א    🔗

מאוֹרעוֹת הדרךְ מן העיירה הליטאִית השאנַנה עד ניוּ־יוֹרק הרחוֹקה עברוּ על דבוֹרה הזקנה כּבחלוֹם. הנסיעה המהירה בּמסילת־הבּרזל בּמשךְ ימים ולילוֹת רצוּפים, בּתּי־הנתיבוֹת הגבוֹהים וההוֹמים מעֵבר לגבוּל, שהד בּני־אָדם זרים מנַסר בּחלָלָם, חליפוֹת המַראוֹת והפּרצוּפים, המדינוֹת והלשוֹנוֹת הנכריוֹת, המרוּצה והבּהילוּת הנוֹאָשה של בּני־לויתה היהוּדים – כּל אֵלה נדמוּ לה כּחזיוֹן רב־עניין שכּבר היה לעוֹלָמים, כּאַגָדה נשכּחָה מימי־הילדוּת הרחוֹקים, החוֹזרת ונשנית לָעיִן בּאוֹרח־פּלא. בּדמיוֹנה הזקן העוֹמם ניעוֹרוּ מַראוֹת עתּיקים מתּוֹךְ סיפּוּרי ה“צאֶינה־וּראֶינה”: מַעשׂה דוֹר־הפלָגָה וצוחַת אנשים ונשים שאֵינם מבינים אִיש את שׂפת רעֵהוּ, נסיעת בּני יעקוֹב למצריִים וּכניסתם בּשערי חוֹמַת־העיר הנכרייה, מַחנוֹת של גוֹלי יהוּדה אסוּרים בּאזיקים, עם נשים וטף עטוּפים בּרעב, נהוּגים בּידי נבוּזראדן רב־טבּחים… בּלילוֹת, מתּוֹךְ חשכת השׂדוֹת החוֹלפים בּמרוּצה, עלתה בּברק־הזכוּכית השחוֹר של חַלוֹנוֹת הרכּבת דמוּת־דיוֹקנה של רחל המבכּה על אֵם הדרךְ – בּבוּאַת בּתּה המתה, כּשהיא רצה לקצב הגלגלים בּידיִים פּרוּשׂוֹת וקוֹל יִללָתה מתלכּד עם קוֹל צריחת הקטר. אַחַר־כּךְ בּאוּ ימי עלָטה ללא דמוּת ורוֹשם – הנסיעה על הים. בּאַפלוּלית התּא, תּחת כּיפּת התּקרה הנמוּכה, בּתוֹך שאוֹן־הים העמוּם וחריקת־האנייה שאֵינה פּוֹסקת, התהפּכה הזקנה על משכּבה הצר בּבדידוּת אִילמת, כּוּלָה תוֹהה על־פּני תּהוֹם רבּה המַשחירה תּחתּיה. שבעים שנוֹת חַיֶיה בּעיר־מוֹלדתּה הקטנה נשקפוּ לה מאַחריה כּאִי רחוֹק, בּוֹדד ונעזב – כּאוֹתוֹ האִי המוּפלָא, עם הריו וסלָעיו המוּאָרים בּזוֹהר השקיעה, שהלךְ ונתעלם בּיוֹם הפלָגת האנייה מן החוֹף בערפלי בּין־ערבּיִים. ניעוֹרוּ וקמוּ בּמרחָק כּל חמשת בּניה וּבנוֹתיה שמתוּ על־פּניה בּנעוּריהם, אִיש אִיש בּקוֹמתוֹ וּבצביוֹנוֹ, ניעוֹר גם בּעלָה מקברוֹ, ועוֹד המון צלָלים של שכנים וּמַכּרים מתים נאֶספוּ ועלוּ מתּהוֹם הנשיה – כּוּלָם מַבּיטים אֵליה מעל גבעת בּית־הקברוֹת השאנן, המַלבּין בּמַצבוֹתיו הנמוּכוֹת, מציצים מבּין אִילָנוֹת ירוּקים וּמנַענעים ראש אַחריה: לאָן? לאָן אַתּ בּוֹרחת מפּנינוּ?… בּחוּץ, מאַחַר כּוֹתלי האנייה, נהם הים בּזעפּוֹ, וּבדממת הלילה הרימה הזקנה ראש סחַרחַר מעל הכּר, כּמתעוֹררת מתּוֹךְ עוֹלָם אַחר, ישבה והבּיטה בּעֵינַיִים קמוֹת על מיטוֹת שכניה הישנים, לא יכלה להבין, מי הם אֵלה לפניה, לא יכלה להשׂיג, מַה לָה פּה וּלאָן מוֹליכה גוֹרלה הנפתּל בּימי־חַיֶיה האַחרוֹנים. ההכּרה הבּוֹדדה שהיבהבה לפניה מתּוֹךְ העתיד, כּניצוֹץ מהבהב מתּוֹךְ החשיכה, – זכר הבּן החי באמריקה – ניטשטשה בּמוֹחָה המעוּרפּל ללא גוּף וּללא דמוּת הגוּף.

פּעם אַחַת בּבּוֹקר עוֹררוּה מתּוֹךְ הזיוֹתיה והוֹדיעוּה, כּי האנייה כּבר קרבה אֶל החוֹף. הקימוּה מעל משכּבה, הוֹליכוּה דרךְ מסדרוֹנוֹת ארוּכּים וצרים, העמידוּה לפני פּקידים לבוּשי שׂרד, חָקרוּ עליה מפּי אנשים טוֹבים, שעמדוּ לה בּשעת דוֹחקה, וכתבוּ את הדברים בּספר. אַחַר־כּךְ הוֹציאוּה לאַויר העוֹלָם. נתגלָה בּבת־אַחַת עוֹלָם חָדש וזר עם המוּלָה חדשה וזרה של המוֹני אנשים, הנדחָקים כּוּלָם למַטה, אֶל מחוֹז חפצם, בּפנים נרגָשים, נבהלים ועליזים. ניצנצה שמש חַמה וּבהירה, אניוֹת לבנוֹת עם מַעשנוֹת זקוּפוֹת הבהיקוּ בּאַויר הזךְ, החליקוּ על־פּני המַיִם אָנה ואָנה כּבסךְ, נשמוּ בּעתר עשנן, צרחוּ כּלפּי שמַיִים עמוּקים צריחַת־אֵיתנים אַדירה. הזקנה הקטנה התנוֹדדה על רגליה הכּוֹשלוֹת, הציצה מבּין הנוֹסעים הרוֹגשים בּשביסה השחוֹר מתּוֹךְ מבוּכת־נפש רבּה, כּתוֹהה ושוֹאֶלת את עצמה, אִם לא טעוּת היתה כּאן. בּרדתּה בּסוּלם האנייה, נהוּגָה בּיד אַחַד המשרתים הנוֹשא את צרוֹר חפציה, הרגישה בּבן־אָדם אֶחָד שנדחַק מבּין ההמוֹן מלמַטה ונחפּז לקראתה בּשלבּי הסוּלם, כּוּלוֹ נרגָש, מנַענע ידיו ושׂוֹחק בּברק שינַיִים זהוּבּוֹת. רגע נמשךְ לבּה אַחרי האִיש הזה, שמַבּט עֵיניו השחוֹרוֹת והשׂוֹחקוֹת נדמה לָה קרוֹב וידוּע מכּבר־הימים, ואוּלָם הבּרק הזר של זהב שיניו כּאִילוּ דחָפה מעל פּניו. ועוֹד היא חוֹככת ונוֹטה לצדדים, והנה האִיש נוֹפל על צוָארה וּמחַבּקה בּזרוֹעוֹת אַמיצוֹת וחַמוֹת:

– אִמא, אַתּ היא זאת?… האִם לא הכּרתּיני, אִמא יקירה?

– מיסטר רבּינוֹביץ? שאל המשרת.

– מיסטר רבּינוֹביץ, מיסטר רבּינס – אַחַת היא, ידידי! – ענה הבּן בּקוֹל עליז וחוֹגג. – אני, אני הוּא האִיש, אשר תּבקש!

כּפוּפה וּרפוּיה, נשעֶנת על יד בּנה רם־הקוֹמה וּרחַב־הכּתפיִים, התנַהלה הזקנה הקטנה בּין ציבּוּרי האַרגָזים והצרוֹרוֹת, המוּשלָכים בּתחנת הנמל, עיפעפה בּעֵינַיִים כּהוֹת מדמעה כּלפּי הפּנים הזרים, המגוּלָחים, של האִיש הקרוֹב לה, וּשׂפתיה המקוּמטוֹת בּכוּ וצחקוּ חליפוֹת:

– לא הכּרתּיכם… אָמנם לא הכּרתּיךָ, בּני! זמן רב כּזה – שמוֹנה עֶשׂרה שנה לא התראִינוּ… אבל מַבּיטה אני עליכם: מי הוּא האִיש הזר? והנה אַתּה הוּא זה, ראוּבלי!… הלא מוֹבילה אני אִתּי את תּמוּנתךָ, אבל שם פּניךָ אחרים, כּמוֹ שהיִית בּבּיִת, עם שׂפם…

– השׂפם, אִמא יקירה, כּבר נסתּלק מן העוֹלָם! – ענה הבּן ואָמַר בּשׂחוֹק עליז. – לָמה לי שׂפם, אִם כּסף יֶש לי?…

– נוּ, מכּיוָן שכּךְ, תּוֹדה לָאֵל… אֵינני מדבּרת חָלילָה כּלוּם, בּני… אַיֵה אֵיפוֹא האַרגָז? ראשי סוֹבב־הוֹלךְ, וגם עֵינַי, בּרוּךְ השם, אֵינן רוֹאוֹת עוֹד כּהוֹגן… רק אַרגָז אֶחָד לי. הלא הבאתיו לךָ, בּני, ירוּשה מאָביךָ, עליו השלוֹם, – אַרגָז מלא ספרים. וּלאִשתּךָ שתּחיֶה אני מוֹבילה מַתּנה לחוּד – סדר מנוֹרוֹת של כּסף, אֵלוּ מנוֹרוֹת הסבה, תּיבּדל ממנה לאוֹרךְ־ימים…

בּבית הבּן קידמה את פּני הזקנה אִשה צעירה גבוֹהת־קוֹמה, צהוּבּה, קצוּצת־שׂיער וּמשקפי־זהב לעֵיניה. זוֹ יצאה לקראת האוֹרחת בּפסיעה מתוּנה ושאנַנה, הסירה משקפיה מעל אַפּה, העיפה על הזקנה עֵינַיִים כּחוּלוֹת קרוֹת, כּשוֹאֶלת, האִירה לה רגע פּניה החטוּבים והקשים מתּוֹךְ תּנוּעה נימוּסית, קראה בּאַויר: “הלָאוּ, אֵם!” – ונשקה לה בלחיה נשיקה מרפרפת, כּאִילוּ דרךְ־אַגָב. אַחַר־כּךְ הרכּיבה שוּב את משקפיה על אַפּה ועמדה להתבּוֹנן אל האוֹרחת בּסַקרנוּת קרה. הזקנה כּאִילוּ נבהלה מפּניה ונרתּעה לאחוֹריה.

– הלא זוֹהי פלוֹרנס, אִמא, המיסיס שלי! – הציג הבּן את אִשתּוֹ מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת.

– רוֹאָה אני, בּני, מבינה אני… – אָמרה הזקנה בּקוֹל נמוּךְ והבּיטה אֶל כּלָתה בּמבוּכה.

– אִשה טוֹבה היא, ורק בּעלת־בּיִת קפּדנית, יִשמרנוּ אלוֹהים ויצילנוּ! הוֹסיף הבּן לדבּר בּאוֹתוֹ הטוֹן וחָבק לאִשתּוֹ בּכתפיה. – וכי פּיללתּ, אִמא יקירה, למצוֹא כּלה נאָה כּזוֹ, קצוּצת־שׂיער וּבמשקפיִים? כּךְ הוּא הנוֹסַח פּה, עליִךְ לָדעת. לכשתּרצי, תוּכלי לקרוֹא לה בּשמה היהוּדי – פייגה־לאָה. סבתה קראה לה כּךְ.

– אַל־נא, בּבקשה, לא פייגה־לאָה! – התריסה מרת רבּינס נגד בּעלָה בּמין לָשוֹן שרוּבּה אַנגלית וּמיעוּטה יהוּדית, התחַמקה מזרוֹעוֹתיו ועיקמה פּניה. – אֵינני אוֹהבת אֶת כּל העניין הזה!

מן החדר הסמוּךְ בּאוּ לנַשק את האֵם הזקנה גם שני בּניו של מַר רבּינס. הבּכוֹר, נַער בּן ארבּע עֶשׂרה, צהוֹב־שׂיער וּכחוֹל־עֵינַיִים כּאִמוֹ, ניגש אֶל הזקנה בּרגל ישרה, שאל אֶת אָביו בּדרךְ־הילוּכוֹ בּקוֹל אָדם מתוּן ודייקן, הרוֹצה לָדעת בדיוּק אֵת אשר לפניו: “הזאת היא האֵם הזקנה?” – ועמד ונשק לה מתּוֹךְ קרירוּת מַעשית, כּאִיש מנוּמס, היוֹדע לקיים אֶת חוֹבתוֹ בּשעתה. וּכנגדוֹ הצעיר, נַער כּבן עֶשׂר, בּעל עֵינַיִים שחוֹרוֹת ושׂוֹחקוֹת כּאָביו, התרגש והאדים כּוּלוֹ, בהרגישוֹ על צוָארוֹ את ידיה הצנוּמוֹת והרוֹעדוֹת של אִמוֹ־זקנתוֹ, שבּאה אליהם מעֵבר לים.

– שניהם גוֹיִים! גוֹיִים גמוּרים! – העיד עליהם אביהם בּבת־צחוֹק של אִיש מאוּשר. – אֵינם יוֹדעים אפילוּ מלה יהודית אֶחָת. נַערי אמריקה, עליִךְ לָדעת!

הזקנה ישבה לפני בּני־משפּחתּה החדשים בּטרקלין הנאֶה מרוּחקת וּמַחרישה, הבּיטה בּלב מהסס אֶל בּרק העוֹשר הזר אשר מסביב, החזיקה בּאֶצבּעוֹתיה הנקשוֹת והרוֹעדוֹת בּצרוֹרה המוּנח לרגליה, כּמבקשת בּוֹ סעד וסיוּע בּסביבה נכרייה זוֹ. בּני־הבּיִת עמדוּ לפניה ושתקוּ אַף הם, התבּוֹננוּ מתּוֹךְ ציפּייה סַקרנית אֶל הזקנה הקטנה וּקמוּטת־הפּנים, שנראתה פּה משוּנה כּל־כּךְ בּשביסה אשר לראשה וּבמַלבּוּשה הנוֹשן, הרחב והשחוֹר. דוֹמה היה, כּאִילוּ סרה זוֹ אל הבּיִת רק לרגע, ועוֹד מעט תּקוּם ותקח את צרוֹרה ותלךְ מפּה אֶל המקוֹם אשר משם בּאה. הראשוֹן, אשר הפריע את הדוּמייה, היה הנַער הבּכוֹר, הלָה פּרש מן החבוּרה, כּמי שקצה נַפשוֹ בּכל העניין הזה, התהלךְ רגָעים אחָדים בּחדר בּעֵינַיִים נשׂוּאוֹת אֶל התּקרה, וּפתאוֹם ניגש אֶל הקיר וטפח עליו בּכף ידוֹ טפיחָה נמרצת.

– זבוּב! – קרא כּאִילוּ מתּוֹךְ נזיפה אֶל בּני־הבּיִת הנבהלים, בּבארוֹ להם אֶת פּשר המַעשׂה אשר עשׂה.

כּשנשארוּ שניהם בּחדר לבדם, הרימה הזקנה את ראשה אֶל בּנה, וּבחנה אוֹתוֹ שעה קלה בּעֵיניה הכּבוֹת באֵין אוֹמר וּדברים. אַחַר־כּךְ נשתּרבּבוּ שׂפתיה ועֵיניה מלאוּ דמעוֹת:

– אבל מַה תֹּאמַר, ראוּבלי, למַכאוֹב כּמַכאוֹבי? מתה, מתה עלי גם שפרהלי… בּת אַחַת נשארה לי מכּל מַחמַדי, ולָקח גם אוֹתה אלוֹהים… כּוּלָם, כּוּלָם הלכוּ ממני, ונשאַרתּי אני לבדי, כּחרס הנשבּר… והוּא חתני, אוֹי ואבוֹי לשנוֹתי, לא המתּין אפילוּ שנה אַחַת וּמיהר ולָקח לוֹ אַחרת, אֵם חוֹרגת ליתוֹמי בּתּי העלוּבים. כּלוּם יכוֹלתּי לראוֹת כּל זאת בּעֵינַי?… והנה בּאתי אֵליךָ, בּני. קראת לי – וּבאתי. כּי מי יֶש לי עוֹד בּעוֹלָמי, בּעווֹנוֹתי הרבּים?… נשׂאתי אֶת עצמוֹתי הזקנוֹת לאמריקה, אַף כּי אלוֹהים יוֹדע את לבּי, כּמה קשה לי להיוֹת למַעמסה עליךָ ועל אִשתּךָ ועל ילָדיךָ שיִחיוּ, אשר גם את לשוֹנם לא אָבין…

אַל־נא, אַל־נא, אִמא! אַל־נא, יקירתי! – התרגש מַר רבּינס, ישב ליד אִמוֹ והחליק לה על שכמה הכּפוּף בּרחמים רבּים. – חָלילָה לָךְ… אַדרבּה, להיפךְ… שנינוּ, אני עצמי וגם היא, כּלוֹמַר פלוֹרנס, נכוֹנים אָנוּ בּכבוֹד גָדול!… הנה תּתרגלי אֵלינוּ ועוֹד תּשׂבּעי נַחַת ממנוּ. אָמנם אֵינה דוֹמה אמריקה ליוּרוֹפּ. הרבּה דברים נראִים פּה מתּחילָה שלא כּדרכּם… אבל הלא לכךְ היא אמריקה! אמריקה, עליִךְ לָדעת, אִמא יקירה, שוֹוָה בּכּל. משלמת היא בּיד רחָבה. יֶש לָה לאמריקה די והוֹתר!

מַר רבּינס קם מעל הכּיסא, עישן סיגָרה, העמיק ידיו בּכיסי מכנסיו, התמַתּח בּכל מלוֹא קוֹמתוֹ, הבּיט אֶל אִמוֹ הזקנה בּעֵינַיִים מַבריקוֹת ודיבּר בּחוֹם:

– היוֹדעת אַתּ, אִמא יקירתי, כּי אִיש עשיר אני פּה, תּוֹדה לָאֵל? לכמה, סבוּרה אַתּ, עוֹלה הוֹני עכשיו, הא, אִמא?

הלא לָךְ מוּתּר לגלוֹת את הסוֹד. חוֹששני, שבּמאָה אֶלף לא תּקני אוֹתי כּיוֹם הזה! אִם נַרצה אֶת זה לכסף יוּרוֹפּ – לכמה יעלה אֵיפוֹא הדבר? ועדיִין לא הבאתי בּחשבּוֹן אֶת הבּיִת הזה עם הגן והכּלים והתּכשיטים – כּוּלָם שלי הם! בּעֶצם ידי עשׂיתים! בּעֶשׂר אֶצבּעוֹתי אֵלה! אָמנם מַיִם רבּים עברוּ על ראשי עד אשר הגעתּי לעמידתי זאת!…

וּמַר רבּינס עמד לסַפּר לפני אִמוֹ הזקנה בּרגש של נצחוֹן את פּרשת התּלָאוֹת, אשר מצאוּהוּ בּשנים הראשוֹנוֹת לבוֹאוֹ לאמריקה, ואֵת כּל המַעשׂה אשר עשׂה עד הגיעוֹ למַעמדוֹ הנכוֹן כּיוֹם הזה. והאֵם הזקנה ישבה כּפוּפה ונפעֶמת והקשיבה בּפנים עגוּמים וּמגחכים לא אֶל דבריו, אֶלָא אֶל קוֹלוֹ, שהלךְ ונצטלל ונתבּרר לה יוֹתר ויוֹתר ונשמַע לאָזניה הכּבדוֹת מזוֹקן כּקוֹל ידוּע ויקר מימים רחוֹקים: קוֹל בּעלָה, קוֹל בּעלָה המת לכל טעמיו וּתנוּעוֹתיו!

שמוֹנה עֶשׂרה שנה!… – דיבּר הבּן מרוֹב רגשוֹתיו, בּהַשיבוֹ מפּיו את עשן הסיגָרה אֶל התּקרה. – כּמה הרפּתקאוֹת עברוּ על ראשי מאָז ועד עתּה!… היוֹדעת אַתּ, אִמא יקירתי? בּוֹאי וּראִי, כּמה משוּנה הדבר הזה, חי נַפשי… נזכּר אני עתּה… בּימים הראשוֹנים, כּשהיִיתי חַי פּה על לחם ודג מלוּחַ ונוֹשׂא עדיִין אֶת נַפשי לָשוּב הבּיתה, היִיתי שוֹכב על משכּבי בּלילוֹת, חוֹשב מַחשבוֹת וּמציֵיר לעצמי, כּיצד אָשוּב אֶל אַבּא ואִמא לָנוּחַ קצת, כּיצד אֵשב בּעֶרב אֶל המיחַם לסַפּר לָכם דברים רבּים, אשר ראִיתי ואשר עוּניתי פּה בּנכר, בּימי עניִי וּמרוּדי… ימים ושנים שמַרתי בּלבּי את הדברים ההם… אַךְ מאָז עברוּ מַיִם רבּים, והכּל נשתּנה ונתחַלף. וּבינתיִים מת גם אַבּא… והנה בּאת אַתּ היוֹם אֵלי לאמריקה, הבאתיךְ, תּוֹדה לָאֵל, בּמַחלקה הראשוֹנה, אֶל הבּיִת הזה, עם רהיטים יקרים, עם תּכשיטים, עם… עם… כּל טוּב… ועכשיו, כּשאני רוֹצה לזכּוֹר את כּל הדברים ההם, לא אוּכל להעלוֹתם על זכרוֹני בּשוּם אוֹפן… וואֶל, נַאטהינג דוּאִינג… ¹ שכחתּי הכּל… אֶת העיקר שכחתּי…

בּפתח החדר נראתה מרת רבּינס, והיא מַישירה את משקפיה לעֵיניה ושוֹאֶלת, בּלי פּנוֹת אֶל שוּם אִיש, בּנעימוּת קרירה:

– אוּלי רוֹצה אֵם לאכוֹל? השוּלחָן ערוּךְ.

– רוֹצה אַתּ לאכוֹל, אִמא? – חָזר מַר רבּינס על שאֵלת אִשתּוֹ.

– לא, בּתּי, אֵינני רעֵבה, – ענתה הזקנה וּפנתה אֶל כּלָתה בּחיבּה גלוּיה.

– אִם אֵם רוֹצה לאכוֹל, אֵין לה לירוֹא, – הֵרַכּה בּעלת־הבּיִת אֶת קוֹלָה. – עשׂינוּ בּבּיִת הכּל כּשר.

הזקנה הרימה אֵליה את עֵיניה בּתמהוֹן.

פלוֹרנס אוֹמרת… – עמד הבּן להסבּיר לאִמוֹ, כּשהוּא מעיף בּאִשתּוֹ עֵינַיִים מתרעמוֹת־מתחַננוֹת. – כּלומַר, כוונתה של פלוֹרנס היתה, כּי בּביתנוּ הרי הכּל… כּלוֹמַר, כּי… כּי נוֹהגים אנַחנוּ בּביתנו כּיהוּדים גמוּרים… כּלוֹמַר, כּי מַאכלנוּ הוּא כּשר… סטריקטלי כּשר…² אֵין לָךְ לחשוֹש חָלילָה לשוּם דבר…

– חַס ושלוֹם! – התחַלחלָה הזקנה.

 

ב    🔗

את אַרגז הספרים העמידוּ בּחַדרה הקטן של הזקנה, שיִיחדוּ לה בּפינַת הבּיִת, סמוּךְ לחדר הילָדים. הזקנה עמדה לטפּל בּאַרגָז בּפנים נכלָמים ודוֹממים, פּתחה אוֹתוֹ לעֵיני שני נכדיה, פּישפּשה והוֹציאָה מבּין הספרים הגדוֹלים והישנים שני סידוּרי־תפילה קטנים חדשים והוֹשיטה אוֹתם לידי הנערים בּרמיזה אִילמת. הנַער הבּכוֹר פּתח את הספר הקטן והזר ועיֵין בּוֹ בּלא אֵימוּן, וּמיד חָזר והניחוֹ בּאַרגָז בּתנוּעה של בּיטוּל, כּאָדם האוֹמר: “מַה יוֹשיעֵני זה?” ורק אָחיו הקטן היה שׂבע־רצוֹן ממַתּנַת הסבה: כּשקיבּל את הסידוּר, מיד יצא אִתּוֹ אֶל חַדרוֹ, וכעבוֹר רגָעים שב, ניגש אל הזקנה, הראה אוֹתה בּאֵין אוֹמר וּדברים, כּי מַתּנתה יקרה לוֹ – הוּא כּרךְ את הספר הקטן בּתכריךְ נייר צהוֹב; בּשעת מַעשׂה הבּיט אֵליה בּעֵינַיִים מאִירוֹת מטוּב־לב. הזקנה החליקה לוֹ על ראשוֹ המגוּלה בּגיחוּךְ נוּגה, כּמוֹ שמַחליקים ליֶלד חָביב מילדי הגוֹיִים.

את מנוֹרוֹת־הכּסף קיבּלה מרת רבּינס מידי חמוֹתה בּתנוּעת־ראש קלה ואָמרה: “יפה!”. למחר מצאה הזקנה אֶת המנוֹרוֹת על שוּלחַן חַדרה, כּשהן מצוּחצחוֹת וּמַבהיקוֹת כּחדשוֹת ונרוֹת־שעוָה נעוּצים בּהן. מַר רבּינס הסבּיר אַחַר־כּךְ לאִמוֹ בּבת־צחוֹק של התנַצלוּת, כּי המנוֹרוֹת הלָלוּ הבּאוֹת מיוּרוֹפּ אֵין זיווּגָן עם כּלי־בּיִת אמריקאִיים עוֹלה יפה. אָמנם הוּא עצמוֹ אֵינו מַשגיח בּדברים אֵלוּ, אבל היא, כּלוֹמַר פלוֹרנס, מַקפּידה על סדרי הבּיִת בּמאוֹד מאוֹד. על כּל פּנים, הלא היא בּעלת־הבּיִת, וילידת המקוֹם, ויוֹדעת בּנוֹסַח אמריקה יוֹתר מכּוּלָנוּ. נַאטהינג דוּאִינג!…

בּימים הראשוֹנים הוֹליךְ הבּן אֶת אִמוֹ בּכל פּינוֹת בּיתוֹ, הוֹרידה אֶל המַרתּף, הראָה אוֹתה אֶת הכּלים הנאִים אשר ממַעל ואת התּנוּרים הנפלָאִים אשר מתּחת, לימדה פּרק בּשימוּש הפּחָם להסקה וּבהכנת מַיִם רוֹתחים, וּבדרךְ־הילוּכוֹ קרא בּמחיר כּל דבר ודבר והרצה אוֹתוֹ תּוֹךְ־כּדי־דיבּוּר לכסף “יוּרוֹפּ”. ואָז נהגה והביאה גם אֶל גנוֹ, מנה לפניה אַחַד אֶחָד את גידוּלָיו ואת נטעיו ואת גדר־השׂיחים אשר לוֹ – כּוּלָם מַעשׂה ידיו להתפּאֵר. הימים היו ימים מעוּננים בּשלהי קיִץ, וּמכּל מַעשׂי ידיו של מַר רבּינס לא נשתּיירוּ בּגן הקטן אֶלָא נטעֵי עֵצים רכּים, שכּבר התחילוּ להשיר את עליהם, וצמחי חַסה שלא נַעשׂוּ יפים, הנעוּצים פּה ושם בּגוּמוֹת הערוּגוֹת החרבוֹת. מַר רבּינס נוֹכח מיד, כּי בּעצמוֹ של דבר עדיִין אֵין לוֹ פּה מַה להראוֹת, ואוּלָם הבטח הבטיחַ אֶת אִמוֹ, כּי כּעבוֹר עֶשׂר אוֹ עֶשׂרים שנה יעלה ויִצמַח הגן הזה כּפרדס נהדר. וכאשר יִבנוּ בּשכוּנה זוֹ מסילת־בּרזל מתּחת לָאדמה – אָז יִגדל מחיר הבּיִת עם הגן פּי־עשׂרה. בּכסף יוּרוֹפּ יעלה אֵיפוֹא הסַךְ הזה בּעֶרכּךָ לחתיכה הראוּיה להתכּבּד!… הזקנה שמעה את הדברים הזרים והרחוֹקים האֵלה, ניענעה ראשה לעוּמַת בּנה הצוֹלחַ והמאוּשר בּגיחוּךְ נוּגה וּמיַתּר והתּבּוֹננה על סביבוֹתיה מתּוֹךְ עגמַת־נפש רבּה. בּיתוֹ של מַר רבּינס נמצא בּאַחַד הפּרבּרים החדשים מחוּץ לָעיר, בּמקוֹם שוֹקט ושוֹמם, וּמאַחרי הגן, מתּוֹךְ הערפל הקל, נשקפה עזוּבת שׂדוֹת חשׂוּפים וּדרכים מאוּבּקוֹת, הנמשכים והוֹלכים למרחַקי יערים מַשחירים – רחבוּת שוֹממה ונכרייה ללב מיצר וּבוֹדד.

אַחַר־כּךְ התחיל מַר רבּינס לנסוֹע העירה מדי יוֹם בּיוֹמוֹ לרגל עסקיו, והזקנה תּעתה בּחדרים המפוֹאָרים, כּפוּפה ודוֹאֶגת, כּמבקשת דבר שאָבד לה. אוֹ שהיתה יוֹשבת שעוֹת רצוּפוֹת אֶל שוּלחַן חַדרה וּמעפעֶפת בּעֵיניה הדוֹעכוֹת לעוּמַת מנוֹרוֹת־הכּסף המצוּחצחוֹת, המַבריקוֹת בּברק עתּיק וּמשוּמר מימים רחוֹקים. מן החדרים הסמוּכים השוֹקטים הגיע לפעמים קוֹלָה של מרת רבּינס בּדבּרה עם המבשלת – קוֹל קפּדני ותקיף של שׂוֹררת בּביתה. פּעמים היוּ נכנסוֹת אֵצל בּעלת־הבּיִת שכנוֹתיה הצעירוֹת לבקרה, ואָז נשמַע ללא הפוּגָה קוֹל דברים עליזים וּצחוֹק זר צוֹהל, שהחריד את הזקנה מהירהוּרי־יגוֹנה וּבילבּל את המַראוֹת והחלוֹמוֹת, המרחפים לפניה בּחָזוֹן רחוֹק.

פּעם אַחַת, כּשתּעתה מחדר אֶל חדר, נכנסה בּחשאי למיטבּח, אֶל המבשלת הכּוּשית, עמדה רגע בּפּתח כּחוֹככת, כּמי שנכנס למחיצה זרה וּבלתּי־בּטוּחָה. האִשה הכּוּשית הסבּירה לה פּנים שׂוֹחקוֹת מטוּב־לב, חָשפה את שיניה הלבנוֹת המַבהיקוֹת, הגישה לה כּיסא ורמזה לה מתּוֹךְ יִראַת־הכּבוֹד לָשבת. הזקנה התבּוֹננה רגָעים אחָדים בּסַקרנוּת רבּה אֶל שחרוּרית־פּניה הנוֹצצת של הכּוּשית השמנה, שנראתה לה מקרוֹב כּחזיוֹן־פּלא. אַחַר־כּךְ נתנה את לבּה מתּוֹךְ אוֹתה סַקרנוּת להתבּוֹנן אל דרכי עבוֹדתה. וּפתאוֹם ראתה דבר זר וּמַבהיל, שזיעזע את נַפשה עד היסוֹד. נבוּכה ונסערה, בּעֵינַיִים מַחשיכוֹת, יצאה מן המיטבּח. מגוֹדל הבּהילוּת לא מצאה את הדרךְ אל דלת חַדרה, פּתחה דלת אַחרת ונתקלה שם בּכלָתה, שעמדה מפוּרכּסת וחצייה ערוּמה לפני הראִי והידקה לגוּפה את המחוֹךְ. זוֹ הפנתה אֵליה את עֵיניה הקרוֹת בּתמהוֹן וקראה קשוֹת:

– מה רצוֹנה של אֵם בּכאן?

באוֹתוֹ עֶרב, בּשעת הסעוּדה, לא טעמה הזקנה כּל מַאכל על השוּלחָן, השתּמטה מפּני בּנה בּהתנַצלוּת, כּי חָשה היא בּראשה. ואוּלָם כּשעברוּ יוֹם ויוֹמַיִים והאֵם סירבה לאכוֹל, נבהל מַר רבּינס ונכנַס לחַדרה לחקוֹר לפשר הדבר. ואָז התחילה פּתאוֹם לבכּוֹת וּלהתחַנן לפניו, כּי יִתּן לה רשוּת להחיוֹת את נַפשה בּביתוֹ בּמַאכלי־חָלָב בּלבד, אוֹ כּי ירחם על שאֵרית ימיה וישיב אוֹתה דרךְ הים למוֹלדתּה ולעיירתה.

– לא אוּכל, בּני, לא אוּכל לעמוֹד בּזה… – בּכתה הזקנה בּקול נחלָש. – כּמה עוֹד נשאַר לי לחיוֹת בּעוֹלָמי? לא אוּכל, בּני, להעביר על טבעי…

– אבל מה ראִית שם? – תּמַה מַר רבּינס, כּוּלוֹ נבוֹךְ. – דוֹמה, שעשׂינוּ הכּל כּשר… אפילוּ כּלים חדשים קנינוּ… סטריקטלי כּשר…

– בּוַדאי כּשר, בּני… וכי מה אני אוֹמרת חָלילָה? אבל לא אוּכל להעביר על טבעי, לא אוּכל, ראובלי…

עד חצוֹת הלילה נשמַע מחדר־משכּבם של בּעלי־הבּיִת קוֹל דברים וּטענוֹת – קוֹל־הסוֹפּראנוֹ הנמרץ והמפקד של מרת רבּינס, וּלעוּמתוֹ קוֹל־הבּאריטוֹן הרךְ, הנכנע והמתחַנן, של מַר רבּינס. וּלמחר בּבּוֹקר בּא מַר רבּינס אֶל חדר אִמוֹ בּפנים צוֹהלים, מגוּלָחים ורענַנים, כּדרכּוֹ:

– וּבכן, אִמא יקירה, הכּל אוֹלראַיט! וכי מַה סבוּרה היִית, שבּאת אֵלי לאמריקה לרעוֹב חָלילָה? אָכן תּכלית נאָה היא זוֹ, בּי נשבּעתּי!… בּקיצוּר, אִמא יקירתי, הכּל נתיישב בּעֶזרת השם יִתבּרךְ על הצד היוֹתר טוֹב! מן היוֹם הזה והלאה תּבשלי לָךְ את ארוּחָתךְ כּחפצךְ וּכטעמךְ. בּשׂר כּשר ניתּן לָךְ מן המוּבחָר, כּשר לכל הדעוֹת, עם חוֹתמת כּשרה – ואַתּ עשׂי בּוֹ כּכל אַוַת נַפשךְ: מלחי לָךְ, הדיחי לָךְ, בּשלי לָךְ ואִכלי להנאָתךְ!

וּמאָז התחילה הזקנה להכין את סעוּדתה לעצמה. בּוֹשה וַאשמה עמדה בקרן־זוית חבוּיה בּמיטבּח, מצמצמת עצמה וּמַאפילָה על מלאכתּה, וטיפּלָה מתּוֹךְ יגוֹן אִילם בּארוחַת־יוֹמה. אַחַר־כּךְ התבּוֹדדה בּחַדרה לפני קערתה, יוֹשבת ותוֹהה עליה שעה ארוּכּה בּלי נוֹע.

כּשהתקדש ליל ראש־השנה, חָבש מַר רבּינס לראשוֹ צילינדר חָדש שקנה לכבוֹד אִמוֹ, קרא לשני נעריו, וכוּלָם הלכוּ עם הזקנה אל בּית־הכּנסת.

– כּסבוּרה אַתּ, אִמא, שזה הוּא בּית־הכּנסת של עיירתנוּ? – התפּאֵר הבּן בּדרךְ הליכה לפני אִמוֹ. – הנה תּראִי, מַה טיבם של בּתּי־הכּנסיוֹת, שקוֹלוּמבּוּס בּוֹנה ליהוּדיו בּאמריקה. חַייִךְ שבּית־כּנסת כּזה לא תּקני בּחצי מיליון!…

דחוּקה בּתוֹךְ קהל רב וצפוּף, הדוּר וּמַבהיק בּמַלבּוּשים יקרים, ישבה הזקנה הקטנה ליד בּנה בּלבוּש־החַג הרחב, הלָבן־כּתמתּם, בּשביס־המשי המסוֹרג על־גבּי הפּאה הנכרית וּבעגילים העתּיקים המתנוֹעעים בּאָזניה. בּישיבתה זוֹ הפנתה את ראשה הרוֹעֵד לכל העברים, הבּיטה בּעֵינַיִים תּוֹהוֹת, ראתה סביבה המוֹן גברים רחבי־כתפיִים, כּרסניים, בּעלי פּנים שמנים, חילוֹניִים ונהנים מעצמם, ראתה נשים בּריאוֹת־בּשׂר, עדוּיוֹת וַחשׂוּפוֹת צוָאר, מַבריקוֹת בּזהב שיניהן, שמעה דיבּור זר, שאוֹן חילוֹני עליז, צחוֹק רם, הפּוֹרץ מגרוֹנוֹת שׂבעים וּמלבבוֹת בּוֹטחים ושאנַנים. מרחוֹק, ממַעל לראשי הקהל, נגלָה החַזן בּלבוּשוֹ הלָבן, המשוֹררים התייצבוּ בּמַקהלָה בּכוֹבעֵיהם השחוֹרים, כּאַנשי־חַיִל בּמַערכה, פּצחוּ רינה זרה וקרה, ששטפה והלכה הרחק מן הלב. בּחוֹם האַויר הדחוּס כּאִילוּ נשבה רוּחַ קרה של חוֹל, והאוֹרוֹת הבּהירים של מנוֹרוֹת־החַשמַל כּהוּ והוּעמוּ. הזקנה ישבה לפני המַחזוֹר הישן והבּיטה אֶל דפּיו המכוּרכּמים בּפנים אִילמים ושוֹממים. כּל חרדת־הקוֹדש לקראת ימי־התּשוּבה הנוֹראִים, אשר תּקפה אוֹתה בּבדידוּתה בּנכר בּיֶתר עוֹז, פּגה פּתאוֹם מאֵליה. נַפשה נתערטלה ונתרוֹקנה, והיא עצמה עֵיניה, היתה כּמתעלפת, שקעה בּחשכת תהוֹם רבּה.

– אֵין אלוֹהים פּה… – נישׂא בּמוֹחָה המַשמים רעיוֹן קר מַחריד־לב. – אֵיננוּ, אֵיננוּ…

אַחַר־כּךְ, כּאשר ישבוּ בּביתוֹ של מַר רבּינס אֶל סעוּדת־עֶרב של חַג והתחילוּ לצלצל בּכפּוֹת־הכּסף, התחַמקה הזקנה בּחשאי מחדר־האוֹכל, נרדפת מריחַ הלפתּן החַם והשמן, שהיה לה עתּה לזרא עד מַחנק־נפש. פּרשה לחַדרה הקטן, התייצבה שם לפני החַלוֹן, הנשקף אֶל חשכת שׂדוֹת דוֹממים ואֶל שמַיִים אפלים וריקים, עמדה כּשבוּיה לפני חַלוֹן כּלאָה הנידח, כּוּלָה קוֹפאת בּתפילה אִילמת, בּלא כּוונה וּבלא דברים, ערוּכה לאֵל רחוֹק ונעלם מעֵבר לימים, בּעיירתה הרחוֹקה.

 

ג    🔗

הגיעוּ ימי־סתיו קוֹדרים וּגשוּמים עם לילוֹת ארוּכּים ושוֹממים, והזקנה הרגישה יוֹתר ויוֹתר בּבדידוּתה הקוֹדרת. חַלוֹן חַדרה נשקף אֶל חָצר גדוּרה, צרה וַארוּכּה, שבּה היוּ מתייבּשים בּגדי־לָבן מכוּבּסים, תּלוּיִים שוּרוֹת־שוּרוֹת בּחבלים מתוּחים. הזקנה ישבה שעוֹת ארוּכּוֹת אֶל החַלוֹן, הציצה אל שוּרוֹת הלבנים, המנַפנפים בּאַויר הכּהה, והירהרה על שאֵרית ימיה, העוֹברים עליה בּמקוֹם זר וּמוּזר ללא קרבת אלוֹהים ואָדם, ללא חסד וחנינה לנַפשה האבלה. פּעמים היתה מנַמנמת בּישיבתה זוֹ, וּסביבה מרחפים בּעלָטה המוֹן דמוּיוֹת וּצלָלים נשכּחים מימי העבר הרחוֹק, וּבעלָה מתהלךְ בּתוֹכם בּקוֹמתוֹ הזקוּפה וּבזקנוֹ השחוֹר, ניגש אל גיגית המַיִם אשר בּפּרוֹזדוֹר ליטוֹל את ידיו, ושב וּמתהלךְ בּעלָטה וּמזמר תּפילָתוֹ בּהמייה מתוּקה, קרוֹבה ועגוּמה, המרמזת על מנוּחַת־עוֹלָמים.

וּבבית בּנה נפל דבר חָדש בּימים ההם. מַר רבּינס קנה לעצמוֹ אַבטוֹמוֹבּיל, וכל הבּיִת נתעוֹרר לחַיִים חדשים לרגל המאוֹרע הגָדוֹל. הכּל לימדוּ ידיהם להנהיג אֶת המכוֹנית: הבּעל ואִשתּוֹ, וּשני אַחיה של מרת רבּינס הגָרים בּשכוּנתם, ושוּתּפוֹ של מַר רבּינס, שבּא פּעמים אחָדוֹת מן העיר לראוֹת אֶת החידוּש בּעֵיניו. מַר רבּינס עצמוֹ התהלךְ כּל הימים בּזרוֹעוֹת חשׂוּפוֹת עד המַרפּקים וּבפנים מפוּחָמים וּמַבהיקים, כּוּלוֹ עסוּק וטרוּד בּאָשרוֹ החָדש, כּאִיש אשר ההצלָחָה פּתחה לוֹ אֵת כּל צינוֹרוֹת השפע וידיו קצרוֹת מקבּלו בּבת אֶחָת. פּעם אַחַת נכנַס אֶל חדר אִמוֹ הזקנה בּפנים צוֹהלים מתּוֹךְ נצחוֹן:

– היוֹם כּמעט הרגתּי אִיש בּמכוֹניתי… ואַתּ, אִמא יקירה, עדיִין יוֹשבת סגוּרה וּמסוּגרת בחַדרךְ ואוֹמרת בלבּךְ, כּי מלבד כּוּתּנוֹת וּפוּזמקאוֹת של נשים ותחתּוֹנים לבנים אֵין אמריקה מַצמיחָה כּלוּם… חַכּי כּמעט רגע – הבה אֶלמד את תּוֹרת בּעלי־עגָלָה על־בּוֹריה, אָז אֶקחךְ עמי ואַראֵךְ את חמדת האָרץ הזאת!…

בּערבים היוּ אוֹרחים מתכּנסים לבּיִת, שכנים וּשכנוֹת, רוּבּם זוּגוֹת צעירים. היוּ יוֹשבים מסוּבּים לשוּלחָן, שוֹתים תּה וּמשׂחקים בּקלָפים עד שעה מאוּחרת. המנַצחת על המלָאכה היתה מרת רבּינס, שבּשעת משחַק הקלָפים נשתּנתה כּוּלָה ולא ניכּר מַראֶיה כּלָל: פּניה נתלהבוּ והאדימוּ, עֵיניה הכּחוּלוֹת בּערוּ בּאֵש זרה וּזכוּכיוֹת משקפיה נתערפּלוּ. בּשעת שתיית התּה קראוּ גם את הזקנה מחַדרה אֶל השוּלחָן. כּדי להנוֹת את אִמוֹ, פּתח מַר רבּינס את הגראמוֹפוֹן וערךְ עליו את התּקליטים היהוּדיים. מתּוֹךְ לחישת המכוֹנה נשמעוּ שירי בּדחָנים יהוּדים, נגינוֹת כּלי־זמר לחתוּנה, זמירוֹת המשׂחקים בּתיאַטראוֹת יהוּדים, וּבתוֹכם גם תּפילת כּל־נדרי. הזקנה ישבה בּתוֹךְ החבוּרה הזרה בּפנים נכנעים וּמבוּיישים, הקשיבה בתהייה אִילמת אֶל הקוֹלוֹת והניגוּנים הידוּעים, הבּוֹקעים ועוֹלים מתּוֹךְ לחישה צרוּדה, ושיותה לעצמה דמוּת־דיוֹקנוֹ של אוֹתוֹ היהוּדי האוּמלָל, שנחבּא אֶל כּלי־הקסמים, עשׂה את התפילה הקדוֹשה מין זמר למוֹשב־לצים, מכר את נַפשוֹ לשׂטן בּאגוֹרת־כּסף…

בלילות התהפּכה הזקנה על משכּבה בּנדוּדי־שינה וּבחלוֹמוֹת קשים. פּעם אַחַת ראתה בּחלוֹמה את עיר־מוֹלדתּה הקטנה בּמַראֶה חָדש: כּוּלָה בּנוּיה בּתּים חדשים וזרים, הנמשכים והוֹלכים למרחַקים. תּוֹעה היא בּרגליים כּוֹשלוֹת בּרחוֹב אָרוֹך וצר וּמבקשת אֶת בּיתה, בּמקוֹם שם יוֹשב בּעלה וּמחַכּה לה, אַך מימינה וּמשׂמאלָה מנַפנפים לבנים מתייבּשים וּמכסים מפּניה את אוֹר היוֹם. והנה היתה עלָטה, וּבתּה בּאה ממרחַק הגָן, רוֹמזת וקוֹראת לה, כּי תּבוֹא אַחריה. שם, שם תּמצא מנוֹחַ לרגליה הכּוֹאבוֹת! והיא עפה בּמכוֹנית, עפה וצוֹעֶקת אֶל בּתּה בּכל מַאמצי כּוֹחָה, כּי תּעמוֹד רגע, רק רגע אֶחָד, כּי בּלתּה תֹּאבד דרךְ בּתוֹךְ הכּוּתּנוֹת והפּוּזמקאוֹת הרבּים. וּבעוּפה – והנה המכוֹנית מתחַמקת מתּחתּיה, והיא נוֹפלת בּכל גוּפה על אַרגז מחוּשק בּרזל, שהוֹשלךְ החוּצה. “אַרגז הספרים!” – קוֹרא מאַחריה קוֹל גוּלגוֹלת אַחַת הצפה בעלָטה, גוּלגוֹלת המכשף היהוּדי, המזמר כּל־נדרי, והקוֹל מעוֹרר זוָעה, כּמאַיֵים וּמבשׂר רעה קרוֹבה.

מתּוֹךְ חלוֹמוֹת אֵלה היתה מתעוֹררת בּדוּמיית הלילה, שוֹכבת בפחד אִילם בּתוֹךְ החשיכה ותוֹפסת בּבהירוּת מַבהילה אֶת המרחָק הנוֹרא, המַבדיל בּינה וּבין העיירה הנעלָמה, ותוֹפסת אֵת כּל מוֹראָה של התּהוֹם, שנפתּחָה לפניה בּערוֹב יוֹמה.

פּעם אַחַת, בּבוֹקר מעוּנן, נכנַס בּנה לחַדרה בּפנים מגוּלָחים למשעי וּבשׂוֹרה בּפיו: לאֶחָד ממַכּיריו, היוֹשב לא־רחוֹק מפּה, מת אָביו הזקן, והרי אַנשי השכוּנה עוֹרכים לוֹ לוָיה נהדרה. הוּזמנו שנים עשׂר אַבטוֹמוֹבילים! וּמאַחַר שמרת רבּינס אֵינה אוֹהבת דברים כּאֵלה, לפיכךְ בּא להציע לפני אִמוֹ, כּי תּסע היא אִתּוֹ בּמכוֹניתוֹ ללוָית המת. ראשית, תּזכּה בּמצוָה גדוֹלָה: הנפטר יהוּדי חָסיד היה. אָמרוּ עליו, כּי מיוֹם בּוֹאוֹ לאמריקה לא בּא אֶל פּיו כּל אוֹכל, חוּץ מלחם וּבצלים. שנית, רוֹצה הוּא לכבּדה פּעם אַחַת בּנסיעה בּמכוֹניתוֹ. ודרךְ־אַגב תּראֶה בּעֵיניה בּית־קברוֹת יהוּדי בּאמריקה.

– בּית־קברוֹת יהוּדי?… – שאלה הזקנה ונבהלה מאוֹד ותמהה על עצמה, שבּכל ימי היוֹתה פּה לא העלתה על דעתּה אפילוּ פּעם אַחַת עניין גָדוֹל וחשוּב כּזה. את העיקר הסיחה מלבּה!

– סאֶמאֶטרי יִיקרא לָזה פּה, – הסבּיר לה הבּן בּנַחַת. – כּדאי יִהיֶה לָךְ לראוֹת את המַצבוֹת, שיהוּדי אמריקה מַציבים לעצמם על קבריהם! מוֹצאת אַתּ פּה מיני מַצבוֹת, הבּנוּיוֹת כּבתּים נהדרים ועוֹלוֹת, בּלא גוּזמה, לעשרוֹת אלָפים!

הזקנה לָבשה את מַלבּוּשה הרחב, שׂמה את השביס השחוֹר על ראשה ויצאה בּפיק־בּרכּיִים אַחרי בּנה. כּשישבוּ בּמכוֹנית לנסוֹע אֶל מקוֹם הלוָיה, הפךְ מַר רבּינס את ראשוֹ אֶל אִמוֹ ואָמַר לָה:

– אַל תּיראִי ואַל תּפחדי, אִמא! בּטחי עלי, כּי לא תּאוּנה לָךְ כּל רעה. נַעשׂיתי בּעֶזרת השם, בּעל־עגָלָה מוּמחה מאֵין כּמוֹני!

לפני הבּיִת, שבּוֹ נמצא הנפטר, הבהיקה שוּרה ארוּכּה של אַבטוֹמוֹבּילים שחוֹרים מצוּחצחים. על המרפּסת הרחָבה וּבפּרוֹזדוֹר הפּתוּחַ עמדוּ חבוּרוֹת אנשים, דיבּרוּ בּיניהם בּנַחַת, צחקוּ, עישנוּ סיגָרוֹת עבוֹת. מַר רבּינס בּירךְ אֶת מַכּיריו לשלוֹם וטפח בּדרךְ־הילוּכוֹ לכל אֶחָד על שכמוֹ בּפנים שׂוֹחקות. הזקנה צימצמה עצמה ליד הדלת והמזוּזה, עמדה שחוּחָה והבּיטה אֶל הנאספים, הסוֹבבים אָנה ואָנה בּפנים חילוֹניִים – אוֹתם הפּנים השׂבעים, העגוּלים, הנהנים מעצמם. הנשים חוֹזרוֹת בּין הגברים מקוּשטוֹת וּמפוּרכּסוֹת, כּאִילוּ בּאוּ על יוֹם טוֹב. וּבעל־הבּיִת עצמוֹ, בּנוֹ של הנפטר, עוֹמד נשען אל הקיר, כּשידוֹ האַחַת נתוּנה בּכיס מכנסיו, וּמדבּר ארוּכּוֹת על־פּי הטיליפוֹן בּקוֹל שוֹקט וּבוֹטח. לא נשמַע קוֹל בּכי וּמספּד, לא נראָה שוּם סימן של אבלוּת – לוָיה משוּנה!

– הלָאוּ, מַארקוּסל! – בּירךְ מַר רבּינס את בּעל־הבּיִת בּטפיחת־יד על שכמוֹ, לאַחַר שזה כּילה לדבּר על־פּי הטיליפוֹן. – אָמנם מת הזקן, הא? צר לי מאוֹד, בּי נשבּעתּי!… ואַף־על־פּי־כן, בּאמת אָמרוּ: לוּא לא ימוּתוּ צעירים מאֵלוּ… שמַע־נא מַארקוּס, שמא רצוֹנךָ בּמוֹשב רךְ בּתוֹךְ מכוֹנית חדשה – ואֶקחךָ עם מרת מַארקוּס אֵלָי. המכוֹנית ריקה – רק אני ואִמי הזקנה.

– וכי אוֹמר אַתּה להוֹבילוֹ היוֹם לקברוֹת בּיחד עם אָביו? הנח לוֹ, הלא עדיִין עוּל־ימים הוּא! – התלוֹצץ אֶחָד מן החבוּרה, וכל העוֹמדים מסביב בּפּרוֹזדוֹר הריעוּ לעוּמתוֹ בּצחוֹק. בּעל־הבּיִת עצמוֹ חָשׂף אַף הוּא את שיני־הזהב. ואוּלָם מיד נזכּר, כּי לא נאֶה לוֹ לצחוֹק היוֹם יחד עם שאָר הבּריוֹת, והקדיר את פּניו מתּוֹךְ הבּעה של כּוֹבד־ראש.

נפתּחָה דלת החדר הסמוּךְ ונגלָה אָרוֹן אָרוֹך וצר, מעוּטף שחוֹרים וּמכוּסה פּרוֹכת ישנה וּדהוּיה עם מגן־דויד לָבן. מבּעד הפּתח נזדקר ראש יהוּדי בּמגבּעת קשה ועמוּקה, היוֹרדת עד לאָזניו, בּזקן צהוֹב, קשה וגָזוּז וּבעֵינַיִים קשוֹת ורוֹגזוֹת.

– נוּ? לָמה אַתּם מתמַהמהים, לָמה? –קרא היהוּדי בּקוֹל צרוּד וּמפקד, כּמי שהעוֹלָם ניתּן הפּעם כּוּלוֹ בּרשוּתוֹ. – אַיֵה הבּן? יביאוּ לכאן אֶת הטלית, את הטלית יביאוּ לכאן!…

הלוָיה היתה חטוּפה וּמבוֹהלת. האַבטוֹמוֹבּילים טסוּ בּזה אַחַר זה בּשוּרה ארוּכּה, עברוּ בּמרוּצה על־פּני רחוֹבוֹת שוֹממים ושׂדוֹת חשׂוּפים, ונראוּ כּמַחנה שדים שחוֹרים דוֹלקים אַחרי המת, הבּוֹרח מפּניהם. הזקנה התנוֹדדה יחידית בּמרכּבת בּנה, הציצה בּלב נעכּר בּעד החַלוֹן הקטן, ראתה במרחָק בּניינים קוֹדרים וזרים, גשרי־ברזל מתנַשׂאים בּאַויר המעוּנן, כּתלוּיִים על בּלימה, מַעשנוֹת בּתּי־חרוֹשת מַשחירוֹת בּערפל. אַחַר־כּךְ עברה הלוָיה בּסימטוֹת נידחוֹת, בּין בּתּים ישנים וּרעוּעים, נתקלָה בּשוּרוֹת ארוּכּוֹת של קרוֹנוֹת גדוֹלים, טעוּנים פּחָם, עצי־בניין, סמַרטוּטי־נייר. האַבטוֹמוֹבּילים האִיטו מרוּצתם והתנוֹדדוּ מתּוֹךְ קפיצה על־פּני אַבני כּביש עקוּר ומעוּקם. מחַצרוֹת הבּתּים נראוּ פּה ושם מַצבוֹת־אֶבן מוּצגוֹת לראוָה, מתנוֹצצוֹת בּזהב אוֹתיוֹתיהן – מַצבוֹת יהוּדיוֹת וּמַצבוֹת נכריוֹת עם צלָבים בּראשיהן. לבסוֹף נגלוּ שׂדוֹת־סתיו עֵירוּמים עם גבעוֹת וּבקעוֹת שוֹממוֹת, עם אִילנוֹת בּוֹדדים, העוֹמדים אבלים על שלכתּם.

הלוָיה עמדה. המלווים יצאוּ ממכוֹניוֹתיהם ועברוּ לאַט אַחרי נוֹשׂאֵי המיטה דרךְ שער־הבּרזל, שנפתּח לפניהם לָרוָחָה. משני עֶברי הדרךְ, המרוּצפת חָצץ דק, הלבּינוּ מַצבוֹת גדוֹלוֹת וּקטנוֹת עם כּתוֹבוֹת אַנגליוֹת על־גבּיהן. נשקפוּ פּה ושם אָהלי־שיִש בּנוּיִים לתפאֶרת.

– הרוֹאָה אַתּ, אִמא, אֵת כּל הנַעשׂה פּה? – אָמַר מַר רבּינס לאִמוֹ, בּהוֹליכוֹ אוֹתה בּזרוֹעה, כּמי שמוֹליךְ את חבירוֹ לסַיֵיר את נכסיו. – אָכן לא רע פּה כּלָל, בּי נשבּעתּי!

גשם דק התחיל מטפטף, והמתעסקים נחפּזוּ לעשׂוֹת את מלאכתּם. ליד הקבר הפּתוּחַ עמדוּ שני גוֹיִים פּוֹלָניים וּמַגריפוֹת בּידיהם, ולסתוֹתיהם המגוּלָחוֹת והדוֹרסניוֹת הבּיעוּ קרירוּת של בּוז לכל התּכוּנה הנכרייה אשר לפניהם.

– אחוֹז בּראשוֹ, יוּזש! – קרא האֶחָד אֶל חבירוֹ בּקוֹל זוֹעֵם, בּהראוֹתוֹ בּמַגריפה על ראש האָרוֹן.

מיהרוּ לסתּוֹם אֶת הגוֹלל, והיהוּדי גזוּז הזקן הצהוֹב בּמגבּעת העמוּקה התחיל להתנוֹעע, נחפּז לקרוֹא את צידוּק־הדין בּקוֹל צרוּד וּבניגוּן זר, שנדמה כּשאוּל מן “אַקדמוּת” של שבוּעוֹת. אַחַר־כּךְ הפךְ את זקנוֹ הצהוֹב הקשה אֶל החבוּרה, שעמדה צפוּפה מסביב לגל־העפר הרענן בּפנים סַקרניים ונעצבים, ושאל בּקוֹל רוֹגז וּמפקד:

– נוּ? אַיֵה הבּן? קדיש! קדיש!…

הגשם חָזק והיה למטר סוֹחף. האַויר נתערפּל, וּמתּוֹךְ האֵד הכּהה, ההוֹלךְ ועוֹטה את השׂדוֹת העֵירוּמים, נשקפוּ גבעוֹת וּמַצבוֹת רחוֹקוֹת, כּדמוּיוֹת דוֹממוֹת מעוֹלָם אַחר. המלווים נחפּזוּ אל מרכּבוֹתיהם, בּרוּצם זה לפני זה. מַר רבּינס קרא אֶל מרכּבתּוֹ אחָדים ממַכּיריו, כּשפּתח לפניהם את הדלת בּפנים רטוּבּוֹת ושׂוֹחקוֹת. המכוֹנית התנוֹדדה שוּב על־פּני הכּביש המעוּקם, כּוּלָה שטוּפה בּמטרוֹת־עוֹז. הזקנה ישבה דחוּקה בּקרן־זוית, בּין גברים זרים מגוּלחי־פנים, עוֹצמת עֵיניה ושוֹקעת בּעירבּוּביה אפלה של הזיוֹת עמוּמוֹת, רוֹאָה בּחזוֹן עכוּר קרוֹנוֹת גדוֹלים וּשחוֹרים טעוּנים פּחָם, שׂדוֹת נידחים ושוֹממים בּקצה השמַיִים, מַצבוֹת זרוֹת מַבריקוֹת בּגשמי־סתיו, רוֹאָה את עצמה עזוּבה וּבוֹדדה בּחשכת בּוֹר, כּרוּתה מאלוֹהים וּמזכרון משפּחה, שוֹקעת ואוֹבדת בּתהוֹם רבּה.

כּשחָזרוּ מן הלוָיה הזמין מַר רבּינס את ידידיו אֶל בּיתוֹ לסעוֹד אֶת לבּם. מרת רבּינס העמידה לכבוֹד האוֹרחים ולכבוֹד הגשם מישרת־דוּבדבנים חריפה, והמסוּבּים נתחַממוּ, סיפּרוּ בּעניין הלוָיה, בּידחוּ את דעתּם בּכשלוֹנוֹ של האָבל בּאמירת הקדיש וצחקוּ בּכל פּה. בּעֶצם השׂיחָה נזכּר מַר רבּינס, כּי אִמוֹ לא הספּיקה בּבּוֹקר להכין לעצמה את ארוּחַת־יוֹמה הכּשרה, והלךְ אֶל חַדרה לראוֹתה. כּשניגש עד הדלת, נדמה לוֹ, כּי שוֹמע הוּא מן החדר קוֹל מוּזר, כּקוֹל תּינוֹק בּוֹכה בּחשאי. מַר רבּינס פּתח לאַט אֶת הדלת ונרתּע לאחוֹריו בּתמהוֹן:

על אַרגז הספרים ישבה אִמוֹ הזקנה ישיבה משוּנה, כּפוּפה וּקטנה משהיתה, והיא מנַענעת ראשה בּשתּי ידיה וּמייבּבת לעצמה בּקוֹל נהי חרישי, ללא תּקוָה וניחוּמים, כּיתוֹמה קטנה נשכּחה, עזוּבה מאלוֹהים ואָדם.