זה ימים רבּים אשר אַתּה רוֹאֶה את האִיש הזה בּרחוֹב־היהוּדים בּניוּ־יוֹרק, וכל מַה שתּרבּה לחשוֹב עליו, וכל מַה שתּתאַמץ לחדוֹר אֶל מהוּתוֹ, אִי אַתּה יכוֹל לעמוֹד על אוֹפיוֹ. מי הוּא וּמאַיִן בּא? – אֵין אִיש יוֹדע. מתּוֹךְ נימוּסיו וכל הליכוֹתיו נדמה, כּי היה האִיש מַשכּיל בּימי בּחרוּתוֹ וּמוֹצאוֹ מגזע בּעלי־בתּים חשוּבים; ואֶפשר אֵין זוֹ אֶלָא טעוּת הדמיוֹן. את דיבּוּרוֹ הוּא מתבּל תּמיד בּפסוּקים וּבמשלי־חכמים ואוּלָם על זהוּתם של פּסוּקים אֵלוּ ועל התאָמתם של המשלים לנמשלים אֵין אַתּה יכוֹל לעמוֹד בּשטף שׂיחָתוֹ. פּעמים נדמה לךָ, כּי אָמנם כּבר פּגשתּ את הפּסוּקים האֵלה בּספרים, אוֹ כּבר שמַעתּ אוֹתם בּחַיֶיךָ מפּי תּלמידי־חכמים זקנים, וּפעמים יִישמעו לאָזניךָ כּפסוּקיו של טוֹביה החוֹלב. אֵימתי בּא לָאָרץ החדשה? – אֵין לָדעת. מתהלךְ הוּא בּרחוֹב־היהוּדים כּתוֹשב, ולא כּתוֹשב בּלבד, אֶלָא כּאֶזרח, כּאֶחָד מותיקי האֶזרחים, כּאָב וּפטרוֹן, שאֵין דבר נעלָם מעֵיניו ואֵין דבר נַעשׂה בּעיר וּבציבּור בּלא השתּתּפוּתוֹ; ועם זה הוּא מדבּר גם על “אֶרץ־מוֹלדתּנוּ מעֵבר לים” בּחוֹם וּבקרבת־נפש, כּאִילוּ זה תּמוֹל בּא משם, וגם שם עדיִין עֵינוֹ צוֹפייה על כּל עניין וחפץ, וגם שם כּל דבר יִשק על־פּיו. בּן כּמה שנים הוּא? – אִילוּ היה מגדל זקן ושׂפם, אֶפשר היה לשעֵר את שנוֹתיו כּדי אַרבּעים, אוֹ גם כּדי חמשים; עכשיו שפּניו מגוּלָחים למשעי, הריהוּ נחשב כּעוֹמד מחוּץ לכל גיל. בּהתהלכוֹ בּחברת צעירים, הריהוּ צעיר לכל דבר, משתּף עצמוֹ בּהליכוֹתיהם וּבדעוֹתיהם וּבטעמם; וּבשבתּוֹ בּמסיבּת זקנים – קוֹמתוֹ כּאִילוּ מתכּוֹפפת מאֵליה, והוּא נאנח יחד אִתּם, מתגעגע על הישן ואוֹמר: “לא כּימינוּ הימים האֵלה!”
מה הוא לפי השקפתוֹ בּענייני אמוּנוֹת ודעוֹת: לאוּמי או מתבּוֹלל, בּוּרגָני אוֹ סוֹציאָליסט, עברי אוֹ אידישיסט, ציוֹני או מתנַגד לציוֹניוּת? – לכאוֹרה, הריהוּ ציוֹני וּלאוּמי אָדוּק. בּימי נַערוּתוֹ השליךְ פּעם אַחַת את נַפשוֹ מנגד ורתם עצמוֹ, יחד עם שאָר צעירים נלהבים, אֶל מרכּבתּוֹ של הרצל. ועם מַאכּס נוֹרדוֹי החליף גם מכתּבים: שלח לוֹ כּרטיס “לשנה טוֹבה” וקיבּל ממנוּ תּשוּבה חתוּמה בּעֶצם ידוֹ. ואוּלָם גם לדבּר סרה בּמתבּוֹללים וּלבטל אוֹתם ואֶת שיטתם בּמחי־יד אֶחד לא יִתּנהוּ לבּוֹ: גם לתוֹךְ חברתם הוּא מציץ בּנפש חפצה וּבפנים מאִירות, וּבשׂמחָתם גם לוֹ שׂמחה. בּיִיחוּד משתּתּף הוּא בּשׂמחָתם: בּשעת חדוָה אֵינוֹ מַבחין בּין קרוֹבים לרחוֹקים – הכּל קרוֹבים לוֹ. בּזמַן הבּחירוֹת בּאָרץ אַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ נרגָש ונלהב בּתוֹךְ חבוּרת הסוֹציאָליסטים כּאֶחָד משלָהם, ואַף־על־פּי־כן כּשהוּא יוֹצא מעם פּניהם וּפוֹגש על דרכּוֹ את בּעלי הצד שכּנגד ממַעמַד הבּוּרגָנים, אִם ריפּוּבּליקאִים אוֹ דימוֹקראטים, הוּא עוֹמד וּמוֹכיחָם בּכל חוֹם הלב, כּאָדם קרוֹב וּכשוּתּף גם לענייניהם: “לָמה אַתּם מתרפּים בּמלאכתּכם? בּוֹאוּ וּראוּ, מה הלָלוּ עוֹשׂים! הלא עוֹמדים הם לכבּוֹש אֶת כּל אִיסט־בּרוֹדוויי!”… בּעֶצם הריהוּ עברי, עברי נאמן, המצדד בּזכוּתה של ההברה הספרדית וּמַעמיד את כּיסאָם של בּן־יהוּדה וּמשפּחתוֹ מעל לכל כּיסאוֹת־הכּבוֹד בּאוּמה. מעיד הוּא על עצמוֹ, כּי אַף־על־פּי שהוּא עצמוֹ נתחַנךְ על בּרכּיהם – על בּרכּיהם מַמש! – של יהל“ל ודוֹליצקי, בּכל זאת גם המשוֹררים החדשים בּיאליק ורבניצקי אֵינם “חַייטים צוֹלעים על ירכם” – הרוּחַ לא יִקחם!… ואוּלָם בּשבתוֹ בּבית־הקהוָה, הקרוּאָה “קיבּצרניה”, בּחברת אִידישיסטים ותיקים, הריהוּ מוֹדה לפניהם בּפה מלא, כּי הלָשוֹן האִידית וסַפרוּתה על־כּרחכם שליטוֹת בּעוֹלָמנוּ – מַה יֵש כּאן לדבּר? הבּיטוּ אֶל המוֹדעוֹת המרוּבּוֹת בּעיתּוֹנים האִידיים ותראוּ!… ואִם יִקרה מקרהוּ של הד”ר זשיטלוֹבסקי לָצאת למלחָמה על הלָשוֹן העברית, מיד יֵרד אל חבוּרת־העברים הקטנה, המתבּוֹדדת בּבית־מזוֹן של חָלָב בּאַחַד המַרתּפים, יִצטרף אליהם לשתיית כּוֹס חָלָב ויוֹכיחם על פּניהם בּדברים היוֹצאים מן הלב: “לָמה אַתּם מַחרישים? לָמה לא תשיבוּ לוֹ לָזה אֶת חרפּתוֹ אֶל חיקוֹ? אִי, מלמדים, מלמדים!”
אֵצל הסַפרוּת היהוּדית – העברית והאִידית כּאֶחָת – אֵין כּמוֹהוּ אָדם קרוֹב. אָמנם מיוֹם שבּא לָאָרץ החדשה עדיִין לא נתן לבּוֹ לקרוֹא אפילוּ ספר אֶחָד, לא מן החדשים, ואַף לא מן הישנים. קוֹרא הוּא בּעיתּוֹנים רק אֶת הפיליטוֹנים ואֶת דברי־הפּוּלמוֹס החריפים בּין סוֹפר לחבירוֹ. ואוּלָם את הסוֹפרים היהוּדים, למקטנם ועד גדוֹלָם, הוּא מַעריץ בּכל התלהבוּת לבּוֹ וּמדבּר עליהם, כּדבּר אָדם על קרוֹביו, שבּכבוֹדם גם לוֹ כּבוֹד. את שם מנדלי הוּא מַזכּיר בּשׂחוֹק־נַחַת: “הסבא שלנוּ? יהוּדי פּיקח היה, מַמזר מאֵין כּמוֹהוּ!” אֶת פּרץ – אֵיזה פּרץ? פּרץ הירשבּיין אוֹ יהוּדה ליבּ? – אֶת יהוּדה ליבּ פּרץ ראה בּעֵיניו כּמה וכמה פּעמים בּווארשה בּפילירינה על שכמוֹ. ועם שלוֹם־עליכם שתה תּה בּבית־מזוֹן כּשר בּרחוֹב בּרוֹדוויי, כּלוֹמַר: שלוֹם־עליכם שתה תּה, והוּא עמד עליו לשמשוֹ. והקטנים, דגי־הרקק הלָלוּ, – על אַחת כּמה וכמה שהוּא מצוּי אֶצלם. מתהלךְ הוּא אִתּם בּאַהבה וּבאַחוָה וּברעוּת, טוֹפח על שכמם בּשעת רצוֹן מלפניהם, וּכשהוּא נפטר מהם, פּיו מלא תּהילתם: “אֵלה הקטנים עתידים להחזיר את העוֹלָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ! גם פּוּשקין לא בּיוֹם אֶחָד נַעשׂה אָדם גָדוֹל!”
פּוֹגש אַתּה אוֹתוֹ בּכל אספה וּבכל מאוֹרע של פּוּמבּי: בּכנסיוֹת ציוֹניוֹת וּבועידוֹת של פּוֹעלים, בּכל אספוֹת ההטפה והמחָאָה למיניהן, בּכל נשפי סַפרוּת וזמרה, בּכל יִיסוּד של הסתּדרוּת ציבּוּרית חדשה וּבכל הצגה ראשוֹנה של מַחזה חָדש בּתּיאַטראוֹת. ויֵש אשר תּמצאֵהוּ גם בּועידה של רבּנים אוֹרתּוֹדוֹכּסים, ויֵש אשר תּפגשהוּ גם בּמשתּה־הילוּלים של חסידים. ותמיד אַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ בּמקוֹמוֹת־הפּוּמבּי לא כּמבקר רגיל, לא כּאֶחָד מן הקהל, אֶלָא כּעסקן וסַדרן, כּשוּתּף לדבר, כּאֶחָד מראשי המחוּתּנים. יוֹשב אַתּה בּמקוֹמךָ בּתוֹךְ הקהל, וּפניו הטרוּדים של זה, ופניו המפיקים כּוֹבד־ראש והכּרת עֵרךְ השעה, מציצים אֵליךָ פּה ושם מפּינוֹת הבּימה, מאַחרי ראשי העוֹסקים והמדבּרים, מבּין החוֹרים והסדקים, מלפנים מן הקלָעים. בּבוֹא אַחַד הגדוֹלים אַנשי־השם למקוֹם המַעשׂה, אַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ תּמיד מאַחריו, כּאָדם מקוֹרב בּיוֹתר. אָמנם ידיו ריקוֹת, אַךְ נראֶה הוּא כּנוֹשׂא־כלים.
קרוֹב הוּא לכל דעה חדשה, לכל רעיוֹן מפוּרסם הכּוֹבש את הלבבוֹת – בּין הראשוֹנים הוּא לכל עניין נשׂגָב. קרוֹב הוּא לכל סוּגי האָמנוּת וּלכל דבר, אשר בּכשרוֹן יסוֹדוֹ. הוּא עצמוֹ אֵינוֹ מבין בּשירה, אַךְ חוֹבב הוּא את השירה ואת המשוֹררים, הזקנים והצעירים גם יחד, וּמַפליג בּשבחָם. הוּא עצמוֹ לא לָמַד מוּסיקה מעוֹלָם, אבל מַרגיש הוּא, כּי מוּסיקאלי הוּא בּטבע בּריאָתוֹ. יֶש לוֹ אוֹזן שוֹמַעת – והלא זה העיקר. בּילדוּתוֹ היה כּפשׂע בּינוֹ וּבין לימוּד הנגינה עלי כּינוֹר, אַךְ פּישפּשוּ וּמצאוּ, כּי אֶצבּעוֹתיו קצרוֹת יוֹתר מדאי, קצרוֹת ועבוֹת. בּילדוּתוֹ הרגיש בּלבּוֹ נטייה גם לזמרה, וגם קוֹלוֹ קוֹל חָזק היה, וכמעט בּרח מבּית הוֹריו להיוֹת משוֹרר אֵצל חַזן מפוּרסם, וּמסתּמא היה נַעשׂה אַחַר־כּךְ לשׂחקן בּתּיאַטרוֹן היהוּדי, כּדרךְ גילגוּליהם של כּל השׂחקנים היהוּדים המפוּרסמים, – אֶלָא שחוֹטמוֹ העלָה פּוֹליפּוּס, וזה עוֹמד לוֹ למכשוֹל עד היוֹם הזה. וּלפיכךְ חוֹבב הוּא את המזמרים ואת המנַגנים ואת השׂחקנים למיניהם בּכל לב ונפש.
הוּא עצמוֹ לא נשׂא אִשה ולא ידע עוֹל משפּחה מימיו, אַךְ לחביריו וידידיו הפּנוּיִים הוּא מַשׂיא תּמיד עֵצה לָקחת נשים וּלהוֹליד בּנים. “בּחוּר, שׂא אִשה – כּי זה כּל האָדם”. כּך אָמַר קוֹהלת, ויפה אָמַר. בּחתוּנוֹת חביריו הוּא ראש המחוּתּנים וראש השוּשבינים, כּוּלוֹ נרגָש וּמזיע וּמגבּעתּוֹ שמוּטה לערפּוֹ, דוֹאֵג לצרכיהם של החָתן והכּלה, רץ אָנה ואָנה בּפנים טרוּדים וּמתכּנס עם הזוּג הצעיר בּדירה החדשה לערוֹךְ את רשימַת כּלי הבּיִת וּכלי המיטבּח – את כּל הפּכּים הגדוֹלים עם הקטנים. ולתקוּפת השנה, כּאשר תּקַשה המַבכּירה לָלדת, הריהוּ עוֹמד בּפנים חוֹגגים אל שפוֹפרת הטיליפוֹן וּמדבּר בּקוֹל סוֹעֵר ונרגָש אל הרוֹפא המיילד…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.