(על ז’בוטינסקי כסופר)

“בּוֹדְלֶר כמעט התחלתו היתה בכך, שתרגם מכתבי הסופר האמריקני אדגר פו” – כותב ז’בוטינסקי במאמרו “L’Amérique à un mètre”. קביעה זו חלה גם על ז’בוטינסקי עצמו, ואם כי ה“יצירה” האשונה מפרי עטו, שנתפרסמה בדפוס, היא רשימה בשם “הערה פדגוגית”, שעניינה ביקורת חריפה על שיטת הציונים בבתי הספר, הרי למעשה תרגום “העורב” של אדגר פו הוא ששימש כרטיס כניסה של העיתונאי הצעיר אל היכל הספרות הרוסית.

באותה תקופה לערך תרגם את “העורב” גם המשורר הרוסי הנודע באלמונט, אלא שתרגומו של ז’בוטינסקי נתאזרח בספרות הרוסית לא פחות מזה של באלמונט, ואלמלא הפך המתרגם מנהיג ציוני, ששמו בל ייזכר ובל ייפקד בפרסום סובייטי, היה זה “התרגום המוסמך והמקובל” בשירה הרוסית עד היום הזה; כשם שתרגומיו משירי ביאליק הם שהפכו את ביאליק לאחד ממשורריה הנודעים של כל ארץ רוסיה בתקופה שלפני המהפכה, שהבולטים שבפייטניה ומספריה, כגון גוֹרְקִי וּוַאלֶרִי בְּריוּסוֹב, ראו צורך להגיב עליהם ולהעריכם.

ואכן, מצויות בידינו כמה וכמה עדויות על התקוות הגדולות, שתלו חוגי הספרות הרוסית בסופר מבטיח צעיר זה. ז’בוטינסקי לא היה היהודי היחיד שהתחיל עושה את צעדיו בספרות הרוסית בראשית המאה. באותה תקופה, – שהיתה מכונה בשם תקופת האביב הרוסי בשל מאורעות שנת 1905, שראו בהם מעין מהפכה זוטא, אשר הזיזה את רוסיה מקפאונה, – גל של כשרונות צעירים יהודיים הציף את כל סוגי הפרסומים בלשון הרוסית, ולא אחת הרימו את הקול נגד פלישת היהודים לתחום זה לא רק אנטישמיים מושבעים ואנשי ריאקציה, כי אם סופרים ואנשי רוח מתקדמים כקוֹרְנֵיי צ’וּקוֹבְסְקִי, למשל, שנפטר ברוסיה רק לפני שנה ועד סוף ימיו נשאר אוהב יהודים. אלא שרוב הפולשים שבאותו דור לא הגיעו להישגים של ממש, ואילו על ז’בוטינסקי כתב אחד המספרים הרוסיים הנודעים שבימים ההם מ. אוֹסוֹרְגִין – עוד בשנת 1930, לרגל יובלו החמישים – שהוא “באמת מרוגז עד טירוף, שעניינים לאומיים יהודיים ספגו את ז’בוטינסקי ועקרוהו מן הספרות הרוסית עד כדי שנעשה נכרי בשבילנו הרוסים, אם כי נכרי מנומס שיחסו אוהד (המדובר הוא באמיגראציה הרוסית בפאריס)… בספרות ובעתונאות הרוסית מצויים יהודים רבים שחיים – חיים תוססים – רק על האינטרסים הרוסיים. עם כל הכבוד שאני רוחש להם, מבכר הייתי ליטול אחוז גבוה מהם, לקשרם יחד בחבל ולשלוח אותם אליכם, היהודים, תמורת ז’בוטינסקי אחד ויחיד ידידותי־צונן זה”.

מאמרו של אוסורגין נושא את הכותרת “לז’בוטינסקי הנכרי”, ויש בו משום הגדרה קולעת לאחד מהרבה קונפליקטים ומאבקים פנימיים, שאפיינו את אישיותו של ז’בוטינסקי – האדם, היהודי, המנהיג, העתונאי, וביחוד הסופר, – ניגודים קיצוניים עד כדי קטביות, שכל ימי חייו ניסה לגשר על פניהם, לאזנם ולאחדם בבניין־על של שלמות ארכיטקטונית, שהסתירות מבטלות בה לכאורה זו את זו.

נעמוד על אחדים מהם, העשויים, לדעתי, לשמש מפתח להבנתן של כמה יצירות ספרות מפרי עטו.

בראש ובראשונה, הנכריות; לא ניכור, כי אם זרות – נכרי היה ז’בוטינסקי לספרות הרוסית לא רק משום שיהודי היה, כי אם משום שהיה יליד אודסה הטרום־מהפכנית, שכה הרבָּה לתארה בסיפוריו, במאמריו ובראש ובראשונה ברומן הנוסטאלגי “חמישתם”, שפורסם בשנות השלושים בפאריס. אודיסה זו, אף שמבחינה טריטוריאלית השתייכה לרוסיה, היתה מעין כרך בינלאומי־קוסמופוליטי, נמל ים־תיכוני על חופיו של הים השחור. דומה כי היתה זו העיר האחת והיחידה ברוסיה, שחותם הקוסמופוליטיסם היה טבוע עליה מאז ומתמיד, לא בשל היותה מרכז של תסיסה רוחנית־אמנותת־חברתית דוגמת פאריס שלפני מלחמת העולם הראשונה, כי אם על פי עצם מהותה, בשל ההרכב המגוון הרב־לאומי של אוכלוסייתה.

“אומרים – כותב ז’בוטינסקי – כי בין הבריות עצם השם ‘אודיסה’ כמוהו כהלצה מבדחת. בעצם, איני נעלב על כך: כמובן, לגלות בפניהם את געגועי לא כדאי, אולם על יחס של צחוק אל עיר־מולדתי אין עלבון בלבי. אולי באמת היתה זו עיר מצחיקה; אולי, משום שבעצם חמדה כל־כך לצחוק. עשרה שבטים זה בצד זה – ואיזה מבחר יחיד במינו של שבטים ציוריים, האחד משונה מרעהו, פתחו בזה שצחקו אחד למשנהו ולבסוף למדו למלאות פיהם צחוק גם על עצמם, ועל עולם ומלואו, ואפילו על מה שמכאיב, ואפילו על מה שאהוב. לאט־לאט שחקו־מחקו, בהתחככם זה בזה, את מנהגיהם, חדלו לנהוג רצינות יתרה איש בקדושת מזבחו, לאט־לאט ירדו לעומקו של סוד חשוב אחד בעולם הזה: כי קודשך הוא הבל בעיני השכן, והרי שכנך אף הוא לא גנב ולא ארחא־פרחא”.

כבר באחת מרשימותיו הספרותיות משנת 1904 מתאר ז’בוטינסקי חבורת צעירים אינטלקטואלים, המדיינים, כמקובל באותם הימים, בשאלה אילו ספרים היו הם בוחרים, לוא נגזר על כל יצירות הספרות בעולם להישרף עד תומן, פרט לעשר שייקבעו על פי בחירתם פה אחד. בין עשרת הספרים, שלאחר ויכוחים סוערים למדי הוסכם עליהם פה אחד, (ביתר דיוק: בין תשעה, שכן בחירת היצירה העשירית הושארה בידי הקהל הרחב, שיצביע עליה לפי טעמו) מצויה יצירה של סופר רוסי אחד ויחיד – דוסטוייבסקי. שאר השמונה הם: תנ"ך, הומרוס, דקאמרון, הטראגדיות של שכספיר, אלף לילה ולילה, שירי ביירון והיינה ודון קישוט מאת סרוואנטס. לוא נשאר ז’בוטינסקי בתחומי הספרות הרוסית היה ללא ספק נספה ומתחסל בטיהורים של סטאלין נגד סופרים קוסמופוליטיים, אך לוא בדרך נס האריך ימים מעבר לתקופת האימים. חזקה עליו שהיה נציג מובהק של אותו קו מערבי־אירופי בספרות זו, שעד סוף ימיו ייצג היהודי איליה ארנבורג, אשר השכיל להישאר בחיים בעזרת התפתלויות וירטואוזיות בשדה הספרות, האמנות, העיתונאות והקו המפלגתי על כל עקלקלותיו.

אלא שהרגשת הנכריות ליוותה את ז’בוטינסקי כל ימיו ולא רק לגבי תרבותה וספרותה של רוסיה; בכל מקומות נדודיו – מבחינה גיאוגרפית ואף מבחינה תרבותית – חש כמעין אורח נטה ללון. על אף שליטתו המלאה בכמה מלשונותיה של אירופה, על אף הישגיו המרשימים בשירה העברית, ביחוד בשדה התרגום (מלבד “העורב” ו“אנבל־לי” של אדגר פו, תרגם לעברית בהצלחה ניכרת מיצירות רוסטן, מ“התופת” של דאנטי, את המרובעים של עומר כאיים ועוד) מימיו לא ראה עצמו משורר או סופר עברי, כדוגמת כמה מבני דורו, כגון שאול טשרניחובסקי, שעם קבלם את הרעיון הלאומי, נטשו את נסיונותיהם הספרותיים בלשונות אחרות, ועשו את מלאכת כתיבתם כולה קודם לספרות העברית. דומה כי את השירה העברית כָּפָה על עצמו מתוך חובה לאומית – ואכן, פרט לתרגומים לא היו שיריו אלא המנונים לאומיים־אידיאולוגיים, שהולחנו וזומרו בפי חברי בית“ר, – תנועה, שהוא היה מחוללה, מנהיגה וראשה. ואילו שפת ההבעה הספרותית האינטימית נשארה לו עד סוף ימיו הלשון הרוסית. בכתריסר לשונות נאם את נאומיו וכתב את מאמריו הציוניים, אך את שירי החול שלו, את כל סיפוריו ואת שני הרומנים מפרי עטו “שמשון” ו”חמישתם" כתב אך ורק ברוסית.

אחת הסיבות לכך היתה שמימיו לא היתה בידו השהות להקדיש את עצמו כליל לעיסוק בספרות יפה. רוב ימיו היה עיסוק זה בעיניו בבחינת משאת נפש, La princesse lointaine. במכתבו אל אחד מידידי נעוריו הוא כותב: “למרות התעסקותי הנואשת אני משתוקק מאד לעסוק בדברי ספרות. יש נושאים רבים המזעזעים את נימי נפשי ומפריעים את עבודתי היומיומית… מאה ספרים מתרוצצים בראשי”.

וכאן מגיעים אנו אל הקונפליקט השני שב“כינור רב מיתרים זה”: המאבק בין סופר למנהיג לאומי. בקובץ רשימותיו “Causeries” מצויה שיחה המתנהלת בין שלושה ידידים על הנושא “מה היא אמנות ומה הוא מרום האמנות”. האחד סובר שפסגת האמנויות היא אמנותו של המשורר, השני מוכיח בלהט ובכשרון רב כי אין אמנות נשגבת מזו של נואם – “גבה קומה, יפה תואר, גברי, רחב כתפיים, הדור זקן, בעל קול המשמיע את כל הצלילים – מרשרוש עשבים ברוח קלה עד לרעמי מפולת הרים”, ואילו לגבי השלישי מרום האומנות הוא אמנות של מדינאי. “להיות ברנש קטן, ידוע חולי, רע מראה, לישב סגור בחדר העבודה, אל שולחן רחב, שעליו נערמו מחברות ומפות… ולהחזיק בידיים את כל הקשרים של מיליוני חוטים; להביט על החברה ועל חיי אומות כמו על לוח שחמט המונח לפניך, ואתה משחק בו בצד השחורים ובצד הלבנים כאחד”. המחבר אינו מכריע בין שלוש הדעות, כשם שלא הכריע בהן בחייו. אכן, לא ראשון הוא ז’בוטינסקי בין מנהיגים פוליטיים ולאומיים, שאת ראשית צעדיהם עשו בשדה הספרות דוקא, או שחלמו בשחר נעוריהם על קאריירה ספרותית. על כיסופים ספרותיים מספר באבטוביוגרפיה שלו לייב טרוצקי, ואפילו דוד בן־גוריון, המעיד על צמו שזה עידן ועידנים אין הוא קורא ספרות יפה – שירה ופרוזה – כלל ועיקר, מודה ומתוודה בזכרונותיו כי ניסה לכתוב שירים בימי עלומיו; אולם, מעטים מאד המשיכו כז’בוטינסקי לעסוק בספרות גם לאחר שהפכו מנהיגים והתבלטו בזירה הפוליטית. עם מעטים אלה נמנים, למשל, דישראלי והרצל. ולא מקרה הוא שלשניהם הקדיש ז’בוטינסקי מאמרים נוגעים אל הלב הסובבים דוקא על ציר זה. ועוד פחות מקרית העובדה, שבמאמר על דישראלי מדגיש ז’בוטינסקי את נכריותו של זה באנגליה, ואילו ברשימה על הרצל הפיליטוניסט מציין הוא כי בפיליטונים שלו מתגלה הרצל כמסתכל חד ועמקן המתבונן בקטנות וקורא על פיהם בנשמות האדם. וז’בוטינסקי מוסיף: “כלום לא חוש זה הוא שעזר לו למצוא במהירות ובפשטות כזאת את המפתח אל לב המוננו החשדני והספקן?”

חיפוש זה של סינתזה, של אחדות בתוך ריבוי, הארמוניזציה של ניגודים, שיש בהם כדי לגשר על פני קונפליקטים ומאבקים בנפשו של אדם, המאפיין כאמור את אישיותו של ז’בוטינסקי בכלל, הוא שמציין גם את עיקר פעלו בשדה הסיפורת – הרומן “שמשון הנזיר”. אולם לפני שנגיע לסקירה – ולו אך מרופרפת – על ספר זה, שומה עלינו להצביע עוד על התנגשות אחת ברוחו של ז’בוטינסקי, התמודדות רבת מתח ועצמה בין שתי תחושות עולם, שהוא עצמו ביטאה בשני עיקרי אמונה. האחד הוא: “בראשית ברא אלוהים את היחיד. כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו והרֵעַ מלך גם הוא. חזון ימות המשיח הוא גן עדן של היחיד, ממלכת אנארכיה מזהירה, משחק נפתולים בין כוחות אישיים ללא חוק ולאין גבול, והחברה אין לה תפקיד אלא לעזור לנופל, לנחמו ולהקימו ולתת לו את האפשרות כי שוב ישוב לאותו משחק הנפתולים. יצביעו לי על הסתירה בין השקפה זו לבין מהותה ותכנה של תעמולתי הלאומית. אחד מידידי הזכירני פזמון אחר ששמע מפי: בראשית ברא אלהים את האומה. אין סתירה: את הפזמון השני ניסחתי בניגוד לאלה הטוענים כי בראשית נבראה האנושות. אני מאמין אמונה שלמה, כי בהתחרות בין שתי אלה האומה קודמת; וכמו כן קודם היחיד אל האומה. וגם אם ישעבד אותו יחיד את כל חייו לשירות האומה גם זאת איננה סתירה בעיני – כך רצה, רצון ולא חובה”. ועוד ביֶתֶר פאתוס ותוקף נוסחה סינתזה זו בשבועת בית"ר:

חפשי, את צו בית"ר המלכתי על עצמי

כי צו בית"ר הוא חד לצו לבי

לנדר השר בתוך דמי.

ואם יש מי שסובר כי אכן הגיע ז’בוטינסקי בחייו לסינתיזה של כל היסודות המנוגדים שהתנגשו בו, בא הרומן “שמשון הנזיר” ומעמיד בספק עובדה זו. למקרא ספר זה יש שנדמה לנו כי לא אל מזיגה בין היסודות הגיע המחבר כי אם אל מצב של “מהפכה נפשית פרמאננטית”. ואם אמנם זכה לעתים לרגעי הארמוניה ולשלוות רוח, הרי רק במחיר של מאבק איתנים, התנגשויות אימים וסופות לבטים שקדמו לכך ואי־שם במחתרת מעולם לא שככו. ודוקא בתיאורה האמנותי של מלחמה זו, שגיבורה מתעלה עתים לדמות מיתולוגית מן הטרגדיה היוונית, עיקר כוחו של הספר.

בתשתית העלילתית נאמן ז’בוטינסקי לסיפור המקראי. שמשון הוא ענק רב אייל; שוקק חיים, לץ, הולל, גדול עלילות ורב מעללים, חומד יפהפיות, אהוב על נשים, שאף הוא יודע לאהוב אשה במלוא עצמת נפשו הרחבה ועתירת הגוונים. זה טיבו וזה ארחו בקרב הפלשתים, אויביו ומרעיו, שכניו ומתחריו. אלא שעל פי צו לבו גזר על עצמו להיות מנהיג בקרב עמו הוא: מנהיגות קודרת של נזיר, החש עצמו נכרי, זר, בלתי מובן, משכמו ומעלה גבוה מבני שבטו – בגופו וברוחו – המנסה באמצעים נועזים ומהפכניים לשבור מסורות ולהנהיג את עמו לקראת עתיד חדש, ומתוך כך מעורר רגשות קיצוניים, קטביים, הערצה ושנאה, התנגדות ומסירות אין קץ, כשם שכל ישותו היא מעין תסיסת מתח בין קטבים. צפון בו משהו פרימיטיבי־היולי, מכוחות בראשית שבאיתני הטבע, ועם זאת ניחן הוא בחוש דק, ברגש עדין ולעתים אף באינטלקט מתוחכם. “בצרעה נזיר אני – אומר הוא – וכן בארץ אפרים. אך פה (בפלשת) אני אינני אני. בחורש – זית, בשדה – חיטה. לכל זמן ומקום לכל חפץ”.

על רקע זה, ומתוך הזדהות ניכרת עם גיבורו, שאין צורך לטרוח הרבה כדי לגלות בו יסודות אבטוביוגראפיים משל המחבר עצמו, מגיע ז’בוטינסקי לשיא יכולתו כמספר. ניצול של אישיות מקראית – שאינה אלא מרומזת בקווים כלליים בספר שופטים – כגיבורו של רומן, שיווי תלת־ממדיות לדמות זו ועומק פסיכולוגי רב, השימוש בכל הידע הארכיאולוגי וההיסטורי, שהיה מצוי בימיו, לשם תיאור חי וססגוני של תקופה רחוקה, שילוב יסודות אידיאולוגיים ללא שמץ של פשטנות תעמולתית תמימה, פיתוח עלילה מרתקת, גילום דמויות מפליאות בחיותן, בלא ויתור על השלכות מאירות עיניים מתקופת ההתרחשות שברומן במזרח העתיק לתקופת התגבשותו ברוחו של מחברו, השלכות המותוות בדרך, שלא זו בלבד שאינה גורעת מערכה הספרותי של היצירה, כי אם מעניקה לה מימד אמנותי נוסף – כל אלה מעמידים את “שמשון הנזיר” בשורה אחת עם מיטב הרומנים ההיסטוריים של מאתנו, שרמתם אינה נופלת מזו של “יוסף ואחיו” מאת תומאס מאן.

דומה כי “שמשון הנזיר” הוא ספרו היחיד של ז’בוטינסקי, שבו בוטאה ההתנגשות בין “שני הפזמונים” (יחיד לעומת אומה) בעצמה פסיכולוגית רבה ובתנופה חברתית גדולה, ואפשר אף גל־עד מונומנטאלי יחיד בנתיב היסורים של מחברו, שיצא לבקש את המזיגה ביניהם. על פי תכניתו נועד “שמשון הנזיר” לשמש ספר אמצעי בטרילוגיה היסטורית, שהרומן הראשון שבה אמור היה להיות מוקדש ליעקב אבינו והאחרון לדויד המלך. רומן היסטורי הריהו מימצע נוח מאד להדגמה ספרותית־אמנותית של פשרה אידיאולוגית נוסח ז’בוטינסקי בין הקטבים “יחיד־אומה”, ואין נאים לכך מאישים כיעקב אבינו ודויד המלך. באחד הפיליטונים של ז’בוטינסקי מרומזת בקווים כלליים דמותו של יעקב אבינו, כפי שנצטיירה ברוחו; הוא “ידע ללכת בערמה, אבל ידע גם להילחם, עם אלהים שרה עד עלות השחר ויוכל; ידע גם לאהוב, וארבע עשרה שנים עבד ללבן בעד אשתו האהובה. היה זה בן חיל מצליח בכל דרכיו ובכל משלח יד, גם סוחר היה, גם איש מלחמה, גם אביר, גם שופט, חמסן וישר דרך, זהיר ואמיץ רוח, ציקן ונדיב לב, איש שנתברך בכל המעלות, רחב נפש, בעל מידות תרומיות ומגרעות גדולות, בעל נפש דומה לכל צבעי הקשת או לעוגב שלם בכל מיתריו. חייו היו ויהיו תמיד אחת הפואמות המעניינות ביותר בכל הפואמות שסופרו אי־פעם בעולם”. וצר מאד שפעילותו של ז’בוטינסקי מחוץ לתחום הספרות לא איפשרה לו להציג בפנינו את יעקב זה במלוא שיעור קומתו. חזקה שרואים היינו לא רק את ההארמוניה שבצבעי הקשת, כי אם גם חשים את המתח שביניהם, לא רק את מזיגתם בסגנון מלכותי־רמבראנדטי, כי אם גם את התערבלותם נוסח צבעיו של וואן־גוך. שכן הסיפורת של ז’בוטינסקי מחוץ לתחום הרומן ההיסטורי אינה משאירה מקום לספק בשאלה לאיזה טיפוס נתונה אהדתו האישית של המחבר: לזה המגולם בשמשון הלץ ההולל רחב הנפש, או למנהיג הקודר והזועף. לאמיתו של דבר אין בסיפוריו האחרים מנהיגים. אדרבה, הדמות האהודה עליו ביותר ב“חמישתם” הרי זו דמותו של סיריוז’ה הציניקן, ברוך הכשרונות, מעין “הִיפִּי” של ימינו במהדורה מעודנת של אודיסה מתקופת ראשית המאה. אחיו של זה, מארקו, שלומיאל אינטלקטואלי תמים, המוכן בכל שעה להתמכר לדרך חדשה לשם הצלת האנושות – מצמחונות ועד בודהיזם – וניגודו טוריק –קרייריסט קר וראציונאלי, שאין לו בעולמו אלא הישגיו האישיים – זוכים מצד המחבר האחד לחמלה נוּגה והשני לסלידה גלויה. ביחוד בולטת אהדתו לטיפוסי נשים, שלא דוקא הטילו על עצמן את צו הלאום או כל צו אחר, חוץ מיעודה של אשה להיות “אראלת”. “כל אשה בינונית היא אראלת” – פוסק ז’בוטינסקי בסיפור ימיו. ובמקום אחר הוא אומר: “בתוך תוכי יש מושג של נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי, ומושג זה קרוי אשה… וחוטי פלדה עם חוטי משי הם חומר לא ייבקע”. אלא שמתוך קריאה בסיפוריו מתברר שיסוד המשי שבתערובת טקסטילית זו קוסם לז’בוטינסקי לאין ערוך יותר מיסוד הפלדה. אפילו ב“שמשון” גלויה לעין כל חיבתו העזה אל ‘סמדר’ הקלילה, הפוחזת, השובבה והמסורה על פי דרכה, כשם שבולט היחס של יראת כבוד צוננת לקרני הגאה־מלכותית, שכולה ארוגה מפלדה ואף באהבתה לעולם אינה נכנעת, ויחס העוינות לאלינוער־דלילה, הדמות הקלאסית של אשה־נחש, שתאוות התמסרות ויקוד אהבה כובשנית מסעירים את כל ישותה עד להשתוללות שלוחת רסן של קנאה, שנאה ורגשי נקם.

גם ב“חמישתם” מארוסיה התוססת, צמאת החיים, המתרוננת, “צמח אנוש נהדר”, המסמל בעיניו של המחבר את כל אודיסה העליזה של הימים ההם – מארוסיה זו, שהיא מעין גלגולה של ‘סמדר’ – היא היא אהובת נפשו של ז’בוטינסקי, ולא ליקה המהפכנית הזועפת, אכולת המשטמה, שכל חייה קודש למהפכה. והרי עוד בראשית דרכו הספרותית של ז’בוטינסקי מוצאים אנו אבטיפוס שובה לב של סמדר ומארוסיה בדיוקנה של נערה־תופרת איטלקיה בסיפור החביב “דיאנה”. ובאותה תקופה עצמה כתב גם את שירו הנחמד “שאפלוך”, שאחד מבתיו מביע את סיסמת חייו של המשורר הצעיר:

רק מוג לב ודל ברוח

לאליל נושאים נפשם.

איש עליון הוא זה שאין לו

על המצח שום חותם.

ואם בשירה חילק ז’בוטינסקי את יצירתו לשניים: שירת חול ושירת קודש, מעין מה שקרוי בימינו שירה מגויסת, הרי בפרוזה הסיפורית, פרט לשמשון, דומה, נשאר כל ימיו נאמן באורח חד משמעי, לפחות מבחינה רגשית, לאידיאל החופש ללא “חותם”.

על כן כמעט בכל סיפוריו, למעט,שמשון הנזיר“, נפקד מקומם של המאבקים הגדולים על נפש האדם, המשווים ל”שמשון הנזיר" את שיעור קומתו הספרותי. משום כך אף הסיפורים – לרבות הגדול שבהם “חמישתם” – אינם חורגים מתחום של פיקטורסקות חינניות, כתובות בכשרון רב, בטוב טעם, ביכולת אמנותית ובצבעוניות ססגונית המעידים על התבשמות ממיטב יצירותיה של ספרות העולם.

נהיר לנו טעמו הספרותי של ז’בוטינסקי. כל ימי חייו אהב את תשע היצירות שנמנו ברשימתו על חבורת המתווכחים המצווה לבחור עשרה ספרים, שיישארו לפליטה מכל ספרות העולם. אלא שברבות הימים הושפע טעמו ממגמות חינוכיות שייעד לספרות. הוא שאף לחנך דור “נאיבי כטבע, כשירי הומרוס, כעשרת הדברות…” “דוסטוייבסקי וקנוט האמסון לא יחנכו לנו דור כזה”. לפיכך היה צורך לדעתו להרבות ב“ספרות הפעולה”, ספרות דינאמית, עלילתית, ולהמעיט בספרות הסתכלותית־רפלקטיבית, שבה נטושה המערכת בתוככי נפשו של האדם ולא בעולם שמחוץ לו. “עולמנו הפנימי האמיתי עוד לא נברא – טוען הוא – ואין בו עוד במה להסתכל; העולם החיצוני מחכה לנו, בתוכו נפעל ובתוכו נבנה”.

ואף על פי כן בבואו לתרגם לעברית את יצירות שירתה של אירופה פתח שוב ב“העורב” של אדגר פו – הראשונה שבאהבות נעוריו שעד יומו האחרון לא בגד בה. והרי פואמה זו מרוחקת ת’ק על ת’ק פרסה מהאידיאל החינוכי שלו. ניזכר, לדוגמא, בסיומה: העורב “נשאר נטוע, לא ינוע לא יזוע… לא יסור מראש אתונא ולנצח לא ימור… ונפשי לאור וחופש מהכתם השחור לא תקום אל עד אין דור”.

רבות עמל ז’בוטינסקי, כדי לתרץ את חמדת נעוריו ולכלול תופעה זו במעגל הסינתיזה ההארמונית שבדמיונו, המתגשמת באישיות נאיבית “כטבע, כשירי הומרוס”. באחד המאמרים שפרסם בטוב שבעיתוני האמיגראציה הרוסית בפאריס בין שתי מלחמות העולם, לאחר שחזר מסיורו בארצות הברית, הוא מנסה להוכיח שהפואמה יש בה משום… חלוציות, כיוון שמגיעה לה זכות ראשונים ב“זינוק אל מעבר למצריה של של שגרת הפסיכיקה המקובלת, מסע אל נקיקי חוויות רוחניות שאינן רגילות ולא נבחנו עדיין”, בחינת המערב הפרוע של הנפש.

יש שהטעים את המוסיקאליות המיוחדת במינה שב“העורב”, המאפשרת בתרגום העברי להראות בעליל, שעתידה של השירה העברית הוא בהברה הספרדית ולא באשכנזית, שבה נהגו לכתוב משוררי שפת עבר (אפילו שלונסקי) בעת פרסום תרגומו של ז’בוטינסקי. ויש שהרים על נס את הדרך הראציונאליסטית בכתיבת שירה, שאדגר פו עצמו העיד עליה במאמרו “Philosophy of Composition”. אופן תיאור החויה, בחירת העורב כסמל, הקצב, המשקל, החרוז החוזר ומסתיים בהברה “וֹר” שב" “Nevermore” – הכל נבחר מתוך חישוב הגיוני ושיקול דעת צלול ונקבע במקומו כדי להשיג את האפקט המירבי.

ובאותה דרך עצמה – ממש בהסתמכו על אדגר פו – ניגש ז’בוטינסקי לכתיבת המנון בית“ר שלו, תוך כדי שיחה עם בנו המתימטיקאי, שבה ניסה להוכיח שהשירה לא זו בלבד שאינה מנוגדת למתימטיקה כי אם קרובה אליה קרבת־דם של תאוֹם. מופלא הוא עד מה גדולה השפעתו של “העורב” על המנון זה, שהוא אחד המעולים מבחינה פיוטית בהמנונים של מדינות, הסתדרויות או תנועות, לפחות מאלה המוכרים לי. ההברה החוזרת היא אַר – ar במקום וֹר – “ore”: בית”ר, הדר, תגר. והבניין הארכיטקטוני־פיוטי, שהוקם בדרך ראציונלית־חינוכית, המבוססת על הגיון ושיקול קר, ושנועד להביע חוויה מיסטית עמוקה ומשאת נפש תת מודעת של דור צמא גאולה, התבטא בהארמוניזאציה משכנעת מאד, צורנית ותכנית, של אלמנטים, שרק מתוך פירוקו לגורמים של השיר הנאה ניתן לעמוד על השוני המהותי שבהם, אם לא על ניגודיותם הקטבית; שהרי הדמות הגרוטסקית המעוצבת בו היא זו של מלך אציל, אשר גם בעוני בן־שר, מעין מלך ליר בגוב ריקבון ועפר, שנפשו עורגת אל תפארת העבר, הרווי גדולה והקרבה, והוא נושא אבוקה להצית את אש המרד למען ההוד הנסתר. מן הראוי לשים לב שנשיאת אש זו היא מצב של קבע, “כי שקט הוא רפש”. הנה הנו האביר לבוש הקשקשים והשריון, העולה ברכב אש וסוסי אש אל הפסגה על מנת למות או לכבוש את ההר, דוגמת “מתי מדבר” של ביאליק, שהדהדו בלבו עוד מתקופת התרגום לרוסית של פואמה זו בנעוריו. פניו מופנים לאחור, אל גדולת אבותיו הגיבורים אנשי השם, ובידו מתלשן לפיד, השולח להבות על מנת להוסיף ולהבעיר את מדורת המהפכה הלאומית הפרמננטית.

אכן, תמונה משכנעת וגרוטסקית כאחד. גרוטסקית משום שכל יצירה, שהיא פרי מאמץ של מזיגת סתירות הארמונית נראית עד בוא יומה גרוטסקית בעיני בני דורה, כיצירתו של בטהובן בשעתו. ומשכנעת משום שרבבות בני נוער עברי נשבעו בשעתם אימונים לדמות המגולמת בשיר, וכמה מהם עלו לגרדום והשיר מושר בפיהם.