קשה לי להסביר, גם לא לעצמי, מה באותה פגישה עם מצרי צעיר שהתקיימה השבוע בבית ידיד ישראלי¹, השאיר עלי מחדש רושם ראשוני, כאילו טרם הורגלנו זה שלוש שנים במסעות נשיאים וראשי־ממשלה, שרים, גנרלים וסתם טוריסטים, ממצרים לישראל ומהכא להתם.

דוקטור עלי עטייה, זה האיש, הוא בן שלושים וחמש, אדיב, מופנם, בורר את דבריו בקפידה. תואר הדוקטור הוענק לו זה מקרוב, לאחר שש שנות לימוד באותו מוסד אקדמי מהולל, “לונדון סקול אוף אוריינטל סטאדיס”. בכל אלה אין כדי לייחד איש צעיר כזה, להוציא עובדת היותו מצרי. אלא שגם פגישה עם איש מצרי, ואפילו בפרבר תל־אביבי, שוב אינה הזיה או בגדר סוד כמוס. הנה באלה הימים, דרך משל, מבקר אצלנו שר החקלאות המצרי.

החידוש והייחוד הם בכך, שעלי עטייה התמחה בספרות העברית החדשה והמחקר שזיכהו בתואר דוקטור היה על “השִׁלוח”, אותו כתב־עת שעורכו הראשון (בשנים 1896–1902) היה אחד העם, ובעשרים וחמש השנים הבאות, מכרך י“א, יוסף קלוזנר. לחזור לכתב־עת זה בשנים שאחד העם פירסם את מאמריו וניצח על הבירורים הרעיוניים והרוחניים ב”תנועת התחייה" ובינה לבין שאר הכוחות שהתרוצצו אז בעם היהודי – הוא לבקש מה שמתחת לפוליטיקה, במעמקים, בתשתית. כך חצי־היובל של “השלוח” בעריכתו של קלוזנר, שפתח את יציר־רוחו של אחד העם לפני אותה “משמרת צעירה” שתססה בראשית המאה.

מי שמהרהר בשני עורכים אלה מעבר לשנים הרבות שחלפו מאז, יודע שאחד העם וקלוזנר עתידים להיות מזוהים – בראייתם את הרנסאנס העברי, אמצעיו ומטרותיו – עם שתי הדרכים בציונות: מכאן “מי השלוח ההולכים לאט” ומכאן הציונות המדינית, ההרצליאנית, ומאוחר יותר – הז’בוטינסקאית.

אבל זו רק מחשבה שעברה במוחי בשעה שישבנו כולנו ושוחחנו על הא ועל דא בעברית, מלאי התפעלות משטף־דיבורו של דוקטור עטייה ועושר־לשונו. בשיחה נזכר האיש שהנחה את האורח בעבודת־הדוקטור, פרופסור בן (יהודה בן־ציון) סגל, שאינו רק חכם מובהק בזכות עצמו, כי אם גם בנו של בעל הפירוש לתנ"ך, פרופסור משה צבי סגל. את שנות נעוריו עשה בן סגל בארץ והוא מוסיף להיות קשור אליה באלף נימים (בימי עבודתי בשגרירות ישראל בלונדון, הרבינו להיפגש), ומפעם לפעם אני מוצא מאמרים מפרי־עטו (בעיקר ב“ג’ואיש קוורטרלי” של יעקב זונטאג) בשאלות הספרות הישראלית, התייחסותה לנושא הערבי, לפלשתינאים וכיוצא באלה.

בכל קשרי־הקשרים האלה הרהרתי למראה הכיוון ההפוך, מלומד מצרי הבא ללמוד מגוויליו הבלים של “השלוח” מהו המנגנון הפנימי של ישראל בסוף המאה העשרים.

האמנם? האם זה שמושך את לבו של החוקר המצרי הצעיר? אני יכול רק לשער. שכן עיקוב מדוקדק אחר הפובליציסטיקה והספרות העברית בכרכי “השלוח” מאז הימים שלפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ועד לשנות העשרים, פותח למעיין עולם שונה מעיקרו מזה שציירה כל השנים התעמולה הערבית. באוניברסיטת עין שאמס, שאליה שב דוקטור עטייה, מסיימים מדי שנה כמאתיים תלמידים מסלול לתואר ראשון בלימודים עבריים (כחלק מלימודי הלשונות השמיות). אין זה דבר של מה בכך.

תוך כדי שיחה חוזרות וצפות שלוש פגישות קודמות עם מצרים, שהשאירו משקע בזכרוני:

הראשונה אירעה ב־1960. שבתי אז מארצות הברית, ועשיתי חניית־ביניים באירופה כדי לעבור מחדש את מסלול ה“בריגדה” (בכיוון הפוך, מאמסטרדם לנַפולי, ומשם באונייה לחיפה) כחלק מעבודתי על ספר שהעסיק אותי מאז הימים הרחוקים ההם ולא השלמתיו אלא כעבור עוד ארבע שנים – “פצעי בגרות”. מניו־יורק טסתי ב“סוויס אייר”, ואם כי מגמת פני היתה אמסטרדם, נאלצתי לטוס דרך ציריך ושם להחליף מטוס. כשישבתי במקומי, הבחנתי בגבר צעיר, אתלטי, חליפת־פסים כהה, שעלה אחרי ומכיס־מקטורנו הציץ עיתון ערבי. משום מה החלטתי, שזו טיסתו הראשונה. מבטינו הצטלבו, ובעיניו ראיתי שאלה: האם לא הגעתי גם אני לציריך מאיזו מדינה ערבית? במטוס נותרו לא מעט מושבים ריקים, אחד גם לידי, אבל הבחור ישב משמאל למעבר, שורה או שתיים לפני. אחרי ההמראה הציעה הדיילת סוכריות לנוסעים, אך הוא סירב בכף־יד פשוטה ובצקצוק מבוכה. כעבור עוד כמה דקות היטה ראשו לאחור ושאל אותי בערבית אם אני שומע ערבית. אני עניתי במזרח־תיכונית, בלי מלים, רק בהנעת כף ימיני הפשוטה ימינה ושמאלה, משיב, קוֹמְסִי־קוֹמְסָה, ככה־ככה.

הוא ממש קפץ ועבר לשמאלי, ובלי כל היסוס מיהר לשטוח בערבית שוטפת את הבעיה שלו: הוא נשלח לעבודה בקונסוליה המצרית באמסטרדם, אך בשל תקלה, שהערבית הדלה שלי לא עמדה על טיבה, יש חשש שאיש לא ימתין לו בנמל־התעופה. האוכל אני להיות לו לעזר?

למען ההגינות זיהיתי עצמי (ועילגותי גילתה עד כמה איני דובר ערבית) כישראלי. הגילוי לא הרתיעו, ולכן חשבתי שלא הבין מה אמרתי. הצגתי את דרכוני הישראלי – וגם זה לא הבהילו. בידי הפקיד רוחו, אפשר לומר. כיוון שכך, שמחתי להיות לו לעזר.

לפני הנחיתה ביקשתי ממנו את דרכונו, וכך, עם צמד דרכונים, ישראלי ומצרי, עברנו יחד את ביקורת משטרת־הגבולות. בעיני ההולנדי היה זיק־תדהמה, לא יותר. יחד עברנו גם את המכס. אכן, איש לא חיכה לבחור, שעמד אבוד באמסטרדם. חייגתי לקונסוליה המצרית, איש לא ענה, וכבר לא היה ספק, שאיש אינו מחכה לבחור. לבי לא מלאני להשאירו לבדו בשדה. לקחתי מונית ושנינו נסענו יחד למרכז העיר, למשרד שטיפל בהזמנת חדרים לתיירים. זה היה יום ראשון, שיא עונת התיירות, ולא נמצאו שני חדרים נפרדים אלא בבית־מלון קטן אחד. שוב לקחתי מונית לשנינו, הבאתי את המצרי עד לפקיד־הקבלה, כל אחד מאתנו קיבל חדר ובזה, חשתי, יצאתי ידי חובתי. מעט מאוחר יותר ירדתי לפקיד־הקבלה וביקשתי שיתקשר בבוקר אל הקונסוליה המצרית וידאג שיבואו לאסוף את האיש שלהם. את יציאתי מהחדר השהיתי עד שעת־בוקר מאוחרת, ופקיד־הקבלה קידם את פני בבשורה טובה: באו ולקחו אותו!

רושם עז השאיר עלי לא רק המעמד יוצא־הדופן, הדרמטי, ולא האמון המלא שנתן אותו מצרי צעיר בישראלי אלמוני – ואם תרצו, איך לא חששתי כלל אני ממלכודת?! – אלא זה שפתאום נפלו חומות האיבה והחשד, ומגע אנושי פשוט בין ישראלי למצרי נוצר כמובן מאליו.

*

פגישה שנייה כזאת היתה לי בקיץ 1976 בפילדלפיה. התארחתי באחת האוניברסיטאות שבעיר, והפרופסור היהודי הצעיר שפרש עלי את חסותו, הזמין אותי לספל קפה ולשיחה עם כמה עמיתים בחדר המורים. היה ביניהם מצרי צעיר, שהשלים עבודת דוקטור על “השפעת התיאטרון האירופי על המחזאות המצרית המודרנית”. נקשרה בינינו שיחה, שעד מהרה נעשתה ידידותית וחמה. את דבריו פרסמתי בשובי ב“מעריב” (11 ביוני 1976) בכותרת –

שיחה עם איש־רוח מצרי: “כתוב שאנחנו רוצים שלום.”

האיש סיפר, שאך לפני חדשים אחדים שב מקהיר והוא משוכנע ש“עכשיו היא שעת הכושר.” ועוד אמר:

את כל קלפיו הניח סאדאת על ניתוק מצרים מן המאבק בישראל ועל התרכזות בצרכיה הפנימיים. את דבריו, אמר, הוא מבסס על הכרת ההשקפות הרווחות בקרב החוגים הפנימיים בקהיר.

הדבר היה כשנה וחצי לפני ביקור סאדאת בירושלים, חדשים רבים לפני ה“מהפך”, ודברים אלה היו אז חלום באספמיה. כשישבתי לספר על הפגישה בפילדלפיה, הייתי מלא ספקות, וכך גם כתבתי:

לא ראשי־מדינה אנחנו שנינו, ואין בכוח אחד מאתנו להזיז אפילו אבן מדינית אחת ממקומה. אבל בהוויה זו, שבה האיבה הנמשכת כמו היתה לחומת־אבנים, היה בפגישה הלא־צפויה הזאת עם (כתבתי שם בדוי, “סאלם”, אך היום אגלה, שהאיש היה דוקטור אל־חגאגי) דבר־מה שלא במהרה יישכח והמרמז על כך, שהחומות האטומות ביותר מועדות להיסדק.

מה מוזר לשוב ולקרוא דברים אלה עכשיו. לא רק מ“השלוח” ניתן ללמוד הרבה, כי אם גם מפגישה מקרית עם איש אחד, חושב, רגיש, האומר את אשר עם לבו, רואה מראש מה יעשו המדינאים כעבור שנה־שנתיים, לפעמים רק כעבור דור־דורתיים.

*

והיתה גם פגישה שלישית, אמרתי. כוונתי לשתי שיחות מרתקות בימי פיסגת סאדאת־בגין באסואן עם אניס מנסור, עורך “אוקטובר”. משהו עליהן כתבתי במטוס הביתה “לעיתון של מחר” וגם היום איני נוטה לכתוב הרבה יותר. חשתי, שאני משוחח עם שניים – אינטלקטואל חריף ושנון ופוליטיקאי, שלרגע אינו שוכח, כי מפיו מדברת המלכות.

כדי לחבר את הדברים: סיפר עכשיו דוקטור עטייה, שבשעתו גילה אניס מנסור רצון עז ללמוד עברית והוא, עלי עטייה, היה המורה שלו. כשבא אליו למערכת לשעור השלישי, לא היה מנסור במשרדו. כך היה פעם נוספת – ואז אמר המורה נואש…

עכשיו תהיה אולי לעורך “אוקטובר” הזדמנות מחודשת לשוב ללימודיו ולהעמיקם. אין טוב מיעד כזה: להגיע בידיעת העברית לרמה, שתאפשר לו לעיין בכרכי “השלוח”, ולעשות זאת. מה שמתחת לקצף ימצא שם – מאחד העם עד קלוזנר. אז אולי גם יבינו הוא ועמיתיו בצמרת הפוליטיקה וההסברה, שמדליון כמו זה המוענק ל“גבורי אוקטובר”, מגן־דוד שנופץ לרסיסים, מלמד שהדרך להבנה אמיתית, דו־צדדית, עודנה ארוכה מאוד.

מכאן השמחה באנשים כדוקטור עטייה, שאת מי השילוח יביא לארץ היאור, לאוניברסיטת עין־שאמס.

2.1.1981