יצירת המספר היהודי־רוסי הגדול יצחק בַבל היא עולם ספרותי מלא. חרף צמצומו (כל סיפוריו, שברובם נכתבו בין השנים 1922–1925, מצטרפים בדוחק לכדי כרך בינוני אחד), מתרחב עולם זה והולך בליבו של הקורא עם כל קריאה נוספת. קריאה בתרגום מהמקור הרוסי, אני ממהר להוסיף, וזו לעולם “נשיקה מבעד למטפחת”. ודאי שאצל בַבל, אמן הקיצור והליטוש. מיטיב לספר על כך קונסטאנטין פאוסטובסקי בזכרונותיו:
בַבל הוציא ממגירת השולחן כתב־יד עבה, כתוב במכונה. כתב־היד הכיל לא פחות ממאתים עמודים. (ואני פוסח על כמה שורות ומגיע ישר לעיקר – ח.ב.) זהו “ליובקה קוזאק”. סיפור. יש בו למעלה מחמישה עשר עמוד. אך כאן כל עשרים ושתיים נוסחאותיו של סיפור זה, לרבות האחרון שבהם. ובסך־הכל הכתב־יד הוא בן מאתיים עמוד.1
ואני, לא זו בלבד שאת בַבל הכרתי רק “מבעד למטפחת”, אלא שלהוציא שניים־שלושה סיפורים שמצאתי בתרגום עברי, היתה היכרותי הראשונה עם אסופת סיפוריו באנגלית דווקא. איך ובאילו נסיבות הגיעה לידי בראשית 1959, הוא סיפור לעצמו. לילה אחד נסעתי במכוניתי הישנה מלוס אנג’לס לעיר נידחת במבואות מדבר מוהאבי, כדי להרצות באסיפת המגבית היהודית תמורת כמה דולרים. באיזו פינה בביתו העשיר של מארחי ראיתי את “כל סיפורי בבל”, עם המבוא של ליונל טרילינג, וכל הערב שבתי ונמשכתי אל הפינה ההיא, מריח את הספר. בצאתי, תחב אותו המארח לידי. היה ליל ירח מלא, מידברי, ואני נהגתי לי שמח וטוב לב חזרה. עד אז לא ידעתי שמנוע־מכוניתי צריך לטבול בשמן. בחצי הדרך החל ה“פלימות” להעלות עשן, ומהר מאוד הוברר לי, שנשרף המנוע. למזלי, עבר הרבה אחרי חצות איזה מאחר בנשף, והוא אסף את בבל ואותי. בלי המכונית.
את הספר לקחתי והוא נמצא אצלי מאז ועד היום. קראתי אנגלית, והכל התרגם בראשי מאליו לעברית, ליידיש, ליהודית. אולי לא מפני שכך כתב, הזהרתי את עצמי, אלא מפני שכך אני קורא, אבל – עובדה. כאן הדגש בסיפורי הוא בזה, שאת בבל היכרתי מבעד למטפחת האנגלית. קראתי שוב ושוב, ובראשי התרגמו הסיפורים שוב ושוב לעברית, ליהודית. מי אם לא איש עברי, יצחק בן עמנואל, היה כותב את “גדליה”, את “בן הרבי”? איסאק אמנואילוביץ'?
לכן גם ציפיתי במתיחות לתרגומו של אברהם שלונסקי (ספרית פועלים, 1963). ואולי משום כך עורר אצלי, בצד ההנאה, גם תחושה של עומס־יתר, אולי של סטייה מ“בבל האמיתי” (שהיה קיים רק בדמיון, שהרי רוסית איני קורא). היה ויכוח, ודווקא קוראי רוסית מובהקים ואנינים שיבחוהו מאוד. לא רק לאה גולדברג. זכור לי היטב, ששאלתי בזהירות רבה את המשורר והשחקן אברהם חלפי, איש רגיש ובקיא, שראשית כתיבתו היתה ברוסית, ובפיו היו דברים נלהבים על התמודדות שלונסקי עם סגנונו הרב־שכבתי של בבל. תחושת אי־הנחת לא פגה, ודי להרהר בסיפור כ“אגרת” (הקוזאק קורדיוקוב אל אמו ייבדוקיה פיודורובנה בעניין הריגת אביו טימוֹפיי רודיאוניץ' בידי אחיו סמיון טימופייץ').
כששמעתי שנילי מירסקי מתרגמת מחדש את חיל הפרשים, שמחתי ככל קוראי תרגומיה, שכן היא מהמעולים במתרגמי דורנו. ואכן, הקריאה מענגת כתמיד, ובנסיבות רגילות הייתי מסתפק בברכת הנהנין. אילו לא נתלוו לנוסח עברי עכשווי־קצת־יותר זה כמה דברים תמוהים כלפי תרגומו של שלונסקי וכלפי זהותו של בבל עצמו, קצתם באחרית־הדבר של המתרגמת וקצתם בשער האחורי והלא־חתום של הספר החדש. מאחור כתוב לאמור: “בבל מתורגם לעברית לא בפעם הראשונה. התרגום הקודם, למרות כמה ממעלותיו, היקשה על המגע בין הקורא העברי לבין גדולתו של בבל.” רק מן ההמשך, ממובאה מתוך דברים שכתב בעבר ידידי חיים באר, מסתבר שהכוונה לתרגום של שלונסקי. העורכים מסכימים למה שכותב שם חיים באר, שאותו תרגום
היה מחסום בלתי־עביר שמנע את ההתוודעות האינטימית אל יצירתו המדוייקת ורבת־ההשראה של באבל… שלונסקי הווירטואוז, הלמדן, זחוח־הלב, לא הצליח לבודד את הטון הבאבלי המיוחד של השפע המאופק… האם לא הגיעה השעה שנילי מירסקי.. תיתן לנו איסאק עמנואלוביץ בלבוש חדש?
והשער האחורי אכן מסתיים במלים: “והנה, שעה זו הגיעה עתה.”
אני משער, שחברי ורעי חיים באר לא חזה בחלומו, שאת משאלת־לבו הנרגשת ימצא בשער אחורי כהסכמה יחצ"נית לתרגום, שאין לו (ולי) כלים להשוותו למקור וספק אם התאפשר לו להקדים לפרסום השוואה עם תרגומו של שלונסקי. אני מפקפק אם היה ממליץ להמיר בתרגום העברי דווקא את השם שנתן עמנואל לבנו יצחק כשהביאו בבריתו של אברהם אבינו באיסאק אמנואילוביץ' הלהכעיסניקי.
באחרית־הדבר האינטליגנטית שצירפה לתרגום, נהגה נילי מירסקי עצמה יותר כבוד באותו “תרגום קודם”, הסבירה ש
אינו מניח את דעתי כלל, אך מובנת לי יפה המצוקה (כן, מצוקה!) העומדת מאחריו, ועל כן אף איני רואה מקום ללגלג על שלונסקי (כפי שהזדמן לי לשמוע תכופות) כעל מי שעשה כאן מעשה תמהוני סתם. אדרבה, הוא ידע יפה־יפה מה הוא עושה.
שמעתי את הכבוד, אך גם את ההסתייגות, והתקשיתי מאוד להבין מדוע קראה לבבל “איסאק אמנואילוביץ'”, כלומר הרחיקה אותו עוד צעד משמו ומשם אביו, יצחק בן עמנואל. ואז קראתי את התרגום עצמו.
בפשטות: בחלק ניכר מן הסיפורים דבקה נילי מירסקי בנוסח שלונסקי.2 להמחשת טעוני, בחרתי לא לתלוש פסקות, או משפטים מסיפורים שונים, אלא להביא במלואו את אחד הקצרים והמופלאים שבסיפוריו, את “בן הרבי”, בשלושת תרגומיו לעברית. השינויים שהכניסה מירסקי מתקבלים ברובם על דעתי, ומתגלות בהם כל סגולותיה המצוינות כמתרגמת, אבל אין לפנינו נוסח תרגומי נבדל. מי שיקרא את שני התרגומים משפט־משפט, יראה: נוסח שלונסקי נשאר הבסיס, ונוסח מירסקי דבק באותו מילון, אותו סדר־מלים ואותו ריתמוס. אני משבח מאוד את קירוב התרגום להרגלי הלשון של ההווה הישראלי ואת העריכה הקפדנית. זה לא מעט, אבל איזה “מחסום בלתי עביר” נפרץ? על איזה “לבוש חדש” מדובר?
שאלותי מופנות בעיקר אל עורך הסדרה. אחרי הסיפור־שלא־היה, פרשת דוד פוגל ואשר ברש, רשאים היינו לצפות להרבה יותר זהירות וצניעות. למנחם פרי, כדברי צ’רצ’יל על אטלי, יש הרבה סיבות לצניעות.
עד כאן בעניין אותו “לבוש חדש”. עכשיו מלים אחדות בעניין איסאק אמנואילוביץ, ככתוב בשער האחורי כמין דגש נוסף לטכסט הבא להבטיח לקורא, שדברים אמורים ב“פיסגת הספרות הרוסית”, בסופר נכרי, לא מאחב“י ר”ל, שרק קרתן מובהק כשלונסקי קפץ מיד והפכו לאחד מהחבר’ה, ליצחק. ובכן, איך ראו – ורואים – את בבל אפילו בברית המועצות? ומי היה בעיני עצמו, איסאק, או יצחק?
בתקציר של שיח סופרים צעירים, כותבי יידיש, שהתפרסם לפני כמה חודשים ב“סאוועטיש היימלאנד” (יולי 1987), מונה אחד המשתתפים, לעוו בערינסקי, את בבל בין הסופרים הדו־לשוניים:
בעברית כתב בבל הגדול. לי ידוע שבשנות העשרים ראו אור בפאריז סיפוריו בעברית.
אני לא שמעתי על כך, אך כיוון שזה מתפרסם בבמה, שכל דרכה היא נגד העברית, הגילוי הוא בפירוש מדהים. אולי עוד יימצאו גם סיפורים עבריים גנוזים שלו, אבל בבקיאותו בעברית אין כלל ספק. אנחנו יודעים, שאחרוני הסופרים העברים בברית המועצות, לפני יותר מששים שנה, ראו בו אחד מבשרם, וכך ראה גם הוא את עצמו. מניין לנו?
ב“תולדותי”, רשימה שנכללה במהדורת שלונסקי ומשום־מה לא הובאה במהדורת מירסקי, מעיד בבל עצמו על חינוכו העברי:
בתוקף רצונו של אבי למדתי עד השנה הט“ז לחיי עברית, תנ”ך, גמרא.
אלא שמצויה עדות מרתקת הרבה יותר לזיקתו הספרותית הנמשכת לשפה העברית. בראשית, קובץ יחיד במינו של קבוצת סופרים עבריים בברית המועצות, שעורכו היה א. קריברוצ’קה, לימים אברהם קריב, ראה אור ב־1926. אמנם, בשערו הפנימי צוין, “מוסקבה / לנינגרד”, אבל למעשה נדפס בברלין, ועד שיצא לשוק כבר נאסרה העברית סופית בבריה"מ ונמנעה הפצתו של אותו קובץ עברי אחרון, “בראשית”.
מה יש בקובץ, שמצאתי אחד מעותקיו בספריה העירונית של תל־אביב? שלושים מתוך מאתים עמודי בראשית הוקצו לשישה סיפורים (“רשימות”) של י. בבל – “גדליה”, “הקו והצבע”, “הרבי”, “אגרת”, “סידורוב”, “בן־הרבי” – והם הוצבו בראש החוברת, מיד אחרי העורך.
כיוון שכך, מותר לשער, שהסופרים העבריים ראו בו אחד מחבורתם. יצירות בבל הן היחידות בקובץ, שלא נכתבו עברית, ול“רשימות” הקדים העורך הערה זו: “תרגום מרוסית בהגהת המחבר”. העניין בהערה זו כפול ומכופל: שם המתרגם אינו נזכר (אם כי הדעה המקובלת היא, שהתרגום הוא של מ. חיוג), אבל כל קושיה אפשרית מתרץ העורך מראש במלים “בהגהת המחבר.” חזקה על אותו קפדן מובהק, יצחק בבל, שלא אישר את פירסום סיפוריו אלא אחרי שבדק היטב את הנוסח העברי. הגושפנקא עליו היא שלו. ואגב כך, יש כאן הכרעה מוסמכת מאין כמותה בדבר שמו הפרטי. פעמיים, בתוכן העניינים ובשער ה“רשימות”, כתוב י. בבל, לא א. בבל, יצחק העברי, לא איסאק הפראווסלאווי.
עניין מיוחד יש בהשוואת התרגום של “בן הרבי” שאישר בבל, לשני התרגומים המאוחרים יותר. מאלף הבדל אחד בין נוסח שלונסקי לנוסח מירסקי. אצל שלונסקי: “הכל היה כאן בערבוביא – מאנדאטים של תועמלן ורשומות של משורר עברי.” אצל מירסקי: “הכל כאן היה בערבוביה – כתבי־הרשאה של תועמלן ורשימות של משורר יהודי.”
קצת השתוממתי: למה החליפה “עברי” ב“יהודי”? גם בתרגום האנגלי נאמר Hebrew ולא Jewish, אלא שיודעי־רוסית טענו, ש“ייבריי” ברוסית הוא גם פשוט “יהודי”. רק כשחוזרים אל ה“תרגום מרוסית בהגהת המחבר,” מכריע הכתוב סופית: “כאן היה הכל צבור יחד, ווסילי – תעודות־הרשאה ורשומות משורר עברי.”
יצחק בן עמנואל, לא איסאק אימנואילוביץ, ככתוב ב“בראשית”, בהגהת המחבר.
משורר עברי, ככה, כך, ולא אחרת.
וקצת דרך־ארץ, בבקשה, אדוני היחצ"ן.
6.11.1987
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.