א    🔗

יש שבן אדם מגיע – מדעת או שלא מדעת – לידי מעשה אכזריות, מעשה סדיסטי שהוא עצמו לא היה מאמין מעולם, כי הוא מסוגל לעשותו, ולאחר מכן מתבייש הוא בכך כל ימיו ומנסה להשכיח מלבו את מעללו. אך יש שאין הוא מתבייש כלל וכלל באירוע המביש ומצפונו אינו נוקף אותו אף כהוא זה. ולא עוד אלא שקורטוב של הנאה מתגנב לנפשו כל אימת שהוא מעלה את העניין בזכרונו מדעת או שהדבר צף מאליו בקרבו שלא מדעת. אני חושש שהמקרה שידובר בו שייך לסוג האחרון.

בבוקרו של יום סגריר ראיתי בעיתון מודעת אבל על מותה של מרתה דביר ובה שעת ההלוויה ומקומה; ואני לא זו בלבד שלא הלכתי להלוויה אלא בו ביום שיגרתי לבעלה שנתאלמן מכתב בזו הלשון:

ליהושע דביר שלום רב –

דע לך, שמרתה רעייתך, מנוחתה עדן, שכבה עמי.

שלך…

וכדי להוכיח את מלוא תהום הסדיזם שלתוכו שקעתי בשַגרי איגרת זו בת משפט אחד ויחיד, חייב אני להודות שכל כולה שקרית היתה והמשפט – משפט כזב מוחלט. מעולם לא שכבה עמי מרתה דביר ולא זכיתי לחסדיה אף כהוא זה, פרט לנשיקה – עמוקה, רגשנית ונוגה – בליל חג המולד בעת שהסעתיה במכוניתי אל ביתה לאחר מסיבת רעים שלא עלתה יפה. היתה זו הפעם היחידה שנזדמנו יחד, טן־דו לשעה קלה. מדוע, אפוא, כה התעמרתי בבעלה?

בראש ובראשונה משום שאהבתי את מרתה, התאהבתי בה ממבט ראשון, תוך כדי טיול מאורגן מאמסטרדם להאג. בשבתנו באוטובוס תיירים התבוננו – אשתי ואני – בזוג דוברי עברית, הצעירים מאתנו בשנות דור אחד. מיד נוצר בינינו מגע, והתברר שהזוג ירושלמי כמונו. האישה – כפי הנראה על סף הארבעים שלה – קטנת קומה, דשנה למדי, חייכנית וערנית. עיניים סוֹפגניות, פקוחות לרווחה בלטו בתכלתן מתחת לשער שחור ומקורזל כשל זמרת כושית־אמריקנית. הגבר – צר כתפיים ובהיר שיער, פניו אפרוריות ומבניהן כשל סוס גזעי. משום מה הזכיר לי האיש אציל סקנדינווי, מנוון, מכור לאלכוהול. (לימים נודע לי שמימיו לא באה אל פיו טיפת אלכוהול ויש לאל ידו להעטות על חזהו חושן של עיטורים וצל“שים בשל מעשי גבורה בצה”ל, שבו שירת קבע כקצין ביחידות קרביות והגיע לדרגת אלוף משנה). גון עיניו – צהוב־כהה כעין הנחושת – שיקף אותה עצבות מיטפיסית הנדחסת בעיני בריות, המעמיסות על שכמן את מה שהגרמנים מכנים בשם צער העולם והמשורר הרוסי איבן בוּנין הגדיר כתוגת החלל והזמן.

האוטובוס נעצר באחת מכיכרותיה של האג. מפאת קוצר הזמן שעמד לרשותנו הציע לנו המדריך להתחלק לשניים: מי שמעונין לבקר בכנסייה פרוטסטנטית שבסביבה יצטרף אל המדריך, ומי שמעדיף על כך את המוזאון מאוריטסהאוז אינו זקוק למדריך, שכן כל אחד יכול לרכוש קטלוג מפורט או מקוצר וליד כל מוצג מצויים דברי הסבר. הוא, המדריך, ממליץ בכל לבו להתעכב ליד תמונתו המפורסמת של רמברנדט ‘השיעור באנאטומיה של פרופסור טולפ’. כיוון שאשתי שלא כמוני, סיירה כבר במאוריטסהאוז, היא הצטרפה אל קבוצת הכנסיה, יהושע דביר אף הוא פנה לכנסייה, ואילו מרתה אשתו הלכה עמי. בדרך למוזאון צילמתי את הכנסייה ממרחק נאות ובזווית נכונה שאפשרו לי לקלוט לא רק את חזית הבנין במלוא קומתו, אלא גם פיסת שמים ממעל.

במאוריטסהאוז נסתפחנו, מרתה ואני, לקבוצת תיירים שהתגודדה ליד ‘שיעור באנטומיה של פרופסור טולפ’, ובראשה מדריך שעמד, כנראה, בראשית הרצאתו. בידו החזיק דף נייר ומדי פעם בפעם הציץ בו בדברו:

‘… כפי הנראה אולנברג הוא שהשיג לרמברנדט הצעיר את ההזמנה לצייר חבורה זו של גילדת המנתחים באמסטרדם. שימו לב: הפרופסור, כולו לבוש שחורים, הוא היחיד מבין הדמויות שבתמונה שחובש כובע. הוא מרצה על האנטומיה של שרירי הזרוע; שניים משרירים אלה הוא מציג לפני תלמידיו במספריים שבידו. מבטו אינו מופנה אל המוצג שהוא מדגים אף לא אל הנוכחים, אלא אל החלל הריק. כמה משומעי לִקחוֹ מתבוננים בדף הפתוח של האטלס האנטומי המונח למרגלותיה של הגופה, אחרים – בסיבי השרירים המוצגים לעיניהם, והשאר במרצה. עיניכם הרואות כי הדמויות בתמונה הן בגודל טבעי ומתוך כך עושה הציור רושם חזק במיוחד. עד 1828 הוחזקה התמונה בידי גילדת המנתחים של אמסטרדם, ואז נמכרה במכירה פומבית למלך הולנד. הצייר הנודע ריינולדס ראה אותה עוד בשנת 1781 וגמר את ההלל עליה. אני מצטט: הגוף המת מצויר בשלמותו ונראה כאילו זה עתה נרחץ. אין ביטוי מובהק מזה שבציור לגון בשרו של אדם מת. הרגליים, שהן יותר קרובות לעין הצופה, שרויות בצֵל, ועיקר האור נופל במרוכז על הגוף עצמו. סוף ציטוט. ריינולדס מציין לשבח את המיומנות שבה מבליט הצייר את החיוורון הנסוך על המת לעומת שחור לבושם של האנשים החיים הסובבים אותו’.

הכול הקשיבו בדריכות לדבריו של מורה הדרך, ואילו אני חשתי כיצד עלה על שפתי חיוך ועשיתי מאמצים רבים למחותו מעל פני. הבלטת הסמליות שבין שחור החיים לבין לוֹבן המוות נשמעה באזני ככפויה על התמונה בפרשנותו של אותו צייר נודע, שאת שמו לא שמעתי מימי לפני כן, ועתה ציטט המדריך מדבריו. הפניתי את ראשי אל מרתה כדי ללחוש באוזנה את הגיגי ומיד חזרתי בי: נדהמתי מהחיוורון שפשה בפניה והבליט את שחור שערה שכמעט הכחיל. רק על ראשיהן של סיניות (וסינים) ראיתי שער בצבע כזה. עיניה הפסידו את תכלתן; מימיות היו ללא גון פרט לאישון שחור המפיק אימת מוות וכמו גורר אל תהומותיו האפלות את כל מי שמעז להציץ בו מבחוץ. אימה כעין זו ראיתי לפני שנים רבות בעיניה של אשתי כשאחזוה צירי לידה. פעם אחת ראיתיה גם בעיני עצמי. בימי מלחמת הקוממיות יצאתי מתוך עמדת שקי חול בימין משה אשר בירושלים ורצתי לאכול את ארוחת הצהריים שהמתינה לי באחד מבתי השכונה. באמצע הארוחה פתחו הערבים בהתקפה רבתי, ואני, בעודי לועס את פתי נטלתי את הרובה וחשתי לעמדה. בדרכי נתקל מבטי בראי גדול שניצב במסגרת אדומה במבוא. הזדעזעתי: העיניים שהשקיפו עלי מבבואת פני היו אותן העיניים שהסתכלו בי עכשיו מלובן פניה של מרתה. לא אמרתי דבר. היא הציצה בשעונה.

– אני יוצאת – אמרה.

קטעתי אף אני את הסיור והלכתי אחריה. שתי הקבוצות היו עוד בעיצומם של סיוריהן והאוטובוס היה ריק. ישבנו על מושב אחד. השיחה לא נתקשרה בינינו. החרשנו גם כשמאחורינו התיישבו בני הזוג שלנו, שחזרו מן הכנסייה במצב רוח מרומם. בכל הדרך לאמסטרדם לא בלם יהושע דביר את פיו. הוא הפליג בשבחו של קלווין והביע באוזניה של אשתי את התפעלותו מפשטות הפולחן הקלוויניסטי, שכן קלווין הקפיד לא רק על האיסור לעשות פסל ותמונה, אלא שלל כמעט לגמרי את פיתוח אמנות המוסיקה בכנסיה, פרט למזמורי תהילים בנעימה פשוטה ונכנסת אל הלב ללא סיוע של טקסים כל שהם, ואני לא רק החרשתי אלא גם נמנעתי להביט לעברה של מרתה. חשתי בקרבתה, במגע מרפקה באחת מצלעותי ושיוויתי אותה לנגדי: יפהפייה! כשנפרדנו באמסטרדם נוכחתי – בעת לחיצת ידיים – שהסומק חזר ללחייה והתכלת שבה לעיניה ועמה המבט של ערנות עליזה.

 

ב    🔗

מאד כלתה נפשי אליה. יום אחד נלאיתי נשוא את געגועי, איתרתי בספר הטלפון את המספר ואת הכתובת של ‘דביר מרתה ויהושע’ וחייגתי. ואולם עוד לפני שהורמה השפופרת בקצה השני ניתקתי את הקשר והחלטתי לשלוח מברק: על משכבי בלילות חיפשתי את שאהבה נפשי, חיפשתיה ולא מצאתיה. בתחילה שמחתי שמחה גדולה על שהעליתי בזכרוני פסוק המשקף נאמנה את המצב העובדתי, אך עד מהרה עמדתי על הגיחוך שבציטוט נדוש זה. כיוון שלא עלה בידי לנסח מברק טוב מזה משכתי ידי מכל העניין והשלכתי יהבי על הגורל העיוור.

להפתעתי היה הגורל פיקח להפליא במקרה זה, שכן לא יצאו ימים ספורים ובאחת ממסיבות כוס קפה שאשתי מזמינה אליהן את ידידינו, ונשי ידידינו מזמינות אותנו, מצאנו בין שאר האורחים המסובים בכורסות את בני הזוג דביר. מרתה לגמה משקה חריף מגביע בדולח ויהושע החזיק בידו ספל קפה, שהיה דומה לאגרטל יווני. הלב ניתר בקרבי כשהמארח הציגנו בפניהם. בקולי קולות הכרזתי שאנחנו מכירים. הקריאה הנלהבת הרימה את גבתה השמאלית של אשתי.

– ותיקים? שאל המארח.

– לאו דווקא – אמרה מרתה והקרינה עלי את חיוכה.

האימה שזעזעתני במעמד שליד ציורו של רמברנדט לא נשקפה מעיניה אך גם העליצות נעדרה מהן. אדרבה, עיצבון קינן בתכלתן. לא כן יהושע. דווקא עיניו היו ערניות ופקוחות לרווחה ונדמה לי שאת תוגת הזמן והחלל הערה מעיניו לעיני רעייתו. חשש מבוסס זה דיו היה לעורר בי עוינות שחִלחלה והתפשטה בכל נימי נפשי בקצב הולך וגובר.

ישבנו במקומות שהוקצו לנו. בעל הבית מזג לנו משקאות ובעלת הבית הגישה תקרובת. יהושע דביר גילה סימנים בולטים של קוצר רוח. האומנם העוינות היא הדדית – התבזקה שאלה במוחי, ואולם עד מהרה התברר שלא היה זה אלא חשד שווא. רוחו של דביר קצרה משום שעמד בעיצומה של הרצאה על ‘הציונות הנוצרית’ ובואנו קטע את דבריו.

– תמשיך, יהושע – סרהב בו אחד האורחים.

יהושע המשיך. הוא דיבר ממש באותה נימה שבה מנה באוזני אשתי את סגולות הצנע של הפרוטסטנים הנוצרים. גם הפעם הזיל אמרתו על הפרוטסטניות, אך לא על הקלוויניסטית אלא על האנגליקנית. לדבריו, חוקרי המקרא האנגליים הם שהגו לראשונה את הרעיון הציוני. עוד בסוף המאה השמונה עשרה נוכחו רבים מהם לדעת, שנבואות הנחמה והגאולה המבשרות את שיבת ציון לעתיד לבוא, מכוונות לא אל ‘ישראל הרוחני’, שפירושו המקובל בנצרות היא הכנסייה הנוצרית, כי אם אל עם ישראל, פשוטו כמשמעו. וכל המאמין בברית הישנה, לצדה של הברית החדשה, חייב להאמין גם בשיבת ישראל לארצו ביום מן הימים. כיוון שהגלות נגזרה על העם על אשר דחה את ישו ובשורתו, עצם השיבה היא האות שלעתיד לבוא יקבל את ישו גם העם שבקרבו נולד ופעל האל־המשיח. על כך הסכימו כל בני החבורה האנגליקנית הזאת, ולא נחלקו ביניהם אלא על המוקדם והמאוחר. היו שגרסו כי רק בביאה השנייה של ישו יכיר בו עם ישראל ואז ייגאל וישוב לארצו, והיו שטענו כי לכשיימלאו ימיה של גזֵרת הגלות ישיב אלהים את שבות עמו הנבחר, או אז יודה העם במשגהו ויאמין בבן האלוהים ומשיחו. הצהרת בלפור לא היתה מסמך פוליטי גרידא; היה בה גם צד אידֵאולוגי, ששורשיו באותה השקפת עולם של התיאולוגים הבריטיים. ואין תמה שכיתות פרוטסטניות לא מעטות רואות במדינת ישראל את ראשית התגשמותו של חזונם, היינו בשורת הגאולה הסופית, שיא מאווייה של הנצרות: עמו של ישו יחסה בצלו של ישו, שישוב אל ארצו, אל מולדתו ואל בית אביו. הן תקווה זו היא שמנעה בעד הכנסייה הנוצרית לעשות כלה ביהודים, כפי שהשמידה את שאר הדתות בארצות שלטונה, ולהסתפק ברדיפות, שחיטות, נגישות והשפלות.

בקושי רב עקבתי אחר דבריו. משהו הפריעני מלהתרכז. לפנַי דביר שונה מזה שהכרתיו בהאג. עדיין מצוי היה בו משהו מן הסוס הגזעי, אך שוב לא נראה כל עיקר כאציל סקנדינווי מנוון. חזותו הזכירה לי מישהו אחר, מישהו מימי נעורי: אותו שער בהיר וחלק המגיע מאחור כמעט עד צווארו בסיבים ישרים וארוכים, אותן פנים אפורות, שבלחייהן צצו, תוך כדי דיבורו, שני עיגולים חכליליים – אות של מאמץ להסתיר התפעמות פנימית. מי היה, לעזעזל, אותו אדם שלפני שנים כה רבות דמה למרצה זה, המעורר בי רתיעה? והרי האיש, עד כמה שזכור לי, עורר בי אהדה דווקא, חיבה ואפילו אמפתיה, השתתפות בצער, בחוויה…

– פֶטקה! פטקה סביסטונוב! – נפלטה לפתע קריאה נלהבת מפי, כעין איריקה של ארכימדס.

דביר השתתק. כל המסובים נעצו בי את עיניהם. אשתי הרימה שתי גבות. בפעם השנייה בערב זה מביך אני את הנאספים. לא היתה לי ברירה: אנוס הייתי להתנצל או לפחות להסביר.

– פטקה סביסטונוב הוא בחור רוסי בן כיתתי בגימנסיה רוסית באחת מערי המזרח הרחוק. למעשה רק שנה למדנו יחד באותה כיתה, הואיל ופטקה, ככלל, נשאר כיתה לפחות פעם בשנתיים ורק בשנת לימודים אחת נפגשנו. שנינו הצטייננו, כל אחד בתחומו: אני במדעי הרוח והוא באגרוף. יודעֵי דבר ניבאו לו קריירה עולמית. בתום שנת הלימודים לא נפגשנו שנים מספר. רק שלושה ימים לפני עלותי ארצה נתקלתי בו ברחוב. בן שמונה עשרה הייתי אז והוא כבן עשרים וחמש – גבה קומה, צר כתפיים, פניו אפורות ובעיניו ממש יגון קודר. הוא הכירני ונעצר לידי ואילו אני זיהיתי אותו רק לפי החיוך שחשף את שיניו הגבישיות. כל עוד לחצנו ידיים האיר החיוך את פניו, כשמשכנו ידינו זה מזה – נגוז. ‘אתה עדיין כאן?’ – שאלתי – ‘ואני הייתי בטוח שאתה מפיל חללים בכל זירות האגרוף שבחמש היבשות’. ‘היפלתי חלל אחד’ – השיב לי – ‘ומאז לא באה כפפת האגרוף לידי’. הפגישה נתקיימה בערוב היום. פנס הודלק ברחוב. פניו האפורות של פטקה נעשו ירוקות. שתק שעה קלה ואחר כך פירט במקצת: באחת התחרויות הביס את יריבו במכת מחץ. מתחרהו היה גם ידיד נפש שלו. הוא נפל ולא הוסיף קום. תקופה ארוכה היה פטקה שרוי בדכדוך ובסופו של דבר גמר אומר ללכת למנזר. יום פגישתנו היה יומו האחרון כאזרח חילוני, כלומר כאדם מן היישוב. אל אלוהים! פטקה סביסטונוב, שעוד בימי לימודנו המשותף היה הפרחח הנערץ ביותר בכל בית הספר, גיבור הרחוב, דון חואן מוחץ לבבות של בנות המין היפה על גיליהן, בן בית בכל בתי הבושת של עירנו, שייצגה את מגוון סגנונותיהם של כל עמי המזרח הרחוק, לרבות, רוסיה האסיאתית והאירופית, בתחום המקצוע העתיק ביותר בעולם, פטקה סביסטונוב יהיה לנזיר! הרי זה מעשה שהועתק אל החיים מספריו של דוסטויבסקי. האומנם צפוי לו לזה גורלו של זקן המנזר זוסימה מתוך האחים קרמאזוֹב? בימים עברו קשה היה לתאר בדמיונם של כל מכריו שפטקה יקרא ספר. ודאי שלא את האחים קרמאזוב. החלטתי לנסותו בו במקום והזמנתי אותו למסבאה. הואיל ואני עתיד לעלות לארץ ישראל בעוד שלושה ימים, כמעט ודאי הוא שלא ניפגש עוד בחיינו, אלא אם כן יום אחד הוא יישלח לארץ הקודש כנזיר צליין. הסיכויים לכך קלושים, על כן מן הראוי הוא שנריק אל קרבנו בקבוק וודקה ונקנח כיאות. הוא סירב. נתן בי מבט זועם ובלא שהגיב על הנעימה הליצנית שלי, שכפי שנתברר לא היתה במקומה, פנה ממני והלך לדרכו.

נאום ההסבר שלי לא הפיג את המבוכה אלא הגבירה. מרתה הציצה בשעונה – אותה הצצה ואותו שעון שבמאוריטסהאוז. ‘שעה מאוחרת’ – הפטירה וקמה ממקומה. יהושע החרה החזיק אחריה. מיד הצטרפו אליהם גם שאר האורחים. נשארנו רק אשתי ואני. בעלת הבית יצאה למטבח – הפגנה גלויה של מורת רוח כלפי על שקלקלתי מסיבת רעים. המארח היה ידיד ותיק שלנו, ובצדק לא ראה צורך בגינוני נימוס.

– יכולת לגלות מינימום של טקט אלמנטרי – הטיח בי משפט גדוש מלים לועזיות כדרכו – ולנצור הפעם את לשונך האֶלוֹקְוֶונטית.

– במה חטאתי? – שאלתי בכנות מוחלטת.

– אל תיתמם. זה עתה הוכחת שאתה מכיר את האיש היטב, ולא היה כל צורך להשוותו עם מתאגרף רוסי מטומטם.

– האמת היא שאינני מכיר אותו כלל וכלל – התגוננתי – פעם אחת נפגשתי עמו בטיול מאורגן בהאג. מאז לא ראיתיו, ואיני יודע עליו דבר וחצי דבר.

אשתי אישרה את דברי ואני העידותי עלי שמים וארץ. סוף סוף האמין לנו בעל הבית והשיח את סיפור חייו של דביר. יליד ירושלים; בן למשפחה משכילה אינטלקטואלית מיוצאי גרמניה. משנת 1960 בצבא קבע. הצטיין בקרבות ופיקד על יחידות קרביות. נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים. החלים והתמיד בשירותו עד לאחר מלחמת לבנון. פרש בדרגת אלוף משנה. מאז שקע ראשו ורובו בכתבי טולסטוי ודוסטויבסקי, גאנדי ובובר. Bonus vir, semper tiro – איש טוב לעולם טירון הוא, אפילו שירת כל ימיו בצבא. דוגל באי־התנגדות לרע.

מה עניין אי־התנגדות לרע ולפרוטסטנטיות נוצרית? רציתי לשאול את השאלה, אך בעוד מועד נצרתי את לשוני הפעם. לעומת זאת שאלתי במגומגם במה עוסקת אשתו.

– היא ביוכימאית. חוקרת סרטן. אישה נפלאה, אבל חולה מאוד. מזה זמן מה נהפכה מחוקרת לנחקרת.

לא רק במילים לועזיות הרבה להשתמש מארחנו. הוא אהב מאוד גם שעשועי לשון.

– יש להם ילדים?

– לא. עד כמה שידוע לי מעולם לא היו, וכפי הנראה לעולם לא יהיו.

– כה זמן הם נשואים?

– אם זכרוני אינו מטעני עשרים שנה. מתי התחתן יהושע? – צעק מארחנו לעבר אשתו שבמטבח, היא לא הגיבה. משלא נענה הוסיף – נשואים ורוח וגשם (מלשון גשמיות) אין.

ערב נקוע. עיצבון בעיניה של מרתה, פטקה סביסטונוב שבעטיה של אסוציאציה שלי התגלגל לכאן כיווני בסוכה, שעשועי הלשון של המארח, ומעל לכל יהושע דביר – דבריו, דמותו, הסתלקותו.

כששכבתי במיטה ליד אשתי ניסיתי להתבדח.

– היום אני צרפתי – הכרזתי.

– מדוע?

– משום שאני מרגיש כמי שמילא את כרסו צפרדעים. היא שתקה. נפניתי לעברה כדי לראותה. פניה אמרו בחילה. כיביתי את האור.

 

ג    🔗

על אף כל המוצאות אותנו בערב ההוא שוב הוזמננו, כעבור חצי שנה, לבית ידידנו, ואני נעניתי בשמחה דווקא מתוך תקווה שאמצא את דביר ורעייתו גם הפעם. ההזמנה נתקבלה כשבועיים מראש; ואשתי הפנתה את תשומת לבי לתאריך: ליל חג המולד.

באותו לילה ירד גשם שוטף בחוץ והחזאי בישר שלג בהרים. אשתי, שיום קודם לכן חלתה בשפעת, לא יכלה להילוות אלי. הצעתי לה שאצלצל לידידי ואתנצל על שנמנע מאתנו לבוא. היא דחתה את הצעתי מכול וכול. תחילה סִרהבה בי ולאחר מכן דרשה בתוקף שאסע לבדי, אם משום שחשה כי הצעתי מה שהצעתי בשפה רפה, ואם משום שבאמת ובתמים העדיפה להישאר בבית בליל חג המולד, ודווקא לבדה. ילידת ארץ קתולית היתה, בת למשפחה מתבוללת, ואהבה לצפות בטלוויזיה בהקרנת המיסה בחג המולד. לא אחת התרעמה עלי שאני מעקם את האף בכל שנה באותו לילה ורוטן שהיא מפריעה את שנתי, אף־על־פי שבכל הלילות מוכן אני לקרוא עד אור הבוקר, ואלמלא היא שמכבה את האור בשתיים אחר חצות הייתי אכן עושה כך כל ימי, מקפח את בריאותי ויורד ביגון שאולה בטרם עת. גם עכשיו עמדה לפתוח בטיעון זה, אלא שאני העמדתי פנים של נעלב ואינו עולב והודעתי קטגורית שאני נשאר בבית לצפות בטקס.

השידור היה אמור להתחיל רק בחצות. השעה היתה תשע בערב. לא צלצלתי אל ידידי. הלכתי לחדר האורחים ושקעתי בכורסה. לכל הרוחות! במו ידי הרסתי את הסיכוי לראות את מרתה דביר בפעם השלישית. מאז הפגישה בבית ידידי לא ראיתי אותה ולא שמעתי עליה דבר וחצי דבר. עצמתי את עיני וראיתי צללית ניצבת לפני בקיר שממול כצלו של באנקו לפני מַקבּת, צללית ללא פנים. גם ללא גוף. ואף־על־פי־כן לא היה כל קושי להכיר את מרתה.

– למה את מופיעה בפני? מלמלתי – הופיעי בפני בעלך! הוא שרוצח אותך, לאט, לאט, אבל בהתמדה, בתחכום, כך שאין את מרגישה אפילו.

– אתה כבר מדבר עם עצמך? נשמע קולה של אשתי מחדר המיטות. לא עניתי לה. מזגתי לי כוסית ויסקי ונטלתי את ספרו של אוּמבֶּרטו אֶקוֹ ‘שם הוורד’. זה לי כחודש ימים שאני קורא בו בשעות הפנאי. כמעט הגעתי לסיומו. רק חמישה עמודים נותרו לי. קראתי אותם בהעלם אחד. לאחר מכן ישבתי ליד שולחני וניסיתי לסכם את רשמי ביומן שהתחלתי לנהל בשנים האחרונות אולי דווקא משום שאלה הן השנים האפורות ביותר בחיי. וכך כתבתי:

‘רושם עז עשה עלי ספרו של אומברטו אקו “שם הוורד”. המחבר הוא היסטוריון, פילוסוף וסופר איטלקי והספר רומן היסטורי בז’אנר של סיפור בלשי. כספריו של דוסטויבסקי בשעתו, ריתק אותי ספר זה על אף היותו רצוף פרקי דו־שיח כבד, היורד לעומקן של בעיות תאולוגיות וחודר אל מעבה האמונות והדעות של ימי הביניים המאוחרים על מאבקיהם האידאולוגיים, על מלחמות החורמה על קוצו של יוד של מעקש סכולסטי ועל מוקדי האינקוויזיציה, שכל חשוד באבק כפירה הועלה עליהם. עם זאת בוקעים כבר מתוך האדמה ניצני תור התבונה העתידים בעוד כשלוש מאות שנה להבשיל את מפעלם של בייקון, לוק וניוטון. העלילה מתרחשת במנזר בֶּנדיקטיני, שהוא מבצר ומבוך כאחד, המאוכלס בדמויות ייצוגיות של עולם הנצרות בימים ההם, על פלגיו וכיתותיו, לשונותיו ואומותיו – ומעל לכול, האוצר הגנוז שבאותו מנזר – ספרייה אדירה, הכוללת כמעט את כל מה שנכתב עד אז בציוויליזציה ההלניסטית־נוצרית־מוסלמית. לפתע עובר זעזוע על מגדל בבל זה, במשך שבוע תמים מתגלה בו בכל יום ויום הרוג, שנרצח בתחכום ברוטאלי. יחד עם החוקר המלומד, שנשלח לשם כדי לפענח את התעלומה, צולל הקורא באווירה הדחוסה של המנזר ובנבכי נפשה המייסרת והמיוסרת של נצרות ימי הביניים עד שבסופו של דבר מתגלה, שהרציחות הן פרי אדיקותו הפנטית של אחד מזקני הנזירים המנסה למנוע כל אפשרות שחיבורו של אריסטו על הצחוק (בספרייה מצוי אותו עותק אחד ויחיד של ספר זה שנותר בכל העולם כולו) יגיע לידי קורא כל שהוא, פן יציץ בו וייפגע, כי הצחוק הוא מטבעו משחית. הפרשה מסתיימת בשרפת המנזר, ולאורן של להבות הדלקה הפורצת פולט החוקר אימרת שפר, שהיא דם תמציתו של הספר ותגובתו של המחבר על כל פנטיות וקנאות לכל אמת, תהיה אשר תהיה, לאמור: אפשר שייעודם של אוהבי אנוש הוא… לאלץ את האמת עצמה לצחוק.’

‘ואנוכי מוסיף: אפשר שזוהי אותה האמת שבגללה מנע אלהים מאברהם אבינו להקריב את יצחק בנו (שהרי את עצם בשורת לידתו קיבלו שני ההורים העתידים בפרץ צחוק) והפך את הצו שלו עצמו לסיפור מתח בעל סוף טוב (happy end), המעלה חיוך של אנחת רווחה על שפתי קוראיו’.

בעודי רושם דברים אלה חשתי את זרועה של אשתי על כתפי ואת כף ידה המלטפת את שרידי שערי. הן זו היפוכה המוחלט של ליידי מאקבת! זעקתי בלבי מזועזע מעצם ההשוואה. היא נשקה לי.

– לך! אל תתעקש ואל תקריב את עצמך קורבן. הלא אתה מת ללכת.

– כבר מאוחר – מלמלתי במבוכה – השעה כמעט אחת־עשרה.

– טלפן לו.

טלפנתי. ידידי השיב: ‘ברוכים הבאים’, אם כי בשפה רפה. התעלמתי מנעימת דיבורו ונתליתי בתוכן דבריו. תוך מאבק קשה למדי בסילוני הגשם הגעתי לביתו בזמן סביר למדי, בלא שנהגתי במהירות מופרזת במזג אוויר שכזה.

היתה שם מרתה. רק מרתה לבדה. בעלה היה עסוק באותו ערב ולא יכול לבוא. גם שאר האורחים שהוזמנו צלצלו ונימקו את היעדרותם בשלג הצפוי שעלול למנוע את שובם הביתה בלילה.

ראיתי את פניה של מרתה. עתה היתה הבעתן ממש זו שבמאוריטסהאוז מול תמונתו של רמברנדט, אך גונן וצורתן שונים. בשל האור הצהבהב שנשפך עליהן מנוּרות הנברשת נהפך חיוורונן לירוק וצורתן… בצורתן הרהרתי כל הערב. הגעתי לידי מסקנה שמודליאני התקנא ברמברנדט. כפי הנראה הוא קם מקברו ובעוד חבורתנו צופה בשיעור באנטומיה חדר רואה ואינו נראה אל תוכה וצייר את דיוקנה של מרתה – דמות מוארכת, מוּצֶרת כדרכו של מודיליאני מאז ומתמיד. ואכן, דומה היה שזה עתה נחלצה ממיטת סדום ארוכה וצרה מכפי מידותיה, לאחר שהוטלה אל תוכה בכוח ושהתה בה עד שהותאמה ביד חזקה אל ממדיה.

נמנעתי להישיר במרתה את מבטי, אף כי לעתים היה נדמה לי שהפעם היא מחפשת את מבטי או לפחות מצפה לו. האווירה היתה מתוחה. כל שיחה שהוחל בה דעכה באִבּה. בעל הבית הפעיל את מקלט הטלוויזיה. בשעה שתים עשרה נפתח שידור המיסה. אני קמתי ללכת, מרתה שאלה:

– תוכל להסיע אותי הביתה? יהושע הבטיח לבוא ולא בא.

הסעתי אותה, היא ישבה על ידי. כל הדרך לא הוצאנו הגה מפינו. רק לפני שנפרדנו לפתה את צווארי ושיקעה את שפתיה בשפתי.

פתאום נתרעדה ולחשה:

– קר הערב.

רגע נצמדה אלי, אך מיד פתחה את הדלת ויצאה ללא ברכת פרידה. לאורו הירקרק של הפנס חצתה את הערפל הלילי. צללית, אותה הצללית שהופיעה לעיני לפני שעות מספר ככתובת על הקיר. לפני שנעלמה בכניסת ביתה ניקבוה חורים לבנים. היו אלה פתותי השלג שבישר החזאי.

 

ד    🔗

לא יצא שבוע מיום ששיגרתי את מכתבי השטני כשיהושע דביר צלצל בפעמון הדלת של דירתי. בשעות הבוקר צלצל. כפי הנראה ידע שאשתי עובדת בחוץ, ואילו אני עיסוקי בבית ברוב ימות השבוע. מוזר, מרתה, זכרונה לברכה, נראתה בפגישתנו האחרונה כמהדורה מוארכת נוסח מודיליאני של זו שאצרה בקרבה את אימת המוות מול השיעור באנאטומיה של רמברנדט. ועתה אף יהושע שעמד לפני לא היה אלא בבואה של האיש שהכרתי בהאג. כל חזותו החייתה את דמותו מאז, החל בעיניו ובשערותיו וכלה בכובעו ובעניבתו.

– העזתי להפריע בשעה זו – אמר בעודו ניצב בפתח.

– היכנס בבקשה.

הוא תלה את כובעו על הקולב והמתין… הושטתי ידי לכיוון חדר האורחים ואמרתי באנגלית: – After you.

ישבנו זה מול זה בכורסות. ידעתי שאינו שותה משקאות חריפים והצעתי לו כוס קפה. הוא סירב, החלטתי לקטוע את גינוני הנימוס.

– למה באת? – שאלתי.

– קיבלתי את מכתבך.

– אני מניח, לא שאלתי מדוע באת? שאלתי לשם מה?

– שאלת למה.

– אתה בטוח שזה הזמן וזה המקום לדקדוקי עניות לשוניים?

– ודאי ידוע לך שאני מוצאי מגרמניה – השיב לי שלא לעניין כלל וכלל – אבל כולי מלא הערצה לספרות הרוסית. בכל לבי מצטער אני על שאינני בקי בלשונה של רוסיה. אני לומד אותה, אמנם, אך מתקדם לאט לאט, ועל כן נאלץ להסתפק בתרגומים.

רתחתי בתוך תוכי. במאמץ איתנים הבלגתי על רגשותי ובלמתי את התפרצות הזעם.

הוא המשיך:

– גם את דוקטור ז’יוואגו של בוריס פסטרנק קראתי בתרגום, אתה ודאי מכיר את הספר הנפלא הזה במקורו, ובלי ספק זכור לך הקטע המתאר דו־שיח בין שני גברים אשר אהבו אישה אחת שהלכה לעולמה. יש לך דוקטור ז’יוואגו?

– רק ברוסית.

– כך שיערתי. על כן העתקתי את הקטע: הוא שלה מכיס מקטורנו דף שנתלש מבלוק כתיבה. מעל לשורותיו הישרות של הדף התנוססו אותיות־פנינים, ממש כתיבה תמה. שעה קלה משמש במקטורנו עד שמצא באחד התיקים את נרתיק משקפיו. הניח את הנרתיק על השולחן ואת המשקפיים הרכיב על חוטמו ופתח בקריאה שלא הלמה כל עיקר את תוכן הדברים; כך קורא שופט את פסק דינו.

– דוקטור ז’יוואגו, ספר ארבעה עשר, פרק שמונה עשר, אני מצטט:

– יודע אני מה יקרה לך. אך סלח נא. האם העלית על הדעת את גודל אהבתה אליך?

– סלח נא, מה אמרת?

– אני שואל אם העלית על הדעת מה יקר היית לה. יקר מן הכול בעולם?

– מניין לך?

– כן… היא כינתה אותך מופת האדם כדוגמתו לא הוסיפה לראות; אחד ויחיד מבחינת הכנות שאין עמה העמדת פנים כלל, ואמרה כי אילו נתהבהבה עוד פעם בקצווי תבל מראית הבית, בו היתה שרויה, עמך, היתה זוחלת אל ספו על ברכיה בכל מקום, אפילו הוא קצה העולם מזה.

קמו ממקומותיהם. פסעו אל חלונות שונים והתחילו מסתכלים לעברים שונים. לאחר שתיקת־מה קרב סטרלניקוב אל יורי אנדרייביץ', תופס בידיו ומאמצן אל חזהו. אמר בחיפזון כדרכו:

– סלח נא. ידעתי כי נוגע אני במשהו יקר וטמיר, אך אם תרשה אוסיף ואשאל, ובלבד שלא תלך, אל תניחני לבדי. עד מהרה אקום ואלך…

– סוף ציטוט – דביר השתתק. נתן בי מבט מתוך העיניים שהכרתי בהאג והמשיך – דרך אגב, התרגום הוא של צבי ארד. אתה ודאי משתומם מדוע העתקתי את הקטע במו ידי. הן יכולתי פשוט לצלמו.

החימה גאתה בי. עניתי כמעט בלחש:

– אינני משתומם על שום דבר. מעניין אותי כקליפת השום… כן, כקליפת השום מה הניע אותך להעתיק את הקטע בכתב יד נוקדני. מה שמעניין אותי מאוד הוא אם יש באמתחתך עוד קטעים מספרות רוסית בתרגום עברי.

כפי הנראה לא חש בלגלוג הצורב שבשאלתי ואולי התעלם ממנו בכוונה.

– כן – ענה – אבל לא פרוזה אלא שירה, עוד חזון למועד. גם תורו יבוא. לאמתו של דבר ציטטתי מה שציטטתי רק כדי ליצור אווירה מתאימה ומעין וידוי אישי. וידוי שלי. במכתבך טיהרת את מצפוני. למקרא דבריך חשתי היטהרות נפשית, הזדככות, קטארסיס בלע"ז. עכשיו תיקו. איש איש וסודו, איש איש ועינוגו, איש איש ומצוקתו. בני זוג אף אם עזה כמוות אהבתם זה לזו, כל אחד מהם טומן בחובו מדור של רזין דרזין – כך נקרא, כידוע לך, אחד ממדורי ספר הזוהר. ואם עד כה לא היה ידוע לך הדבר, תדעהו מעכשיו. במדור רזין דרזין של כל משפחה יש לכל אחד מבניה לפחות סוד אחד.

סוף סוף הגיע תורו של הקטרזיס שלי. פרצתי בצחוק אדיר, צחוק רועם של שמחה לאיד. טוב היה לפרוק בו את כל המתח שהצטבר בקרבי.

– אם כן גם בארזים נפלה שלהבת! זעקתי בין התקף צחוק אחד למשנהו – אחד מצדיקי הדור לא עמד לו כוחו לכבוש את יצרו הרע. הציץ, נפגע ומחה את פיו.

– אינני בטוח שאכן נפגעתי גם אני. את סודי שמרתי מפניה כדי שהיא לא תיפגע. הנגע פשה בה זה מכבר. לו הייתי מגלה לה שהתנצרתי הייתי מנחית עליה מהלומה קשה ומוסיף ייסורים על סבלה.

בשנים האחרונות שמיעתי אינה כשהיתה. לא אחת אני חושד בי שלא קלטתי נכונה את דבריו של איש שיחי.

– מה אמרת? התנצרת? נטבלת לנצרות? רשמית?

– כן.

– וזה הסוד שנצרת בקרבך?

– כן. מעכשיו לא יהיה בכך משום סוד. אין לך רעה חולה מזו של מוסר כליות. רק לפני חמש שנים, לאחר מלחמת לבנון, התברר לי שמצפוני מציק לי שלא במודע כמעט כל ימי חיי בשל משהו שקרה לי בימי ילדותי. אינני יודע מדוע סיפרו לי הורי את המעשה רק כשלושים וחמש שנים לאחר שהתרחש. בן ארבע הייתי כשאירע מה שאירע. והימים ימי המצור על ירושלים במלחמת הקוממיות. עיקר המזון בבית היו שרידי שימורים וירק חלמית, שהיה קרוי חובזה כפי הנראה בערבית. כשבועיים אחרי שטבעת המצורהתהדקה עד כדי ניתוק מוחלט הצליחה קרובת משפחה בת מושב לחדור לשטח הנצור והביאה לנו תרנגולת. מדי פעם בפעם היתה זו מטילה ביצה ששימשה רכיב חשוב ביותר במזוני הדל. ממבט ראשון התאהבנו זה בזו – התרנגולת ואני – ועד מהרה היינו לידידי נפש. קשרתי חוט לאחד מכרעיה וניסיתי לטייל עמה בחצר ביתנו. היריות שנשמעו מכל עבר היו מפחידות אותה ויש שהיתה נוסקת באוויר או נוחתת על אדני חלונות או עווקי הסולם שהיה מושען אל אחד מקירות הבית ובו היינו עולים אל עליית הגג. אני הייתי נאחז בחוט בכל מאודי ונפשי יוצאת מקרבי מחשש שגם אני אתעופף באוויר. שעות על שעות גהרתי על רצפת הגזוזטרה, מקום משכנה של ידידתי החדשה, עוקב אחר תנועותיה והבעת עיניה. עניין ההטלה עורר בי סקרנות עצומה. לא אחת הייתי פורץ בקריאות גיל: היא מטילה, היא מטילה, אך לרוב היו אלה קריאות שווא. בדרך כלל הוטלה הביצה רק לאחר שהתייאשתי, ואמי היתה מגלה אותה רק למחרת בבוקר. והנה הגיע היום המר והנמהר: לא היתה כל אפשרות להשיג מזון לתרנגולת והיא לא רק חדלה להטיל אלא היתה הולכת ומצטמקת מיום ליום. אבי ואמי החליטו לשחוט אותה ולבשלה. אמי שהיתה מורה ומחנכת לא ישנה כל אותו הלילה והדירה שינה גם מעיניו של אבי, כדי לטכס עצה איך להגיש לתינוק כמוני את עובדת השחיטה של התרנגולת־הידידה בלא לגרום לו טראומה לכל החיים. לבסוף סוכם שבעת שהייתי בגן־ילדים תובל התרנגולת לשחיטה, ואילו לי ייאמר שהיא ברחה מן הבית וכל מאמציה של העוזרת למצוא אותה עלו בתוהו. אשר למרק העוף שייאכל בארוחת הצהריים, הרי אין כל ביטחון שאני אקשר בין שתי התופעות הללו, ואם, חלילה, יתעורר בי חשד יוגד לי שאין זו ידידתי אלא תרנגולת שנקנתה בשוק. מה גדולה היתה תדהמתם של הורי, כאשר, בשובי הביתה מן הגן, הרחתי את ריח הניחוח של המרק האהוב עלי, צהלתי לעין כול: איזה יופי! בישלתם את התרנגולת שלנו! שעה ארוכה לא התעשתו הורי מן ההלם. לאחר מכן ערכו תחקיר חינוכי זהיר והתברר להם שלפי תפיסתי כל תרנגולת נועדה לבישול, במוקדם או במאוחר, ולא העליתי בדעתי שייעוד זה כרוך בייסורים וסבל לזאת שנגזר עליה להנותני לא רק כידידה אלא גם כמזון. עדיין לא הייתי חסיד של הספרות הרוסית, וודאי שלא שמעתי את הפתגם הרוסי האומר שקרפיון אוהב להיטגן בחמאה. הורי לא ידעו רוסית. מכל מקום, סיפורם לא נעם לי. כשאני לעצמי לא נותר בי שום זכר לאותו מעשה. וגם עתה, תוך כדי השחת הדברים, אין אני נזכר בו אלא כפי שנמסר מפיהם, אם כי בערפילי מוחי מרחפת דמות מטושטשת של תרנגולת המותחת חוט שאני מחזיק ביד כמעין משיחה של עפיפון.

בערפילי מוחי שלי התרחשו דברים אחרים, יותר ויותר התקשיתי להתרכז ולקלוט את דבריו של דביר. כמו ממרחקים הגיע אלי הקול, ודמותו של המשמיע נהפכה לגוש כהה, חשרת פיח המיתמרת בדומה לעשן שנפלט מזנב מטוס במפגן טיס. פיח שחור על רקע לבן, והוא מבדיל בין לובן ללובן, בין אניצי העננים אשר מעל הרקיע לבין שלגי הקרחונים אשר מתחת לרקיע. מישהו מקרין סרט לעיני. ראיתי את הסרט. לפני שנים רבות, בילדותי, אליל ילדותי בעל שפם, מדדה כמו בימים ההם, מקלו בידו ומגבעתו השחורה על ראשו. צ’ארלי צ’פלין, אהובי, איך הגעת הנה? אל תוך הלובן הזה? היכן אתה? למה אני שואל? הרי אני יודע היטב. אני מכיר את הסרט. חמש פעמים ראיתיו בגילים שונים, ‘הבהלה לזהב’, יקום של לבנת הכפוֹר הנצחי בצפונה של אלסקה, אני זוכר. אתה, צ’ארלי, ושותפך בחיפושים אחרי הזהב נקלעים לצריף העומד על פסגת צוק קרח. כל הצֵדה שהשניים נטלו עמם אבדה בדרך. המזון אזל עד הפירור האחרון. צ’ארלי צ’פלין מבשל את נעליו ואוכל את השרוכים כדרך שהאיטלקים אוכלים מקרוני – מסובב את המזלג וכורך עליו את השרוך, מגיש אל הפה ובולע. דבריו של יהושע נהפכים לשרוכים שחורים, ארוכים, נפתלים.

מתוך הקופסה שעל שולחני אני מוציא סיגר ארוך. אינני מעשן סיגרים. הקופסה נועדה לאורחים, אני מנסה לתקוע את הסיגר בשרוכי המילים המתמשכים מפיו של דביר כגומי לעיסה מפיהם של תינוקות, אך הדבר אינו עולה בידי. הסיגר אינו מזלג והמילים אינן נכרכות סביבו. נואש מן הנסיון המשכתי להקשיב לסיפורו של דביר ככל שיכולתי. תוך כדי כך התאמצתי לדלות מזכרוני – ואולי מדמיוני – פרטי פרטים מן התמונה שניצבה לעיני רוחי מתוך הסרט ‘הבהלה לזהב’. השרוך אינו משביע את צ’ארלי. הוא לוטש עיניים רעבות על שותפו היושב מולו ואינו ממיש מבטו ממנו עד שהוא נהפך לתרנגול בהזיות הרעב שלו. הוא מניף את סכינו לשוחטו. התרנגול־השותף מנסה לברוח אבל לשוא. אין לו מנוס. רק בנס מחזיק הצריף מעמד בראש פסגתו של צוק הקרח וסביבו סופת שלג. לא נותר לשותף המכושף אלא לרוץ מסביב לשולחן כאותו ילד שאביו רודף אחריו ובידו חגורה להענישו. אך בידו של צ’ארלי לא חגורה אלא סכין. ולא עוד אלא שאני מנסה לעודד אותו. ‘דמו מותר, דמו מותר – לוחש אני – במסכת סנהדרין מ"ט עמוד ב’ כתוב: עם הארץ מותר לנחרו ביום כיפור שחל בשבת'. ‘אבל היום אין יום כיפור’ – טוען צ’ארלי. ‘כל יום שבו אדם מונע מעצמו מאכל אף על פי שהוא רעב דינו כדין יום כיפור’ – מתרץ אני את קושייתו. ‘ויהושע דביר אינו עם הארץ’ – מתריס כנגדי צ’ארלי בצדק. ‘הוא גם אינו תרנגול’ – משיב אני לפנים משורת ההגיון. ‘הוא כן תרנגול’ – פוסק צ’ארלי. וגם הפעם בצדק. שכן התרנגול דמה ליהושע דביר ממש כקריקטורה בעיתון לפוליטיקאי במדינה דמוקרטית בעונת בחירות. הוא קפץ על השולחן מפחד סכינו של צ’ארלי וניתר אלי. אני מדליק את הסיגר ונושף את העשן אל תוך עיניו. חשרת הפיח חזרה ונתפרסה כמסך. עכשיו הסתירה מעיני את החדר וכל אשר בו. שיעול חזק משַנק את גרוני ועושה שמות בריאותי. העשן והפיח מַדמיעים את עיני. הדוֹפק הולם ברקותי. כפי הנראה התעלפתי לכדי הרף עין. לימים זכיתי בפעם נוספת לצפות ב“בהלה לזהב” ולתמהוני גיליתי שהתיאור שנשתמר זכרוני היה מסולף; הדמיון שלי החליף את היוצרות: לא השותף נהפך בסרט לתרנגול אלא צ’ארלי, והוא שניסה להימלט מן השותף שרדף אחריו בסכין שלופה.

כשהתאוששתי התפזר העשן. התרנגול נגוז וצ’ארלי צ’פלין נעלם. הסיגר נח כבוי בתוך מאפרה. יהושע דביר היה גחון מעלי וכוס מים בידו. גמעתי מן הכוס מתנשם, גונח, מקנח את הדמעות מעיני.

– בילדותי סבלתי מקצֶרֶת, אַסְתמָה – ניסיתי להצטדק על התנהגותי.

– סיפרתי לך סיפור מימי ילדותי ועל דרך האסוציאציה נזכרת בילדותך שלך. לא כן?

– כן, נזכרתי בילדותי, אבל לאו דווקא בעניין הקשור עם קצרת, תתפלא אבל גם הסיפור שלי קשור בתרנגולת, בתרנגולת ובמחלה שאולי יש נקודות דמיון בינה לבין הקצרת. המדובר בשחפת. אבי חולה שחפת היה. ובימים ההם היו מלעיטים חולי שחפת בשומנים, ביניהם בשומן חזיר. ואבי, אף על פי שלא היה דתי, סירב כל ימיו לאכול בשר לא כשר וודאי שנמנע משומן חזיר, אפילו כשהרב של אותה קהילה נידחת במקום, שבו התגוררנו בתקופה המדוברת, נתן לו היתר מיוחד לכך. וכשנגזר עליו לשהות כמה שבועות בכפר השוכן בהרים בגובה של אלף חמש מאות מטר נזכר שבימי נעוריו למד הלכות שחיטה, תאורטית גרדא. כמובן, נטל עמו חלף של שוחטים. אני שידעתי עד מה רגיש ואנין נפש היה אבי, לא יכולתי לתאר בדמיוני שהוא מסוגל להמית יצור חי במו ידיו. שכרנו דירה בחצרו של איכר רוסי, שהיה לו לול משלו. תוך כדי שיחה בין אמי לבין אותו איכר הוחלט שבתפריט של סעודתנו הראשונה בכפר תיכלל תרנגולת. אבי ניגש אל המלאכה, שתי המשפחות – שלנו ושל האיכר – התאספו בחצר, ערכו מעגל מסביב לאבי וקורבנו המיועד, כדי לראות במו עיניהם איך מורה מן העיר שוחט תרנגולת כדרך היהודים. אבי גחן כדי לאחוז בתרנגולת, אבל היא התחמקה ממנו בנקל. לאחר שניים־שלושה נסיונות נוספים התעייף אבי, נשען על עץ עבות שעמד באמצע החצר וקינח את הזעה מפניו. האיכר נחלץ לעזרתו. תפס את התרנגולת בלי כל קושי והושיטה אל אבי. אבא לקח אותה בשמאלו, וימינו מחזיקה בחלף. התרנגולת פרפרה ונפנפה בכנפיה. ידיו של אבי רעדו: כפי הנראה עוד לפני שניסה לשוחטה פגע הלהב בצווארה של התרנגולת. סילון דם פרץ מן החתך, הרטיב את זרועו של אבי וניגר ארצה. הוא השליך מידו את התרנגולת ונס על נפשו אל הבקתה ששכרנו. זמן־מה שוטטה התרנגולת בחצר שותתת דם ומטילה שלוליות שהשתרכו בעקבותיה, עד שנכמרו עליה רחמיו של האיכר, והוא מלק את ראשה. מאז נהפך אבי לצמחוני.

ממראהו של יהושע דביר לא יכולתי לשפוט על מצבו. אפשר שהקשיב בדריכות לדברי ואפשר ששקע בהגיגיו שלו ולא שמע כלל את סיפורי. פניו הביעו ריכוז רב.

– האם שמת לב – הפטיר במהורהר – שבפולחן היהודי היתה הכבש כמעט הנקבה היחידה, שהקריבוה כקורבן, מבין כל סוגי הבהמה הטהורה? כל השאר היו זכרים. איך אומר ישעיהו הנביא: שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. הפליה בולטת של נקבות, אנטיפמיניזם גלוי לעין. לא לשוא מאשימים את היהדות בקיפוח המין היפה. אמנם, בכל ימות השנה, לרבות שבתות, מוקרבות רק כבשים, כלומר נקבות בלבד, אבל אם נאמץ את עקרון האיכות לעומת הכמות ניווכח על נקלה כי הזכרים חשובים יותר, יוקרתיים ומשמעותיים יותר. רק בחגים ובמועדים מיתוספים הם אל הכבשים ויחד עמן מועלים אִשֶה לאדוני: אלים, שעירי עזים וביחוד פרים. אני בטוח שביחס לפרים שרד במיקרא שמץ מפולחן אפיס המצרי שאת בבואתו ניתן בפירוש לקלוט בעגל הזהב והדו נשמע בעגלים של ירבעם בן נבט. אם נניח לשעיר לעזאזל, שבכל המנהגים והטקסים הכרוכים בו מצויים יסודות המוניים, הרי הפר, כלומר קורבן הפר, הוא שמכפר על כלל ישראל בכל מקרה של אשמה קולקטיבית.

שוב שלה דביר פתק מכיסו, הפעם מן הכיס האחורי של מכנסיו, וקרא:

– ואם כל עדת בני ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה ואשמו ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת; ושחט את הפר לפני ה', והביא הכוהן המשיח מדם הפר אל אוהל מועד וטבל הכוהן אצבעו מן הדם…

את ההמשך לא שמעתי: שוב חדלתי לקלוט את דבריו ושוב הפכו צלילי קולו למראות. הפעם נהפך דביר לפר ואני… לא, לא לאותו כוהן משיח השוחט את הפר אלא לטורֶרוֹ. בזירת האמפיתיאטרון של מדריד פורס אני גלימת ארגמן לפני דביר, המשתולל בחמת זעם, מנפנף בה אלגנטית נוכח הפר המנגח אותה בכל עוצמת קרניו, אותה ולא אותי, כי אני מתחמק מפניו בווירטואוזיות של רקדן בלט בבולשוי. קהל הרבבות מריע. ביניהם מרתה, סמוקת לחיים, קורנת, נלהבת, עיניה מתערפלות בשכרונה. היא עולה ברגליה על מושב האבן ויוצאת מכליה בזעקה אדירה: טוררו! טוררו. דביר מותש, כפי הנראה מן הצעקות, שהרי הפעם, שלא כבכל קרב פרים, לא קדם לטוררו פרש המטיל כידון בצווארו של דביר־הפר, אף לא הופיעו הבנדרליירוֹס אשר בדרך כלל נוהגים להטיל בו את חציהם הננעצים בעורפו כנוצות במגבעתה של אישה גנדרנית. אכן, התרועות הן שהתישו את הקרבן. בלי כל התנגדות מצדו אני נועץ במצחו את הפגיון. אי התנגדות לרע. נמצא שדביר לא רק נאה דורש כי אם נאה מקיים. הוא קורס וכורע על ארבעותיו.

– מה אתה מחפש? – שואל אני.

– פתק – משיב דביר בתנוחה של מוסלמי בשעת תפילתו וממשמש בידיו בשטח שמתחת לשולחן.

– עוד פתק?

– כן. בעניין תרנגול. שיר של המשורר הרוסי איבן בונין בתרגום עברי. הלא הבטחתי לך.

לא זכרתי את הבטחתו, אך היטב זכרתי שאיבן בונין הוא שטבע את מטבע הלשון “תוגת החלל והזמן”, ביטוי שעלה בדעתי כשראיתי את דביר בפעם הראשונה. האמנם קרא ברנש זה את מחשבותי באמסטרדם? ואולי, כדרכי בעת נסיעה, מלמלתי דבר־מה תוך שיחה עם עצמי. ושמא גם עכשיו הוא קורא את מחשבותי?

הזזתי את הכורסה. הפתק נמצא מקופל, כמעט צמוד לאחד מכרעיה. דביר הזדקף ופרס את הפתק בידיו.

– הפעם – הכריז – ידובר, כפי שכבר אמרתי, לא בתרנגולת אלא בתרנגול – הוא שאף רוח כדי למחות את עקבות המאמץ של כריעתו ובעודו עומד זקוף דיקלם:

תרנגול על צלב של כנסיה

שיר מאת איבן בונין

יָשׁוּט, יָטוּס, יִדְאֶה, יִזְרֹם

אֵי־שָׁם גָּבֹהַּ בַּמָּרוֹם,

שָׁמַיִם נְסוֹגִים אָחוֹר,

וְהוּא־פָנִים, בְּפִיו מִזְמוֹר.

הוּא שָׁר: הַיּוֹם אָנוּ חַיִּים,

מָחָר־כֻּלָּנוּ רְפָאִים,

זוֹרְמִים דּוֹרוֹת, חוֹלְפוֹת שָׁנִים

כִּזְרֹם נָהָר וַעֲנָנִים.

הוּא שָׁר שֶׁהַעוֹלָם – כָּזָב,

רַק עַד אַרְגִיעָה בֵית הָאָב,

יָדִיד, אוֹהֵב, עֲדַת בָּנִים,

קְהַל נְכָדִים, שֵׁבֶט נִינִים.

שׁוֹכְנֵי עָפָר – רַק חֲלוֹמָם

חָיֹה יִחְיֶה עֲדֵי עוֹלָם

כָּמוֹהוּ כְּמִקְדָש וּצְלָב

וְתֲרְנְגוֹל שֶׁמֵּעָלָיו.

השיר היה הקש ששבר את גב הגמל.

– צא, צא, איש הדמים! – צרחתי היסטרית.

– אתה מחמיא לי – השיב דביר בנחת – אני מקווה שזכור לך כי הצווחה שהשמעת אינה אלא קריאת גנאי שהשמיע שמעי בן גרא כלפי דויד המלך בבורחו מפני אבשלום.

לא זכרתי דבר זה, הקריאה ננעצה במוחי בעת צפייה בהקרנה של אחד מחידוני התנ"ך. אחד המתחרים נשאל היכן נדרש אדם לעזוב את מקומו על ידי ציווי כפול תוך שימוש באותה מלה פעמיים? טיפות זעה קרה כיסו את מצחי. כמוהו גם אני הזדקפתי. עמדנו זה מול זה כשני תרנגולים ערוכים לקרב.

– דרך אגב – המשיך דביר בשלווה סטואית – בונין ביקר בארץ־ישראל וחיבר שירים יפים על קבר רחל ועל יריחו. אשר לשיר שקראתי לפניך, אני מציע שתהרהר בו בהקשר של קורבן, כפרה, משיח וגאולה. אולי תבקר פעם בערב יום הכיפורים במאה שערים ותצפה במינהג הכפרות. אני מניח שמימיך לא ראית את הטקס במו עיניך. ואולי כן?

– לא ראיתי.

הייתי מותש, לאה וחדל אישים.

הוא לחץ את ידי והסתלק בחיפזון.

 

ה    🔗

הייתי כאמור עייף ויגע. אף־על־פי־כן אך נסגרה הדלת מאחוריו חשתי אל הכרך העשירי של ‘האנציקלופידה יודאיקה’ ועיינתי עיין היטב בערך ‘כפרות’.

שקעתי בפרטי המינהג שקיומו מעביר את חטאי האדם על עוף. בערב יום הכיפורים, לאחר קריאת מזמורי תהלים (ק“ז, י”ז־כ"א) נוטל אדם בישראל, המשתייך לחוגים חרדיים המקיימים מנהג זה, תרנגול (לכפרת הזכר) או תרנגולת (לכפרת הנקבה), מסובבו שלוש פעמים סביב ראשו ובשעת מעשה אומר: ‘זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי. זה התרנגול ילך למיתה ואני אכנס ואלך לחיים טובים וארוכים ולשלום’. העוף אמור לספוג כל פורענות שהיתה צפויה לאדם אלמלא קיים מנהג זה. לאחר הטקס נהוג לנדב את העוף לעניים, חוץ מהמעיים שמפקירים אותם טרף לציפורים. יש רבנים הממליצים לתת צדקה בשוויו של העוף. המנהג אינו מוזכר בתלמוד אפילו פעם אחת. מידע ראשון עליו מצוי בספרות הגאונים במאה התשיעית. שם מוסבר השימוש בתרנגול בכך שגבר פירושו בעברית הן תרנגול והן בן־אדם ממין זכר, מתוך כך יכול עוף זה לשמש תחליף לגבר, לצורך כפרה על עוונותיו. בבבל נהגו להשתמש בבעלי חיים אחרים, ובמיוחד באיל, הואיל ואברהם הקריב איל לאחר עקדת יצחק. יש שהשתמשו בקטניות. לאחר חורבן הבית נאסר להשתמש לצורך כפרת עוונות באותן בהמות טהורות, שמהן הוקרבו הקורבנות. הרשב“א (במאה השלוש־עשרה) התנגד בחריפות לכפרות וראהו כמינהג אלילי (דרכי האמורי), כך סברו גם מקובלים כרמב”ן ויוסף קארו, הקובע במפורש בשולחן ערוך כי “מינהג שטות הוא”, אבל מקובלים אחרים, כגון יצחק לוריא (האר"י הקדוש), וישעיהו הורויץ (השל"ה הקדוש) – האחד במאה השש־עשרה והאחר במאה השבע־עשרה – שיוו לו משמעות מיסטית.

המנהג היה נפוץ מאוד בקרב המוני ישראל, ובמיוחד נתחבב במזרח אירופה. הרמ"א (משה איסרליש – מאה שש־עשרה) רואה בו מנהג חובה, אחת ממצוות עשה, וצירף אליו טקסים הדומים לאלה שהיו נהוגים לגבי קורבן חטאת; הוא הורה לסמוך ידיים על ראש העוף, דוגמת בעל החיים המוקרב, לשחוט אותו מיד לאחר הטקס ולומר תפילות וידוי וכפרה.

בדורות האחרונים נהוג בקהילות רבות להמיר את התרנגול בתרומה כספית לצורכי ציבור. בהתאם לכך משתנה התפילה: ‘זה המטבע ילך לצדקה, ואני אכנס ואלך’ וכו'…

לא עלה בידי למצוא את הקשר בין מנהג הכפרות לבין שירו של בונין, זה הקשר שאת הרוֹ כפה עלי דביר כגיגית. אנוס על פי דיבורו של זה פעלתי בהתאם לכללי התנהגות כפייתית, כפי שהם מפורטים בכל ספר לימוד פסיכולוגיה למתחילים. הסתערתי על כל מידע ואבק מידע על תרנגולים באשר הם, שעמד לרשותי באותה שעה, וזאת העליתי בחכתי.

מלבד השמות גבר ותרנגול נפוץ בפי חז“ל הכינוי שכוי על פי איוב ל”ח, ל"ו. על פי התלמוד שמר התרנגול על השמיר ששלמה המלך השתמש בו להבקעת אבנים בבנין בית המקדש. כמה ממיני התרנגולים נאסרו לאכילה משום שראו בהם דורסים וטורפים. התרנגול שימש בכמה פרקטיקות מגיות ודמוֹנוּלוֹגיות. שינוי בצבע כרבולתו העיד על חרון אפו של הקדוש ברוך הוא בלילה. תרנגול ששינה את אופי קריאתו עורר פחד ונדון לכליה. בין ברכות השחר נמצאת הברכה ‘הנותן לשכוי בינה’. ברכה זו נתקנה לפי שדרכם של בני אדם היה להחזיק תרנגול בביתם כדי לעוררם קודם אור היום לקריאת שמע ולתפילה.

באשור ובבבל היו מעלים את התרנגול קורבן לאלים (השם תרנגול נגזר משם האל הבבלי נרגל). ליוון הקדומה הגיעה תרנגול הבית דרך פרס ונקשר לפולחן הליוס, הרמס ואַסקלפּיוֹס. סוקרטס ביקש לפני מותו להקריב תרנגול לאַסקלפּיוֹס. התרנגול היה סמל האור והשחר העולה, מבשר היום הטוב ומזג האוויר הנאה, מגלם כוח הגברא והפוריות. צבעי הנחושת בנוצותיו עשאוהו לציפור האש והמלחמה. הרומאים לקחו עמם את התרנגול למסעות הכיבוש שלהם ולמלחמה יצאו רק לאחר שנביאיהם שאלו בתרנגול לסיכוי הקרב. במחנותיהם בנו מבנים מיוחדים להחזקת התרנגולים (Aurguratorium) ולצפייה בהליכותיהם. שרידי מבנים כאלה נתגלו במחנות המצור סביב מצדה.

בתרבויות רבות משמשות נוצותיהם של תרנגולים כעיטורי ראש וכקישוט למלבושים בטקסים חגיגיים. מימי קדם מחקה האדם בריקודים עממיים את ריקודי החיזור הראוותניים של עופות ממין התרנגוליים. עמי אסיה מחקים ריקודיהם של הפסיונים, האינדיאנים באמריקה הצפונית את חיזוריו של שכוי הפרריה, ילידי מקסיקו את ריקודי האביב של תרנגול הודו, ובאירופה המרכזית – את ריקודיו של שכוי העוגן.

בזנים מסוימים של תרנגול הבית טופחו תכונות העזות, מהירות התגובה, כוח הסבל וההתמדה בקרב לשם ‘מלחמת תרנגולים’. תכונות תוקפניות אלה מקורן בהתנהגות החברתית של התרנגול, במאבקו על מעמדו בתוך הלהקה. קרבות תרנגולים והימורים על התרנגול המנצח עדיין נפוצים במזרח הרחוק ובכמה ארצות לאטיניות, אך הם אסורים לפי החוק ברוב ארצות המערב.

בנצרות מסמלת ביצת התרנגולת את התחדשות החיים, מכאן ביצי הפסחא שקליפותיהן מקושטות בציורים ססגוניים. אשר לתרנגול עצמו הרי משמעותו בנצרות מסתברת בראש וראשונה מתוך הנאמר עליו:

"ופטרוס ישב מחוץ לבית בחצר, ותיגש אליו שפחה ותאמר: גם אתה היית עם ישוע הגלילי, ויכחש בפני כולם לאמור: לא ידעתי מה את אומרת. ויצא אל פתח השער ותרא אותו אחרת ותאמר לאנשים אשר שם: גם זה היה עם ישוע הנוצרי. ויוסף לכחש ויישבע לאמור: לא ידעתי את האיש, וכמעט אחרי כן ויגשו העומדים שם ויאמרו אל פטרוס: אמת כי גם אתה מהם, כי גם לשונך מגלה אותך. ויחל להחכים את נפשו ולהישבע לאמור: לא ידעתי את האיש, ומיד קרא התרנגול. ויזכור פטרוס את דבר ישוע אשר אמר אליו לאמור: בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלוש פעמים, ויצא החוצה וימרר בבכי'.

לימים היה פטרוס לראש העדה הנוצרית ברומא ונגזר עליו עונש מוות. הוא ניסה להימלט אך בצאתו מרומא פגש בדרך את ישו ושאלו: לאן מועדות פניך, אלהי? ישו השיב לו: אני הולך לרומא להיצלב בשנייה. אמר והתנשא השמימה. פטרוס הבין את הרמז וחזר לרומא למות על קידוש השם של מורו, משיחו, ואלוהיו. על כן נהוג בכנסיות רבות להציב דמות של תרנגול על גבי הצלב, ובכמה בנייני כנסיות פרוטסטניות אף ירש התרנגול את מקומו של הצלב. והוא בלבד מתנוֹסס על גגותיהם.

 

ו    🔗

שנים רבות היינו – אשתי ואני – נוהגים לסדר בקפידה את התצלומים שנעשו בעת כל טיול בחוץ־לארץ ולהקדיש אלבום נפרד לכל מסע. לימים התייגענו וזנחנו מלאכה זו. התצלומים של השנים האחרונות מוטלים במגירות חבילות חבילות. זינקתי אל אחת המגירות ולאחר נבירה ופשפוש גיליתי את תצלום הכנסיה באמסטרדם. על גגה התנוסס תרנגול ובחזיתה ניצבה מרתה. נטלתי זכוכית מגדלת, כדי להתבונן בפרטי התמונה. מרתה היתה סמוקת לחיים, קורנת, שערה השחור מקורזל ובעיניה תכלת עמוקה, כעין פיסת הרקע שנקלטה בתצלום סמוך לראשו של התרנגול.

שלחתי את התצלום לדביר (התשליל מצוי אצלי עד היום הזה) בצירוף מכתב בזו הלשון: 'מר דביר הנכבד –

אני מצרף את תצלומה של מרתה בחזית הכנסיה באמסטרדם שאליה נכנסת בשעתך. כפי שתיווכח אין עליה צלב אלא תרנגול בלבד. אשר להקשר של קורבן וכפרה, משיח וגאולה הרי כל המכלול הזה נתחוור לי בבהירות מופלאה, ואני מרהיב עוז לסכמו בקיצור נמרץ.

'בתחילה הקריבו חברות אנוש קרבנות אדם לאלהיהם. דת ישראל אסרה קורבנות אלה באיסור חמור והסיפור המקראי על עקדת יצחק הוא אחד מגילומיו האמנותיים המושלמים של איסור זה. הקרבת בני אדם נתחלפה בקורבנות בהמה, ולאחר חורבן בית המקדש במנהג הכפרות, שהוא קורבן עוף. הנצרות השיבה על כנו את קורבן האדם. כל קתולי אורתודוקסי אוכל בפסחא את בשרו של ישו ושותה את דמו. יתר על כן, כל נוצרי רואה את עצמו כקורבן פוטנציאלי של אותו נוצרי עוד לפני שהוא נולד, כל עוד האל־האב לא שינה את טעמו ואת דעתו בנושאי קרבן וכפרה. ייתכן שבכמה זרמים פרוטסטנטיים של הנצרות חבויים ניצני מרד בתפיסה זו. אני איני בקיא בכך: ודאי שעפר אני לרגליך בשאלות אלה. עם זאת לבי אומר לי שהנחתי זו צודקת, ואכן הוחלף הדם המוקרב, המסומל בצלב, בעוף שנועד לשחיטה המסומל בתרנגול. ואם עדיין לא נתבצעה ההחלפה אלא זעיר שם זעיר שם, יש לראות בה תהליך מתמשך וגובר. אם כן יבוא יום שבו מכל הדתות המונותאיסטיות רק האסלאם יוסיף להקריב קורבנות בהמה, שהרי כל מוסלמי הנמצא מחוץ למכה בחגם הגדול הוא חג הזבח (עיד אל אדחא) חייב לזבוח לאלהים כבש או עז. ואם משתחרר האדם מן התחושה שהוא נועד להיות קורבן, שרק בחסדי האל, אשר הקריב את בנו שלו, לא הוצא לפועל, יוגשמו לא רק חלומותיהם של שוכני עפר, כדברי המשורר הרוסי, כי אם גם של החיים עלי אדמות, ולא התרנגול אלא האדם לדורותיו הוא שיינון לעולם. ואני, הסבור כגיבורו של אומבֶּרטו אקו, שהאמת נבחנת ביכולתה לצחוק על עצמה, אספר לך בהזדמנות זו בדיחה שמקורה ברוסיה, שאת ספרותה אתה אוהב כל כך.

מעשה בסטלין שהלך לעולמו. משהגיע לגהינום פגש את ניקולאי השני, הצאר האחרון של רוסיה. וגלגל שיחה עמו. שאל הצאר:

– אמור נא לי, האם עדיין רוסיה היא קיסרות אדירה?

– ודאי, ממש כמו בימיך.

– והאוכרנקה, כלומר המשטרה החשאית?

– פועלת, יעילה, תקיפה, חובקת כול; ממש כבימיהם של גדולי העריצים שבין הצארים, אלא בימינו קוראים לה קג"ב.

– ואיכרים? העודם צמיתים או כמעט צמיתים כמו בימי?

– כן, כמעט צמיתים. צמודים למשָקים הקולקטיביים ויציאתם מן הקולחוז אסורה בהחלט.

– והוודקה?

– כמים לים מכסים. השתייה כדת. זוהי הפעולה היחידה הנעשית באין אונס.

– והחוזק שלה? העדיין שלושים ושמונה האחוזים כמו בימי?

– לא. ארבעים. ארבעים אחוזים חוזקה בימינו.

– וכי בשל שני אחוזים כדאי היה לחולל מהפכה כה אדירה?

כך אמר ניקולאי לסטאלין, ואני אומר לך שאתה הוא זה שבגדת בדת אבותיך אף שמבחינת מאווייך וערגותיך במישור הדתי לא היה בכך שינוי אפילו של שני אחוזים. ועתה דע לך: מרתה גילתה את סודך וגילוי זה הוא שהכריעה. אנשי המסתורין כמעט בכל העולם מאמינים שנפש הגבר מתגלגלת בתרנגול ונפש האישה בתרנגולת. אי־שם בתת־מודע שלך עדיין רומצת חזותה של התרנגולת ידידת נפשך מימות המצור על ירושלים, המייחלת להיאכל במרק. טוב היית עושה לו קיבלת על עצמך את דת הינדו, המצווה על האישה להישרף יחד עם גוויית בעלה אחרי מותו, אם כי ייתכן שגם אז היה מוחך המעוות הופך את היוצרות ופוקד עליך לשרוף את עצמך לאחר מות אשתך, כמובן, שרפה סימבולית, מטפורית כיד האלגוריה הטובה עליך: תרנגול צבעוני מועלה באש, שלהבתו של גפרור. אבל אתה מסתתר מאחורי התחסדות ספוגת ריר ושמן זית עכור ואהבת אנוש של נצרות תאורטית (אני מניח שהנצרות המעשית מוכרת לך על פי מסעי הצלב ומוקדי האינקוויזיציה), מעמיד פנים של מושיט הלחי השנייה (לא כן?), ובדרך זו מגיש לנו פירוש חדש לקריאתו של שמשון הגיבור: בלחי החמור חמור חמורותיים. צא וראה עד כמה היטיב עמנו ליצור פתגמים שנונים ואמרות קולעות. למשל, אמר רבי אבהו: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים, ואילו ההומור הפולקלורי החריף תיקן מימרה זו של אחד מגדולי האמוראים ודורות על דורות היה הסיפא השגור בפיו: צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. וליצני הדורות אף ביססו את התיקון בריחות שבעלי התשובה מדיפים, ואנוכי אומר: מומרים ומשומדים על אחת כמה וכמה, שכן הם פונים עורף אל עברו המפואר של עמם ומבטלים במחי יד את ההוד הנסתר של עברם־הם, הגדוש חירוף נפש, עלילות גבורה ושלל קרבות.

מי שמצטער על שאנוס היה לשלול חיים ממישהו אחר חייב לברוא חיים חדשים, מי שהרס חייב לבנות, מי שהשמיד חייב ליצור, ואילו אתה עקר נולדת ועקר תהיה כל ימי חייך, גם אם תעקור הרי סכולסטיקה מיסטית ותטיחם זה בזה.'

שמתי במעטפה את התצלום ואת המכתב, בלא שעברתי על הכתוב אפילו ברפרוף, מחשש שמא אתחרט ואהיה כאחד מבעלי התשובה. בחיפזון הדבקתי את המעטפה, אצתי החוצה ושלשלתי אותה אל תוך תיבת הדואר. מששמעתי את רשרוש המעטפה הנופלת לתוך התיבה שבקרקעיתה… מעטפות אחרות, חשתי הקלה, פורקן מהרגשות שנצטברו והעיקו על נפשי. אלא שתחושת הפורקן נתפוגגה עוד לפני שחזרתי הביתה, והמועקה שבה על כנה. שעה ארוכה למדי הרהרתי באפשרות להשיב את הנעשה, אבל לשווא: לא מצאתי שום דרך להחזיר את המכתב. מדוע עלה בדעתי להחזירו לידי? האומנם נקיפות מצפון סוף סוף? לא. שום נקיפות מצפון, וכבר במשפט הראשון, הפותח סיפור זה הודעתי, בעקיפין־מה, שמצפוני אינו נוקף אותי אף כהוא זה, ולזכר התנהגותי בכל להקשור במרתה ובבעלה מתגנב לנפשי אפילו קורטוב של הנאה, לא, לא נקיפות מצפון עוררו בי הרגשת אי־נוחות. מלה אחת, מונח, מטבע לשון שטבעו חז"ל בשעתם, הוא שמטריד את מנוחתי. מה הוא? היכן הוא? נדמה לי במסכת יומא.

כפי הנראה עדיין לא מיציתי את ספיגת מלוא מכסת המידע שהוקצתה לי באותו יום. פתחתי את מסכת יומא ומצאתי את המבוקש:

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

שנאתי ליהושע דביר שנאת חינם היתה? לא ולא. שנאת חינם פירושה שנאה לרעך על לא עוול בכפיו. ויהושע דביר עשה עוול – עוול לעבר ועוול לעתיד. יש ששנאת חינם שבך נובעת דווקא מעוול שאתה עשית לרעך, ומתוך שאיפה להצדיק את המעשה אתה טופל אשמות עליו והופכו לשנוא נפשך. ואני לא עשיתי עוול לאיש הזה אפילו כשכתבתי לו את המכתב הראשון. אדרבה, טפלתי שקר על עצמי והקלתי עליו לטהר את מצפונו במחיר הכפשת זכרה של האישה האהובה עלי ביותר בקטע זה של חיי. אשמת שווא עליה ושקר עלי. והשקר אינו אמת. אין הוא צוחק על עצמו. השקר הוא רציני עד אימה, וכיוון שאין לו רגליים קשה מאוד להזיזו ממקומו. השקר נשאר כל עוד מערבבים את החלום בשברו, את המאוויים בחיי מעשה, את משאת הנפש בממשות. ואני ערבבתי. ביודעין, בכוונה תחילה ערבבתי. על כן נקי אני מכל פשע כלפי דביר. מכל עברה בין אדם לחברו, ואפילו בין אדם למקום: לא גילוי עריות ולא עבודה זרה אולי רק שפיכות דמים. בשני מכתבים שפכתי את דמו. אך אין זאת אלא שפיכות דמים מטפורית, כאהבת הבריות הנוצרית־תאורטית שלו. מכאן שוב ששִנאתי אליו אינה שנאת חינם, אלא מין שנאה מטפיסית, שנאה פורייה, המתגלמת ביצירה ולא ברחמים עצמיים של קורבן מדומה.

הבית השלישי לא ייחרב.

1989