פרק ראשון: פרודיה על איוב    🔗

איש היה בארץ, איוב שמו. וייוולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות. ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלושת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועֲבוּדה רבה – את כל אלה הביאו לו רוזני ארץ ועבדיהם ממדינת הים. ובני קדם אשר שמני הארץ נוזלים באדמתם הקיפוהו מכל צד ויקנאו בו ויתנכלו לו להמיתו. והלכו בניו ועשו משתה ויאכלו וישתו עד היו להם לזרא המאכל והמשקה גם יחד. ויבוא איוב אל המשתה ויקרע את מעילו מעליו ויגֹז ראשו. ויפול ארצה ויאמר: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. ויֵשב בתוך האֵפר ויקח כלי חרשׂ ויתגרד בו נגדה נא לכל הקרואים ויאמר: היכני יהוה בשחין. ותאמר אשתו: ‘למה תאמר בשחין היכנו יהוה, ועורך צח ולבן, אך שומה ובהרת בו זעיר שם זעיר שם. והיה כי תתגרד ופשׂה הנגע בבשרך עד אשר לא יהיה בו מקום פנוי ממנו’. וימאן איוב לשמוע בקול אשתו ויוסף להתגרד, הלוך ותקוע החרשׂ בבשרו עד זוב הדם מכף רגלו ועד קודקדו. ולא הִרפָּה איוב מעמלו עד אשר מָלאו פצעיו מורסה. ויבואו רֵעיו לנוד לו ולנחמו. ויהיה כראותם את כל הרעה הזאת אשר הביא על עצמו ויחרדו חרדה גדולה. ויִשׂום רֵעַ אל רֵעַ, וישרוק אח אל אח וידברו כדַבֵּר הרופאים במועצה לאמור: אכן, פשׂה הנגע ויהי לצרעת – אפס מרפא וארוכה אין. כי בימים ההם קראו צרעת לאשר ייקרא היום סרטן.

 

פרק שני: פרודיה על הסרטן    🔗

א    🔗

'ידידי היקר!

חושד אני בך, כי במשך השנים האחרונות לא הרשית לעצמך מותרות של נטילת חופשה לשבוע או לשבועיים ימים. יומם ולילה אתה יושב על התורה ועל העבודה, שוקד על ספריך, על צנצנותיך ומשקפותיך ואינך מוציא את אפך החוצה. ייתכן שאהיה עובר על כללי הדיסקרטיוּת אם אגלה טפח מתלונותיה של רעייָתך באוזני אשתי לאמור: לולא שמך שנקרא עליה (הכוונה לרעייתך) לא היתה יודעת כי נשואה היא לך; וכשאתה שרוי פעם ביובל בחוג משפחתך, הרי עייף אתה ויגע עד מוות ואינך מסוגל אפילו לשוחח שיחה קלה. בין שיש גוזמה בתיאור זה ובין שמדויק הוא, אין להטיל ספק בדבר אחד: עמל אתה יתר על המידה; ועבודה מדעית, אף שיש עמה סיפוק, אינה מתישה את הכוחות פחות מכל עבודה אחרת, ואולי אפילו יותר. בקיצור, זקוק אתה למנוחה. ועתה, דע לך כי אין מכתבי זה מיועד למתן עצות בעלמא ולהטפת מוסר לשמו, ולולא הצעה מעשית שאני עומד להציע לך, לא הייתי מטריח את עצמי לכתוב לך אפילו שורה אחת. כפי שידוע לך, הבית, שאני שוכן בו, בנוי בירכתי הר ומשקיף הוא על הים (אמנם, ממרחק־מה, אלא שגם השקפה ממרחקים בגדר השקפה היא), ובקִרבת מקום חורשת תאנים נאה ונחל מפכה מימיו ואינו חרב אפילו בימות החמה. שיחק לך המזל, ורבים מבני אומנותי נדרשו לצאת לחוץ־לארץ לשבועות מספר כדי לעזור לאחינו הנידחים, ועם היוצאים נמנה גם עבדך הנאמן. עצתי היא, אפוא, כי תנצל הזדמנות זו, ובלי שתחמיץ את השעה תבוא לנוח בביתי. תבלה את שעותיך בכורסתי הרכה, על גזוזטרתי או בצל התאנה, תשקיף על הים ותטייל בהרים ועם שובי מחוץ־לארץ תחזור במִשנה־מרץ אל תורתך ואל עבודתך'.

ב    🔗

כך כתב לי אחד מידידי הוותיקים הרופא נ"נ. הלה עלה ארצה לפני שנים רבות והוציא את שארית חסכונותיו על הקמת בית באחד מכפרי השומרון, נשתכן באותו בית, ישב בו כל ימיו וריפא את החולים שבאותו כפר ובכפרים הסמוכים לו.

נעניתי להזמנתו, נשתחררתי מעבודתי המדעית ובאתי לכפר, ונגד עיני מטרה אחת ויחידה: מנוחה.

ואמנם לא היתה לי כל סיבה להצטער על כך. המנוחה נעמה לי, וההנאה היתה שלֵמה. ולא עוד אלא שנתגלה לי כי עדיין מסוגל אנוכי לשוטט בהרים בשמש הלוהטת, לבצור ענבים ואפילו לרכּוֹב על סוס או לפחות על חמור. עד כדי כך הגיעו הדברים, שזכרתי את ימי עלומי, התקנתי לי חכה והייתי יושב שעות על שעות על שפת הנחל ומנסה לדוג דגים. נסיונות אלה על פי רוב לא הוכתרו בהצלחה. אף־על־פי־כן אירע שהצלחתי להעלות בחכתי בריה עלובה למדי, שעשתה עלי רושם של דג. כל שעות הדיִג מוקף הייתי ילדים שארחו עמי לחברה וציפו בקוצר־רוח לתוצאות, כיוון שהם הם היו הזוכים בדג.

יום אחד יצאתי לדוג בשעות שלאחר הצהריים. הילדים חיכו לי מכבר. קצתם התקינו חכות בעצמם, ואף הם ניסו לדוג, וקצתם ציפו עוד למתנת ידי. לאחר שחילקתי להם סוכריות כדרכי, שיקעתי את חכתי במים. לא עברה שעה קלה, והנה הפתעה: סרטן, סרטן נהרות רגיל פרפר בכל פרקיו תקוע על קרס החכה. הילדים הריעו לכבודו ולכבודי גם יחד. ודאי היה שאם יימסר הסרטן לאחד מהם אין למנוע קטטה (לגבי דגים נקבע ביניהם תור מתחילת הדַיִג). החלטתי לפתור את הבעיה בתכלית הפשטות: נטלתי את ממחטתי, עטפתי בה את השלל היקר ולקחתיו עמי אל ביתו של הרופא. לאמִתו של דבר, אף אני עצמי גאה הייתי במקצת על הישגי ולוּ רק משום שעד כמה שידיעתי מגעת, אין הסרטנים שכיחים בנחלי הארץ.

הילדים נדהמו. הם ליוו אותי עד הבית. אחד מן החבורה נבצר ממנו להבליג על סערת רוחו, ולאחר היסוס־מה פנה אלי בשאלה:

– אדון! למה אינך נותן לנו את הסרטן?

– זה בשבילי – עניתי לו.

בהיכנסי הביתה שמעתי את השיר ששרו לכבודי ברחוב:

האדון החתן

התחתן עם סרטן

ושלושה בנים הוליד

שהולכים אחורנית.

הילדים נתנו פורקן לזעמם בשיר היתולי ואני בישלתי את הסרטן והתקנתי לי ממנו סעודת ערבית.

ג    🔗

שכוב אני להנאתי בכורסה הרכה שעל הגזוזטרה ופתאום נשמעת דפיקה על דלת הכניסה. מאוד התעצלתי לקום, לעבור לאורך כל החדר ולאורך כל הפרוזדור ולפתוח את הדלת, אבל מה אעשה: לבדי אני בבית, והנקישה חוזרת ונשנית. על יד הדלת עמד נער והושיט לי מברק מירושלים. פתחתי את המעטפה וקראתי:

‘בוא מיד. אשתך כבר בבית־החולים’.

ראשי סחרחר מרוב דאגה. ניסיתי שוב לשקוע בכורסה כדי להֵירָגע – ולא יכולתי. מהַלך הייתי בחדרים הריקים ומעשן סיגריה אחר סיגריה. המנוחה נסתיימה. דבר־מה נגזר עליה. כן, דבר־מה נגזר עליה זה מכבר. היה בדעתי אפילו לדבר עמה על כך לפני צאתי לחופשה, אך מחשבתי או שעתי לא היתה פנויה. הגם שנדמה לי כי דיברנו, דיברנו בפירוש, אלא שאינני זוכר על מה דיברנו. דיברתי ואולי אפילו חשבתי על משהו לפני כחצי שנה וגם לפני נסיעתי. כן, כן. דיברנו.

הרגשת בחילה עלתה בי. הסרטן הארור הזה. מחר בחמש אני שוכר מונית ונוסע. אבל עד מחר בחמש עוד אחת־עשרה שעות. ריבונו של עולם! כיצד הורגים אחת־עשרה שעות!

הֵפרתי את נדרי לבלתי ראות ספר כל זמן שהותי בכפר ונכנסתי לחדר הספרים של ידידי. עברתי על כל הכרכים העבים המטפלים בענייני רפואה והגעתי אל המדף העברי. היו שם ספרים על ציונות, על יישוב ארץ־ישראל, היה שם כל הש“ס והתנוססו לתפארת שלושה כרכים של ‘היד החזקה’ להרמב”ם בהוצאת ברלין משנת 1868. נזכרתי בקובץ ששלח לי ידידי הרופא ובו מאמר מפרי עטו במלאו 800 שנה להולדת הרמב"ם. שמו של המאמר היה ‘גדול רופאי ישראל’. את תוכנוֹ שכחתי.

הרגשת הבחילה גברה. התפרקדתי על הספה ודפדפתי ב’היד החזקה'.

‘האוכֵל כזית משרץ המים, לוקה מן התורה, שנאמר: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ, ולא תטמאו בהם, הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ, העוף ושרץ המים. איזהו שרץ המים? אלו הבריות הקטנות כמו התולעים, העלוקה שבמים והבריות הגדולות ביותר שהן חיות הים. אלו המינין שנבראין באשפתות ובגופי נבלות, כגון רימה ותולעה וכיוצא בהם, שאינן נבראין מזכר ונקבה, אלא מן הגללים שהסריחו’.

ולואי פסטר, מה יהיא עליו? – שאלתי בלבי תוך כדי קריאה.

‘איסור מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני בין למלקות, בין לכרת, בין למיתה בידי שמים. וכבר ביארנו שכל המחויב כרת או מיתה בידי שמים על מאכל לוקה. כזית שאמרנו, חוץ משל בין השינַיִים. אבל מה שבין החניכיים מצטרף למה שבלע. שהרי נהנה גרונו מכזית. אפילו אכל כחצי זית והקיאוֹ וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא, חייב. שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור’.

דומה כי גדול רופאי ישראל הצליח לשכנעני למרות תמימותי הבקטריולוגית, והריני עומד לקבל את עונש המיתה בידי שמים: הרגשת דבֵקוּת בלתי נעימה מילאה את פי ואת גרוני, חניכַי נתקהו כלאחר אכילת בוסר.

‘אפילו אין בו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת, הרי זה מותר’.

אימצתי את זכרוני עד קצה גבול האפשרות: שמא היה לאותו סרטן סנפיר אחד וקשקשת אחת?

משנתייאשתי החזרתי למקומה את ‘היד החזקה’ והוצאתי מן המדף ספר לועזי עבה. מזל ביש לי זימן לי מילון רפואי. תחלואים ונגעים, שפטים ומדווי מצרים אפפוני מכל צד במילים רומיות ארוכות.

השלכתי את המילון על הרצפה וקול נפילתו הכבדה הדהד בחדר. נטלתי עוד סיגריה והצתי אותה.

‘בוא מיד. אשתך כבר בבית־החולים’.

ד    🔗

בא הסרטן ועמד לפני. עורו היה אדמדם כלאחר בישול והבהיק לעיני כאבן־חן לטושה. הוא נסוג לאִטוֹ אחורנית מן הספה, כשפרקי גפיו מתפתלים בגרציוזיוּת מפליאה, פניו מחייכות לתוך שפם המישוש ובמלקחי ידיו מחזיק הוא חכה ומנענע בה לעומתי כאותו ארגנטיני המנפנף בפלצור.

– מה רצונך? – שאלתיו.

– לאמתו של דבר – השיב לי – אין בינינו ולא כלום. אני שייך לסוג פרוקי הרגליים ואתה לסוג בעלי החוליות. הרי שאנו מהווים שני סוגים נפרדים של הוויה אורגנית, שני סוגים שאין ביניהם כל קשר. אנחנו לחוד ואתם לחוד. אנחנו אין אנו מסוגלים לשער את עולמכם, ואתם אין אתם מסוגלים לשער את עולמנו. אנחנו שלדנו מעל לבשרנו, אתם שלדכם מתחת לבשרכם. יש לי יסוד לחשוב, כי תיאור זה ידוע לך בקוויו הכלליים, מאחר שאתה הנך מלומד במדעי הטבע, אף כי אינך עוסק בעולם החי. וחבל שאינך עוסק בעולם החי. מאוד ייתכן, כי הלילה או, לכל המאוחר, מחר עם שחר יעניינוך בעיות אורגניות דווקא. ובכן, כפי שכבר אמרתי, אדוני, אין ולא היה יכול להיות בינינו קשר כלשהו, לולא… לולא לשונכם. כלומר, לולא הלשון שיצרתם לכם. לשון זו היא שקלקלה את השורה והיא שיצרה את המגע בין שנינו. מגע שהוא לפי שעה סמוי מעינך, אך עתיד הוא להיגלות בהמשך דברי.

– אנו עומדים, אפוא, בפרשת הלשון. כוונתי לאותה צורת הבעה, הקשורה אצלכם בהשמעת קולות. צורת הבעה זו יצרה מלאכותית את הקִרבה בינינו. אל תתעצבן, אדוני. מוכן ומזומן אני לתת הסבר ממצה, אף כי לעצם העניין, האשמה לא בי, כי אם בכם. לשון זו, שאתם משתמשים בה, דנה על הדברים רק מבחינת הצד החיצוני שבהם. מתוך קִרבת צורות או מצבים קובעת היא שמות. ועתה קרובים אנו אל הקשר קרבה של ממש. אל הקשר אך לא אל התרתו. הקשב נא, אדוני: אתם, היונקים, לוקים לעתים במחלה מסויֶמת, משום־מה כיניתם אותה בשם סרטן. על־ידי כינוי זה הכנסתם אותו לגופו של עניין, לגופכם ממש, ואגב, בלי ששאלתם את פי ובלי שקיבלתם את הסכמתי.

שני זיפי שפמו של הסרטן נעו ימינה ושמאלה.

– אם כן, אדוני, באתי להרצות על המחלה ששמה סרטן. בתורת איש מדע עליך לדעת, כי מחלה זו אינה אלא מרד, מהפכה, רֶבוֹלוּציה. בעצם, לא רֶבולוציה, כי אם קונטר־רֶבולוציה.

– אל נא באפך, אדוני, אני אחראי לדברי. אתם, רבותי בני האדם, משעבדים לעצמכם את כל תאי גופכם ושולטים בהם שליטה אכזרית ובלתי־מוגבלת. מרגילים אתם את התאים הללו לחלוקת עבודה קפדנית ואיומה. ביד חזקה כופים אתם על כל תא לעשות את המוטל עליו, ורק את המוטל עליו. אתם הופכים אותו לבורג במכונה. התוצאה היא, אדוני, תוצאה טבעית, הכרחית ובלתי נמנעת. קורה לו מה שאירע לצ’ארלי צ’אפלין ב“זמנים מודרניים”. התא מתמרד נגדך וממריד תאים אחרים. כלום אינני צודק, אדוני המלומד? סרטן מהו? קבוצת תאים שהתמרדה והתחילה בחיים עצמאיים. לשווא הם ניתוחיכם. תאים אחרים יבואו במקום התאים שהרחקתם. עלובים שכמותכם. הן התרופה הממשית פשוטה כל־כך, בלתי־מסובכת, כלל ועיקר, וניתנת לביצוע בנקל. בתורת סרטן מוסמך אני להשיא עצות: עליכם רק לרפות במקצת את המושכות, לוותר על הארגון האכזר של תאיכם ועל חלוקת העבודה המדכאה. לוותר מרצונכם הטוב ללא כל לחץ מבחוץ. הרשו נא למוח מזמן לזמן לעכל את מזונכם, הניחו לרגלים לחשוב שעה קלה על עתידכם, לקיבה לכתוב מאמרים מדעיים, לאף להלך על פני האדמה – וזה הכול.

– אל תצחק, אדוני, אל תזלזל בדברי ידיד שוחר טוב. הסרטן – מחלה איומה, מחלה חשׂוכת מרפא, מחלה המורידה שאולה.

הסרטן נשתתק לשעה קלה ונסוג עוד צעד גנדרני אחורנית.

– אגב, העיר פתאום בהרימו את החכה – הסרטן שכיח מאוד אצל נשים…

בתנועה מהירה התהפכתי על הספה, שרבבתי את ידי, נטלתי את המילון הרפואי שעדיין היה מונח על הרצפה ובכל כוחי הטחתיו בברייה האדמונית המתועבת. אולם, הסרטן קפץ אחורנית בזריזות, התחמק מן המהלומה הכבדה והניף את חכתו. הקרס ננעץ בגרוני.

ה    🔗

יצאתי עם הזריחה ובשעות הבוקר המוקדמות כבר הייתי בבית־החולים בירושלים.

אחות גבוהה ורזה חייכה אלַי והובילתני לחדר שהיו בו ארבע מיטות. הלובן המבהיק וריח הרפואות הגבירו את מתיחותי עד לבלי נשוא. באחת המיטות על כר לבן נראה ראשה של אשתי. כהרף עין נמצאתי עומד סמוך למיטה וגחנתי מעליה. דומה שאשתי היתה עייפה מאוד. כתמי סומק פרחו בלחייה. היא חייכה אלי:

– הגעת סוף סוף?

– לא הספקתי לבוא לפני כן… עוצר…

– ידוע לך… כי אתה אבא?

– אבא… אבא… אביך בתל־אביב. אני אטלפן לו. אחר כך, מאוחר יותר… אדבר עם הרופא, עוד אינני יודע מה בעצם עלי לטלפן.

אשתי צחקה.

– אתה אבא. אתה! בן נולד לך.

– לי? בן? לך?

צנחתי על הכיסא וזעה קרה כיסתה את מצחי.

כל הנשים בחדר צחקו.

– מזל טוב! מזל טוב!

רציתי גם אני לצחוק ולא יכולתי. ריבונו של עולם! אדם עוזב את אשתו כשכרסה בין שיניה, מקבל מברק ו… ו… לא, זה יותר מדי, זה עובר כל גבול… אני זקוק למנוחה. כהרף עין חלפו במוחי כל אותם הפרופֶסורים המפוזרים, ששמעתי עליהם בימי חיי: פרופסור שלא גרע עין מן הביצה כל זמן שהרתיח את שעונו, פרופסור שחבש כלב לראשו ומשך כובע בחבל. פרופסור, שישב יממה בתחנת רכבת, ויצא מתוכה בוודאות גמורה, שמצוי הוא בעיר אחרת וכולי וכולי.

וטוב שלא היתה שעתי פנויה לסיים את רשימת הפרופסורים. נשקתי לאשתי, הלכתי לראות את הרך הנולד, מילאתי את פנקסי ברשימה ארוכה של חיתולים וביקורים, מספרי טלפונים ועריסות ומזרונים, שהוכתבה לי על־ידי אשתי ותוּבּלה בעזרתן האדיבה של שאר הנשים שבחדר. לאחר מכן ישבתי על קצה המיטה ושוחחתי עם אשתי. דיברנו עליה ועלי, על פגישתנו הראשונה ועל כל מה שהתרחש מאז ועד היום הזה – דבר לא נעדר.

כשיצאתי מבתי־החולים כבר ירד הלילה. כוכבים נצנצו. ישבתי על אבן ושאפתי רוח. אגב כך נשאתי עיני השמימה ולתמהוני נראה לי שם מזל סרטן. מזל זה, אף כי עבר זמנו בתורת מזל, לא פג תוקפּוֹ כקבוצת כוכבים. דבקתי בעינַי באותה קבוצת כוכבים ונהניתי כשם שאני נהנה תמיד למראה רקיע כָּכוּב. כטוב לבי בכוכבים נזכרתי כי לפי תורת האיצטגנינים מיתוֹסף ברקיע כוכב עם היוולדו של כל אדם. כיודע, מספר הכוכבים שבקבוצת הסרטן, הנראים לעין בלתי ממושקפת, הוא תשעים ושניים. עמדתי לספור אותם גם הפעם. ספרתי ומצאתי תשעים ואחד. חזרתי וספרתי – תשעים ואחד. ספרתי בשלישית – תשעים ואחד: כוכב אחד חסר.

כשקמתי מעל האבן ועמדתי בתור לאוטובוס הרהרתי בלבי: הניסיון אישר (וכי נסיוני הפרטי אינו ניסיון?), כי בניגוד לתורת האיצטגנינים דווקא עם היוולדו ולא עם מותו של אדם נעלם כוכב ברקיע. אותו זקן מקניגסברג היה אומר: שמי הכוכבים מעלי והצו המוסרי בקרבי. אם נתאר לרגע, כי נצליח פעם להתגבר על המוות, תישאר הלידה בלבד ונגיע לחיי נצח. עם כל לידה ייעלם כוכב בשמים. בסופו של דבר, לא יישאר זכר לשמי הכוכבים שמעלי יוותר רק הצו המוסרי שבקרבי.

 

פרק שלישי: פרודיה על התנצלות    🔗

לפני שנים רבות נערכה מסיבה בביתי. אחד מרֵעַי שלף כתב־יד מכיסו והכריז: האזינו לפרודיה על שירו של פלוני, שבאותם הימים הרומנטיים כתב שירי גבוּרה נלהבים ומלהיבים. קלע רֵעי למטרה, וכל המסוּבּים געו בצחוק לשֵמע הפרודיה המוצלחת. משסיים את קריאתו הוציא עיתון מחיקו ולאחר שהתנצל על ההונאה הוכיח לכולנו בעליל, שלא פרודיה קרא באוזנינו אלא שיר מקורי, שהתפרסם בבוקרוֹ של אותו יום במוסף לספרות של אחד העיתונים.

הגיעה השעה שגם אני אעשה כמעשה רֵעי ואתנצל על השם שהכתרתי בו את הפרק השני של סיפורי, שכן אינו פרודיה, כי אם סיפור מקורי שנכתב לפני שלושים וחמש שנים ולאחר מכן נתפרסם בקובץ, שנועד לזעזע מוסדי תבל ולא הזיע ממקומו אפילו גרגיר של חרדל.

מתוך הנחה כי צדק שלמה המלך באומרו, כי לכּוֹל זמן ועת לכל חפץ, אוסף אני לאחרונה את רסיסי המסר שלא נקלטו ומנסה לשבצם במסגרות חדשות, אף שמוּדע אני היטב למימרה אחרת של החכם מכל אדם, שאין כל חדש תחת השמש, והביטוי עת חפץ הרי הוא צירוף מלים כוזב מעיקרו. עד שנדמה לי כי יחסה של העת אל חפציה משול לאותה נקבת שרצים אכזרית האוכלת את ולדותיה כשהם יוצאים לאוויר העולם ואינה מותירה אלא בני מזל ספורים, שאין היא מסוגלת לעכלם בבטנה הצבה משוֹבע עד אשר מגיע תור הריונה הבא והכול חוזר חלילה.

1946־1981