אם יש עוד מפקפקים בהבדל שבין “סיפור סתם” לבין “סיפור יהודי”, הנה מעשה שלא היה אפשרי אלא בשני יהודים, שני סופרים, קצת במוסקבה קצת בתל־אביב, קצת בימים ההם קצת בזמן הזה:
ב“מרידיאן הסטודנטים”, ירחון “ספרותי־חברתי”, הרואה אור במוסקבה, חוברת אפריל 1989, נדפס ראיון עם יקטרינה קורוטקובה גרוסמן, בתו של הסופר ואסילי גרוסמן, לרגל הופעת ספרו הנפלא “החיים והגורל” בברית המועצות, כמעט שלושים שנה אחרי שהחרימו סוכני הקג"ב את כל עותקי כתב־היד של הרומן ואת רשימותיו של המחבר.
הראיון, כמוהו כהפצתו ההמונית של אותו כתב־אישום קטלני, הרומן של גרוסמן על רוסיה הסטאלינית בכלל ועל מערכת סטאלינגראד בפרט, הוא מהחריפים באותות ה“גלאסנוסט”, המוזרה במהפיכות. קוראי “מרידיאן” בברית המועצות ימצאו אולי לראשונה אישור מוסמך על קורות “החיים והגורל”, שיעמוד לדורות כתעודה ספרותית כבירה על חלום המהפיכה ושיברו הנורא. מפי בתו ישמעו מה סיפר לה:
לי הציעו לחתום שלא אפרסם את העובדה, שהחרימו את כתב־היד. אם אומר מלה, אעבור עבירה פלילית… כך לוחמים באמת.
מחוץ לברית המועצות יצא הספר כבר ב־1980, וגם מהדורה עברית ראתה אור כבר לפני שלוש שנים. אבל אז היה פרסומו בגדר סנסאציה גדולה. כמעט עשרים שנה אחרי כתיבתו, הוברח במיקרופילם והותקן לדפוס (וגם זה חלק מהסיפור) בידי פרופסור שמעון מרקיש, בנו של המשורר היידי פרץ מרקיש, מקורבנות “הטיהור האנטי־יהודי” של סטאלין. עד היום אין פיתרון לחידה: איך הוברח כתב־יד, שכל עותקיו היו בידי הקג“ב? שמעון מרקיש עצמו סיפר לי כבר לפני כשנתיים על מידע, שבברית המועצות עומד לראות אור נוסח שלם יותר של הרומן, זה הגנוז כמעט שלושים שנה במרתפי הקג”ב.
חידה זו אינה נפתרת בריאיון עם הבת, אבל היא מספרת איך מת אביה מעוצר יגון בתוך שלוש שנים מיום שהוחרם הרומן “החיים והגורל”. קוראי “מרידיאן” שומעים לראשונה, ש“האידיאולוג הראשי” של המפלגה בימי סטאלין וחרושצ’וב גם יחד, סוסלוב, אמר לגרוסמן: “הספר יראה אור אולי בעוד 200–300 שנה.” הם מגלים, שאת החקוק על האנדרטה לגיבורי סטלינגראד בגבעת מאמאייב – “רוח ברזל נשבה בפניהם והם הלכו קדימה…” – חיבר גרוסמן. על השאלה אם אביה לא נפגע ממבקרים שנהגו להגדירו כ“סופר צבאי”, ענתה: “אבא חשב שטעם חייו הוא לכתוב על המלחמה. ‘נכון, אני קודם כל סופר הכותב על המלחמה,’ אמר. “כמו טולסטוי ב”מלחמה ושלום”, ראוי להוסיף.
*
מניין לי כל זה, ומה נטפלתי לראיון בירחון הסטודנטים הסובייטי? איפה ה“פואנטה”?
לראיון מצורפים שני מכתבים מעזבונו של גרוסמן, ודאי משום שיותר מכל האחרים הם מיטיבים להאיר את דמותו, לתת מושג על ה“אני מאמין” שלו. האחד נשלח ב־7 בדצמבר 1959 לסופר בוריס וַלאסטארוּ בקישינב, שתהה: “היש טעם בהמשכת העבודה הספרותית, ושמא מוטב להיות חשמלאי או מכונאי?”
במכתבו מגלה גרוסמן משהו מכאבו בתום עשר שנות הכתיבה של החיים והגורל. הוא כותב:
וגם כזאת יקרה: שהסופר כותב ואין מדפיסים אותו, ובכל־זאת אינו חדל מהיות סופר.
ועל ספרו של ולאסטארו כותב גרוסמן משפט היפה לו עצמו בשעה הרעה ההיא:
אני חושב כך על יסוד ספרך – – – יכול אני לקבוע שיש בו מחסדי הלב ומאהבת הבריות – – סגולות שאין עליהן שליטה – – למבקרים בז’ורנאלים למיניהם.
מיהו הסופר בוריס ולאסטארו?
הוא ידידי היקר בוריס וקסלר, איש קישינב וישראלי מ־1973. המכתב שנדפס היום ב“מרידיאן הסטודנטים”, כבר הובא בספרו האוטוביוגרפי עת לעקור, שראה אור ב־1977, בתרגומו על עמנואל ביחובסקי.
בוריס היה קצין בצבא האדום. ב־1948 החל לכתוב ברומנית, בשם העט ולאסטארו. עד שהגיש בקשה לעלייה והוטל עליו חרם, פירסם ברומנית וברוסית שבעה־עשר ספרים, בהם שנכללו בתוכנית־הלימודים של מולדאביה. את מכתבו הראשון אל גרוסמן כתב בשנת 1952 הארורה, כשחיסל סטאלין את ראשי הספרות והאמנות היהודית־קומוניסטית בברית המועצות וסופר בשם מיכאיל בובנוב נתן אות לסיבוב הראשון של המיתקפה על יצירת גרוסמן. ב־1957 ביקר וקסלר אצל גרוסמן בביתו במוסקבה ומאז עמד אתו בקשרי־מכתבים. כך נולד המכתב, שנדפס עכשיו, באיחור של שלושים שנה, ב“מרידיאן הסטודנטים1”.
בפגישתם האחרונה במוסקבה, מספר בוריס, נראה גרוסמן זקן וחולה. “לפני שלושה ימים באו לדירה הזאת שלושה בבגדים אזרחיים, הוציאו כתב חיפוש,” סיפר. “אפילו את נייר הקופי ואת הסרט מהמכונה לקחו.”
ולאסטארו־וקסלר ניסה לנחמו: “אומרים, שכתבי־יד אינם עולים באש.”
גרוסמן, מחבר החיים והגורל, שראשון דיווח לעולם על מחנה המוות טרבלינקה ועם איליה ארנבורג כתב את הספר השחור על השואה, השיב: “כמה כתבי־יד על מחבריהם עלו באש!”
*
בבית סוקולוב – “מרידיאן” וכל הטירוף הסובייטי בינינו – אני מאזין לתרגומו העברי של הראיון. לפני שש־עשרה שנים שב ולאסטארו והיה לווקסלר לכל דבר. שנים עסק בוריס בקליטת עולים, ניהל מרכז קליטה ועכשיו הוא גימלאי, ממשיך לכתוב. עם בנו יוסי הייתי לפני שנתיים ביריד הספרים במוסקבה. לא קל לעקור, אבל היום הוא חש יותר מתמיד שאז, כשקמו הוא ומשפחתו ועלו, היתה “עת לעקור”.
והנה שוב – החיים והגורל:
במרחבים האינסופיים, שהדגל האדום פרוש עליהם, בסין המדפיסה עכשיו את הספר הקטן של דנג וטובחת סטודנטים, ברוסיה המתהפכת עד כדי הדפסת החיים והגורל, בפולין הכופפת ראשה ל“סולידאריות”, בהונגריה הקוברת מחדש את עצמותיו של אימרה נוג', במרחבים האלה רועדת מתחת לרגליים האדמה.
וקסלר מתרגם מתוך ה“מרידיאן”, שבמכתבו של גרוסמן אל גילגולו הקודם, ולאסטארו, הוא משתמש כדי לפתוח לסטודנט הסובייטי 1989 צוהר לעולמו של הסופר היהודי, שתיעד את החיים והגורל בין חפירות סטלינגראד למרתפי הקג"ב, בין אימי הנאציזם לטירור שהשליט העריץ הגרוזיני מבית. ובצאתי מהשיחה אני מאזין לדיווח על מטוס “אל על” הנוחת ביירוואן ושב וממריא עם קורבנות הרעש כדי להתקין להם תותבים ישראליים.
מי יעז עוד לפקפק בשוני שבין סיפור סתם לסיפור יהודי?
30.6.1989
- “הסטונדטים”במקור המודפס – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.