מנהג נאה קבע “קול ישראל” עם שהנהיג מדור בשם “האנתולוגיה שלי”. ב“קול ישראל”, עד כמה שידוע לי, מצויה רק אנתולוגיה לשירה, ואף אני, כפי שוודאי נוכחו כבר קוראי הטור הזה, מדי פעם בפעם מגיש אנתולוגיה מעורבת – שירה ופרוזה גם יחד.

הפעם תהיה האנתולוגיה שלי מושפעת מענייני דיומא, כגון משפטו של רוהן שניסה לשרוף את מקדש “אל־אקצה”. ומקווה אני כי גם בזאת נוכחו קוראי רשימותי: האנתולוגיות שלי בנויות על אסוציאציות. והאסוציאציה המתעוררת במוחי בקשר לפרשת “אל־אקצה” מובילתני אל ספרו של דויד שחר “היכל הכלים השבורים”. בעמוד 70 של אותו ספר אנו קוראים על גיבורו של הרומן דברים אלה:

“באחד השיעורים חיווה דעתו שעל האוניברסיטה העברית להקים את אוהל המועד ואת ארון הברית ואת המשכן על כל כליו, פרטיו ודקדוקיו, ובו ישמשו בקודש הפרופיסור וכל עוזריו ותלמידיו, שיעלו את הקרבנות לפי כל הדינים, ככתבם וכלשונם, ורק לאחר שנים רבות של אקספרימנטים מדוייקים נהיה רשאים להביע חוות דעת בעלת ערך מדעי כלשהו על כוחה של עבודת הקודש, המתוארת בתורה, להשכין בתוכנו את אלוהי ישראל, שאנו נחזור ונהיה לו לעם והוא יחזור ויתגלה לנו, ולעולם כולו, בכל נסיו ונפלאותיו, אותותיו ומופתיו הגדולים העצומים”.

ולאחר שהבאתי מדבריו של שחר בספרו “היכל הכלים השבורים”, שבו בחור ישיבה הופך כומר נוצרי ונפגש באחת מעריה של צרפת בבחור אחר, אשר בימי ילדותו למד עמו ב“חדר” בירושלים, משאיר אני את עניין האסוציאציה עם דמותו של חולה הרוח הפרוטסטאנטי ועם בניינו של המסגד המוסלמי, בידי הקוראים וכדרך כל עורכי האנתולוגיות מגניב לאנתולוגיה שלי דברים משלי, שהופיעו ברומן הראשון מפרי עטי, בשם “בעורף”, שיצא לאור לפני שש־עשרה שנה. גיבורו של רומן זה, שעם עלייתו ארצה בשנות השלושים נזדמן לתל־אביב, חלה בקדחת ועם שהיה מדמדם בחליו השמיע באזני אהובתו דברים תמוהים ומשונים לאמור:

“כשם שהשחור סופג את כל צבעי הספקטרום, כך מחזיר אותם הלבן, מחזיר ללא רחם, אל תוך העיניים. את כולם עד אחד: את האדום ואת הכתום ואת הצהוב, ואת הירוק ואת התכול ואת הסגול. זה משגע. משום כך לבנה היא תל־אביב כל כך – קיבוץ גלויות. כל ארץ וגוניה. כל גלות וצבעה. וכולם יחד מוחזרים בתל־אביב. וטוב שהם מוחזרים. למה לנו כל הצבעים הזרים הללו? הקרנת הגלויות! ציונות מדעית. פיסיקאלית… ואולי… ביתר דיוק… הפיסיקה הציונית. המיתוס על המאה העשרים חייב להיות פיסיקאלי. אמרי לי, מדוע אין אף ישוב יהודי חדש אחד במקום היסטורי, בדיוק באותו מקום. כי אם סמוך לו, על ידו, קרוב לו. גם ירושלים, שמעתי, ירושלים החדשה, ירושלים שלנו כולה נבנתה מחוץ לחומה. אדרבה, אמרי לי, מדוע? אני אומר לך: משום שאי אפשר להתגבר על הזמן. לשוא כל המיתוסים. גם החלל לא יתגבר על הזמן, הזמן ניצב כחומה, ואין לנו שליטה עליו. צאי וחשבי: המרחק בין עין חרוד לבין הגלבוע של שאול ויהונתן מסמן את הזמן שעבר מימי שאול ויהונתן ועד ימינו. מה הוא המרחק? כחמש מאות מטרים? והזמן? כ־2500 שנה? חמש שנים על כל מטר. ברור לך? מעתה שוב אין צורך בקני מידה מסורתיים: הקפות האדמה מסביב לשמש וכדומה. נוצר גורם קוסמי חדש למדידת הזמן: ארץ ישראל. “חלוץ” קרא לי אותו בחור. הוא צדק. חלוץ אני, חלוץ הציונות הפיסיקאלית בארץ ישראל הקוסמית”.

לו היו הדברים נכתבים בימינו הייתי בלי ספק מודד את המרחק שבין מסגד עומר לבין היכל הספר בירושלים, כדי לאמוד בקני מידות של הציונות הפיסיקאלית את קטע הזמן של ארץ ישראל הקוסמית המשתרע בין חורבן בית המקדש לבין הקמת מוזיאון ישראל. אך דא עקא: הדברים נכתבו בסוף שנות השלושים כשפטמת קמרונו הלבן של היכל הספר עדיין לא באה לעולם כלל ועיקר. וזהבה של כיפת הסלע חלש על הנוף הירושלמי באורח בלעדי, מכל מקום, מתוך מגמה להוכיח, שאין צורך בשריפה פיסית של מסגד “אל־אקצה” כדי להתגבר על המרחק בינו לבין… נניח… קמרון הפלנטריום של האוניברסיטה. אביא עתה באנתולוגיה שלי מובאה מעולם אחר לגמרי, מחוברתו של פלוני בשם פרומר מאוס, שהגיעתני בדואר ושנשאה את השם “חמישה ספרים מן המזרח על העתיד”.

החוברת כתובה בלשון הרוסית וכלולים בה עיקרי תורתם של העתידנים (פוטורולוגים בלע"ז) ותמציתם של חמישה ספרים, שאמורים היו לצאת לאור בעריה של ברית־המועצות, וכפי הנראה לא יצאו מעולם. ואלה הם חמשת הספרים:

1. מדע העתיד (האפשרות וההכרח) – צ’רנוביץ־מוסקבה, 1958.

2. הפילוסופיה של הטבע והפילוסופיה של הטכניקה (צ’רנוביץ־מוסקבה, 1962).

3. שתי טכניקות – תועלתנית ויוצרת – וכלכלתן (וורשה, 1964).

4. מבוא לתולדות הקוסמופוליטיות.

5. הפילוסופיה של האלים.

אשר לעיקרי תורתם של העתידנים הרי מצויים בחוברת קטעים בזו הלשון:

“האדם, שנגזר עליו ליצור צורות חדשות של חיים, חייב להיות חדור הרגשה כי אכן אחראי הוא אחריות עליונה, הדומה לזו של האלים בעד מעשיו, כיוון שכמוהו כאלהים – יוצר הוא”.

ועוד קטעים:

“אין גבול לאותו משבר במחשבה, הצפוי לאדם על סף התקופה החדשה של התפתחותו. די לנו לומר שכבר בשלבים הראשונים של דרכו החדשה אל הקוסמוס, חייב הוא לא רק לעכל בתודעתו את העוצמות האנרגטיות החדשות, העולות על כל מה שהיה קיים עד כה מתחת לשמש ומעליה ולא רק להרהר במרחקים ובמהירויות קוסמיים חדשים, שיש להגיע אליהם בעזרת האמצעים החדשים של הטלקומוניקאציה והאסטרונאוטיקה, אלא שבעת ובעונה אחת שומה עליו להביט בעיניים אחרות ולחתור אל מטרות חדשות בתפקיד האורגאניזם של עצמו”.

לאחר שקראתי את החוברת ישבתי וכתבתי למחברה מכתב, שבו הצגתי שאלה נוקבת לאמור: האם אדם המאמין בשלושה דברים יכול להצטרף לעדת העתידנים. ואלה הם, כתבתי לו, שלושת הדברים שאני מאמין בהם:

א) עם ישראל הוא עם סגולה.

ב) סגולתו של עם ישראל היא תחושת התכליתיות שבעתידה של האומה.

ג) מדינת ישראל היא אחד מגילויי סגולותיו של עם ישראל, והגילוי המכריע בימינו.

השיבני מאוס פרומר במכתב בזו הלשון, בזו העברית ובזה הסגנון:

"מר אורן הנכבד והיקר,

אני מודה לך עבור מכתבך ומרשה לעצמי לענות לך על השאלה העקרונית ששאלת:

1. היהודים היו “מימי בראשית” האוונגארד או עם האוונגארד של כל קידמה מדעית ומוסרית בתולדות האנוש.

2. שאיפתם לא לחיות רק על לחמם.

3. בלשונם הספציפית של הקיברנטיקאים (אבות הפילוסופיה של הטכניקה החדישה) – היהודים הם מאגר של אינפורמציה מדעית חדשה ושל מחקר חדש בכל דור ודור. היהודים הם שחשבו וחושבים יותר מאחרים על העתיד מבחינה פילוסופית ומדעית.

4. בהתפתחותם של הטכניקה האטומית וטכניקת החלל החדשה, חלקם של היהודים במזרח ובמערב גדול מאוד.

5. היהודים דרושים להתפתחותה של האנושות כמו אוויר לנשימה.

6. הקוסמופוליטיסם האמיתי אינו התבוללות ואסימילציה, אלא לאומיות של עם ישראל.

7. אין עם ישראל בימינו בלי מדינת ישראל, על כן צדקת בהערתך כי מציון תצא מחשבה חדשה.

ברכות חמות, מ. פ."

ואסיים את האנתולוגיה שלי – האחרונה לפי שעה – בכמה שורות מ“שירי חרב” של יונתן רטוש:

“הנשקף מגביו / בעצרת אליו / עלי הר ומדבר חררים וגבעות / על בשן גבנונים ומסילה ונאות / על פרת הכבד / הזורם והעד / המשקה חרבות / באדמת ערבות / שהושמה לשמה / ועמה אין עמה / ומחכה לגואל / כאדמת ישראל / בסכר ואש / ואמת הבנין – / לעברי היורד / כמאז ועולם / מהרי מערב / בחרבו ובאליו / בתבונת כפותיו / באני וברכבו / בכל מאודי מאודו – ויצו את ברכת / האלים הטובה / מבוהק מדבר עד לבנת אררט / מים עדי ים / עלי ארץ רווה / – לשלום ולקרב ולעד”.

אני יודע: כבר ניצלתי שורות אלו לסיום מאמרי על אנתולוגיה אחרת, שונה בתכלית מזו; אך אין זו אשמתי שלא רק אנתולוגיות, כי אם תופעות שונות ומשונות בעולמנו מגיעות בסופו של דבר לכך שאת סיומן ניתן להביע בדיוק באותן המלים.