלה ולמרות שיוכה (לא השתייכותה, כפי שהעיר שמשון בליצקי פעמים אין ספור) לז’אנר האוואנגרדיסטי ביותר. בנוהג שבעולם יצירות מסוג זה פותחות קונצרטים ורסיטלים מחשש שמא אם ישובצו בסיומם יימלט הקהל על נפשו לאחר שהאזין למוצארט ובטהובן. ואילו הסונטה של ברק הושמעה תמיד האחרונה ואיש לא נעדר.

חמש שנים רצופות מבצע אותן שמשון והיא שגורה באצבעותיו היטב, אף על פי כן היה מתאמן יום יום בנגינתה. בשעה שש בבוקר הוא מתעורר, מתקלח, שותה כוס קפה טורקי ומבלה כשעתיים ליד פסנתר הכנף החדש שרכש לו. עתה הקפיד מאוד על ברק נעליו משום שהרבה להופיע בציבור. משום מה ראה את עצמו כבעל חוב למצחצח הזקן, העד היחיד להצהרתו של ברק על כוונתו לחבר סונטה למענו, ולא היה מחסיר אף יום אחד במצוות הצחצוח. בדרך זו אף קיים את צו הטיול היומי שהרופא גזר עליו. עד לאחרונה היה גר במרכז העיר, אך לפני כשנתיים העתיק מושבו לאחת השכונות החדשות והשתכן בבית משלו. המרחק בין השכונה לבין מקומו של המצחצח היה בו כדי למלא את חובת הצעדה לשביעות רצונו של הרופא. המצחצח לא השתנה אף כהוא זה בשנים אלה. עדיין היה כובעו שמוט על מצחו כמעט עד לחוטמו ושפתיו חתומות כקודם. מאז ששמשון פגע בו כשהעז להציע לו לקצר במלאכתו, לא חזר על פרובוקציה מעין זו ולמצחצח לא היתה עילה לפתוח את פיו בשנייה. פעם או פעמיים צף בזכרונו בעת הצחצוח עניין הקִרבה הקיימת כביכול בין זקן זה לבין ברק, אלא שסיפורה של גאולה נראה לו כניסיון להשפיל את ברק בעיניו, ומובן מאליו שלא העלה אותו על דל שפתיו ולימים נשתכח ממנו כליל.

לאחר הצחצוח היה שמשון סועד את לבו במסעדה ומקנח בקפה ובעיתון בוקר. לביתו חזר באוטובוס והקפיד על מנוחת צהריים עד לשעה 4.30. בדרך כלל היה מתעורר בשעה 4.25 וממתין לחריקת המפתח בחור המנעול של דירתו. היה זה אותו עותק של המפתח שהיה מצוי דרך קבע בתיקה של גאולה. עם בואה היו שותים כוס קפה עם עוגה בצוותא וניגשים לעבודה שנמשכה לעתים עד השעות הקטנות של הלילה, הכול לפי הצורך.

לארוחת ערב עשו הפסקה – בחוץ או בבית; על פי רוב בבית, שכן גאולה היתה טבחית מעולה. בערבים שבהם היה מופיע בציבור היתה היא בדרך כלל ממשיכה בעבודה בביתו. יש שהיו צופים בטלוויזיה בתכניות ששמשון היה בוחר בהן בעת שקרא עיתון, מדי פעם בפעם יצאו לקולנוע, לתיאטרון או לקונצרט. לאחר מכן היתה גאולה מסיעה אותו לביתו במכוניתה. הם היו נפרדים בלחיצת יד.

בוקר אחד בא שמשון לפינתו של המצחצח כמימים ימימה ולא מצא לא אותו ולא את מתקנו. עד מהרה השתרך תור ארוך למדי. הלקוחות היו קצרי רוח, כמה מהם נרגשים ומודאגים. ניסו להעלות בזכרונם מקרה של היעדרות ולא יכלו; לכל היותר נזכרו באיחורים נדירים. התברר שאיש מבין העומדים בתור לא ידע את שמו ואת כתובתו של המצחצח. לקראת צוהרי היום התפזר התור. גם למחרת היום לא התייצב המצחצח אל משמרתו וכשהגיע שמשון למקום פשטה השמועה בין הלקוחות שהוא חולה, ואין יודעים מתי אמור הוא לשוב לכאן, אם בכלל. הוא לא שב.

נוקדן המורגל בסדר יום קבוע כל הפרעה קלה עשויה להביכו עד כדי דיכאון. משנודע לה על היעלמו של המצחצח שאלה אותו גאולה איך יוכל להסתדר בלעדיו בצחצוח נעליו. הוא השיב שצ’רצ’יל אמר בשעתו שבתי הקברות מלאים בני אדם שאין להם תחליף, אך למחרת היום נפל למשכב. חולשה פיזית שכמוה לא ידע שנים ריתקה אותו למיטה לכמה ימים. הוא ייחס אותה להצטננות ולפי שעה סירב להיבדק אצל רופא. גאולה החליטה ללון בביתו עד שיחלים. זנחה את עיסוקיה וטיפלה בו במסירות רבה. לשווא ניסה להוציא מפיה מידע כל שהוא על הזקן. היא טענה שאינה מכירה אפילו את שמו.

– איך ייתכן – שאל – שאת יודעת שהוא קרוב של ברק אך אינך יודעת את שמו ושם משפחתו?

– במקרה נודע לי הדבר. אני גרתי בקרבת – איך נקרא לזה? – “מקום עבודתו” של הזקן. ברק ביקש ממני למסור, בדרכי הביתה, מעטפה סגורה למצחצח. הוא הזהיר אותי שלא אאבד אותה משום שיש בתוכה צ’ק על סכום גדול מאוד. הזקן – אמר – זקוק לניתוח דחוף. אז נקב בסכום אסטרונומי לפי מושגי הימים ההם. נדהמתי. בדרך כלל לא השתייך ברק לסוג הנדיבים הידועים. הוא הבחין בתדהמתי וסינן מבין שיניו כמעין התנצלות: “הוא קרוב רחוק שלי”.

– ולא התעוררה בך שום סקרנות? לא שאלת לשְמוֹ של המוטב?

– לא הייתי צריכה לשאול. הוא דיבר על מעטפה סגורה אך למעשה נתן בידי מעטפה פתוחה. יכולתי להוציא את הצ’ק ולראות אותו.

– ולא עשית כך?

– לא. אדרבה, אני הדבקתי את המעטפה.

– למה?

– משום שהוא נתן בי אמון מוחלט, ולא רציתי למעול בו.

– למעול? מה עניין מעילה לכאן?

– מצפוני לא היה טהור.

– מדוע?

– כי אז כבר גמלה בלבי ההחלטה לבוא אליך.

– אבל לא באת?

– עדיין לא. לא היתה לי שום אמתלה לכך עד שפרסמת את המודעה בעיתון.

שלושה ימים נמשכה ההצטננות. ביום הרביעי התאושש שמשון פיזית. אבל רוחו היתה עכורה. כל היום חיטט בזכרונו בניסיון למצוא סיבה למועקה שרבצה על לבו. הן לא ייתכן שהעדרו של המצחצח השפיע עליו עד כדי כך. אחרי ככלות הכול בשנות נכותו הארוכות למד לעשות מלאכות הרבה יותר קשות ומסובכות מצחצוח נעליים. לפנות ערב בלע שתי גלולות שינה חזקות ושקע בתרדמה עמוקה.

למחרת היום הניחה לו גאולה לישון ויצאה לקניות. בשעה עשר צלצל הטלפון. הצלצול הגיע לאוזניו במעומעם אך לא העיר אותו. לאחר הפסקה ארוכה למדי חזר ונשנה. שמשון לא הגיב. רק שמע בהישמע הצלצול השלישי – ממושך, עקשני ומהדהד – שלח את ידו והרים את השפופרת. “האלו” לאה נפלט מפיו.

– האם אני מדבר עם מר שמשון בליצקי? – שאל מישהו בקצה השני.

– כן.

– אני חייב להציג את עצמי. שמי יעקב בן־אוני. אני עורך הדין של צבי גלאנץ זכרונו לברכה.

– מי זה צבי גלאנץ?

הקול נשתתק. לפי ההמהום שנשמע בשפופרת ניכר היה שהתשובה הפתיעה את הדובר.

– המנוח היה… המ… אדם מוזר בהליכותיו. הוא… הוא עסק… היו לו מיפעל לציחצוח נעליים.

– אני מבין שהמצחצח הישיש מת.

– כן.

– אני באמת מצטער. מיתה חטופה? שמעתי שהיה חולה.

– חולה אנוש… אדוני, אני חייב לגשת ישר לעניין. אתה מתבקש לסור למשרדי בהקדם. רצוי מיד.

– מה פתאם?

– תאמין לי, אדוני, שלא תפסיד מן הביקור במשרדי. אני מבטיח שתרוויח.

– אני חולה.

– אם כן. אני מוכן לבוא אליך; ומיד.

– במה מדובר?

– אמסור לך מידע מפורט בעל־פה; גם אמציא לך מסמכים הנוגעים בדבר. אני חוזר ומבטיח לך: אתה תצא נשכר מן העניין. בינתיים חבל על הזמן. אני כבר יורד אל המכונית. דרך אגב, אולי ידוע לך היכן נמצאת גברת גאולה טאטריקאטירוב? אני מנסה להשיגה למעלה משעה שלמה. אין תשובה מהטלפון הרשום על שמה במדריך.

– כפי הנראה היא יצאה לקניות. עד שתגיע הנה היא ודאי תשוב.

– אם אני מבין אותך נכון היא תימצא במקום שאתה נמצא כעת.

– כן.

– איזה מזל! אני מעוניין בפגישה אישית גם אתה. רצוי אפילו שהיא תתקיים עם שניכם בצוותא. אכן, שתי ארנבות בירייה אחת. אני רץ.

גאולה חזרה כעבור רבע שעה. כחמש דקות אחריה בא העורך־דין יעקב בן־אוני.

– אני ממונה על ביצוע צוואתו של צבי גלאנץ – הציג את עצמו ללא גינונים והקדמות. אקרא בפניכם כמקובל. היא מורכבת משלושה משפטים בלבד:

"אני צבי גלאנץ, בעל תעודת הזהות ג־94781 הגר בירושלים ברחוב יוסף חיים 17 מצווה:

א) את כל רכושי באשר הוא שם, פרט לזה המצוין בסעיף ב' הבא, לגאולה טאטריקאטירוב.

ב) את כל הכספים שהצטברו במשך השנים האחרונות בחשבון מס' 1169784 בבנק המרכזי בירושלים מסכומי התגמולים בעד השמעת יצירותיו של אחי אוריאל ברק, שאני יורשו החוקי לפי צו ירושה מיום 15 בדצמבר 1988, לשמשון בליצקי.

ולראיה באתי על החתום

צבי גלאנץ"

מצדי רואה אני צורך להוסיף שבשני הסעיפים מדובר בנכסים שערכם מסתכם, לפי שומה ראשונית, בסך של שש ספרות. זאת ועוד…

העורך־דין בן־אוני שלה שתי מעטפות חתומות מכיס מקטרונו

– שתי מעטפות אלה המכילות, לדברי המנוח שנאמרו במפורש בשעתם, מכתבים זהים, נאסר עלי לפתוח. נצטוויתי בכתב למסור אותן לכם – לשניכם אך ורק ביד.

תחב מעטפה בידיו של כל אחד מהם, הפטיר ברכת פרידה והסתלק. ואכן, המכתבים הממוענים לו ולה בנפרד, היו זהים בתוכנם ובכתבם וזו לשונם:

ביום שהבטחתי לשמשון בליצקי לחבר יצירה ליד אחת התברר לי שנס לחי כיוצר, ושוב לא אלחין אפילו שורה מוזיקאלית אחת. המסקנה האפשרית היחידה היתה – התאבדות. קבעתי לעצמי שהות של עשרה ימים להכנת המבצע, אבל דווקא תוך עשרת הימים הללו מת אחי צבי גלאנץ (זה היה שם משפחתי לפני שתרגמתי אותו לעברית). הוא היה סטודנט לפיזיקה והוכר בשעתו כאחד המדענים המבטיחים ביותר בחקר הספקטרום. כמה מתגליותיו זכו להכרה ולהוקרה. בעלות הנאצים לשלטון נכלא במחנה הסגר; המשפחה, שהחליטה לעלות ארצה, הצליחה לחלצו, פחות או יותר שלם בגופו אך מופרע בשכלו. במחנה היה מצחצח את נעליהם של קציני אס.אס. והתעקש להתמיד במקצוע זה עד סוף ימיו. כל חייו התרחק מן הבריות ולאחר מות ההורים לא היה לו גואל ומודע מלבדי. חיצונית היינו דומים מאוד זה לזה. בעת שהותי באירופה בפעם האחרונה, לצורכי ריפוי, פשתה פריחה בלחיי בשל ריבוי התרופות שספגתי ונאלצתי לגדל זקן. אחי לא גילח את זקנו מיום שיצא ממחנה ההסגר. מותו שינה את החלטתי. אמרתי בלבי: יוצר שהגיע לאי־אונות אינו חייב למות. דיו אם ייעלם מעיני הציבור. כשעליתי ארצה ניגנתי בתזמורות המשטרה, ורכשתי לי ידידים נאמנים בין חבריה. אחד מהם עלה לגדולה ובעזרתו עלה בידי להשיג תעודת מוות על שמי ביום מותו של אחי. את תעודת הזהות של אחי מצאתי בחדרו במגרת שולחנו. מאז אני הוא מצחצח הנעליים צבי גלאנץ. עד מותי אתמיד במקצועי החדש.

אני מלא הערכה והערצה לשניכם על כל מה שעשיתם למעני בחמש השנים האחרונות, והצוואה המצורפת למכתב זה מעידה שאיני מסתפק בהערכה מופשטת ובהערצה אפלטונית.

שמשון בליצקי הוא גאון.

החי המת

צבי גלאנץ

*

בבת אחת סיימו שניהם את קריאת המכתב. בבת אחת נעצו מבטיהם זה בעיניה של זו וזו בעיניו של זה וקפאו על עומדם. היא התנערה ראשונה.

– עיניך דומעות – לחשה.

– כן. – הודה.

– מהתרגשות.

– לא. ממאמץ. – הוא כיסה בידו על עיניו.

– כשבאתי אליך בפעם הראשונה קראת לי Ghost Writer.

– לא שיערתי שאתה הוא שתהיה אלוף המלחינים האלמונים בעולם.

– רוח הרפאים מעלה בשר וקורמת עור.

– אתה עומד לגלות את הסוד?

– חס וחלילה. אבל אני עומד לשאת אותך לאישה.

– מתי?

– היום.

אף על פי שגאולה עברה את כל שלבי הגיור כהלכה נבצר משמשון לקיים את הבטחתו. ההליכים נתמשכו שבועיים ורק לאחר מכן קידש שמשון את גאולה כדת משה וישראל. אבל בערוב יום הבשורה ידע שמשון – בפעם הראשונה בחייו – אישה, את גאולה שהיתה עזר כנגדו חמש שנים ועתידה להיות אשתו בעוד שבועיים ימים.

באשמורת השלישית העירה גאולה את שמשון משנתו.

– אולי בכל זאת היה צריך מהרגע הראשון לקרוא את הילד בשם אביו מולידו כדי שלא רק אני בארץ החיים וברק בארץ המתים נדע ששמשון בליצקי הוא גאון.

– לא. בהחלט לא. ניסיתי לעשות כך לפני שנים ונכשלתי. ועכשיו אפילו את הילד, ילד בשר ודם, שיוולד לנו כעת חיה נקרא בשם אוריאל.

– אני בת ארבעים וחמש.

– שרה אמנו היתה בגיל כפול משלך כשילדה את בנה הראשון. לך יהיה זה בן שני.

– וגילו של בעלי הוא הרבה פחות ממחצית גילו של אברהם אבינו בהיוולד לו יצחק בנו.

היטב הכירה הגיורת את חמשת חומשי התורה.

1992