דיקור מחטים זוהי דרך טיפול ואִלחוּש, הידוע בסין מזה 2000 שנה. על פי תורת הדיקור קשור כל איבר פנימי של האדם קשר הדוק, באמצעות רשת של צינוריות, עם נקודותיו המקבילות הקבועות בעור. בסך הכול יש 365 נקודות כאלה (כמספר ימי השנה), והן מפוזרות בראש ובכל הגוף. דקירת מחט מתאימה באחת מהן פועלת – על פי הטענה – כתמריץ או כמקזז, וכך מחזירה את הסדר והאיזון ההרמוני בפעולת מערכת העצבים…

האסכולה הקלסית של דיקור מחטים מכירה ב־ 9 סוגי מחטים שונות מבחינת צורתן ועוביין. מטרת טיפול זה… היא להחזיר איזון נכון בין היין ליאנג. הדיקור משמש בעיקר לריפוי מחלות הנגרמות על־ידי עודף היאנג… (האנציקלופדיה העברית)

יִין – אפלה, ערירות, כובד, קבלה, כניעה – העיקרון הנשי, יאנג – אורה, טוהר, קלות, הולדה, שלטון – העיקרון הגברי.

(הערות ל’דאו דה צ’ינג' של לאו־צ’ה תרגמו יורי גראוזה וחנוך קלעי).

 

א    🔗

בימי הביניים, אתה שומע? תקשיב כשאני מדבר אתך, אל תסתכל באחוריה של זו! בימי הביניים היה נטוש ויכוח בין הפילוסופים אם העולם נברא יש מאין או שהקדוש־ברוך־הוא שיווה צורה לחומר היולי, הטביע בו את חותמו והִשליט חוקיות עליו. אם אתה שואל אותי, הריני אומר לך – ותסמוך עלי שאני יודע מה שאני אומר – שהעולם נברא יש מאין, כמעט מאין. על כל פנים לא היה שום חומר היולי. מתוך עצמו ברא אלהים את העולם, והטילוֹ בחלל ריק. על כן אל תירדם על השולחן, הרם את הראש! זה חשוב. תאמין לי שזה חשוב! על כן סבור אני שמכל האמנים שבעולם דומה לאלהים – הסופר. הפַּסל חוצֵב בחומר, הצייר מביט בחומר ומעלה על הבד את מה שהוא רואה, ואילו הסופר רואה לפניו חלל ריק, פיסת נייר לבנה, שוממה – Tabula Rasa – לוח חלק, ארץ צייה ותלאובות, אפס ואין, ומכַסהוּ באותיות, במילים, הפורצות ומזנקות מן המַבּוּע שבתוככי תוכו, אשר משתוקק להתפרק ממלֵאוּתו, והרִיק הופך לפתע לעולם חי ושוקק, ארץ ומלואה, תבל וכל צאצאיה… חדל ללגום… אני לא יכול לסחוב אותך מכאן כמו נבלה, פגר מובס הלוּם יין.

– זה אני מבין. זאת עברית. איפה שומעים עכשיו עברית כזאת? אפילו לא בשוק מחנה יהודה. כשהייתי קטן היה כל תימני מדבר ככה, ועכשיו רק סופרים, סופרים כמוך. יש מז… סליחה… יש מאין… תפסיק… אל תיקח ממני… לך אסור לשתות… ואני כבר גומר… חצי כוס… רבע… לא נשאר הרבה… עוד מעט יהיה ריק לגמרי… כמו הנייר שלך… אבל… תסלח לי אדון קוטרוביץ'…

– קנטרוביץ'…

– קרבורטוביץ'… אתה סופר… אבל במחילת כבודך, אתה טועה… הנייר הזה שלך לא נייר כי אם קלף, אני יודע מה שאני אומר. קלף, פיסת קלף כמו של טוטפות תפילין. וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות… טוטפות… כן, טוטפות… יש גורסים שהמילה מקורה בטפוף, טפטף. טיפות דם היו מַזּים על הזרועות, על המצח, על מזוזות הבית, כאמצעי מאגי נגד מלאכי חבלה… יותר נכון, האלים הרעים… ואנחנו הפכנו את הדם לאותיות, זה כוחנו, אלישע, כן… כן… את הדם הופכים אנו לאותיות, ואת האותיות חזרה לדם. תורה מול מאגיה…

– תעזוב את המאגיה… תעזוב כבר… אני מדבר על קלף… אבא שלי היה סופר סת"ם… כותב כל ימיו על פיסות קלף ומכניס אותן לקוביות שחורות, פעם פירקתי קובייה כזאת ומאז אני מכונאי רכב… כשהייתי ילד היו רוב המכוניות קוביות שחורות. חשבתי שיש בהן פיסות קלף עם אותיות שחורות… ח־ח־ח! נזמין עוד בקבוק?

– לא, לא, בשום אופן לא!

– טוב, טוב… הירגע… אתה אומר שהסופר דומה לאלוהים… בחיי שאתה איש צנוע… אלוהים רצה להתפרק באותיות והכניס אותן בקופסאות שחורות… והן מטרטרות כמו מנוע של מכונית… הן הפכו לצלילים. אתה שומע? עוד מעט הם יפוצצו את הקובייה השחורה ויפגעו באלוהים עצמו. בסופר, בך… בך הם יפגעו, כמו מחטים בשלפוחית… בנאד נפוח, בבלון… אם אתה באמת מלא וזקוק לפורקן, תבקש שמישהו ינעץ סיכה בבלון והאוויר יֵצא… אני מבטיח לך שהאוויר יצא… ככה יֵצא: פ־פ־פו־ו־ו־ו. ואם יהיה הרבה סיכות – אלף, מיליון, מיליארד – יצא בבת אחת… מה אתה מתרגש? אינך אוהב סיכות? אתה מתעב מוסיקה של פופ? רעש! ח־ח־ח! רעש! מחריש אוזניים. עזוב אותי! אני לא אשם! באמת שאני לא אשם. עזוב! אל תיגע בי, בחייך! לא כדאי לך!… זה לא אני… המכונית… המנגנון של הקופסה השחורה… הפטפון! עזו־ו־וב! מה אני אשם שהמילים נהפכו לצלילים. דוקר? את האוזן? את כל הגוף… את המלֵאוּת. אני לא אשם…

 

ב    🔗

ואכן, אלישע לא היה אשם. על כן לא זו בלבד שהדו־שיח שהתנהל באותו מוסד, שהוא ספק מסבאה ספק דיסקוטק, היה יוצא דופן בתוכנו ובמהותו, כי אם גם ה־finale, שדו־שיח זה הגיע אליו, היה בו משום גורטסקה: זקן חוורוור שבע ימים, שלובן שערו בלע עד תומו את שחוֹר נעוריו, אינטלקטואל מצומק וקטן קומה נועץ ציפורניו בפניו של ענק רחב גרם, שפרצופו השזוף דומה לאחת הקדרות, שהיו מוצגות בירידי אוקראיינה, על פי סיפוריו של ניקולאי וסילייביץ' גוגול, ובעל הפרצוף אף אינו מנסה להתגונן משריטותיו של מי שנראה ננס לעומתו. אדרבא, מחייך חיוך סלחני ועושה הכול, כדי להרגיע את מתקיפו, שעה שכל הזוגות חדלו ממחולותיהם, כדי להזין עיניהם במחזה, אף כי צלילי מנגינות הפופ לא זו בלבד שלא נאלמו כי אם הטיחו את חִציהם לא רק בקרום התוף של אותו זקן מצומק, כי אם בכל בשרו, שנעשה חידודין חידודין, ואולי אף בנפשו, שנעשתה ככברה.

מכונאי הרכב אלישע לא היה אשם, אבל גם הסופר קנטרוביץ’־כינורי נקי היה מכול אשמה. אשם היה אותו נער, שביום השבת בא לחופשה ממחנה צבא ירושלימה, נטל את מכוניתו של אביו והסיע אותה במהירות של מאה קילומטר ברחובות העיר עד שפגע במלוא התנופה באחורי מכוניתה של הלנה קאנטרוביץ‘, היא אשתו של לזר קאנטרוביץ’, המכונה אלעזר כינורי. שניהם – הלנה ואלעזר – ישבו בעת התאונה במושב הקדמי של המכונית. הלנה שנהגה ברכב בלמה בעוד מועד, וחוץ מקפיצה כלפי מעלה לא קרה לבני הזוג דבר, ואילו אחוריה של המכונית נמחצו. היה צורך לקרוא גורר ולמראה החיפושית הזריזה, שנגררה אין אונים בכרעיה האחוריות, נתחמץ לבו של כינורי עד כדי כך שנזכר בחייל הפצוע אנושות שהוצא לעיניו משדה הקרב באחת המלחמות.

ויותר משנתחמץ לבו בשל עצם התאונה, אשר נגרמה שלא באשמת אשתו, חרה לו העניין בשל השיבוש בתוכניותיו שבא בעקבותיה. שבת זו היתה אמורה להיות מהנה במיוחד. בשעות שלאחר הצהריים התעתדו בני הזוג לבקר בתערוכה באחת הגלריות שבעיר הקודש ובערב ללכת לקונצרט. את התערוכה הספיקו לראות, וכשנפגעה המכונית הלכו לקונצרט. כינורי יש לו זיקה לאמנות מודרנית, על כן נהנה מן המוצגים שבתערוכה. במיוחד התרשם מתמונה אחת שבה על רקע לבן צויר ארגז שחור – קובייה גאומטרית מושלמת – עשוי תאים תאים, שבקרבו רחשו רמשים. כיצד עלה בידי הצייר לצבוע את הארגז בצבע שחור, ועם זאת להשאירו שקוף כך שניתן לראות את המתרחש בקרבו – הרי זה עניין למי שמעוניין להתחקות על האמצעים הטכניים של הציור. כינורי לא היה מעוניין בכך. אותו עניֵין המסר שבציור. והמסר הובע בבירור על ידי דבורה גדולה שנעצה את עוקצה באחד מדופנות הארגז, ועוד יותר על ידי הכתובת שהתנוססה באותיות פורחות מעל הארגז לאמור: טוב למות תוך נעיצת העוקץ, שהרי כידוע דבורה שנעצה את עוקצה והטילה את ארסה הולכת לעולמה לאחר מכן. ואכן, אף כי לא ניתן להבחין בסוג הרמשים שבתוך הארגז, אפשר היה לשער שהוא מתיימר להיות כוורת, אם כי בין הרמשים לא היה יצור בולט או יוצא דופן, שניתן היה להגדירו כמלכת הכוורת. ברגע שהמכונית ספגה את מכת החייל בחופשה, היו מעייניו של כינורי נתונים למלכה שנעדרה. נזכר באחד מסיפוריו, ששמו ‘מסע כלולות’, וכיוון שלא הוא נהג אלא אשתו העלה לנגד עיניו קטע שלם מתוכו, שעניינוֹ דו־שיח בין שני רֵעים בעניין מלכת הדבורים לאמור:

‘האם ידוע לך – דיבר במפגיע (זה שפתח בדו־שיח) – כי מלכת הדבורים היא כמעט הנקבה היחידה בין בעלי החיים העשויה להעמיד ולדות ללא סיועו של הזכר? אני מתכוון לבעלי חיים שהפרייתם מינית, שהרי…’

– לא, דבר זה אינו ידוע לי – שיסעתיו.

– אם כן דע לך: כל ביצה של בעל חיים, אין מתבקע ממנה כלום אלא אם הופרתה תחילה, ואילו ביצתה של מלכת הדבורים אפילו אין היא מופרית, דבורה מתבקעת מתוכה.

שהה שעה קלה והמתין לתגובתי. לא הגבתי.

– ואולם – המשיך לאחר שהתייאש – מן הביצה שלא הופרתה מתבקעים זכרים בלבד. אתה שומע? רק זכרים. האם משיג אתה את מלוא עומק משמעותה של תופעה זו?

– לא.

– האם חשבת פעם מה פירושו של דבר?

– לא.

– פירושו חיים למען המוות. חיים שאין להם המשך. פירושו הפיכתה של הכוורת לקבר. ולא רק מבחינה ביולוגית. גם מבחינה חברתית. שהרי הזכרים אינם מסוגלים לעבוד, לסייר, ללקט צוף, התנוונות, כליה, אבדון. קיום הזורם לקראת אחרית בלי כל תקווה לראשית חדשה…

– דור אחרון לשעבוד שאינו דור ראשון לגאולה – העירותי כדרכי במובאה מעוּבֶּדת קמעה לצורך השעה.

– אתה בא אלי בביאליק – התלהב ידידי – ואני אבוא אליך בטשרניחובסקי. ‘עמא דדהבא’ קראת?

– כן.

– זוכר אתה את ‘חתונת החתונות’?

– אני מודה ומתוודה: איני זוכר.

– ראית מימיך מסע כלולות של מלכת הדבורים?

– לא.

– ביום צח ובהיר יוצאת היא מממלכתה־כוורתה וממריאה אל־על. גאה, טהורה, עוטה הוד והדר. היא מגביהה עוף (ידידי משורר בכוח היה, ואלמלא נסיבות חייו אפשר שהיה מוציא את כישרונו מן הכוח אל הפועל), ומאחוריה ענן, ענן הקטורת של הזכרים. כל הזכרים שבכוורת מעופפים בעקבותיה. תחרות מעוף, תחרות נואשת בין עשרות, מאות, אולי אלפים, שרק אחד מהם עתיד לזכות בקלאופטרה זו, ואף הוא במחיר חייו. קורבן האהבה והעתיד. שעה ארוכה מנסים דלי הכנף להשיג את אדירת האֶברוֹת. הנועזים, האלימים, הנואשים, מרי הנפש, התקיפים הולכים וקרבים אליה, אך המלכה עודנה מהם והלאה, עד שבא האחד. האחד והיחיד. הנועז, האלים, הנואש, מר־הנפש, התקיף שבכולם. עובר הוא על פני הענן, מזדקר מתוכו, מקדימו, פורש ממנו. העשרות המאות, אולי האלפים נחשלים אחריה. לפתע המלכה נכנעת; רוהה־ותרנית נעצרת היא לפתע ונכבשת. הוא משיגה ונצמד אליה.

נגדה־נא לכל עמם הוֹוים השניים לבשר אחד. קפואים, נטולי־תנועה, נטועים באוויר, צמודים זה לזו במרחב הכחול שבין שמים וארץ. דקה, שתי דקות, שעה. המלכה זוקפת ראשה, את קצות רגליה הפרוקות נועצת היא בבטנו של הכובש לשעה ובאייל הודפתוֹ מבשרה. הוא ניתק ממנה, איבריו בקרבה וגופו נשמט ארצה, כאבן, גווייה ללא רוח חיים מוטלת על הקרקע. תם מסע הכלולות, המלכה פונה אל הכוורת. בחובה זרעי העתיד, בקרבה קרעי איבריו של בחיר־לבה, ומאחוריה פמליה מזמזמת – ענן זכרים שאין עוד כל טעם לחייהם.

עד כאן הקטע מתוך ‘מסע הכלולות’.

מסעו של כינורי לא היה מסע כלולות. היה זה מסע מתערוכה לקונצרט, אלא שעל הקונצרט נאלץ כינורי לוותר: סוכם שאשתו תלך ברגל לבנייני־האומה, ואילו הוא יתלווה אל מכונית הגרר וישתדל עוד באותו ערב למצוא את אלישע, הגברתן בעל המוסך.

המכונית נגררה והוחנתה בסמוך למוסך שהיה סגור, כמובן, במוצאי שבת. החיפוש אחר אלישע היה מסובך יותר מן הגרירה. לאחר שרשרת מייגעת של חקירות ודרישות מצאו כינורי מכַלֶה קוניאק זול באותו מוסד שהוגדר לעיל כספק מסבאה ספק דיסקוטק. כיוון שהיה עייף ומדוכא הצטרף כינורי אל בעל המוסך, סייע בידו לכלות את תכולת הבקבוק שנמצא על השולחן ואף הזמין בקבוק נוסף. במהלך הסביאה התפתח הוויכוח המטפורי שהובא לעיל במלואו. משנעץ כינורי את ציפורניו בפרצופו של בעל המוסך, שמשום־מה לא התגונן כלל, התנדבו כמה מן הנוכחים להפריד ביניהם, והובילום אל מכוניתו של אלישע שחנתה ליד אותו מוסך. אלישע ישב ליד ההגה ועוד לפני שניסה להתניע את המכונית השפיל ראשו על חזהו ונרדם. כל מאמציו של כינורי להעירו עלו בתוהו. משנואש נרדם גם הוא.

 

ג    🔗

צמרמורת פתע שהרטיטה את גופו העלתה בזכרונו הרדום את הקדחת, שהתנסה בה באחת המושבות, מיד לאחר עלותו ארצה – לפני כך וכך עשרות שנים. הוא הקיץ מיד. יצא מן המכונית וחילץ את עצמותיו. אפרורית זריחה צוננת זחלה על פני ירושלים ולא בישרה אף כהוא זה את להט צוהרי היום הממשמש ובא. אפילו בכרכי הים הענקיים, כגון לונדון, ניו־יורק ופריס, נראה המרכז המסחרי בשעות הבוקר המוקדמות עזוב ושומם, ובנייניו – פגרי אבן נטולי רוח חיים. על אחת וכמה וכמה אותו אזור בירושלים, הסמוך לחומת העיר העתיקה. החנויות, המוסכים, בתי המלאכה למקצועותיהם סגורים היו וכניסותיהם סתומים בתריסי גרר שחורים. אפשר שמטבעם שחורים היו ואפשר שהִשחירוּם רוחות, גשמים וקרני שמש.

רק החומה הבהיקה בלובנָהּ כדגם ארכאולוגי, שרחצוהו זה עתה לשם תצוגה. מימיו לא חש כינורי את עצמו כקנקן שרוקנוהו מכל תכולה, כפי שחש בבוקר זה. כטיל המודרך ומנוּוָט מבחוץ נע בכיוון שער יפו. ריק מזכרונות, ממחשבה, מרצון, נטול מטרה פסע מזרחה לקראת השמש העולה, שסירבה להיגלות לעיניו מאחורי הבניינים, משל לסהרורי שהשכים לקום לטיולו הלילי בעוד אורו של הירח גנוז לעתיד לבוא.

בדומיית האלם קלט קול צעדים חפוזים מאחוריו. הפך ראשו וראה נער שהחזיק ילקוט בימינו וגליל נייר בשמאלו. עיתון הבוקר כבר הגיע. נעצר רגע עד שהשיגו מחלק העיתונים ושאלו אם הוא מוכן למכור לו עיתון. הנער הסכים. כינורי רפרף על פני הכותרות תוך שהוא צועד לאטו בין חומות הרובע הארמני.

מועצת הביטחון ציוותה על ישראל לפנות את מזרח ירושלים. ראש הממשלה מאושפז בבית חולים. חוטף הילד מסביון חנק את קורבנו עוד לפני שקיבל את הכופר.

בעוברו על פני שער ציון השליך את העיתון לעבר השער. לא משום זעזוע, זעם, התרגשות, בחילה. הכותרות לא עוררו בו שום רגש. ממש כך היה משליך כל דבר שהיה מזדמן לידו באותה שעה – ארנק, תיק, אפילו ממחטה. הוא סלד מכל מגע עם חפץ כלשהו. חש כנשמה ערטילאית, שרק קיר דק מן הדק מקשר אותה עם הממשות. קיר זה הוא שמנע ממנו לפשוט את בגדיו ולהופיע ליד הכותל ערום כביום היוולדו.

משהתקרב לרחבת הכותל גילה להפתעתו כשני מניינים של מתפללים. רובם בעלי פאות לבושי קפוטות, מיעוטם בלבוש אירופי. ניסה להיזכר במראיה של רחבת הכותל בעת ביקורו הראשון בה לפני כארבעים שנה, עת לא היתה הרְחבה רְחבה אלא סדק צר, שבפתחו סוכת מִשמר, ובה שוטר בריטי מפהק, אלא שהחוויה האישית ניטשטשה במוחו ונתמזגה עם תמונת הכותל, כפי שהיתה מופיעה בעשרות ציורים וצילומים של תיירים מראשית המאה הזאת וממאות שקדמו לה. עדיין מנותק היה מן המציאות, ואוזניו לא שמעו את צלילי התפילה, אף לא מפיו של שליח הציבור. קידותיהם הקלות והתכופות של המתפללים נראו בעיניו כתנודות של מריונטות, הפזורות על מרקע עשוי אבני גזית ענקיות. מי מושך בחוטים?

חבורת אברכים לבושי שחורים החזירתוֹ אל העולם הזה. כלהקת ציפורי נוֹד פשטו הללו על הרחבה, ולאחר שנעצרו קמעה ופנו כה וכה לראות מי ומי הנוכחים, הקיפו משום מה אותו. אחד מהם הגיש לחברו נרתיק תכלת רקום זהב. הלה שלה מתוכו זוג תפילין והושיט אותו לכינורי. כינורי נתחייך, נזכר בסיפור ששמע מפיו של ידיד שביקר בהודו על סטודנט הודי שבא לישראל כדי לערוך מחקר על הטיפול בבעיית הבריאות הציבורית בארץ. הדוח שמסר היה מלא התלהבות, וכדי להדגים את דאגת המוסדות לבריאות הציבורית תיאר כיצד עדת נזירים התפרצה לאחד המקדשים והתחילה למדוד לחץ דם לכל המתפללים.

בכל ימי חייו לא הניח כינורי תפילין אלא שלושה שבועות בלבד – שניים לפני היותו בר־מצווה ושבוע אחד לאחר מכן. עשרות שנים חלפו מאז ודרך קיומה של המצווה נשתכחה ממנו. משנוכחו האברכים באזלת ידו, סייעו לו תוך המולה רבה לכרוך את הרצועות מסביב לזרועו ומתחת לכיפת הקרטון השחורה שהיתה חבושה לראשו, מי בעצה ומי במעשה. מילה במילה חזר מכנית אחר דברי הברכה שהורוהו לומר. לאחר מכן תחבו סידור בידו ועזבוהו לנפשו. כינורי דפדף בו. הטקסט משך את לבו. נדמה לו שמימיו לא ראה אותו. ואף אם לחש את המילים בהגיעו למצוות לא הבינן בימים ההם, ומאז לא הזדמן לו לבקר בבית־כנסת אלא פעמים ספורות בלבד, ואף זאת בשבתות או בחגים, כשאין מניחים תפילין. בלא להניע שפתיו קרא בעניין רב:

'והיה כי יביאך, שיש בהם יחודו ואחדותו

יתברך שמו בעולם ושנזכור נסים ונפלאות שעשה

עמנו בהוציאנו ממצרים. ואשר לו הכוח והממשלה

בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו.

וציונו להניח על היד לזכרון זרוע הנטויה ושהיא

נגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות

לבנו לעבודתו יתברך שמו. ועל הראש נגד המוח

שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם

יהיה משועבדים לעבודתו יתברך שמו. ומשפע

מצוות תפילין יתמשך עלי להיות לי חיים ארוכים

ושפע קודש ומחשבות קדושות בלי הרהור

חטא ועוון כלל ושלא יתגרה בנו

יצר הרע ויניחנו לעבוד את אדני – – – – –

וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט

ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה'…

פתאום חש דקירה חזקה בלבו: הלנה!

אל אלוהים, הן דעתה של אשתו נטרפת עליה מרוב דאגה.

מאמש לא התקשר עִמה, לא טלפן לה, לא טרח להודיע לה דבר למן הרגע שבו נפרד ממנה בעלוֹתו אל תא הרכב הגורר והבטיח לה להיפגש בקונצרט. איך בילתה את הלילה? ודאי טלפנה למשטרה. גם אם הגיעה אל המוסך לא היה ביכולתה לברר דבר וחצי דבר עליו. כל מה שהיתה רואה היא מכונית מעוכת אחוריים. היכן היא עכשיו?

היא היתה כאן ברחבת הכותל. ליד המחיצה המפרידה בין עזרת הנשים לבין רחבת הגברים עמדה הלנה קאנטרוביץ’־כינורי. אגלי דמעות נשרו מלחייה, שהיו צמודות אל הסדק שבין רכיבי המחיצה, ועיניה הביעו אימה. ניכר היה שהיא מנסה מבעד לסדק למסור דבר־מה לכינורי, לקרוא לו אליה. מחוותיה היו מחוות של מי שמדבר בשפת חירשים־אילמים, ואף כי שפתיה נעו קולה לא נשמע. ולא משום שנבלע בשאר הקולות שמילאו את רחבת הכותל; אדרבה כל הקולות נדמו. ולאחר שעה קלה קפאו גם כל הבריות המתפללים, המבקרים – כולם שותקו באותה תנוחה שבה תפסה אותם שניית הקיפאון, כבסרט קולנוע שנעצר או כשרידי פּוֹמפּי שנתאבנו בכַסוֹת אותם לבת הווֶזוּב.

המחזה כולו דמה ל’תמונה חיה' על נושא היסטורי בנוסח הצגות בתי ספר בשנות העשרים והשלושים.

רצה כינורי לזנק לקראת אשתו, אך לא היה לאל ידיו לגבוֹר על כישוף השיתוק שהשתלט על הכול ולהסיר את מאֵרת ההִתאבּנוּת. אך אחד הסטטיסטים הוא בתמונה החיה, וכל עוד היא מוצגת אין הוא נתון ברשות עצמו. למען האמת הוא אפילו נהנה במקצת מסבילוּת זו שנגזרה עליו, ובמיוחד מהעובדה שהקיפאון השתיק גם את זעקות מצפונו כלפי הלנה, שפילחו את לִבּו לפני שעה קלה.

היה זה הֶבזֵק של מציאות ממשית שנצנצה ונגוזה, הלכה כלעומת שבאה, שהרי המציאות הממשית נעה, וכאן הכול נח. אף המריונטות נחות בתמונה חיה, יהיה מי שיהיה המושך בחוטים; ואפילו הצלילים, יהיה מי שיהיה זה אשר הִשמיעם.

האם גם באותו קונצרט, שהלנה היתה אמורה להאזין לו אמש, קפאו הצלילים? מה היתה התכנית? מוצרט, קונצ’רטו לפסנתר 21 והסימפוניה התשיעית של בטהובן? מיום שראה כינורי את הסרט ‘אלווירה מדיגן’ ואנדנטה של אותו קונצ’רטו שימש לו מנגינת רקע, לא סרו צליליו של אנדנטה זה מנפשו. האם אין זה גולת כותרתה של אמנות המוסיקה בכל הזמנים והדורות? מוסיקה כזאת לא תושתק, לא תוקפא, לא תאובן לעולם. והא ראיה: אפילו עכשיו, כאן, בעיצומה של תמונת הקיפאון החיה, עדיין נשמעים צליליה. אולי, חלילה, מאותה הסיבה עצמה שבגללה הושמעה באותו סרט, שנושאו זוג נאהבים, השולחים יד בנפשם משום שנבצר מהם להגשים את משאת נפשם ולחיות יחד? האומנם הפעם נבצר ממנו להתאחד עם אשתו הלנה, אשר זה לו כמעט מחצית היובל שהוא חי עמה חיי משפחה שלווים ורוויי נחת מתוך זיקה הדדית עמוקה בכמה וכמה מישורים! לא! היה לא תהיה! לא יהיה ולא יקום!

כפי הנראה עדיין נותר לו לכינורי קורטוב של השפעה על מהלך העניינים בעולם, ולא מתוך פרדוקס גרדא קרויה הצגת החידלון דווקא שם תמונה חיה. כשהגיע אל החלטתו הנחושה שלא להיכנע למשמעות האנדנטה המוצרטי, על אף הקסמים שהילכה עליו תפארתו של קטע מוסיקלי זה, נסתיימה מנגינתו ובמקום קטע הסיום של הקונצ’רטו נשמע חלקה האחרון של התשיעית. האומנם באה יצירת אדירים זו להפגין את עוצמת מאבקו עם החידלון? ומי משמיע הִמנון זה של פרץ וסער בגיא הקיפאון הזה? מנין באה המנגינה? מה מקורה? ומדוע אי שם במעמקי סופת הצלילים מבחינה אוזנו בזמזום, ולא רק בזמזום, כי אם בנקישות קצובות, שהזכירו לו את טפיחותיה של המורה למוסיקה על דופנות הפסנתר בעת שיעורי נגינה בילדותו. עתה דמו הנקישות לתקתוק שעון. לולא השיתוק שאיבן את אבריו, כפי שאיבן את הכול, חוץ מן התשיעית של בטהובן, היה מקרב אל אוזנו את השעון שנותר על זרועו אסור ברצועות תפילין. אכן, מהכיוון ההוא באה המנגינה. מן הזרוע, וגם מן המצח, מקרקפתא דמניח תפילין. ח־ח־ח! האומנם הטוטפות הן שצופנות בחובן את מבוע הצלילים? את התשיעית, את התקתוק.

בעיר שבה עברה עליו ילדותו של כינורי היה לעתים מזומנות מופיע בחצרות סיני אחד, שהיה גורר תיבת נגינה על כַּן גבוה מצויד בגלגלים. לאחר שהתיבה היתה מסיימת את מנגנינתה (משהו מעין ואלס של שטראוס דווקא) היה לוחץ על כפתור. מיד היתה התיבה נפתחת ועדת יונים לבנות מגיחה מתוכה אל שמי החצר. היונים היו יושבות על כתפי הקהל – שהיה מורכב בעיקר מילדים דרי החצר – נוטלות במקוריהן את המטבעות ומביאות אותן אל הסיני. יום אחד נפתחה התיבה כמימים ימימה, אך במקום היונים הלבנות הגיח ממנה נחיל דבורים שחורות. הילדים נסו לכל עבר, והסיני ניצב ליד תיבתו וצחק צחוק גדול עד שהגיעה המשטרה ואסרה אותו. לימים נודע כי הוא השתגע. אמת נכון הדבר: הצלילים נבעו מן הטוטפות. יש בכוחם של צלילי התשיעית לפוצץ לא רק קוביות עץ קטנות, אלא אף ארגזי פלדה. אין מנוס מן הפיצוץ. בטהובן היה חירש כשחיבר את התשיעית. ואילו כינורי נתעוור כפי הנראה מהפיצוץ שחוללו צליליה. שאם לא כן כיצד ניתן להסביר את העלטה שכל היקום שקע בה לפתע? אלא שעיוורון זה היה רגעי, שכן לאחר זמן־מה הבחינו עיניו באורות, זיקוקין דינור. לא יונים לבנות, לא דבורים שחורות הגיחו מן הטוטפות אלא – אם שומה עלינו להישאר בתחום העולם האורגני – גחליליות. עד מהרה לבשו הגחליליות צורות של אותיות, אותיות מתויגות של כתב אשורי מצויר בקפידה רבה. ואולם כל מאמציו של כינורי לצרף אותן למילים עלו בתוהו.

דומני כי ברפואה, ובהשאלה גם במדעים אחרים, קיים מושג הקרוי אפקט מושהה. מה שאירע לכינורי הדגים מאין כמוהו את אפשרות היישום של מונח זה, שכן לאמִתו של דבר לא יצא כינורי מן התאונה שלם בגופו ובנפשו, כפי שנראה הדבר במבט ראשון, אלא שסימני הפגיעה נתגלו באיחור זמן.

דבר זה נתברר לו כששכב במיטה מיוחדת במינה שנועדה לטיפול באקוֹפוּנקטוּרה, ומחטים מסוגים שונים נעוצים בראשו ובאברים אחרים של גופו.

אותה שעה הרהר על הזיקה בין מסורות שונות, שלכאורה אין כל קשר ביניהן, כגון זו של סין ושל ישראל. הן אותן שלוש מאות ששים וחמש נקודות הקשר שבאוקוֹפּוּנקטוּרה אינן אלא שס"ה הגידים שבספר הזוהר, המקבילים לא רק לימות השנה, כי אם למצוות לא תַעשה שבתורה. ואילו תשעת סוגי המחטים הרי הם תשעה ירחי לידה. בין שיש להם משמעות ספציפית במסורת יהודית ובין שאין, כינורי חש את משמעותם פעמים רבות בחיים, כי לא אחת לקה במחלות אנושות, ובכל פעם היה תהליך ההבראה לחוויה של לידה מחדש בגופו, ברוחו ובנפשו.

ועוד הרהר כינורי באותו מעמד (או משכב) על הפגיעה ברעייתו הלנה. לא היה ספק בלבו שגם היא נפגעה. ואף על פי ששום סימנים חיצוניים של הפגיעה לא נתגלו, ברור היה לו שלקתה במחלת השכחה, שכן לא זו בלבד שלא זכרה דבר וחצי דבר מכל אשר התרחש באותו בוקר ליד הכותל, כי אם הכחישה בכל תוקף את עניין התאונה, שלדבריה לא היתה ולא נבראה אלא בדמיונו החולני של בעלה. יתרה מזו: היא טענה במפגיע שכינורי ישב על ידה בקונצרט, וברוב לאותו נרדם מיד עם הופעתו של המנצח, ולא זו בלבד שתיבל בנחרותיו את מוצרט ואת בטהובן, אלא שהשמיע גניחות ויללות והיא, הלנה, נאלצה להעירו בתקיעת אצבעות בין צלעותיו נגדה־נא לכל יושבי השורה שלהם והשורות הסמוכות, וכדי בזיון וקצף.

1980