ימי דורי, בנכם אני מבטן,

אראה בכם גם זוהר, גם רקב.

בנכם אני – אוהב בכם כל כתם.

כל ארסכם אוהב.

זאב ז’בוטינסקי

 

א.    🔗

חרוזיו אלה של זאב ז’בוטינסקי (בתרגומו המצויין של חנניה רייכמן) לא במקרה הובאו כאן. שהרי ז’בוטינסקי חלם לכתוב רומן היסטורי, שגיבורו יעקב אבינו, אשר לדבריו “ידע ללכת בערמה, אבל ידע גם להילחם; עם אלהים שרה עד עלות השחר ויוכל; ידע גם לאהוב וארבע עשרה שנים עבד ללבן בעד אשתו האהובה. היה זה בן חיל מצליח בכל דרכיו ובכל משלח ידו. גם סוחר היה, גם איש מלחמה, גם אביר, גם שופט, גם חמסן וגם ישר דרך, זהיר ואמיץ לב; צייקן ונדיב לב, איש שנתברך בכל המעלות, רחב נפש, בעל מידות תרומיות ומגרעות גדולות, בעל נפש דומה לכל צבעי הקשת או לעוגב שלם בכל מיתריו”.

אכן ראויים הדברים שיישמעו היום – היום ולא מחר (אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה – פרקי אבות), שהרי דווקא היום רבו אלה הרואים את עצמם כשלומי אמוני ישראל העוטים שוב על “אל אלהי מדבריות הפלי, אל אלהי כובשי כנען בסופה”, כדי לאסרו ברצועות של תפילין, כפי שעוד בסוף המאה שעברה קבל מרה שאול טשרניחובסקי בעיים רוחו לפני פסל אפולו. הטעם השני לקביעת האפיגרף הוא אישי־רגשני. החרוזים מובאים בסיומו של הרומן האחרון מפרי עטו של ז’בוטינסקי “חמישתם”, כציטוט משירים שכתב בנעוריו. “מי כתב את החרוזים הללו?” – שואל ז’בוטינסקי את עצמו – “חוששני כי אני עצמי כתבתי אותם, וככל שאזקין כן ארבה לצטט מדברי עצמי”.

דומני כי חששו של ז’בוטינסקי חשש מבוסס הוא לגבי כל מי שעשרות בשנים מושך בעט סופר. איתלה איפוא גם אני באילן גדול זה, וארשה לעצמי עתה להביא כמה מובאות מדברי עצמי ואף להזכיר סערה בצלוחית של מים שהתחוללה מסביב לאחד מסיפורי שנתפרסמו לפני כעשר שנים.

 

ב.    🔗

ב“ירושלים” תשכ"ז, שנתון לדברי ספרות והגות, היוצא מטעם אגודת הסופרים בבירה, הופיע סיפור מפרי עטי בשם “אברהם”, הפותח כך:

“המדובר הוא באברהם אבינו… אך לא באברהם אבינו הפרט, כי אם באברהם אבינו כדמות ייצוגית, אברהם אבינו האפלטוני, האידיאה של אברהם אבינו בטהרתה”.

כדי להגיע לאידיאה זו, שומה עלינו לחולל תהליך מסובך ואכזרי של הפשטה, שראשיתה דמות אנושית חמה, אב של אומה, סמל של אידיאל מוסרי, בשר ודם ההולך אל ארץ לא נודעת לפי צו מגבוה, הנאמן לאלהיו עד כדי עקדת בנו, וסופה נוסחה כמעט מתימטית, המתיימרת לבטא את תנועת הבורג של מהלך הבריאה כולה, שבה נועד אברהם – במישור ההיסטורי, קרי: עם ישראל – לשמש מרצונו או בעל כורחו מברג הדוחף את בורג הקידמה ומכוון את תנועתו אל תכליתה.

אין תימה איפוא, שעם ערטולו של אברהם מן המחלצות האנושיות מתגלה האידיאה הגלומה בו בכל דור ודור בצורה משלה. אם חז“ל תיארוהו עטוף טלית ותפילין ומתפלל שחרית, הרמב”ם כפילוסוף, יוסף בן מתתיהו כמלמד תורת התכונה למצרים וקירקגור כמגלם האכסיסטנציאליזם, רשאים גם אנו בדורנו לחפש תבנית מודרנית, שאל תוכה נוכל ליצוק את נוסחת האברהמיות, כפי שהיא מצטיירת בעינינו כיום.

אני חוזר ומצטט קטע מן הסיפור:

“תרומה חשובה לאברהמיות הרימה השקפת העולם הנוצרית, שאת ניסוחה הקולע מוצאים אנו בסיכום גופי תורתו של ההיסטוריון ארנולד טוינבי, לאמור: עלייתן ונפילתן של הציביליזציות כמוהן כסיבובו של גלגל שתכליתו להוליך קדימה את רכב הדת. שלבי ההתקדמות הדתית המיוצגים בשמותיהם של אברהם, משה, נביאי ישראל וישו, יש לראותם כפרי התפוררותן של חברות הכרוכות בשמות אלה, דהיינו החברות של שומר, מצריים, בבל ויוון. האם איחוד העולם של ימינו, העומד אחר כתלנו, צופן בחובו התקדמות צפויה נוספת? אם כן, הדתות העליונות, הקיימות בימינו, בדין שילמדו לקח קשה.”

עד כאן דעתו של טוינבי, ואילו דעתי היא, כי לא לקח חייבים אנו ללמוד, אלא לרדת לעומקה של נוסחת האברהמיות, שטוינבי מבטאה במשוואה מרובעת (לא ריבועית): אברהם – משה – נביאים – ישו; ובראש וראשונה למצוא את טווח ישומה של הנוסחה הזאת: מה דמות תהיה לאברהם שיופיע אחרי ישו? מה טיבו של אברהם שקדם לאברהם אבינו? האם הכרח הוא שאברהם נוסף – אחד או רבים – יעלה על במת ההיסטוריה, וכלום ייתכן כי כמה וכמה אברהמים פעלו לפני אברהם אבינו? גדולה מזו: אפשר ששלב האברהמיות שלב חובה הוא לא רק בהתפתחות ההיסטורית, אלא גם בהתפתחות הביולוגית. אם כן, אפשר שבעולם החי – ואולי אפילו הדומם – פעלו אברהמים משלהם?"

טוינבי הגורס כי עם ישראל הוא מאובן היסטורי, שאין לו זכות קיום, אינו מציג שאלות אלה. אני הסבור כי עם ישראל היה, הווה ויהיה גוף חי ומחיה, תוסס ומתסיס, פורה ומפרה, כל עוד המלה היסטוריה היא מושג משמעותי לגבי דברי ימיו של המין האנושי, מרהיב עוז בנפשי לא רק להציג את השאלות, כי אם לפנות אל חברתנו בקריאה שתחפש תשובות עליהן.

 

ג.    🔗

לא קשה לשער את מידת הזעם שעורר הסיפור בקרב החוגים החרדיים. היו שתבעו מעיריית ירושלים לגנוז את השנתון. בשל “דברי בלע חסרי תקדים, חירוף וגידוף נגד סמל הדורות, אבי האומה הישראלית”. אחד הבטאונים זעק זעקה גדולה ומרה על פּאמפלט ארוך מידות, שכלבלב אחד עושה בו בצורה נתעבת ונבזית את “חשבונו” עם אברהם אבינו, וכיוצא באלה דברים המעידים על רמת אומריהם.

אכן, תהליך ההפשטה יש בו, כאמור, מן האכזריות המכאיבה, שהרי ההפשטה – תרתי משמע: מערטלת היא את הגיבור האנושי – ואפילו המיתולגי – מן ה־Human Touch ומצמקת את אישיותו החיה מדורי דורות לכדי שלד סכימתי של נוסחה אבסטראקטית, שאינה מזינה את כוחות הנפש, אך סוחטת את כוחות השכל. זאת ועוד: לגבי “אברהם” שלי היה משום התגרות בעצם הטכניקה הסיפורית, שכן הסיפור בנוי היה על דרך הפארודיה למסה מחקרית, פסבדו־מדעית, וצורה סיפורית־הגותית זו מימיו של סוקראטס לא היו בידיה מכשירי יצור מלבד אחד: האירוניה. אירוניה כפולה ומכופלת, שהיא כחרב פיפיות פוגעת ללא רחם בחוקר, במחקר ובנחקר גם יחד. הנה דוגמה:

"אחד מגדולי הפיסיקאים והמתימטיקאים בראשית מאתנו, ארתור אדינגטון, ניסה לתאר את טבעו של העולם הגשמי, כפי שהוא מצטייר בפיסיקה המודרנית. לאחר ששחה באוקינוס של עקרונות המדע המודרני וחתר בו על פני כמה מאות עמודים אל מחוז חפצו, הגיע לידי מסקנה בזו הלשון:

“גילינו בטבע עקב מיוחד במינו. כדי להסביר את מהותו המצאנו תורות עמוקות מני ים בזו אחר זו. סוף סוף עלה בידינו לשחזר את הדמות שהטביעה עקב זה. והנה – ריבון העולמים! – אין זו אלא דמותנו אנו.”

דומני שגם אנו אין אנו רחוקים ממצבו של אדינגטון. גילינו רכיבים לנוסחת האברהמיות, וככל שאנו מנסים להפעילה, כן מידרדרים אנו אל עצמנו ואל בשרנו. מעצבים אנו אישיות בצלמנו וכדמותנו, שמידת הבאנאליות שבה הולכת וגדלה ככל שאנו מייחסים לה מידות תרומיות על פי מיטב העקרונות של המוסר השימושי הרווחים מימי ספרות החכמה – כגון פתגמי אמון־אם־אופה המצרי ומשלי שלמה העברי – ועד לסיפורי הילדים של טולסטוי בתקופת התנוונותו: רודף שלום, מכניס אורחים, מצווה על בניו לעשות צדקה ומשפט. יש להניח שאין הוא שוכח גם את כללי המוסר הפרוטסטנטי, שהסוציולוגים תולים בו את רווחתה הכלכלית ואת שגשוגה של יבשת אירופה, ומלבד עשיית צדק ומשפט, מצווה הוא על בניו גם להשכים קום בבקרים ולהקדים לישון בערבים על פי המימרה האנגלית המחורזת:

וכי רשאי הייתי, לאחר כל אלה, לבוא בטרוניה עם מי שדן אותי ברותחין? שהרי לצפות ממנו שיהא אמון על האירוניה כערך אמנותי־אסתטי ועל הסימול האלגורי כערך פילוסופי אתי, אף כי עוד בימי הביניים מצויים היו הוגי דעות ביהדות, שהיו אדוקים בתורת אריסטו כדי כך, שטענו כי אברהם אבינו מסמל את החומר ושרה אמנו את הצורה.

אף על פי כן, בענותי לקהל המקטרגים עלי, שרוממות אל בגרונם וקצף הזעם על שפתותיהם, השחתי להם על מארק שאגאל, אשר בתגובה על ביקורת שנמתחה על יצירותיו, בשל דמויותיהן המעוותות והמסולפות וצירופיהן התמוהים והמשונים, הצהיר: לבי סמוך ובטוח כי רמבראנדט אוהב אותי, ואף אני אמרתי אז, ואני מוסיף ואומר גם היום: אני יודע כי אברהם אבינו אוהב אותי.

 

ד.    🔗

מדוע העליתי באוב פרשת סיפור ששבק חיים לפני עשר שנים תמימות? משום שהאמונים על האירוניה בסיפור ועל הדימוי המיטאפורי בהגות עשויים להבחין בפרשה זו את תסמונת המשבר הפוקד את תרבותנו – היהודית, העברית, הישראלית. הקיטוב שבין כיפות לסמים ובין דת לאופיום, בין יראת שמים לבין הפקרות, בין אמונת ישראל לבין התאבדות לאומית הובלט לאחרונה במלוא חריפותו אם בדרך של חידודין חידודין ואם בחזות קשה אפוקאליפטית, שחותים על ראשינו נביאי הזעם בקשת רחבה שחודי קצותיה טמונים במצפנו של מאו־טסה־ טונג או באדיקותה של אלמנת שומר החומות עמרם בלוי.

הבה וניווכחה: האמנם יש ממש בהשחזה זו של ניגודי הקטבים ואכן אמת היא כי הברירה העומדת בפני חברתנו היא בין עול תורה ומצוות כפשוטן לבין מתירנות נטולת רסן שאין בה אלא הרס וריקבון ותו לא.

אני סבור שאין הדבר כן. אדרבה: כל המודד בדרך פשטנית את קיומה של החברה הישראלית ושל תרבותה ומעמידה על מימד אחד או שניים, עושה פלסתר את ההיסטוריה היהודית ומגמד את מקומה של מדינת ישראל בה.

מסגרת של רשימה עתונאית אינה מאפשרת להעמיד כנגד פישוט מרדד ומגמד זה מישנה סדורה וערוכה וגוזרת עלי להגביל את עצמי בהצגת מעין עיקרי אמונה בלבד, מנוסחים בדרך תמציתית ודחוסה, סכימתית ודוגמתית, על כל אותה פסקנות תמימה, דוחה וחסרת בושה שבדרך זו המותרת אך ורק משום שאינה אלא ביטוי אישי לאמונה אישית שאינה מחייבת איש במונחים אישיים, ואף ספק הוא אם היא מדובבת איש מלבדי.

מכל מקום עובדה היא, שאני מאמין באמונה שלמה, כי עם ישראל נועד לו יעוד קוסמי בדברי ימיה של האנושות, שאינם אלא שלבי השתלבותו של המין האנושי בתולדה כולה. בתהליך הגשמתו של יעוד זה פועלים בתולדות ישראל כוחות מנוגדים זה לזה: כוח הנפץ הדינאמי וכוח השימור הסטאטי. כוח הנפץ בהשתחררותו מקפיץ את האנושות לשלב יותר גבוה בהתפתחותה, וכוח השימור בהתלכדותו מרכז את האנרגיה היוצרת של העם ומכשירו לקראת הפיצוץ הבא.

ישו ופאולוס, מארקס וטרוצקי מגלמים את כוח הנפץ בשיא פעילותו; רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי, הרצל וז’בוטינסקי – את קצה קיצו של הקוטב השני – כוח השימור המלכד.

התהליך הדינאמי, הפועל לשחרורם של כוחות הנפץ, קרוי בלשון המינוח ההיסטורי שלנו בשם “משיחיות”; התהליך הסטאטי האוגר כוחות לקראת יעודם לעתיד לבוא מתכנה. באלפיים השנים האחרונות בשם “הלכה”.

כל עידן ועידן בדברי ימיה של האנושות נותן ביטוי משלו לייעודו ההיסטורי־קוסמי של עם ישראל. יציאת מצרים, מעמד הר סיני ומתן תורה הם הביטוי המובהק לייעוד זה בתקופת המעבר של המין האנושי מעידן המיתוס לעידן הדת.

כל עידן יש לו כלי ביצוע למילוי הייעוד: שופטים, מלכות ישראל, בית ראשון, בית שני, מקרא, תלמוד, התבוללות, חסידות, ציונות.

התהליכים ההיסטוריים אינם מוציאים את עצמם מן הכוח אל הפועל בקו ישר: הקווים – קווים לוליינים הם, והמהלכים – רוויי מתחים ודיאלקטיים.

מלך ישראל, שעצם הדרישה מצד העם לשים אותו עליהם נתפרשה על ידי הנביא כמרד באלהים, הוא שברבות הימים נהפך למשיח הגואל.

מדינת ישראל המודרנית הוקמה כדי ליצור את הכלים לגיבוש אותה “הלכה”, שתשמר את עם ישראל בעידן הטכנולוגי הממשמש ובא, כשם שמלכות בית דויד ומלכות החשמונאים יצרו כלים להלכה, ששימרה את העם בעידן הדתי. הנסיון הציוני להפוך את עמנו לעם ככל הגויים נכשל כשלון חרוץ, ותקוותו של הרצל שעם הקמת מדינת היהודים תיעלם האנטישמיות לא נתגשמה אף כהוא זה. אדרבה: מדינת ישראל נעשתה מטרה מובהקת לשנאת ישראל במהדורתה המחודשת לכל העמים הסובבים אותה, מעין יהודי קולקטיבי, דוגמת היהודי היחיד שהיה מעין התגלמות השטן בעיניהם של בני סביבתנו הנוצרית בימי הביניים.

מפלה קשה היתה צפויה גם לחזון הציונות הסוציאליסטית: יישוב המשמש מעבדה לאידיאלים חברתיים ברוח תורות הסוציאליזם המודרני על סוגיהן. עם כל הכבוד וההערכה שאני רוחש לאכספרימנט הקיבוצי, דוקא מבחינה זו אין הבדל בינינו לבין המדינות המתוקנות והמפותחות שבעולם. ואולי אין זו אלא לשון המעטה: יש הבדל, אך לאו דוקא לטובתנו, כי לא לכך נוצרנו, כשם שלא נוצרנו להחזיר באורח מיכני את עטרת הדת ליושנה. וכל המנסה לכפות עלינו קיום מצוות בלי אמונה באלהים מבזה את המצוות ומחלל שם שמים. גדולה מזו: בן ברית הוא לאותו שונא ישראל שהוזכר לעיל, ההיסטוריון ארנולד טוינבי, הגורס כי עם ישראל אינו אלא מאובן שאין הצדקה לקיומו.

על כן מאמין אני באמונה שלמה שכל אשדות המלים הניתכות עלינו מן הדוכנים של ירידי הספרים וממסכיהם של כלי התקשורת למשפחותיהם אינם אלא חיפושי דרך לבטא את קיומה של “ממלכת כוהנים וגוי קדוש” בלשון המינוח של העידן הטכנולוגי, וכל המאמץ האינטלקטואלי האדיר החבוי מאחורי בליל תרבויות מתובל במסורת מוצקת של דורות רבים, אינו אלא תהליך גיבושה של ההלכה העתידה לתפקד כמערכת שימור באותו עידן.

שהרי בשיטה זו נקט משה רבנו משגייס בתורתו את יסודות התרבות המצרית־בבלית־כנענית, הדבירם לצרכיו ושעבדם למטרותיו; ממש כך עשה רבי עקיבא כשנכנס לפרדס ויצא ממנו בשלום מצויד בכלי הדיאלקטיקה הסופיסטית של חכמי יוון, כדי לדרוש בעזרתם את התגין שבתורה, ובדרך זו הלך האר"י הקדוש אשר נעזר בגנוסטיקה, שרווחה מאז ומקדם במזרח הקרוב, כדי לשבץ את עם ישראל בתמונת הקוסמוס של ימיו.

מצוי בידי ספר של מדען ירושלמי המנסה לפתור את בעיות המצפון האנושי באמצעות מחשב. מי יודע? אפשר שנגיע לימים, שבהם תשב על מדוכת מדינתנו מועצת גדולי הדעת ותדון על ביצוע ההלכה העתידנית בעזרת רובוטים של העידן הטכנולוגי, כשם שהלל הזקן ישב עם בני בתירא בירושלים ודן עמם בהלכות פסחים בבית מקדשו של הורדוס. ובאותו הזמן – כדבריו של הרמב“ם ב”הלכות מלכים" שב״יד החזקה" – “לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ולא תחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר… ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים וישיגו דעת בוראם כפי רוח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים”.

האין זה תצלומה של תמונת העידן הטכנולוגי בחזונם של העתידנים, הגורסים כי באותו עידן יספקו שלושה אחוזים של אוכלוסיית כדור הארץ את צרכיה החמריים של האנושות כולה, וכל השאר ייצרו, בעזרת מחשבים שמנת המישכל שלהם תעלה על שיא ה־I.Q של האדם, ידע ואנרגיה רוחנית שבאמצעות חלליות הקוסמוס, ואולי אף בלעדיהן, תתפשט על פני כל מרחב הבריאה כולו.

 

ה.    🔗

ועד אז?

עד אז אלך בדרכיו של מורי ורבי זאב ז’בוטינסקי, כפי שעשיתי אי שם בארץ רחוקה בימים הרחוקים של נעורי, ואכרע ברך לפני הפלוראליזם של ימי דורי, אוהב בהם כל כתם, את כל ארסם אוהב, את זהרם ורקבונם, שהרי כל דור יש בו הפכים ומהפכים משלו, ואלמלא היה ישראל בימי קדם גוי חוטא ועם כבד עוון, זרע מרעים ובנים משחיתים, לא היה קם בקרבו נביא כישעיהו בן אמוץ, וכל המין האנושי היה נמצא מופסד.

אשר למהפך האקטואלי, זה שהתרחש לנגד עינינו בימינו אלה, אני תפילה שרבי עקיבא יאהב את מנחם בגין לא כפי שאהב את בר כוכבא בשעתו, אלא כפי שרמבראנדט היום אוהב את מארק שאגאל.