א. אנטי־מימסד ממוסד    🔗

אינני נמנה עם חסידיו של הרברט מארקוּזה, על אחת כמה וכמה נמנע אני מליישם את תורתו של זה אל יסודה, קיומה והתפתחותה של מדינת ישראל ואל התהליכים החברתיים המתרחשים בה. אף־על־פי־כן יש שנדמה לי, שלפחות במישור אחד מאשרת המציאות בישראל את חששותיו של מארקוזה מפני בלימת התהליך הדיאלקטי של קידום ההיסטוריה האנושית, והוא: התמסדות האנטי־מימסד. רצונך לזכות בתהילה, ביראת כבוד, במילגות, בנסיעה לחו"ל על חשבון הציבור, בפרס, בקתדרה, בקריצות שרים, בחיוכי עסקנים, בהופעה רבתי־עם, בראיון בטלביזיה, בהרצאה בראדיו, בפרסום רב־מכר – הצטרף למימסד האנטי־מימסד, וכל ההנאות המנויות הריהן כמונחות בקופסה: ואם עוד שמאלני אתה, לפי מיטב טעמה המזרחי של העידית האינטלקטואלית שבמערב, עשויה אותה קופסת־אנטי־פּאנדוֹרה להתבקע מעוצמת לחצו של השכר הצפוי לך בעולם הזה ובעולם הבא גם יחד.

זה שנים מנקרת במוחי השאלה: שבת אחים מרנינת־לב זו של המימסד והאנטי־מימסד, כלום באמת מקורה ביכולת העיכול והניטרוּל של הרעלים הפנימיים בחברה הטכנולוגית המודרנית, יכולת שהגיעה לשיאה בדרך הפיכתו של האדם ליצור חד־מימדי, או שאותם שמאלנים, המכריזים יומם ולילה מלחמה על המימסד – מלחמה ששכרה בצידה, כיוון שהכרזה זו נעשית כלשון ימינו “מקצוע משתלם” – מעצם טבעם יש בהם משום רידוד חד־מימדי, ההופך אף את מפעלם של אלה ביניהם, שניחנו בכשרון בתחומים שונים – שירה, דראמה, ספרות, עיתונאות, אמנות – לניהיליסם חקייני נטול־משמעות על אף כשרונם הגדול. “ניהילו” פירושו אין, ריק, ואם בחוּבה של מהפכה מתמדת זו – הרעשנית והראוותנית – אינה צפונה במקופּד פקעת החזון, אלא טמון גרעין הריק הפוער את פיו, הרי אף פיצוחו בעזרת כל הכלים המשוכללים של ימינו אין בו כדי לגרום פיצוץ האטום ושחרור כוחות אדירים – ולוּ גם הרסניים – ולכל היותר יש בו כדי להביא לידי השמעת קול פצפוץ זרדים במדורת קוּמזיץ.

ותוך כדי הרהור בכל אלה צף ועולה בזכרוני מעשה שהיה, אשר יש בו, לדעתי, משום אישור נסיוני לאחת משתי ההנחות שהבאתי, אף כי יודע אני שניסוי אחד אין בו כדי לשמש ביסוס אכּספּרימנטאלי להשקפה. אכן, ביסוס אין בו, אך עידוד להמשכת הניסויים יש ויש.

היה זה בקיץ 1952. אחד מנציגיו המובהקים והמחוננים ביותר של האנטי־מימסד בימינו היה באותם הימים בעל טור קבוע, פופולארי מאוד, בעיתון־בוקר נפוץ. יום אחד נחשד בהשתתפות במעשה אלימות, שהיה מכוּון כנגד מי שהיה שר בישראל באותה תקופה. בסופו של דבר זוּכה האיש מכל אשמה, ואילו אני את חטאי אני מזכיר היום: באותו זמן אף לי היה טור קבוע בעיתון־ערב, ודווקא בחרוזים. והימים ימי ה“סקריפּים” מארצות־הברית, ימי הפער בין החזון למציאות, ימי האמונה והאכזבה, והעיקר ימים שבהם לא רק אותו נציג אנטי־מימסד אלא גם אני – שנינו צעירים היינו (אם כי קשיש אני ממנו בכמה שנים), ויחסי ידידות שררו בינינו. ומי לא גרס בימים ההם שלא הפרט אשם אלא החברה? אין תימה אפוא שבשבוע שבו נודע על מעשהו של ידידי הצעיר ממני, שראיתי בו כוכב זוהר הדורך על שמי ספרות ישראל, נכתב ופורסם בטורי הקבוע פזמון בזה הלשון:

כן, רבים בחורים התוהים בשאון קרת / ומחפשים בו מוצא לנפשם הסוערת, / לדמיון וללהט, לרוח תוססת, / שאינה מתרווה מוויכוח בכנסת,/ מעָבר מסוכן / מהווה מרוקן / בלבם ושכלם זב מוגלה איזה פצע, / שאינו מתקרש מרדיפה אחר בצע, / שאינו מתרפא בקרית תל־אביב/ מכל מה שרוחש־מתהווה מסביב. // משהו מצטבר למרירות ולכעס, / ודרישה חולנית־פתולוגית למעש, / לפורקן קצת רומנטי־פטלי, / למשיח, לכנען לסטלין. // אדוקים, טרוריסטים, סופרים, אמנים, / קנאים, משוררים, כנענים, / ובוֹהמה זולה, וביד הכוסית / ונאום פסיכופאטי־שיכור ב“כסית”, / ובסופו של דבר הכיסוף לפצצה… // לא בכדי אנוכי עניינים מערבב, / כי אותה נהייה ותחושת זה הכאב / ואבק אמנות וציניזם חונק – / כן, כל זה הוא משורש אחד רק יונק, ובאותה הקרקע הרעה נעוצה. / ונדמה, לוּא היינו אנשי האמת, / הן כולנו היינו מכים כאן על חטא, / כי מאז הקמת המדינה עד עתה / מה עשינו אני ואתה / עיתונאי וסופר ומורה וגם שר / ופקיד ומנהיג וסוחר ואיכר, / להוביל את הנוער לקראת המחר / ולתת לו דוגמה, שגם בלי מכונית, / בלי ניצול כל דבר לרווחה האישית, / בלי היתר יציאה לשליחות מיוחדת, ועוד אפשר לשרת המולדת, / שגם בלי שנוררות ציבורית או פרטית / עוד אפשר זה אל זה את היד להושיט, / שגם בלי חבילה של מזון / עוד אפשר כאן לשמור על חזון, / שגם בלי תסביכי עיירה פולנית / עוד אפשר לצפות לגאולה אמיתית, / וגם עם עלייה תימנית ואף סינית / אין חובה ליהפך לחברה לבנטינית, / ועתה, במצפון של אמת ובתוֹם / הוא, אני ואתה הנוכל להעיד / שעשינו הכול גם אתמול, גם שלשום, / כדי שלא תתפוצצנה פצצות בעתיד?

כשלושה ימים לאחר פרסום הפזמון קיבלתי מכתב מ… לאמור:

"… מחמדי, במשרד הרישום של בית־הסוהר ביפו אני יושב לי משועמם, מסתכל בתוגה מהולה בעצב קל אל הים הכחול הלוחך בעקשנות ובתקווה את חופי ארצנו, ותוך כדי הסתכלות ועיון מעמיק בסערת הנסיבות, אשר נתלכדה סביבי, במי אני נזכר אם לא בך?

"וכאשר אני נזכר בך… עולה בזכרון ציטטה מתוך פזמון… וכאשר אני נזכר בהמשך הפזמון, ממילא אני חושב על סדרי החברה הפגומים, אותם הסדרים שבעטיים קורים כל מיני דברים טובים ורעים בעולם, והסיבה מולידה את המסובב, והמסובב שוב יולד סיבות חדשות לבקרים, ואנשים קטנים נטחנים בגלגלי החברה הגדולים, והשמש זורחת והשקדיה פורחת והכול הבל – ואנו מה כי נלין? אכן, אין פזמון אלא הפזמון הנצחי…

והנני שלך באהבה".

זה המכתב וזו כל התורה כולה, ואידך זיל גמור.

ב. ביקורי ידידות    🔗

עד כאן אנטי־מימסד פרטי: מעשים מקדם ודברים מאז, שאפשר שיש לפסיכולוג ולסוציולוג עניין לענות בהם ואפשר שאין. עתה נתעכב קימעה על “דינאמיקה קבוצתית”.

מעשה בקבוצה אנטי־מימסדית בישראל, שערכה ביקור ידידות בברית־המועצות. למחרת שובה של אותה משלחת השלום, שעם חבריה נמנה פרופיסור דן מירון, נתפרסמה בעיתון “הארץ” ידיעה, שבה נאמר בין השאר: “לדעת הפרופיסור מירון מתבטאים האופטימיות והחופש בברית המועצות, אותם הדגיש באוזני עיתונאים במסיבה, שנערכה לחברי המשלחת במוסקבה ערב צאתם, בהווי הרחוב, בצורה בה אנשים עונים על שאלה של זר, בצורה בה אנשים יושבים בקפה, רוקדים ומשוחחים. החופש בחיים היומיומיים רב מזה של ניו־יורק. עיר כמוסקבה או כאודיסה ממש שרויה בעליצות על־פי הרושם הכללי ברחוב. לקביעתו, כי בישראל נזדעזעו יותר מאשר יהודי ברית־המועצות בשל משפטי היהודים, הסביר כי התרשמותו מבוססת על הדברים שראה ושאל”… גם למקרא דברים אלה נתעוררו בי זכרונות. נטלתי מן הכוננית את ספרו של שירר “עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי” והתחלתי מדפדף בו. במיוחד משך את לבי הפרק השמיני של הספר, שהוכתר בשם “החיים ברייך השלישי 1937־1933”. והרי כמה פיסקאות ממנו:

"היה זה באותם הימים – בשלהי קיץ 1934 – שבאתי לגור ולעבוד ברייך השלישי… משקיף, שהגיע עתה זה, היה מופתע לראות שהעם היושב בארץ זו לא הרגיש, כפי הנראה, שהוא מוכנע ונרמס בידי דיקטאטורה בּרוּטאלית, שאינה בוחלת בשום אמצעים. אדרבה, הוא תמך בה בהתלהבות כנה… היטלר היה עוקר את העבר על כל תסכוליו ואכזבותיו. צעד אחר צעד ובקצב מהיר… שחרר את גרמניה מכבלי וורסאי… והיה מחזיר לה את עוצמתה הצבאית… עד לסתיו 1936 ניטל עוקצה של בעיית האבטלה. שוב היתה עבודה כמעט לכל אחד. לא אחת נשמעו קולותיהם של פועלים, שניטלה מהם הזכות להתארגן באגודות מקצועיות, היאך מתבדחים הם בשעת ארוחה מעל לצלחותיהם המלאות, כי תחת שלטונו של היטלר לפחות נשלל מהם החופש לרעוב…

"חוקי הגזע, שהוציאו את היהודים מהחברה הגרמנית, נראו בעיני משקיף זר כנסיגה מזעזעת אל תקופות פּרימיטיביות, אך כיוון שהתורות הגזעיות של הנאצים העלו את הגרמנים לדרגת מלח האדמה וגזע האדונים, הן נהנו ממידה רבה של פּוֹפּולאריות. מעטים מבין הגרמנים שהיית נפגש עמם – סוציאליסטים או ליבראלים לשעבר או נוצרים נאמנים ממעמדות שמרניים ישנים – ראו כדבר תועבה את רדיפות היהודים ואפילו התקוממו נגדם, ואולם אף כי בכמה מקרים סייעו בהקלת הסבל האישי, הם לא עשו דבר כדי לעמוד נגד הזרם. מה יכלו לעשות? לעתים קרובות היו מציגים שאלה זו בפניך, ולא בנקל היית מוצא תשובה עליה.

“הגרמנים ידעו במעורפל מתוך עיתונות וראדיו מצונזרים על שינויים שחלו ברגשות הציבור בחו”ל כלפיהם, אך הם הרגישו שדבר זה אינו מונע את הזרים מנהוֹר אל הרייך השלישי, ולפי כל הסימנים ליהנות ממידת הכנסת האורחים שלו; שכן גרמניה הנאצית, במידה הרבה יותר רחבה מרוסיה הסובייטית, היתה פתוחה לראווה כלפי כל העולם כולו. התיירות פרחה והכניסה סכומים עצומים של מטבע־חוץ, שהיה בו צורך חיוני ביותר. דומה היה, כי מנהיגי הנאצים לא היה להם מה להסתיר. אדם מבחוץ, ויהיה אף אנטי־נאצי ככל שיהיה, יכול היה לבוא לגרמניה, לראות ולחקור את כל העולה על רוחו, להוציא מחנות־הסגר, וכמו בכל מדינה – מיתקנים צבאיים, ורבים עשו כן ורבים חזרו, אם לא לאחר שהפכו את עורם, הרי לפחות לאחר שהפכו סובלניים ל’גרמניה החדשה' והאמינו שראו ‘הישגים חיוביים’. לדבריהם…

“המשחקים האוֹלימפּיים, שנערכו בברלין באוגוסט 1936, נתנו לנאצים הזדמנות מיוחדת להרשים את העולם בהישגיו של הרייך השלישי, והם עשו כמיטב יכולתם לנצלה. השלטים “Juden unerwuenscht” (יהודים אינם רצויים) הורדו בשקט מחנויות, בתי מלון, מסבאות־גן ומקומות בידור ציבוריים. הרדיפות של היהודים ושל שתי הכנסיות הנוצריות הופסקו זמנית, והארץ לבשה איצטלה של התנהגות נאה ביותר…. האורחים, במיוחד מאנגליה ואמריקה, התרשמו מאוד ממראה עיניהם: בפניהם הופיע עם מאושר, בריא, ידידותי, מאוחד בהנהגתו של היטלר, תמונה שונה בהחלט – אמרו – מזו שנצטיירה בדמיונם מקריאת מברקי העיתונות מברלין”.

אני יודע: אסור לערוך השוואות היסטוריות בלי הסתייגות. שנת 1971 אינה שנת 1936. ברית־המועצות אינה גרמניה הנאצית, השמדת עם רוחנית אינה ג’נוסיד פיסי. אולם מותר ואולי חובה להשוות ביקורי ידידות, כי סדנא דארעא חד הוא, כלומר ציר הארץ אחד הוא, והוא תקוע במקומו גם ככל שתיסוב עליו הארץ וככל שיסתובבו בני אדם על פניה. 21

ג. בול    🔗

ייסלח־נא, יימחל ויכופר־נא לי על השתוללות שלוחת־רסן זו של אסוציאציות, אך מה אעשה ובשעה שאני מעלה על הכתב דברים אלה, ראש הממשלה שלנו אף היא עורכת ביקור ידידות – אצל ריצ’ארד ניקסון. ואחד הלצים, המותח ביקורת על הממשלה משום שאינה נוקטת עמדה ברורה ואין באמתחתה תכנית מוגדרת, העיר באוזני הבוקר באוטובוס, בדרכנו לעבודה, לאמור:

“לשם מה היא נסעה אם אין בפיה דבר ברור? לנסות את ניקסון בחידות, כמלכת שבא?”

השיבותי לו בפסוק מתוך אותו הקְשֶׁר ענייני: “והמלך… נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה מלבד אשר נתן לה כיד המלך… ותפן ותלך לארצה…”

“ואם לא ייתן לה ניקסון את כל אשר חפצה? על שר החוץ של ארצות־הברית רוג’רס כבר עובר תהליך של דה־גוֹליזאציה. מנין לך שניקסון מחוסן מפניו? הן אחד המניעים למלחמת ששת הימים היה האמבארגו של דה־גול. האומנם עוד מלחמת ששת הימים בפנינו?”

“אני מקווה שלא”.

“ואם כן?”

“אם כן, ננצח גם הפעם”

“ואם לא ננצח?”

“אות הוא שמלאו הימים: מחמדי העירום של “בול” ייהפכו במרוצת הדורות לשיר השירים, ואחד הפנתרים השחורים יהיה לאלוהי הגויים”.

“זה אבסורד”.

“אמת, זה אבסורד, ועל כן ננצח”.