בגליון הקודם פרסמנו את הסיפור ‘דבולוציה’ מאת אדמונד המילטון, אחד מסופרי המד"ב הפופולריים של שנות השלושים. את הסיפור שלפנינו כתב אסימוב בהשפעת סיפורו של המילטון, בשנת 1941 (חמש שנים לאחר שקרא את ‘דבולוציה’ ובהיותו בשנות העשרים המוקדמות של חייו). הסיפור לא פורסם אז, ולמעשה אבד עד שחזר ונמצא אחרי שנים רבות על ידי אחד ממעריציו של אסימוב שנבר בין הניירות השונים במחסני הספרייה של אוניברסיטת בוסטון…
* * *
"הבנתי מהמאמר, " אמרתי בין שתי לגימות בירה, “שמכונת־הזמן החדשה בסטאנפורד נשלחה יומיים קדימה בזמן כשעכבר לבן בתוכה. לא היו כל תופעות לוואי שליליות.”
ג’ק טרנט הנהן קדורנית ואמר, “מה שהיה צריך לעשות באחד מאותם דברים הוא לחזור לאחור כמה מיליוני שנים ולגלות מה קרה לדינוזאורים.”
מזה דקות אחדות עקבתי במבטי אחרי הורנבי, שישב בשולחן הסמוך, וכעת נשא הברנש את עיניו ופגש את מבטי. הוא היה לבדו, והיה לו בקבוק – רבעו ריק – לעצמו. ייתכן שבשל כך נטה לדבר.
מכל מקום, הוא גיחך ופנה אל ג’ק, “מאוחר מדי, אחא. עשיתי זאת בעצמי לפני עשר שנים וגיליתי. החכמים יודעי־הכל אומרים שהיו אלה שינויים אקלימיים. אך לא זה מה שהיה.” הוא הרים את כוסו כשותה לחיינו, ורוקן אותה אל קרבו.
היבטנו איש בפני רעהו. איש מאיתנו לא הכיר את הורנבי אלא מראייה בלבד, אך עינו הימנית של ג’ק קרצה וראשו נע קמעה. גיחכתי, ואז עברנו לשולחן השני והזמנו שתי מנות בירה נוספות.
ג’ק הסתכל בהורנבי ביראת־כבוד. “אתה המצאת מכונת־זמן, לא כן?”
“לפני שנים,” הורנבי חייך בנועם ומילא את כוסו שוב. “טובה יותר מאלה שהרכיבו אותם חובבים מסטאנפורד. אבל השמדתי אותה. איבדתי את העניין בדבר.”
“ספר לנו על זה. אתה אומר שלא האקלים הוא שחיסל את לטאות הענק?”
“ומדוע היה עליו לחסל אותם?” מבטים מהירים נורו מזוויות עיניו. “האקלים לא הציק להם במשך מיליוני שנים. מדוע היתה תקופת יובש פתאומית צריכה למחוק אותם כליל וסופית מעל פני האדמה, בעוד שבעלי־חיים אחרים המשיכו לחיות בנוחות?” הוא ניסה לפכור את אצבעותיו בתנועת בוז, אך לא הצליח, וסיים במלמול, “אין בזה הגיון!”
“אז מה חיסל אותם באמת?”
הורנבי היסס לרגע, ונדנד את בקבוקו. ואז אמר, “בדיוק מה שחיסל את התְאוֹ, חיים אינטליגנטיים!”
ארשת פניו של הורנבי הפכה פראית בן־רגע. הוא היה על סף ערפול־חושים, כך נדמה לי. “ראיתי אותם, אני אומר לכם,” אמר בפראות. "הם היו זוחלים וכלל לא ענקיים. גובהם היה כמטר וחצי והם היו כפולי רגליים. מדוע לא? לאותם דינוזאורים היו מיליוני שנים כדי להתפתח. הם זחלו, טיפסו, עפו ושחו. הם היו מכל הצורות, הגדלים והמינים. מדוע שאחד מהם לא יפתֵחַ מוח – ויקטול את כל השאר.
אמרתי, “אין כל סיבה, אלא שמעולם לא נתגלה מאובּן בעל גולגולת העשויה לשאת חומר אפור בגודל העולה על זה של חתלתול.” ג’ק דחק בי במרפקו – הוא רצה שהורנבי ימשיך לפטפט – אך אני שונא קשקושי הבל.
הורנבי רק זיכה אות במבט של בוז, “אתה לא מוצא הרבה מאובנים של חיות בעלות בינה. ככלל, אין הן נוהגות ליפול אל תוך ביצות, כידוע לך. מלבד זאת, מסתבר שאכן היו להם ראשים כראשי־סיכה, אז מה? בכמה ממוחך שלך אתה משתמש? אפילו לא בחמישית, במקרה הטוב, וכל היתר הינו בזבוז, או אלוהים יודע מה. לאותם זוחלים היו מוחות חתלתול – אך הם ניצלו אותם עד תום.” ואז המשיך בכעס, “ואל תשאל אותי מדוע איננו מוצאים שום עקבות של עריהם או מכונותיהם. אינני חושב שהם בנו בכלל דברים כאלה. האינטליגנציה שלהם היתה שונה לחלוטין משלנו. הם ניסו לספר לי על טיבם של חייהם, אך לא הייתי מסוגל להבין אלא זאת שהשעשוע העיקרי שלהם היה הציד של ‘המשחק הגדול’.”
“כיצד ניסו לספר לך?” שאל ג’ק, “טלפאתיה?”
“כך נדמה לי. היו להם מוחות, אני אומר לכם. רק הסתכלתי בהם והם הביטו בי, ואז ידעתי. ידעתי המון דברים. לא שמעתי ולא חשתי דבר; פשוט ידעתי. אינני יכול להסביר, באמת נָסו זאת פעם.” מבטו ריחף והתמקד על כוסו. “הלוואי ויכולתי להשאר שם יותר. יכולתי ללמוד עוד.” הוא משך בכתפיו.
“מדוע לא נשארת?” שאלתי.
“זה לא היה בטוח,” אמר. “יכולתי לחוש בכך. הייתי חריג ושונה עבורם, זיכרו זאת, וסיקרנתי אותם. לא גופי עניין אותם, כמובן; זה לא מה שהטריד אותם. היה זה המוח שלי”. הוא שלח לעברנו חיוך עקום. “הוא נראה להם גדול כל כך, אתם מבינים. הם תמהו לשם מה אני משתמש בכל המוח הזה. הם עמדו לנתח אותי כדי לגלות זאת, ולכן לא נשארתי.”
“כיצד נמלטת?”
“הדבר לא היה עולה בידי לולא הבחינו בטריסרטופס בדיוק באותו רגע. הם עזבו הכל ודלקו אחריו עם אותם מוטות מתכת קטנים בידיהם. אלה היו כלי נשקם, אתם מבינים. הנה התשובה. אותם זוחלים קטנים בעלי־מוח הרגו את כל הלטאיים האחרים בכל ההתלהבות כפי שהציידים נהנים ממשחק ציד־האריות הגדול. הם ביכרו לחסל טיראנוזואורוס מלאכול. מדוע לא? אותן מפלצות ענק היוו בוודאי פרסים נהדרים. כך גם כל היתר, החל בפטרודקטיל וכלה באיכטוזאורוס” (הוא התקשה בהיגוי השמות הללו, אך הבַנו את כוונתנו), “אף אחד מהם לא יכול לעמוד בפני המפלצות הננסיות שקטלו אותם למען שעשוע או תהילה. והם עשו זאת בקצב מהיר. הרי אנחנו הרגנו מאות מיליוני ראשי תְאוֹ במשך שלושים שנה, לא?”
הוא ניסה שוב לפכור את אצבעותיו, ואז הוסיף במרירות, “שינויי־אקלים, לעזאזל! אך מי היה מאמין בסיבה האמיתית?”
הוא השתתק וג’ק דחק בו, “אבל תגיד חבר, מה השמיד את אותם זוחלים קטנים? מדוע אין הם מצויים עדיין כאן, מנהלים את העניינים?”
הורנבי נשא את עיניו, ונעץ מבט נוקב בג’ק. “מעולם לא חזרתי לשם כדי לברר זאת, אך אני יודע מה קרה. ההנאה היחדה בחייהם היתה משחק הציד הגדול. סיפרתי לכם שגיליתי זאת כאשר התבוננתי בעיניהם. אז כאשר אזלו הברוטוזאורים והדיפלודוציוסים, הם פנו אל העיקר – הם עצמם! והם המשיכו באותה מלאכה טובה כמקודם.” ובפראות הוסיף, “מדוע לא? האין בני האדם עושים בדיוק אותו הדבר?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.