א. מעגלים 🔗
בילדותי אהבתי לעמוד על שפת הנהר וליידות אבנים במים. בעניין רב עוקב הייתי אחר המעגלים שנתהוו עד פקיעתם, ולבי היה מתמלא אושר כל אימת שממדיו של המעגל הגיעו לשיעור כזה שקשת אחת ממנו, לפני שעברה ובטלה מן העולם, השיקה אל החוף, וכפי שהיה נדמה לי השאירה בו את רישומה.
כך היה בילדותי.
והנה עתה, הרבה שנים לאחר שחלפה ילדותי, שכבתי על הדשא המקיף אחת הבריכות שבסביבות ירושלים, והסתכלתי בילד המטיל אבנים אל תוך המים ועוקב בעניין רב אחרי המעגלים. ראיתי את החיוך שהיה מתפשט על פניו, כשקשתו של אחד המעגלים פגעה בשפת השיש של הבריכה, פגעה והיתה כלא היתה. “מקום אחר, זמן אחר, ילד אחר, מים אחרים, אבנים אחרות, אך המעגלים אותם מעגלים” – הרהרתי, ובעודי מהרהר ראיתי היאך אשה לבושה בגד־ים מתקרבת במהירות אל הילד, נוטלת אותו בידו ונוזפת בו בזעם, ברוסית קולחת ומזדמרת:
“כמה פעמים אמרתי לך שלא תזרוק אבנים?”
האשה גוררת את הילד בכיוון המלתחות ועוברת על פני.
אני, מופתע משיחה ברוסית עם ילד – תופעה שאיני רגיל בה זה שנים רבות – מנסה במהירות לקפוץ על רגלי, להזדקף, וברגע שהאשה עוברת על פני הנני פונה אליה בשאלה:
“מתי עליתם?”
“לפני חודשיים”, עונה לי האשה בנחת, עם שהיא מקבלת כדבר מובן מאליו את פנייתי אליה בלשון הרוסית.
“מאין?”
“מחארקוב” – משיבה היא בחפזה ואינה נעצרת על־ידי.
בלילה ההוא נדדה שנתי. משוויתרתי על כל ניסיון להירדם הדלקתי את האור והתחלתי נובר במגירות שונות שבשולחן הכתיבה שלי. בין מאות רשימות ותדפיסים, רבעונים ושבועונים, תצלומים והדבקות גיליתי לבסוף גיליון של “דבר לילדים” מיום ה' באלול תרצ"ב. נרגש מעבר למצופה עלעלתי בדפיו שהצהיבו, בזהירות עלעלתי, הואיל והנייר גילה נטייה ברורה להתפורר, עד שהגעתי אל מדור בשם “ילדים מן הגולה כותבים”. במדור זה, מתחת לכותרת “יום טיול” (ובסוגריים כותרת משנה: תמונה מן החיים במזרח הרחוק), נדפס החיבור הראשון שכתבתי בלשון העברית, מוגה ומתוקן בידי אבי, המורה העברי. הנה הוא, החיבור, כלשונו וככתבו:
“אשרי וטוב לי. אחרי שבועות שלמים של גשמים וביצות הזמין הקב”ה ליושבי חרבין יום שלא ראתה עין החרבינאים מתחילת חודש מאי. שמים טהורים, אין גם כתם עב עליהם. נתייבשו הביצות, וכל היקום כמו ניעור מתרדמתו. פתחתי את החלון. אשה סינית יצאה מן ה’פאנזה' (צריף־חימר המשמש דירה לסינים), לבושה במכנסיה המצובעים בצבעים שונים, עד כי קשה לעין אדם להבחין ביניהם, ולאט־לאט, כפי שיכולה היא לצעוד ברגליה הקטנות והמקולקלות (מנהג הוא אצל הסינים לכסות את רגלי הילדות שנולדו להם לבל יגדלו יותר ממידת רגל קטנה, והן נשארות ברגליים קטנות מאוד כל ימי חייהן), קרבה אל הגג של ה’פאנזה‘, הסירה את הטס והתחילה לכבס את בגדיה. ובין כה, כמו מן האדמה, צצו ילדים סינים רבים במלבושים שונים ומלוכלכים, מגואלים בטיט. אחדים מהם ישבו על הארץ, מתכוונים לאכול את ארוחת הבוקר שלהם מתבשיל של גריסים ואורז ו’פמושקה’ (עוגות שאינן אלא מין בצק ששמוהו במים רותחים), ואם נפל פירור ארצה, לא בחלו בו והרימוהו לאכלו שוב. לבשתי חיש את בגדי, אכלתי בחפזון את ארוחתי ומיהרתי על האופניים אל חברי. כבר קרבה השעה התשיעית. תגרים סיניים יצאו מחוריהם בחלוקיהם הארוכים ובכיפותיהם העגולות, התרוצצו בסימטאות והכריזו על סחורותיהם בקולי־קולות. נתפטרתי מהסימטאות ופניתי אל הרחוב הראשי; התנועה רבה מאוד, המון מכוניות, אוטובוסים וחשמליות מתרוצצים.
והנה שלושה אווירונים יאפאנים טסו מעל ראשי. רעיון נצנץ במוחי: '
חברי!' – קורא אני בהתפרצי אל ביתו – ניסע לאווירודרום'?
"ואינך ירא'? – שואל חברי.
"מפני מי?'
‘וכי אינך יודע את הפרחחים הרוסים? הרי יתנפלו עלינו ושריד לא ישאירו בנו’, ‘אל תירא’ – משיב אני לו – ‘הן אני על האופניים’.
"לו יהיה כדבריך' – ניאות הוא.
ואנחנו רוכבים, ואף כי התנועה והמכשולים היו רבים ברחובות, בכל זאת אחרי שעה של נסיעה הגענו לאווירודרום. זמן רב לא שהינו שם וניסע אל ביתנו. כמעט עברנו חצי הדרך, והנה פרחחים רוסים הולכים וקרבים אלינו. אימצנו את כל כוחותינו ונעבור מהם, אך מיד שמענו קריאות של גידופים וחרפות: סטוי! סטו! זשידובסקאיא מורדה‘! (עמוד, עמוד, פרצוף יהודוני!) ועוד מעט והשיגונו. הגידופים מתקרבים ביתר שאת – ‘ביי איך, ביי איך זשידוב!’ (הכו, הכו ביהודונים!) ותוך כדי רגע אבנים עפות מעל לראשינו; אנחנו רוכבים כחץ מקשת, אך האבנים מדביקות אותנו. בקושי רב הצלחנו לפנות הצדה ונוסף את דרכנו עד שהופסקו הקריאות. ‘פפפו – ו – ו!’ – פונה אני אל חברי אחרי הנס שאירע לנו – ננוח פה מעט, אין בי כוח לרכב הלאה’.
מוטב' – עונה הוא בהתרשלות, ואנו משתרעים על הדשא תחת עץ אחד. הזיעה נוזלת מפני העייפים, כמו לו עבדתי עבודת פרך. לאושרנו הטיל העץ צל נאה במקום שבחרנו לשבת ולנוח מעט. לא רחוק מאתנו צפצפו הציפרים, וסביבה כזאת היתה מוכשרת מאין כמוה להרהורים נוגים מאוד. ובאותם ההרהורים שקעתי גם אני. לנגד עיני עמדה המולדת היפה והנהדרה, הרים וגבעות, ועל צלעי ההרים שכונות עבריות, כפרים עברים, איכרים וכורמים עברים! הכל כל כך קרוב אל הלב. והכל של אחינו, שלנו הם. הלאה קריאות ‘זשיד!’ הלאה פרחחים רוסים! הלאה! בביתנו אנו נמצאים. במולדת! מי יתנני להיות במולדתי, לראות, ליהנות מכל זה! אחי! אולי תקחו גם אותי אליכם!"
האומנם יש קשר בין חוויותיו של ילד יהודי בעיר סינית, הנתונה לשלטון יאפאני בשנת 1932, לבין רגשותיו של ילד יהודי בעיר אוקראינית תחת שלטון סובייטי בשנת 1970, פרט לקשר אסוציאטיבי, אישי בהחלט, במחשבותיו של האחד, המסיים בינתיים את השליש הראשון של העשור השישי לחייו ורואה כיצד האחר מטיל אבנים במים ומחולל בהם מעגלים ממש כפי שעשה הוא בילדותו שלו?
אכן, יש קשר, משום שהמעגלים הם אותם מעגלים.
ב. פיליטונים 🔗
תשובה פסקנית זו בדבר צורתם של המעגלים נתנסחה למעשה לאחר פגישה עם עולה אחד מברית־המועצות, שהגיע ארצה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. שאלתיו:
“מה הביאך ארצה?”
ציפיתי לתשובה משולשת כמקובל: "אנטישמיות, מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים. אבל הוא השיב:
“הפיליטונים של ז’בוטינסקי!”
“גם אותי”, עניתי לו ספונטאנית, ורק לאחר שעניתי התחלתי מברר, בודק ובוחן אם אומנם השיבותי נכונה.
כתום ניתוח מעמיק נכון הייתי לאשר את דברי: אכן, הפיליטונים ו“שמשון”.
והרי לכאורה אין הדבר כן. הייתי אחד המעטים באותה גולה רחוקה, נידחת, שידעתי עברית עוד בילדותי. הרשימה שהובאה לעיל נכתבה עוד לפני שקראתי את הפיליטונים של ז’בוטינסקי, ואף־על־פי־כן משתקפים בה געגועיו העמוקים של ילד עברי לציון, לנוכח גילויי האנטישמיות שבסביבתו.
אמת נכון הדבר, אלא ש“התמונה מן החיים במזרח הרחוק” מסולפת קימעה באותה רשימת ילדות. אומנם המאורע המתואר בה אירע לי במציאות, ורבים כמוהו אירעו לאחרים, אך בדרך־כלל אין הוא אופייני. רוב הנוער היהודי השתייך לבית“ר, ובהתנגשויות בינו לבין הנוער האנטישמי הרוסי, מבניה של האמיגראציה הלבנה שלאחר המהפכה, השיב בדרך כלל מלחמה שערה. אישית לא סבלתי מימי מאנטישמיות. בגימנסיה הרוסית אהוב הייתי על מורי ועל חברי הרוסים לספסל הלימודים. זכור לי, כי בכיתה האחרונה, לאחר שהייתי לחבר בית”ר, סירבתי לחוג את חג הסילבסטר (ראש השנה האזרחית, כפי שקראנוהו שם) בחברת גויים, ואת מסיבת החג ערכתי בביתי אך ורק לתלמידים היהודים. על אף הפצרותיהם של חברי הרוסים סירבתי להזמינם, אלא שלאחר חצות פרצו הללו אל ביתי, ללא כל התחשבות בסירובי. כיוון שכולנו היינו בגילופין התחבקנו, התנשקנו והמשכנו בחינגה משותפת עד אור הבוקר, נדמה לי כי התיאור הרומאנטי שברשימה שהובאה לעיל יותר משהוא משקף מציאות באותה גולה (ואני חוזר ומדגיש: המאורע כשלעצמו נתארע כמתואר, פחות או יותר) מושפע הוא משיריו של ביאליק, כגון “אל אחי בציון” או מאותם שירי ציון, שאבי היה מרבה לשיר באוזני, כגון: “איֵך, איֵך, אדמת קודש, רוחי לך הומיה”. אלא שכל הדברים האלה רוח של משאת־נפש פיוטית־משיחית, של כיסופי רומאנטיקה בלתי־מחייבת, היתה נסוכה עליהם, מעין פיצוי שבהזיה על אפרוריותם של חיי יום־יום מבחינה לאומית. ואילו גילויים של “שמשון” והפיליטונים של ז’בוטינסקי היה התגלות של ממש. הרכרוכיות הרומאנטית הפכה לאיתנות מתכתית, הגעגועים – למטרה מוגדרת, חיי יום יום – להתארגנות מעשית לקראת המחר, והיחס אל הסביבה – לגיבוש קואורדינאטות ברורות ויציבות.
אינני יודע אם יוכל אדם, שלא חונך על ברכי התרבות הרוסית, לשער בנפשו איזו מהפכה ברוחו של נער יהודי הלומד בבית־ספר רוסי והנתון בסביבה רוסית – עויינת ברובה אם בגלוי ואם בנסתר, ברבדים עמוקים יותר – עשו הפיליטונים של ז’בוטינסקי, שנתפרסמו בעיתונות הרוסית בראשית המאה שלנו. אנחנו, שגדלנו בשוליה החיצוניים של הקיסרות הסובייטית, קראנום בשנות השלושים, והנה חוגים רחבים למדי של הנוער העברי ברוסיה הוגים בהם יומם ולילה כבתורת אל חי בשנות השישים.
זכורה לי היטב חוויית ההתוודעות אל כתביו של ז’בוטינסקי. ראשיתה ב“שמשון”, שיצא באותם ימים בברלין במקורו הרוסי, ואני אז נער כבן ארבע־עשרה. והנה לפתע חש הנער הקורא היאך קומתו, דומה, נזקפת מעצמה, היאך בין חבריו לכיתה הרוסים הוא הופך פתאום בעיני עצמו – וכעבור זמן מה אפשר גם בעיני זולתו – לגוליבר המהלך בין הגמדים. כמי שטעם מן היין הטוב, שלא ידעו עד כה, רץ הנער אל הספרייה ומחפש עוד כתבים של ז’בוטינסקי ברוסית. הם אינם רבים, על כל פנים לא במקובץ. “מגילת הגדוד” – תולדות הגדוד הראשון ליהודה – ואחר כך משהו, שמצטלצל באורח מוזר: “פיליטונים”, קובץ פיליטונים, שנכתבו לפני כעשרים, שלושים שנה, והנער שוקע בפיליטונים אלה ומגלה כי היהדות היא מקור גאווה לו; כי משתייך הוא לאומה, שכל אותם בני העמים היוצרים קיסרויות אינם אלא נמושות לעומת מפעלו הכביר של גזע הרה־עתיד זה, ששיחק לו – לנער – מזלו להיוולד כאחד מבניו. ואם רשעות האדם ואכזריות ההיסטוריה הפכוהו לעם תגרנים, נועד הוא, הנער המעיין בפיליטון זה או זה, שכל דורו “דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה”, ליצור אותו מחדש ולעצבו כעם התגר, האתגר והמאבק. ואשר לאותו בחור רוסי, היושב מולו או מאחוריו על הספסל, מה עוד יוכל הוא לרחוש לבחור זה מלבד רחמים? כן, רחמים. לא שנאה, לא בוז, פשוט רחמים. שהרי בפיליטון המכונה בשם “חילוף מחמאות”, שבו נערך ויכוח בין רוסי ליהודי בדבר עליונותם או פחיתותם של גזעים, מוכח בעליל שהעם הרוסי, על אף הישגיו הפוליטיים האדירים, אינו אלא עם עבדים משחר הופעתו על זירת ההיסטוריה ועד היום הזה, ואילו הגזע היהודי מוצק, אינו כפוף ואינו נכנע לעולם – עם קשה־עורף, גזע לא־מנוצח, ואין אצילות גדולה מזו.
וכך אומר השותף היהודי שבאותו ויכוח: “אני רוצה להסב את תשומת־לבך רק עוד לפרט קטן אחד, המסופר באותו פרק של אילווייסקי (ספר לימוד דברי־ימי רוסיה) על השעבוד הטאטארי. כתוב שם, כי הנשיאים שלכם היו נוסעים מזמן לזמן אל מחנה הטאטארים להשתחוות ולכרוע ברך לפני החאן. אין אני מגנה אותם על כך. הם עשו בפקחות מעשה פאטריוטי. אבל הנה לך הקבלה לכך מתוך הרומאן ‘קוו ואדיס’ של הסופר הפולני סינקביץ. אל נירון קיסר באו אנשים שונים וכרעו ברך לפניו; רק שני רבנים אינם כורעים ברך, ונירון משלים עם זה. הוא מבין, כנראה, כי כל אשר ייעשה להם לא יצלח. היהודים לא יכרעו ולא ישתחוו. בקיצור, יש גזעים ויש גזעים, ומי מהם עליון – שאלה שקשה לפתור אותה”…
אכן, שאלה שקשה לפתור אותה, אלא שבינתיים נפתרת בבת־ראש שאלתו של אותו נער עברי: יודע הוא מי הוא, לאן הוא הולך, ומכאן ואילך נותן דין־וחשבון ברור לפני עצמו.
ג. מבחנים 🔗
מעניין לעניין באותו עניין, או בעניין צמוד לו.
הערצת מנהיגים שואה חברתית היא – מתריסים כנגדי – ואין שעבוד גדול מזה. הפרט המזדהה עם המנהיג זוכה בדרך זו באשליה של ריבונות ושיתוף בהצלחותיו של זה, ואישיותו שלו לא זו בלבד שהיא מתגמדת, אלא נפסדת כליל. בשנות השלושים הביאה שואה זו לזוועות הנאציסם והסטאליניסם, ובימינו ליערות־בראשית של השמאל החדש, שאת מקומם של גרגרי־בר תופסות בהם כדוריות ל.ס.ד.
אינני יודע כיצד חשים כיום חסידיו של מנהיג מת (צ’ה גווארה) או מנהיג חי (מאו־טסה־טון), בגדלם שיער ובעשנם ל.ס.ד. אפשר שאין לנו עדיין פרספקטיבה היסטורית כדי לבחון את מפעלם של מנהיגים אלה בטווח המאפשר הסקת מסקנות. ארחיק איפוא עדותי למבחנו של מנהיג שמפעלו מקרין בזמן, למרחק של שלשת אלפים ושלוש מאות שנה.
המדובר במשה רבנו. ארבעים שנה הנהיג האיש את עדתו, הקים עם, נתן לו את התורה, חינכו, הדריכו, הזהירו והכשירו להנחלת ארצו. והנה זמן־מה לאחר מותו, מיד עם כיבוש ארץ כנען, פונה יהושע אל העם לאמור: “ואם רע בעיניכם לעבוד את יהוה בחרו לכם את מי תעבדון, אם בעבר הנהר, ואם את אלהי האמורי”. בפעם הראשונה מאז צאתו ממצרים מועמד העם בפני ברירה אפשרית. אך העם שוב אינו מהסס. “חלילה לנו” – עונה העם – “מעזוב את יהוה… נעבוד את יהוה, כי הוא אלהינו”.
זה היה המבחן. ובפני מבחן דומה – מבחן ציוני־ממלכתי – נכון אני עתה להעמיד את עם ישראל בארצו ובתפוצותיו, ואיני חושש כלל לתוצאותיו. שהרי מי שעמד לנו בפני השמאל הישן, החל ב“בונד” וכלה ב“יבסקציה”, הוא יעמוד לנו גם בפני השמאל החדש. כי המבחן אינו רק במישור הפסיכו־חברתי, אלא גם במישור ההיסטורי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.