א 🔗
גדליה וויוואט, יהוּדי משׂכּיל בּמקצת, אֶחָד מבּעלי־הבּתּים החשוּבים בּפרבּר הסמוּךְ לניוּ־יוֹרק ואַחַד הגבּאִים בּתלמוּד־התּוֹרה “לקח טוֹב”, התהלךְ בּימים הראשוֹנים לבוֹא הבּשׂוֹרה מעֵבר לים על־דבר המַהפּכה הגדוֹלָה בּרוּסיה נרעש ונדהם עד היסוֹד. מתּחילָה לא אָבה להאמין לשמוּעוֹת אֵלוּ והתמַרמר על העיתּוֹנים היהוּדים, המַתעים את לב העם בּידיעוֹת־שקר, בּוֹדים חדשוֹת משוּנוֹת, שאֵינן מתקבּלוֹת על הדעת כּלל.
– מי מבקש מכּם, כּי תּביאוּ לי גאוּלָה לָעוֹלָם? – טען גדליה מתּוֹךְ תּנוּעת־ידיִים, בּעמדוֹ אַחַר הצהריִים בּלשכּת תּלמוּד־התּוֹרה לפני המַזכּיר מַר טשיזיק וּבהבּיטוֹ אֵלָיו בּנזיפה רבּה, כּאִילוּ טשיזיק היה האָשם בּדבר. – מי מבקש מכּם בּמחיר הפּרוּטה שאני משלם לָכם נסים ונפלָאוֹת דווקא? הלא אֶת הפּרוּטה אני נוֹתן לָכם גם מבּלעדי זאת, ולָמה אַתּם טוֹרחים בּשבילי טרחה יתירה להביא לי בּכל יוֹם, חדשוֹת לבּקרים, דווקא ריבוֹלוּציות עם ריפּוּבּליקוֹת, וכל כּיוֹצא בּאֵלו?
– בּיזנס, מיסטר וויוואט, כּל זה אֵינוֹ אֶלָא בּיזנס! – הסבּיר המַזכּיר, אַברךְ צהוֹב, שפּניו מכוּסים עדשים צהוּבּוֹת ושיניו גדוֹלוֹת וּצהוּבּוֹת. – העיתּוֹן, עליךָ לָדעת, רוֹצה אַף הוּא לעשׂוֹת חַיִים בּאמריקה. וכי סבוּר אַתּה, שמרוֹב טוֹבה הוּא עוֹשׂה דבר כּזה?
– וּבכן? שוּב אֵין לָהם דבר יוֹתר נחוּץ להדפּיס? מוּטב שידפּיסוּ את הכּרוּז שלָנוּ על מַצבוֹ הרע של תּלמוּד־התּוֹרה, ואַל יִשעוּ בּדברי שקר! חֶה! תּינוֹק מצאוּ לסַפּר לוֹ גוּזמוֹת! הצאר מתפּטר מכּיסא־מַלכוּתוֹ! החָתוּל מוַתּר על קערה מלאָה שמנת!… למי הם מסַפּרים סיפּוּרי־אַגָדה אֵלוּ? לי?
ואוּלָם בּאוֹתוֹ עֶרב, כּשחָזר בּנוֹ המהנדס מעבוֹדתוֹ וסיפּר, כּי גם ה“טיימס” מאַשר את הידיעוֹת, וכי הדבר קרוֹב לוַדאי, שיכוֹננוּ בּרוּסיה ריפּוּבּליקה, ריפּוּבּליקה כּהלכתה, כּזוֹ שבּאמריקה, נבהל גדליה מאוֹד ואָבדה לָשוֹן ממנוּ. מכּיוָן שה“טיימס” נוֹתן דעתוֹ על זה, שוּב נשתּנוּ פּני הדברים. ה“טיימס” אשר בּניוּ־יוֹרק הלא הוּא אָחיו הצעיר של ה“טיימס” הלוֹנדוֹני, וכל מַה שכּתוּב בּ“טיימס” הלוֹנדוֹני כּאִילוּ נאמַר מפּי הגבוּרה. סוֹד גָלוּי היה לרבּים כּבר לפנים בּרוּסיה, כּי אפילוּ סוֹקוֹלוֹב, זה נַחום סוֹקוֹלוֹב מן “הצפירה”, שוֹאֵב כּל חָכמתוֹ וכל ידיעוֹתיו הרבּוֹת בּענייני המדינוֹת והמלָכים רק מפּי ה“טיימס”.
גדליה ישב רגָעים אחָדים מַחריש וּמשתּאֶה, מַבּיט אֶל בּנוֹ בּעינַיִים קמוֹת.
– למה נבהלתּ כּל־כּךְ? – שאל אוֹתוֹ בּנוֹ בּבת־צחוֹק קלה.
– נבהלתּי? חַס ושלוֹם! מי זה אוֹמר, כּי נבהלתּי? אַדרבּה, להיפךְ… וּבכן, אמת, נכוֹן הדבר? אֵין כּאן משוּם טעוּת חָלילה, אוֹ משוּם בּלוֹף? ריפּוּבּליקה בּרוּסיה? ריפּוּבּליקה אמתּית, עם… עם… עם פּרזידנט, פּרזידנט פּשוּט, בּשׂר ודָם?… עם בּחירוֹת?… אַי־אַי־אַי? שמעוּ־נא מַעשׂי אלוֹהינוּ! – התחיל גדליה להתלהב וקם מעם השוּלחָן בהתרגשות רבּה, כּאילוּ רק עתּה ירד לעוֹמקוֹ של דבר. – נפלָא, נפלָא מאוֹד! מי יאמין לשמוּעה כּזאת? אִם, כּן, הלא אמת היא בּפי האוֹמרים, כּי מלחמת גוג וּמגוג היא זוֹ! כּי ימוֹת המשיח הגיעוּ! ימוֹת המשיח מַמש!… פריידה־לאָה, אֵיפה אָתּ? השוֹמַעת אַתּ את כּל הנַעשׂה פּה? בּוֹאִי הנה לרגע! אבל מַהרי! הניחי שם את הקדירוֹת, בּוֹאִי ותשמעי מַעשׂי אלוֹהינו!
בּפתח הטרקלין נתגלתה פריידה־לאָה, אִשה כּפוּפת־קוֹמה וּקמוּטת־פּנים נקייה בּלבוּשה, בּפאה נכרית שחוֹרה וּמַבהיקה וּבמשקפיִים גדוֹלים, שמתּוֹכם הציצוּ שתּי עֵינַיִים צעירוֹת, טוֹבוֹת וּמלגלגוֹת.
– מה אֵירע שוּב? – שאלה בּבת־צחוֹק מאִירה מתּוֹךְ המשקפיִים הגדוֹלים. – מַה לךָ כּי נזעקתּ לפני ארוּחַת־העֶרב? שוּב אַתּם מתנַגחים שניכם בּדבר האשכּנַזי והאַנגלי? עדיִין אֵין אַתּם יכוֹלים לחַלק בּיניכם את ירוּשתם?
– מַה לי אַשכּנַזי? מי לי אַנגלי? לב מי הוֹלךְ עתּה אַחרי הבלים אֵלוּ? פריידה־לאָה! – ניגש גדליה אל אִשתּוֹ ודיבּר אֵליה בּקוֹל חוֹגג ונרגָש. – השוֹמַעת אַתּ מַה שמדבּרים אֵלָיִךְ? ימוֹת המשיח הגיעוּ!… קוּמי תּיכף וצוֹרי את כּליִךְ, את הכּרים והכּסתוֹת ואת כּפּוֹת־הכּסף, וניסַע הבּיתה, למוּראוואנקה! אֵין עוֹד קיסר שם! אֵין שוֹטר ואֵין נוֹגשׂ! אֵין מוֹכסן! מדינה חָפשית, כּוּלָה כּאמריקה! ריפּוּבּליקה! פּרזידנט! השוֹמַעת אַתּ? מוּראוואנקה בּוֹחרת לה פּרזידנט!…
ב 🔗
למחר השכּים גדליה לָקוּם בּטרם האִיר הבּוֹקר. מקוֹצר־רוּחַ לא יכוֹל להמתּין עד אשר יבוֹא מוֹכר־העיתּוֹנים אל בּיתוֹ וּמיהר בּעצמוֹ החוּצה, קנה את עיתּוֹן־הבּוֹקר היהוּדי, ישב ליד החַלוֹן, לאוֹר־הסתיו הכּהה, וקרא ושתה בּצמא את כּל החדשוֹת הבּאוֹת מרוּסיה. עכשיו כּבר האמין בּכל לבבוֹ לידיעוֹת הנפלאוֹת האֵלה, ולא עוֹד, אֶלָא שנדמה לוֹ, כּי מעטוֹת הן, מעוּממוֹת וּמקוּטעוֹת. נראָה לוֹ, כּי הפּעם מקמץ העיתּוֹן בּדברים, נזהר בּיוֹתר שלא להגזים חָלִילָה, מַבליע בּנעימה כּמה וכמה עניינים חשוּבים האוֹמרים “דרשנוּ”. ואוּלם גם זה המעט הכּתוּב פּה יֵש בּוֹ כּדי להלהיב את הרוּחַ, לסוֹבב את הראש וּלהרכּיב את הדמיוֹן על כּנפי נשרים!
– נסים ונפלָאוֹת! מַעשׂי אלוֹהינוּ מַמש!… השוֹמַעת אַתּ, פריידה־לאָה? – קרא גדליה, הרים את משקפיו המתנוֹצצים מעל העיתּוֹן וכוֹנן אוֹתם כּנגד פּתחוֹ של חדר־המיטוֹת. – אָמנם ימוֹת המשיח הגיעוּ! אָכן אמת, אמת הדבר! לא, אִמרי מַה שתּאמרי – אני לא פּיללתּי, כּי עוֹד נחיֶה ונַגיע לעֵת כּזאת! הנה אני קוֹרא בּעיתּוֹן ונדמה לי, כּי אני רוֹאָה חלוֹם… הצאר חָבוּש בּבית־האסוּרים… אֵיננוּ עוֹד “הוֹד מַלכוּתוֹ”, הוּסר הכּפתּוֹר מעל כּוֹבעוֹ, בּשׂר ודם פּשוּט בּכוֹבע פּשוּט… “מיסטר רוֹמַאנוֹב” – כּךְ קוֹרא לוֹ הכּוֹתב בּעיתּוֹן… מיסטר נאֶה, אוֹי ואבוֹי לחַייו… כּשהביאוּ לפניו את הבּשׂוֹרה הטוֹבה על־דבר פּיטוּריו, געה בּבכי כּתּינוֹק… ויוֹרש־העֶצר הקטן שלו חָלָה מעוֹצר רעה ויגוֹן… עלוּב־נפש זה בּמה חָטא?… והמיניסטרים נידוֹנוּ כּוּלָם למיתה… סוֹף גנב לתלייה… וזה האָח שלוֹ, מיכאילָא שמוֹ הקדוֹש, התפּטר אַף הוּא מכּיסא־המלוּכה… אֵיננוּ רוֹצה בּכתר־מַלכוּת… לא מדוּבשךְ… הוּא אוֹמר, ולא מעוּקצךְ… כּל אשר יחליט העם, הוּא אוֹמר, כּן יקוּם וכן יִהיֶה… סוֹמךְ הוּא, עליִךְ לָדעת, על היוֹשר… מילא, הבה נַחזיק לוֹ טוֹבה גם על זה… ואוּלָם כּלוּם לא יוֹעיל חָכם זה בּתקנתוֹ – העם רוֹצה דווקא בּריפּוּבּליקה… מתקנאִים הם בּאמריקה… כּל העם רוֹצה בּפּרזידנט, ואפילוּ הכּמרים, ואפילוּ האִיכּרים… הא? שנים יפוֹת הגיעוּנוּ! אִיוואן מַשמיע גם הוּא את דעתּוֹ בּפּוֹליטיקה!… אַי, אִיוואן, אִיוואן!… וּכבר נשבּעוּ כּוּלם שבוּעת־אמוּנים… כּל הערים הגדוֹלוֹת – אוֹדיסה, חַארקוֹב, צאריצין… ורק דבר אֶחָד יִיפּלא בּעֵינַי: לָמה לא הזכּיר אַף בּמלה אַחַת את מינסק? לָמה הוּא חס כּל־כּךְ על שוּרה אַחַת יתירה? – נתעוֹרר גדליה פּתאוֹם בּנזיפה כּלפּי הכּוֹתב בּעיתּוֹן. – אֶת צאריצין הוּא מזכּיר שלוֹש פּעמים, ואֶת מינסק לא זיכּה אפילו פּעם אֶחָת… פּישפּש וּמצא עיר – צאריצין! מי יוֹדע את צאריצין? מי שמע את שמעה? מַה־נַפשךָ, מאַחַר שאַתּה עוֹמד בּמניין הערים – דע מַה לקרב וּמַה לרחק… צאריצין!…
– כּלוּם נביא הוּא ויֵדע, כּי מוּראוונקה שלךָ יֶש לָה שייכוּת אל מינסק? – שאלה הזקנה בּבת־צחוֹק מלגלגת על פּניה הטוֹבים, הקמוּטים, הנסוּכים עדיִין שינה, כּשיצאָה מחדר־המיטוֹת בּגלימה ארוּכּה מגוּונת וּבשביס לָבן על ראשה.
– מי מדבּר כּאן בּמוּראוונקה, אִשה יהוּדית שכּמוֹתךְ? מדבּר אני בּמינסק אני מדבּר. מינסק היא עיר גדוֹלָה לאלוֹהים, כּרךְ גָדוֹל. וכי יכוֹלה אַתּ לשעֵר בּנַפשךְ, כּמה יהוּדים מבּני מינסק יוֹשבים בּאמריקה? לאלָפים ולרבבוֹת, וכוּלָם קוֹראים אֶת העיתּוֹן!
– אִם כּן, רוֹצה היִית, כּי בשׂכר פּרוּטתךָ יביא לךָ העיתּוֹן בּכל בּוֹקר פּרישׂת־שלוֹם ממינסק?
– אַי, אַךְ אִשה יהוּדית אַתּ! – התרגז גדליה. – עיתּוֹן יהוּדי בּאמריקה חַייב להשׂבּיע רצוֹן אֵת כּל קוֹראָיו, ואפילוּ מחירוֹ רק פּרוּטה!
ג 🔗
כּשבּא גדליה לבית־הכּנסת לתפילת שחרית, לא מצא שם, לתמהוֹנוֹ הרב, שוּם התעוֹררוּת בּקרב המתפּללים. רוֹב המניין יהוּדים זקנים היוּ, והשאָר – נערים יתוֹמים, האוֹמרים קדיש אַחרי הוֹריהם, וּבבּיִת היתה שרוּיה רוּחַ עצבוּת של חוֹל, כּאילוּ לא נַעשׂוּ חדשות בּעוֹלָם. לאַחַר התּפילה, בּשעת קיפּוּל הטלית והתּפילין, ניגש גדליה אל זיסי שמלקיס, יהוּדי חָסיד צהוב־זקן מבּני גָליציה, העוֹסק בּנתינַת הלוָאוֹת קטנוֹת בּריבּית גדוֹלָה, וּפנה ואָמַר לוֹ בּבת־צחוֹק רחָבה של זחיחוּת־הדעת:
– וּבכן, רב זיסי? מַה תּאמַר הפּעם? למַדריגָה יפה הגיעה עכשיו אוֹיסטראךְ שלךָ… בּוּשה וּכלימה, רב זיסי!
זיסי זקף עליו אֶת גבּוֹת־עֵיניו הקרוּחוֹת בּשאֵלה אִילמת.
– אוֹמר אני: אוֹיסטראךְ שלךָ, אני אוֹמר, צריכה עכשיו להיקבר בּמַעמַקי האדמה לעוּמַת רוּסיה שלָנוּ. הלא בּוַדאי קראת בּעיתּוֹן? ריפּוּבּליקה בּרוּסיה. ימוֹת המשיח!
– פּחֶה! – ענה זיסי קצרוֹת מתּוֹךְ עקימת גבּוֹתיו הקרוּחוֹת, בּלי הבּיט אֶל פּניו של גדליה. – ריפּוּבּליקה של קוֹזאקים!
– הרי לךָ! הנה גם הקוֹזאקים לא מצאוּ חן בּעֵיניו! – התקצף גדליה פּתאוֹם, כּאִילוּ נגעוּ בּבבת־עֵינוֹ. – מַה תּאמרוּ לגָליצאִי זה? וכי הרבּה קוֹזאקים ראִית בּעֵיניךָ, בּשבתּךָ בּגליציה על לחם־ניקוּדים וּבאָכלךָ שוּם לשׂוֹבע?
מסביב להשנַיִים התייצבוּ זקנים אחָדים בּטליתוֹת נוֹשנוֹת וּבפנים עגוּמים והטוּ אוֹזן קשבת.
– קוֹזאקים! – התמַרמר גדליה וכרךְ בּחמַת־רוּחוֹ את רצוּעוֹת התּפילין בּמהירוּת יתירה. – גָליצאי מפחד תּמיד מפּני קוֹזאקים! מסיחים אָנוּ כּאן בּטוֹבת הכּלָל, בּפּוֹליטיקה חשוּבה, שהקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא עוֹשׂה עם יִשראֵל, והנה זה בּא ואוֹמר: קוֹזאקים!… בּן־אָדם שכּמוֹתךָ! וכי יוֹדע אַתּה טעמה של ריפּוּבּליקה רוּסית עם פּרזידנט בּראשה? הלא כּל האָרץ תּהיֶה עתּה כּגן־עֵדן שם, כּגן־עֵדן מַמש. הלא אמריקה עצמה תּבוֹש מפּניה! וכי קלה בּעֵיניךָ ריפּוּבּליקה רוּסית? הלא זה יִהיֶה – כּיצד אַסבּיר לָכם את הדבר? מין… מין אמריקה עם… עם אֶרץ־יִשׂראֵל גם יחד!… והקוֹזאקים עצמם אַף הם אֵינם נוֹראים כּל־כּךְ, כּמוֹ שסיפּרוּ לָכם עליהם בגָליציה. שאלוּ את פּי, ואַגיד אני לָכם, מַה טיבוֹ של קוֹזאק. יוֹדע אני אֶת העם הזה ואֶת לבּוֹ – לב־זהב לוֹ. יוֹדע אני אֶת האִיכּר הרוּסי, כּמה שנאמַר, בּכיסוֹ וּבכוֹסוֹ… כּוּלנוּ, עליכם לָדעת, כּל בּני משפּחתּנוּ, מוֹזגים היִינו לפי מישלח־ידנוּ, כּלוֹמר, מַחזיקים בּתּי־מַרזח גם בּערים וגם בּכפרים, וכל עֶסקנוּ עם האִיכּר. כּיוָן שהגיעוּ ימי אִידיהם, מיד בּאוּ אֵלינוּ מכּל הכּפרים אשר בּסביבה, הם וּנשיהם וטפליהם, שתוּ לשכרה, צוחוּ, הרעישוּ עוֹלָמוֹת, התגוֹללוּ בּקיאָם עד חצי הלילה. ואַף־על־פּי־כן, אִילוּ ראִיתם אֶת יִראַת־הכּבוֹד, אשר יראוּ הגוֹיִים מפּנינוּ! מַה שייךְ לאמוֹר? “חווייטיל אִיש ציפּקה” (שם אָבי, עליו השלוֹם, היה פייטיל, ושם אִמי – ציפּה) היה מהוּלָל בּתשבּחוֹת, נַעלה בּעֵיניהם גם על הכּוֹמר, להבדיל. תּחילָה אַבּא, ואַחַר־כּךְ אני, אֶבּדל ממנוּ לאוֹרך ימים… עדיִין זוֹכר אני דבר־שטוּת. פּעם אַחַת בּימי הקיִץ, ואני עוֹדני נַער אָז, תּינוֹק של בּית־רבּוֹ, לקחַני אָבי, עליו השלוֹם, אֶל הכּפר הסמוּךְ לעירנוּ, להתאָרח שם בּבית דוֹדי, אַף הוּא מוֹזג. בּאנוּ אל הכּפר, עמד בּן־דוֹדי והוֹליךְ אוֹתי להראוֹתני אֶת המקוֹם ואֶת יוֹשביו והביאַני לחצרוֹ של אַחַד האיכּרים השכנים. וּכדאי היה לָכם לראוֹת את הרעש אשר קם מסביבי – כּל ילדי הכּפר, שקצים ושקצוֹת, התקבּצוּ מכּל העברים לראוֹת בּמַחזה: נַער יהוּדי בּא מן העיר, והוּא לבוּש כּבן אַחַד הרוֹזנים, בּנעליִים וּבגרבּיִים!… בּקיצוּר, התחילוּ לָשׂאת לי דוֹרוֹנוֹת – כּל אֶחָד מן השקצים הביא לי מַתּנה בּכוּתּנתוֹ: זה – תּפּוּחים, זה – אגוֹזים ירוּקים, וזה – צימוּקי אַגָסים. והגדוֹלים, האיכּרים וּנשיהם, עוֹמדים אַף הם מסביב, מתבּוֹננים אֵלי ונהנים מזיוי: “הבּיטוּ וּראוּ, הם אוֹמרים, הלא זה בּנוֹ של חווייטיל שלָנוּ, חיפּוּשית קטנה!”… וּבכן, מה היתה כּוונתי לסַפּר לָכם? כּן… והיה שם בּאוֹתוֹ מַעמד שקץ אֶחָד קטן, שידוֹ לא השׂיגָה להביא לי כּלוּם. עדיִין זוֹכר אני אוֹתוֹ כּמוֹ חַי: שׂערו לָבן, עֵיניו עֵיניִים של גנב, והוּא עצמוֹ לָבוּש קרעים ורגלָיו היחפוֹת אדוּמוֹת וצבוֹת. כּפי הנראֶה, יתוֹם היה, אוֹ סתם בּן עניִים, שיכּוֹרים. ועמד אוֹתוֹ בּחוּר כּל הזמַן מרחוֹק והבּיט אֵלי בּיִראַת־הכּבוֹד, מקנא, כּפי הנראֶה, קנאָה רבּה בּחביריו, המחַזרים אַחרי. והגדוֹלים, הבּחוּרים והבּתוּלוֹת אשר מסביב, דוֹחפים אוֹתוֹ בּצד וּבכתף, מַלעיבים וּמתקלסים בּוֹ: “אִי לךָ, תּוֹלעת זוֹחלת! מַדוּע לא הבאת גם אַתּה מַתּנה לבן חווייטיל?”… ורק אַחַר־כּךְ, כּשישבנוּ בּעגָלָה לשוּב העירה וּכבר הרחַקנוּ משׂדה־הקברוֹת של הכּפר, והנה השקץ הקטן הלָז דוֹלק אַחרינוּ בדכל כּוֹחוֹ, כּל עוֹד נשמַת־חַיִים בּאַפּיו. כּאשר הדבּיק אֶת העגָלָה, הוֹציא מתּחת בּית־שחיוֹ מין חבילה, זרק אוֹתה אֶל תּוֹךְ עֶגלָתנוּ בּלי דבּר דבר, וּמיד הפךְ ראשוֹ וחָזר ונתעלם מן העיִן בּאבק הדרךְ. היתּרנוּ אֶת החבילה – והנה צמר הוּא זה, חבילה הגוּנה של צמר־כּבשׂים מנוּפּץ. גם זו מַתּנה!… לימים נוֹדע לָנוּ מפּי איכּרי הכּפר, כּי את חבילת הצמר גָנַב אוֹתוֹ שקץ עלוּב־הנפש בּוֹ בּיום מביתוֹ של בּעל־גוּף עשיר, עשיר וכילי. זוֹכר אני אפילוּ את שמוֹ. דנילָא קראוּ לוֹ. דנילָא־קריווֹ־רילָא…1 והנה בּא יהוּדי מגָליציה וּמספּר לי ספּוּרי־אַגָדה: “קוֹזאקים!”…
ד 🔗
לעֵת הצהריִים קנה גדליה אֵת כּל העיתּוֹנים היהוּדים, ישב בּטרקלין בּיתוֹ וקרא אֶת כּוּלָם מתּחילָתם ועד סוֹפם, לא השגיח כּלל בּזה, שכּל אֶחָד מהם חוֹזר על דברי חבירוֹ, – ונַפשוֹ לא שׂבעה אֵת כּל החדשוֹת והנצוּרוֹת, המסוּפּרוֹת על המַהפּכה הגדוֹלָה והנפלָאָה בּרוּסיה. לאַחַר שפע של קריאָה היה ראשוֹ עליו סחַרחַר מהמוֹן המַראוֹת והדמיוֹנוֹת ועֵיניו מתנוֹצצוֹת ותוֹעוֹת בּערפל. יצא מבּיתוֹ והלךְ לבית תּלמוּד־התּוֹרה “לקח טוֹב”, שהוּא מכהן שם בּוַעד הגבּאִים.
בּלשכּת תּלמוּד־התּוֹרה מצא את המַזכּיר הצהוֹב מַר שטיזיק יוֹשב אֶל פּנקסוֹ, וּלפניו עוֹמד בּכניעה וּבבוֹשת־פּנים אִיש צעיר, אַחַד המוֹרים בּמַחלקוֹת הנמוּכוֹת. המוֹרה מגמגם בּלשוֹנוֹ, מתאוֹנן בּעֵינַיִים מוּשפּלוֹת לָאֶרץ, כּי אִשתּוֹ ילדה לוֹ אֶמש תּאוֹמים, ואֶת שׂכר־לימוּדוֹ לא שילמוּ לוֹ זה שלוֹשה חדשים, והריהוּ עתּה בּמבוּכה גדוֹלָה. המַזכּיר הצהוֹב מעיֵין בּפּנקס, מתבּוֹנן רגע מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש וּבעיִן בּוֹחנת אֶל קצה עֵטוֹ, כּמבקש בּוֹ מוֹצא למבוּכת המוֹרה. אַחַר־כּךְ הוּא חוֹשׂף את שיניו הגדוֹלוֹת והצהוּבּוֹת וּמדבּר קטוּעוֹת, מתּוֹךְ אנחה קלה, כּאִילוּ לעצמוֹ, בּלי העיף עיִן על קרבּנוֹ:
– כּן, כּן… המַצב אֵיננוּ משׂמח… הוּא אשר אָמַרתּי… אֵין תּקנה אֶלָא להעמיד בּתלמוּד־תּוֹרה מוֹרים פּנוּיִים… בּלא נשים וּבלא אֶפשרוּת להפתּיע בּתאוֹמים… כּסף… וַדאי שכּסף דבר טוֹב הוּא… אבל מאַיִן נקח כּסף?… תּלמוּד־תּוֹרה מוֹסד של צדקה הוּא… אֵין בּאִים בּטענוֹת על מוֹסד של צדקה בּאמריקה… יֶס, סיֶר… הנה גם מַר וויוואט!
– מַה אֵירע כּאן? – ניגש גדליה עד השוּלחָן ושאל.
– לא כלוּם, – ענה המַזכּיר וחָזַר להתבּוֹנן אֶל קצה עֵטוֹ. – עלינוּ לברךְ אוֹתם בּרכּת מַזל טוֹב. עוֹמדים הם כּאן בּטענה, כּי אִשתּם הצעירה ילדה להם תּאוֹמים, והרי הם מבקשים שׂכר־לימוּד הם מבקשים…
גדליה נתן עֵיניו בּמוֹרה המבוּייש וּבחָנוֹ מכּף רגלוֹ ועד קדקדוּ.
אמוֹר לי, אִיש צעיר, מאֵיזה מקוֹם אַתּה? – שאל אוֹתוֹ פּתאוֹם בּקוֹל אִיש מתעשת, שרעיוֹן נפלָא ניצנץ זה עתּה בּמוֹחוֹ. – כּלוֹמַר, מאַיִן בּאת לאמריקה?
– אני? מפּלך קיוֹב אני, – ענה המוֹרה, תּוֹהה וּמשתּוֹמם על שאֵלה זוּ שלא מן העניין.
– אֵינני שוֹאֵל לפּלךְ, שוֹאל אני למדינה – מַה שם המדינה, אשר משם בּאת?
– אֵינני מבין… מַה מַשמע? קיוֹב הלא היא בּרוּסיה!
– מתּחילָה היה עליךָ לאמוֹר כּךְ! וּבכן, מרוּסיה… נוּ, אמוֹר מעתּה, – עמד גדליה כּנגדוֹ בּפנים של מוֹכיחַ דוֹרש־טוֹב, – מַה לךָ פּה וּמי לךָ פּה? שוֹאֵל אני אוֹתךָ בּאמת וּבתמים: לָמה לךָ לָשבת פּה? לָמה לךָ לכלוֹת בּתּוֹהוּ אֶת ימי־נעוּריךָ? רוּסיה היא עתּה, תּוֹדה לָאֵל, מדינה חָפשית, ריפּוּבּליקה כּאמריקה, ואוּלי עוֹד טוֹבה מאמריקה… המבין אַתּה? ריפּוּבּליקה רוּסית, עם זכוּיוֹת, עם בּחירוֹת… וכי יכוֹל אַתּה לשעֵר לךָ כּל זאת? שני יהוּדים בּסינַאט, כּלוֹמר, בּבית־הדין העֶליוֹן!… הצאר חָבוּש בּבית־האסוּרים, מאחוֹרי שׂבכה של בּרזל!… ימוֹת המשיח!… ואנשים צעירים כּמוֹךָ, אַברכים מַשׂכּילים, ראדיקאלים, בּעלי ידיעה בּלָשוֹן העברית, מתענים פּה בּארץ הדוֹלָר, עוֹמדים וּמחַכּים עד בּוֹש לשׂכר־לימוּד בּתלמוּד־תּוֹרה, בּמוֹסד של צדקה… פֶה, בּוּשה וּכלימה!
המוֹרה הבּיישן הבּיט רגע נבוֹךְ וחָרד אֶל פּני הגבּאי המתלהב, לא הבין, אֶל מה יִרמזוּ דבריו וּמה היא הכּוונה הצפוּנה בּהם. אַחַר־כּךְ פּנה הצדה, עמד רגע שחוֹחַ וּמדוּכדךְ, בּפנים מפיקים יֵאוּש רב, והתחַמק בּחשאי מתּוֹךְ הלשכּה.
– בּנים הם מוֹלידים! ודווקא תּאוֹמים! – אָמַר המַזכּיר הצהוֹב אַחרי צאת המוֹרה. – הלא צעיר כּמוֹהוּ חַייב לָדעת אֶת מקוֹמוֹ ואֶת מַצבוֹ!
– אֵינני מדבּר כּאן על המקוֹם ועל המַצב – מדבּר אני על הזמן! – קרא גדליה בּהתלהבוּת מוֹסיפה והוֹלכת. – צעיר כּמוֹהוּ חַייב לָדעת את הזמן, שהוּא חַי בּוֹ! וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ – ריפּוּבּליקה בּרוּסיה! הלא כּוּלָנוּ צריכים עכשיו להיקבר חַיִים בּאמריקה!…
– וכי אַתּה, מַר וויוואט, מַאמין בּאמוּנה שלימה בּכל אשר כּוֹתבים העיתּוֹנים? – שאל המַזכּיר הצהוֹב בּערמוּמיוּת זהירה, בּגחכוֹ בּריסי־עֵיניו הצהוּבּים אֶל תּוֹךְ פּנקסוֹ. – אני אֵינני בּטוּחַ עדיִין בּדברים אֵלו…
– אַךְ בּהמה אַתּה! – התקצף גדליה בּחוֹם לבּוֹ. – הטלגרמוֹת עפוֹת מפּטרבּוּרג אל ה“טיימס” על־פּני עמוּדים שלימים, עוֹלוֹת בּאוֹצרוֹת כּסף, ועדיִין אֵין זה בּטוּחַ! וכי משׂחַק־ילָדים הוּא בּעֵיניךָ? אוֹ שמא תּלמוּד־תּוֹרה אמריקאִי הוּא, המתקיים בּנסים? אֵיננוּ בּטוּחַ!…
נכנסוּ עוֹד שני גבּאִים, סבבוּ בּלשכּה אָנה ואָנה בּפנים שוֹממים וּפתחוּ בּשׂיחָה על עניין ישן־נוֹשן, שכּבר היה לזרא: על שוֹמר־הבּיִת, המבקש הוֹספה ומאַיֵים בּשביתה, על חַלוֹנוֹת תּלמוּד־התּוֹרה, שזכוּכיוֹתיהם נוּפּצוּ זה ימים רבּים, ועל הסידוּרים והחוּמשים הקרוּעים, אֵין אַף חוּמש אֶחָד שלם בּכל הבּיִת – כּוּלָם נקרעוּ לקרעֵי קרעים!… גדליה הבּיט אֶל פּני חביריו כּזר ולא יכוֹל להבין, כּיצד נוֹתנים בּני־אָדם אֶת דעתּם על דברים תּפלים אלוּ? פּעמים אחָדוֹת ניסה להשׂיאָם לעניין הממַלא את לבו, אַךְ כּשראה את פּניהם השוֹממים והחילוֹניִים, ירק פּתאוֹם הצדה, פּנה מהם ויצא.
בּעברוֹ בּרחוֹב, התעכּב ליד כּל תּריס לממכּר עיתּוֹנים, לראוֹת, אִם אֵין חדשוֹת שם. ליד אַחַד התּריסים האֵלה השגיח בּברנש מגוּדל, אַדמוֹני וּלבן־עֵינַיִים. הלָה מישמש בּעיתּוֹנים ושאל בּלָשוֹן מסוֹרסת, שחצייה רוּסית וחצייה אַנגלית, לעיתּוֹן רוּסי. גדליה הצהיל אֵלָיו פּנים ושׂמח עליו, כּמוֹצא שלל רב.
– רוּסקי טשאלווֹקי?2 – שאל אוֹתוֹ בּידידוּת רבּה.
– אֶ־הֶה! – ענהוּ הלָז מתּוֹךְ בּת־צחוֹק בּעֵיניו הקטנוֹת והלבנוֹת.
– נוּ, מַה תּאמַר היוֹם על רוּסיה שלָנוּ? – שאָלוֹ גדליה בּפנים מַבהיקים, בּהדגישוֹ מלת “היוֹם”, כּאִילוּ אֶתמוֹל היוּ בּיניהם חילוּקי־דעוֹת בּעניין זה, וטפח לוֹ על שכמוֹ בּרגש של אַחָוה. – ריפּוּבּליקה!
– אֶ־הֶה! – ענהוּ הלָז בּצהלה.
– טאם סלאבּוֹדה![3] – הסבּיר לוֹ גדליה ורמַז בּידוֹ לעֵבר גשר־הבּרזל הנראֶה מרחוֹק, כּאִילוּ שם מַתחילָה הדרךְ הישרה, המוֹליכה לרוּסיה החָפשית. – וּבכן, נוֹסע אַתּה הבּיתה?
– ניסַע, מיסטר, בּוַדאי ניסַע! – אָמַר הלָז בּפנים שׂוֹחקוֹת.
– סַע, אָחי, סַע וּצלח! – עוֹדד אוֹתוֹ גדליה בּרגש של חיבּה. – אִילוּ היִיתי אני צעיר וּבריא כּמוֹךָ, נוֹסע היִיתי עוֹד בּלילה הזה. עכשיו הלא כּוּלָנוּ שוים שם: בּין שלָנוּ וּבין שלָכם – חוּקה אַחַת לכּל!… אבל הנה עֵיניךָ הרוֹאוֹת: כּבר זקנתּי ושׂבתּי, וּבן יֶש לי פּה בּאמריקה, איש חָרוּץ מאוֹד, אינשינר, עוֹבד עבוֹדת הממשלה. וּבתּי האַחַת נשׂוּאה למוֹרה בּבית־הספר, אַף הוּא עוֹבד עבוֹדת הממשלה… כּן, אָחי, כּךְ הוּא מַהלךְ הדברים בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא!
ה 🔗
בּעֶרב חָזר וויוואט הצעיר מעבוֹדתוֹ וּמצא את אָביו, כּשהוּא עוֹמד כּפוּף אֶל מזוָדה ישנה פּתוּחָה, משקפיו צוֹנחים לקצה חוֹטמוֹ, והוּא מַעמיק לחַפשׂ בּצרוֹר ניירוֹת ישנים וּמפוּזרים, שבּלוּ ונתכּרכּמוּ מרוֹב ימים. משהרגיש גדליה בּבנוֹ, הרים את ראשוֹ מעל המזוָדה וּפניו המרוּכּזים הבּיעוּ צער וּדאָגה רבּה.
– מוֹריס! – קרא בּקוֹל־תּחנוּנים. – שמא יוֹדע אַתּה, לאָן נעלם פּה הפּאספּוֹרט הרוּסי שלי? אֶת המאֶטריקוֹת מצאתי, אבל אֶת הפּאספּוֹרט אני עוֹמד וּמחַפּשׂ זה שתּי שעוֹת – ואֵיננוּ!
– לָמה לךָ פּאספּוֹרט רוּסי בּאמריקה? – שאל בּנוֹ בּצחוֹק. – האוּמנם אוֹמר אַתּה לעזוֹב אוֹתנוּ פּה ולילךְ לרוּסיה?
– לא… חַס ושלוֹם… רוֹצה היִיתי רק להבּיט עליו, לראוֹת את מַראֵהוּ עתּה… המאֶטריקוֹת פּה הן כּוּלָן, והפּספּוֹרט נעלם ואֵיננוּ!… עגמת־נפש כּזאת… הלא פּאספּוֹרט יקר־המציאוּת יִהיֶה עתּה… לא ישׂיגוּ עוֹד פּאספּוֹרטים בּרוּסיה אפילוּ בּמיליוֹן!
הבּן הבּיט אֶל אָביו בּבת־צחוֹק תּוֹהה. אַחַר־כּךְ פּנה אֶל אִמוֹ, היוֹשבת אֶל השוּלָחן שוֹקטת ונוֹחָה, סוֹרגת בּנַחַת סוּדר של צמר וּמגחכת לעצמה בּמשקפיה הגדוֹלים והמבַהיקים:
– רוֹאֶה אני, כי המַהפּכה הרוּסית חוֹללָה מַהפּכה גם בּקרב אַבּא.
– כּלוּם יוֹדע אַתּה, מה היה לוֹ היוֹם? – ענתה הזקנה והציצה אֶל בּעלָה מן הצד בּאֶחָד ממשקפיה המאִירים. – הלא האִיש מתהלךְ למן הבּוֹקר כּמשוּגָע! אֵיננוּ אוֹכל ואֵיננוּ שוֹתה, אֵיננוּ שוֹמע מַה שמדבּרים אֵלָיו. כּל אשר תּאמַר לוֹ, מיד הוּא עוֹנה בּשלוֹ: “רוּסיה!” “ריפּוּבּליקה!” “סינַאט!”…
– אִי, אַבּא! – פּנה וויוואט הצעיר אֶל אָביו מתּוֹךְ נזיפה של שׂחוֹק. – מעוֹלָם לא עלה על דעתּי, כּי תּהיֶה פּאטריוֹט נאמן כּל־כּךְ לרוּסיה! מה ראִית, שנתלהבתּ פּתאוֹם לשמע הריפּוּבּליקה הרוּסית? הלא ריפּוּבּליקה כּבר ראִית גם פּה בּאמריקה. אם כּן, לָמה אַתּה מתרגש כּל־כּךְ?
גדליה הניחַ מידוֹ אֶת צרוֹר הניירוֹת, סגר את המזוָדה, התמַתּח בּכל גוּפוֹ, הסיר את המשקפיִים מעל חוֹטמוֹ ואָמַר אל בּנוֹ מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש:
– הנני ואבאֵר לךָ, בּני, את הדבר הזה בּאֵר היטב. אָמנם כּנים דבריךָ, כּי ריפּוּבּליקה ראִיתי גם פּה בּאמריקה. אֵינני מַכחיש אֶת זה כּלָל… ואוּלָם היוֹדע אַתּה, נַער שכּמוֹתךָ, כּי הריפּוּבּליקה האמריקאִית לא שלי היא, אֶלָא שלךָ? רק בּזכוּתךָ, בּשביל שאַתּה בּני, גם אני נחשב כּאן מחוּתּן בּמקצת… אַתּה לָמַדתּ פּה בּאַסכּוֹלוֹת, סיימתּ בּעֶזרת השם את הקוֹליֶג', נַעשׂית אינשינר – והרי כּל אמריקה לפניךָ. ואני מה? יהוּדי ירוֹק אני גם אַחרי שבתּי פּה, בּרוּךְ השם, עֶשׂרים שנה וָמַעלּה, ועד היוֹם צוֹחקים עלי, כּשאני מעֵיז להוֹציא מפֹי מלה אַנגלית שלא על־פּי חוּקי הדיקדוּק… לָמה לי להרחיק עֵדוּתי? נקח, למשל, אוֹתךָ בּעצמךָ. אֵין לי עליךָ כּלוּם, בּני. חָלילָה לי. מקיֵים אַתּה מצוַת כּיבּוּד־אָב על הצד היוֹתר טוֹב. ואַף־על־פּי־כן, כּסבוּר אַתּה, שנעלם ממני, כּי בּסתר לבּךָ אַתּה חוֹשבני לפרא־אָדם?… ואָמנם אֶפשר, כּי הצדק אִתּךָ… כּי מה ראִיתי בּרוּסיה, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, חוּץ מפּריסטאוו3 ומאִיכּרים שיכּוֹרים? אבל כּל זה היה עד עכשיו. מעכשיו, עליךָ לָדעת, נשתּנוּ פּני הדברים. עכשיו שנינוּ יחסנים דוֹמים זה לָזה. עכשיו יֶש לי, בּרוּךְ השם, ריפּוּבּליקה משלי, גם אני קרוּא אָדם, כּמוֹךָ וּככל חבריךָ, אִם לא למַעלּה מכּם!… וּמלבד כּל זאת… פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ! – התלהב גדליה פּתאוֹם. – כּלוּם מסוּגָל אַתּה, בּשׂכלךָ האמריקאִי הצעיר, להשׂיג את כּל עוֹמקה של ריפּוּבּליקה רוּסית? כּלוּם יכוֹל אַתּה לָחוּש טעמה של… של… פּוֹליטיקה כּזאת, אשר אַניסקה, זה אַניסקה נכה־הרגליִים, שהפִריסטאוו בּוּרילקין היה מַכּה אוֹתוֹ בּבית־המַרזח שלָנוּ על פּניו עד שפוֹךְ־דם, מַפּילוֹ לאָרץ וּבוֹעֵט בּרגליו על בּטנוֹ בּחמַת־רצח, – אַניסקה זה יֵלךְ מעתּה יחד עם כּל טוֹבי העיר לבחוֹר לוֹ קיסר, למַנוֹת לוֹ פּרזידנט?… אַתּה אֵינךָ זוֹכר את אַניסקה. אֵיךְ תּוּכל לזכּוֹר דברים אֵלוּ? יֶלד היִית אָז, יוֹנק שדי אִמךָ…
ועוֹד הרבּה דברים דיבּר גדליה בּהתלהבוּת־רוּחַ לפני בּנוֹ, והבּן עמד כּנגדוֹ ושמע בּפה פּעוּר, משתּאֶה וּמַחריש לָדעת, מנַיִין לוֹ לאָביו חוֹם זה, והתלהבוּת זוֹ, ולָשוֹן שוֹטפת כּל־כּךְ?
ו 🔗
בּלילה ההוּא התהפּךְ גדליה על משכּבוֹ מצד אֶל צד ולא יכוֹל לישוֹן. כּל המַראוֹת הגדוֹלים והחזיוֹנוֹת הנפלָאִים, אשר קרא עליהם כּל היוֹם בּעיתּוֹנים, קמוּ בּחשכת הלילה בּהירים וּבוֹלטים בּיוֹתר וחָיוּ בּדמיוֹנוֹ כּבמַחזה. אַחריהם נתעוֹררוּ ועלוּ מתּהוֹם הנשייה כּמה וכמה זכרוֹנוֹת מטוּשטשים, חזיוֹנוֹת הילדוּת הרחוֹקה, ושימשוּ כּוּלָם בּעירבּוּביה אֶחָת. כּיפּת־המשי צרבה את מוֹחוֹ ורוּחוֹ נסערה מאוֹד.
– פריידה־לאָה, הישנה אָתּ? – שוֹאֵל הוּא אֶת אִשתּוֹ בּחשיכה.
– הא? מה הדבר? – מתעוֹררת הזקנה ואוֹמרת בּקוֹל צרוּד נסוּךְ־שינה.
– לא כלוּם… סתם כּךְ… חוֹשב אני כּל הזמן… רוֹאֶה אני הפּעם, כּי אָמנם צדקתּ, שהתגעגעתּ כּל הימים על מוּראוואנקה, ואנחנוּ מלגלגים היִינו עליִךְ, שאַתּ מתגעגעת על עביט השוֹפכים… אבל מי נביא ויֵדע, כּי נזכּה ונַגיע לימים כּאֵלה, לימוֹת המשיח!… הקיסר יוֹשב בּבית־האסוּרים, ואני יוֹשב כּאן בּאמריקה, בּביתי הבּנוּי לתפאָרה, עם חוֹם קיטוֹר, עם חַשמַל, וקוֹרא את כּל זאת בעיתּוֹנים…
רגָעים אחָדים היתה דוּמייה בּחדר־המיטוֹת.
– ואַף־על־פּי־כן – מוֹסיף גדליה לדבּר בּעֶצב חרישי, כּמדבר אֶל נַפשוֹ – ואַף־על־פּי־כן… מוּזר הדבר… פריידה־לאָה, הישנה אָתּ?
– לא. וכי מה?
– לא כלוּם… ואַף־על־פּי־כן, אוֹמר אני, גדוֹלָה עליו הרחמנוּת..
– על מי?
– על הקיסר… כּלוֹמר, על הצאר… וגם על יוֹרש־העֶצר הקטן…
– וכי יצאת מדעתּךָ? פּישפּש וּמצא אָדם לרחם עליו בּחצי הלילה!
– אַל תּאמרי כּזאת. אָמנם הכּל אמת. הכּלב אָמנם ראוּי למַקל… ואַף־על־פּי־כן… הלא היה לפנים מַלכּנוּ! לבטל את כּל זה בּמחי־היד אִי־אֶפשר! כּשישבנוּ במוּראוואנקה, הלא עבדנוּ אוֹתוֹ… שילמנוּ לוֹ מכס הייש… זימַרנוּ לוֹ בּבית־הכּנסת “הנוֹתן תּשוּעה”… גם אנחנוּ, גם אבוֹתינוּ… גם לוֹ, גם לאָביו, גם לאבי אָביו… עדיִין זוֹכר אני, כּאילוּ אֶתמוֹל היה הדבר. פּעם אַחַת, בּיוֹם־סתיו…
– חדל לדבּר דברי שטוּת, מוּטב שתּישן! – גוֹעֶרת בּוֹ הזקנה מתּוֹךְ צחוֹק.
גדליה משתּתּק ושוֹקע בּהירהוּרים, עֵיניו כּבר כּבדו ונסגרוּ מתּוֹךְ עייפוּת, וּבמוֹחוֹ המנַמנם עדיִין צפים כּמוֹ בּערפל קטעֵי מַראוֹת מטוּשטשים: יוֹם גשמים… חָצר רחָבה עם עֶגלוֹת־כּפר דלוֹת תּחת חַשרת־עבים… אִיכּרים מתגוֹללים בּקיאָם על סַפסלים לחים… אָדם קטן ואוּמלָל, דוֹמה בּמראֵהוּ לאַניסקה המוּכּה, רוֹעד מקוֹר מאחוֹרי שׂבכה של בּרזל, גוֹחן שם אֶל עריסת יֶלד חוֹלה, בּוֹכה בּאֵין אוֹנים, מוֹריד דמעוֹת וּממאֵן להתנַחם…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.