על “חמשתם” וגלגוליהם ¹    🔗

–––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––-–––––-–––––

[א]    🔗

אילו נתן זאב ז’בוטינסקי את דעתו על אפּיגראף לספרו “חמשתם”, דומני כי היה בוחר במשפט-הפתיחה הנ“ל ל”פאוּסט" של גיתה, לאמור: “שוב מתקרבות אתן, דמויות מתנודדות, אשר נגלו אי-אז לעֶמֶם מבטי”.

“חמשתם” נכתב רוסית בשנות השלושים ויצא לאור בשנת 1936. היו אלה השנים הסוערות ביותר בפעילותו הציונית של ז’בוטינסקי: המאבק עם הסוכנות היהודית המורחבת; הפילוג בתנועה הרביזיוניסטית; הפירוד בציונות שנתגלגל לאיבה עזה; הקונגרס הציוני הי“ז – קונגרס הגדרת מטרתה של הציונות; פרשת ארלוזורוב; ייסוד ההסתדרות הציונית החדשה. והנה דווקא בתקופה גועשת זו של סער ופרץ נכתב הרומאן הספוג הוּמוֹר חרישי, שחוט של עצבות לירית משוך עליו, וכולו חדור נוֹסטאלגיה אל הימים שמלפני שלושים-שלושים וחמש שנה, עת הפציע שחרה של המאה העשרים, “אל שנותיה הראשונות של מאה זו”, אשר כדברי ז’בוטינסקי “נקראו אז בפינו אביב במובן של התעוררות ציבורית ומדינית, ובשביל בני דורי היה זה גם אביב אישי”. ומשאנו באים לעמת את תקופת כתיבתו של “חמשתם” עם התקופה המתוארת ברומאן, דומה עלינו כי לפחות באותם פרקי-הזמן הקצרים, שבהם ניתן לו למנהיג המדיני להקדיש עיתותיו גם לדברי ספרות, רשאי היה לדרוש על עצמו גם את סיומה של אותה פתיחה מ”פאוסט": “את שבידי כמרחוק אראנו, והנגוז נראה לי כמציאות”. ואכן, נאמנה עלינו עדותו של ז’בוטינסקי עצמו באחד ממכתביו שנכתבו לאחר צאת הספר: “אני מרגיש כי את כל סולם הקולות של הימים ההם, את כל ההבלים ואת כל ‘התנופה’ של התקופה ההיא – את כל אלה מצאתי שוב”.

ננסה-נא בפּרספקטיבה של ימינו להשמיע כמה צלילים מסולם-קולות זה של העשור הראשון למאתנו על הבליו ותנופתו. נסקור כמה מן המאורעות החשובים שאירעו בימים ההם, מהם שעמדו ברומו של עולם, מהם שבני הדור ההוא עברו על פניהם בלי שהשגיחו בהם, ואילו עתה אנו יודעים להעריך את העוצמה שהיתה גנוזה בהם:

ברוסיה משתוללת הריאקציה הצאריסטית ומדכאת את הגעש המהפכני. הפוגרומים ביהודים הם חלק בלתי-נפרד מן המחזה. הרצל בשיא פעילותו ההיסטורית. קונגרס אוּגאנדה והשתלטות הסיעה הדימוקראטית בציונות אחרי מות הרצל. ראשית מפעיליה של העלייה השנייה בארץ.

באותן השנים הומצא הראינוע, והאחים רייט ערכו את טיסת-המבחן הראשונה באווירון. הפּסיכולוג ביני מתקין בפאריס את בחינת האינטליגנציה, שלפיה קובעים גם בימינו – בשינויים ניכרים, כמובן, שחלו בה מאז – את רמתם השכלית של בני-אדם. אפּטוֹן סינקלר מפרסם באמריקה את ספרו “הג’וּנגל” – תמונת-זוועה של השתוללות הקאפיטאליסם האמריקני במשטר החופש המוחלט על יעילותו המושלמת מבחינה טכנית ואכזריותו הבּרוּטאלית מבחינה אנושית. מכונית דגם T מבית-החרושת של פוֹרד, המכונית העממית הראשונה, עורכת את מסעה הראשון. פּקאסוֹ מפתח את הקוּבּיזם. סקריאבין, מאהלר ודיביוּסי בועטים במוסיקה הקלאסית והרומאנטית. סטראווינסקי ושיינברג מניחים את יסודות המוסיקה המודרנית. צ’ארלי צ’אפּלין עושה את ראשית צעדיו על הבד.

בשנת 1910, עם חגיגת-ההכתרה של המלך ג’ורג' החמישי, מסתחרר כדור הארץ בקירבת זנב כוכב השביט הליה. מפחד קץ העולם מסתתרים רבים במרתפים. רותרפוֹרד באנגליה ונילס בּוֹהר בדניה מגלים את הרכב האטוֹם. איינשטיין מפתח את תורת היחסיות המיוחדת וקובע, כי החומר אינו אלא מידחס רב-עוצמה של אנרגיה שניתן לשחררה על-פי נוסחה מסוימת. שני יהודים אחרים – האחד בווינה והשני בצרפת – פרויד וברגסון מגלים את תהומות הנפש ואת “הזמן הבּיוֹלוֹגי המצטבר”. שתי התורות רואות את הלא-מוּדע כגורם רב-תנופה בחיי האדם ובמהותו של העולם.

באירופה גוֹאה התנועה הסוציאליסטית המהפכנית. באנגליה נוצרת מפלגת הלייבור. המעצמות מתחרות על שווקים ומושבות באסיה ובאפריקה ועל השלטון בדרכי-תחבורה ימיים. גרמניה מצחצחת חרבות. גאנדי פותח במלחמתו הפּאסיבית נגד אנגליה.

תורת אי-ההתנגדות לרע כובשת לבבות, ויובל השמונים של נביאה ליב טוֹלסטוֹי נחוֹג ברוב פאר בכל העולם התרבותי. ליב טולסטוי מת עטור תהילה והערצה ארבע שנים לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. המנהיגות המהפכנית של רוסיה נמצאת ברוּבּה בחוץ-לארץ. ב“חמשתם” מתואר אחד ממרכזיה של מנהיגות זו כתחנת־מלים געשנית, “שבה אפשר להגיד כל דבר במלים קיצוניות ולהדפיס בכל האותיות ואי-אפשר לעשות שום דבר ממשי… שום איש, כמובן, לא היה מודה בגלוי, כי הוא חשב את יריבו לכשר ואדוק ממנו, אך מיד התבלט לכל עין מי הוא המתקיף ומי המצטדק… חסידי פליכאנוֹב התנצלו לפני חסידיו של לנין, האֶס-אֶרים לפני המרכסיסטים, הבונד – לפני כל אלה יחד, הציונים הסוֹציאליסטים מכל הזרמים – לפני הבּוּנד; ואילו הציונים סתם נחשבו כעומדים מחוץ לכתלי המקדש ואפילו לא ניסו לבקש חנינה”. הדברים אמורים בבּרן שבשווייץ. כמה וכמה כרכים גועשים היו אז ביבשת אירופה, כרכים שהאמיגראציה המהפכנית הפכתם לערים בינלאומיות-למחצה, ואפילו מבחינת הרכבה של האינטליגנציה שבאותן הערים.

ואולם דומה שברוסיה היתה רק עיר אחת ויחידה, שחותם הקוֹסמוֹפּוֹליטיסם היה טבוע עליה מאז ומתמיד. בינלאומית היתה עיר זו, ולאו-דווקא בשל הרכב סולתה ושמנה הרוחניים דומת פאריס, שעל שולחנות בתי-הקפה שבתוכה היתה שוצפת כיין-שאמפאן התסיסה הרוחנית-אמנותי-חברתית, כי אם בינלאומית על-פי עצם מהותה, ומשום כך קלילה ועליזה ותוססת כקצף של הגלים המכים על חופיה. עיר זו היתה אודיסה. “אומרים” – כותב ז’בוטינסקי – “כי בין הבריות עצם השם ‘אודיסה’ כמוהו כהלצה מבדחת. בעצם, איני נעלב על כך: כמובן, לגלות בפניהם את געגועי לא כדאי, אולם על יחס של צחוק אל עיר-מולדתי אין עלבון בלבי. אולי באמת היתה זו עיר מצחיקה; אולי, משום שבעצם חמדה כל-כך לצחוק. עשרה שבטים זה בצד זה – ואיזה מבחר יחיד במינו של שבטים ציוריים, האחד משונה מרעהו, פתחו בזה שצחקו אחד למשנהו ולבסוף למדו למלאות פיהם צחוק גם על עצמם, ועל עולם ומלואו, ואפילו על מה שמכאיב, ואפילו על מה שאהוב. לאט-לאט שחקו-מחקו, בהתחככם זה בזה, את מנהגיהם, חדלו לנהוג רצינות יתרה איש בקדושת מזבחו, לאט-לעט ירדו לעומקו של סוד חשוב אחד בעולם הזה: 'כי קודשך הוא הבל בעיני השכן, והרי שכנך אף הוא לא גנב ולא אחרא-פרחא”.

אחד מ“עשרת השבטים” הללו ודאי שנהנה מעיר זו הנאה יתרה: היהודים. ישראל סבא שבע הנדודים אין כמוהו בן-בית בערים “בינלאומיות”. על טיבה של זיקה זו עוד נעמוד להלן, אך לפי שעה טוב נעשה אם ניזכר כי אודיסה זו, “בירתו העליזה של הים השחור… עדויית עצי השיטים על החוף התלול”, היא אודיסה של מנדלי וביאליק, של בני העולם התחתון היהודי נוסח גיבורי סיפוריו של יצחק בּאבּל, והיא היא אודיסה של משפחת מילגרוֹם, שעליה נסב צירו של הרומאי “חמשתם”.

 

[ב]    🔗

תיאור תמציתי של בני משפחה זו השאיר לנו ז’בוטינסקי עצמו בסינוֹפּסיס שכתב, עם חידוש פרסומו של “חמשתם” ב" ראזסווייט" לאחר הפסקה של כמה חודשים.

ואלה דבריו: “בראשית המאה ישבה באודיסה משפחה יהודית בשם מילגרום. האם אַננה מיכאילוֹבנה והאב איגנאץ אלבּרטוֹביץ'. את האב עשיתי, כמדומני, לסוחר תבואה; על כל פנים, משפחה אמידה ולפי קנה-המידה האוֹדיסאי בימים ההם – אינטליגנטית. ילדיהם – הם הם ‘חמשתם’, גיבורי סיפורי. הבכירה, מארוסיה אדמונית-השיער (אשר, כפי ששמעתי, הועתקה על-ידי המחבר מדמויות של כמה גיבורות מיצירותיו הקודמות, שכן יקר לו מאוד בימי עלומיו הפּרוֹטוֹטיפּ שלה) אומרת על עצמה: ‘לא נשאר ברחוב דה-ריבאס אף סטודנט אחד, שיוכל להתפאר כי לא התנשק עמי מעולם’. היא כמעט נעשתה לאשתו של ימאי רוסי-נוצרי – על כל פנים, כמעט שנישאה לו ללא שום טקס, בלילה בבקעה אחת בלאנז’ירון – אך ברגע האחרון הפריעם הפארמאצבט סמוֹילו קוזוֹדוי, ומארוסיה נישאה לפארמאצבט, נסעה עמו לאוֹבידיופוֹל, ילדה ילד, מחכה לשני ומרוצה מאוד מחייה החדשים”.

אכן, יקרה מאוד היתה לז’בוטינסקי דמותה של מארוסיה על הליכותיה, “כלליה האפיקורסיים בחיי הלב, שערותיה האדומות”. ודומה כי לא מארוּסיה הועתקה מגיבורות אחרות של יצירותיו; אדרבה: אותן הגיבורות הן שעוצבו בצלמה ודמותה של מארוּסיה. סמדר הפלשתית מ“שמשון” אף היא שבתה את לבו של שמשון בהליכותיה ובשערותיה האדמוניות, ולכל עין רגישה לא יקשה להבחין בה את דמות-דיוקנה של מארוסיה. סמדר זו סימלה את פלשת העליזה וקלת-הדעת, המבלה ימיה במשתי הוללות ובחגיגות על רקע של ארגמן שקיעה מרהיב-עין – שקיעת עוצמתה ותרבותה היא – כשם שמארוּסיה סימלה את אוֹדיסה כולה, המתרפקת על חופי ימה השוקק, על סלעיהם ומורדותיהם; ודכיוֹ הרונן של ים זה, היחיד בעולם, שהחיים מצויים בו אך ורק על שטחו העליון, ואילו מצולותיו ספוגות סם-מוות.

אך סמדר כמארוּסיה סופה להיות קרבן על מזבח האהבה בינה לבין בנו של עם נכר ועויין, ובלהבות העולות לעיניו של שמשון מבית ברגם בתמנתה, בו נשרפה גופתה של סמדר, תגלה כל עין בוחנת כמה לשונות מאישה של אותה דליקה, שפרצה במטבחה השקט של מארוּסיה, זו הדליקה שבה נספה “צמח אנוש נהדר”, זה העוטה קטיפה וטומן פּלדה מתחת לקטיפה. לכאורה היתה זו תאונה. במטבחה של מארוּסיה, בקן האידיליה של משפחת קוֹזוֹדוי באוֹבידיופוֹל, נתלקחה שלהבת הפתיליה. הלהבות אחזו במארוּסיה. רוח הפרצים והבד של שמלתה חרצו את גורלה. מחשש שמא בנה הקטן ייכנס אל המטבח הבוער נעלה מארוּסיה את הדלת מבפנים והשליכה את המפתח מן החלון, ובדרך זו מנעה מעצמה כל אפשרות של הצלה. אולם לגבי ההיגיון הפנימי של השתלשלות הטראגדיה, הרי סיום “איום ונשגב” זה היה בו משום הכרח, מעין גילוי של חוקי-ברזל, שאין מפלט מהם הן מבחינה פּסיכולוגית והן מבחינה חברתית. כי נפשה של מארוּסיה, ששאפה להקיף תבל ויושבי בה בזרועות אהבתה החובקת-כול, לאמץ אל לבה עולם ומלואו על כל הטוב, היפה, ובעיקר על כל האנושי שבו, נבצר ממנה למצוא את פורקנה במחיצתו של הרוקח היבש, איש המעשה, שעקיבותו התקיפה היא עקיבות נמלה נושאת משא אל צמרת אילן, ואף אהבתו אל אשתו היא אהבת נמלה אל מטענה הכבד מכתפיו הרוחניים. משום כך ברור שלמרות המסיבות האוֹבּייקטיביות, שלכאורה לא היתה למארוּסיה שליטה עליהן, היה בקיצה הטראגי משום איבוד-עצמה-לדעת. היא שלחה יד בגופה לאחר שכמה שנים לפני כן שלחה יד בנפשה, עם שנישאה לקוזוֹדוֹי הרוקח. ציפורי-שיר משהן נכלאות בכלוב מהן חדלות לשיר ומהן מרעיבות את עצמן.

מי כלא את מארוּסיה בכלובה ומה העלה אותה על המוקד? על כך משיב ז’בוטינסקי עצמו בהקדמה ל“חמשתם”: “על גבי משפחה זו (משפחת מילגרום) סיכמה עמנו את חשבונותיה – הטובים והרעים – כל התקופה הקודמת של התבוללות היהודים ברוסיה”.

מארוּסיה אהבה את הימאי רוניצקי. רוחותיהם של מרחבי רוסיה העצומים נשבו במחיצתו של קצין-ימיה זה, קסמי הארצות הרחוקות שהפליג אליהן במסעותיו הסעירו את הלב, ומעל לכול הילכה קסמים השורשיות של אילן שתול על קרקע מולדתו מדורי-דורות. “האווירה של אחוזה רוסית, גן עם בריכה, שדרות נושנות של עצי תרזה – או מה שמם של העצים היאים לשדרות שכאלו; אלוהים יודע כמה דורות של שלווה, כבוד, נועם-בית”. גם בבתי אבות-אבותיה של משפחת מילגרוֹם שררה אי-פעם אווירה של שלווה, כבוד ונועם-בית, פרי תרבות והווי של דורות. ההתבוללות והחיקוי ערערו את הערכים ששלימות זו ניזונה מהם. קיום נטול שורשים בקרב “עשרת השבטים” הטמועים בתרבות רוסית לא יצר להם שום תחליף. הוויתור על רוניצקי ועל כל אשר בו ובשכּמותו לא היתה בו שום משמעות חיובית. הברירה היתה: חיי עקרת-בית קרתנית בעיר זרה, שנבחרה למגורים אך ורק משום שהיתה מצויה בה פרנסה לבעלה הרוקח. ואף-על-פי-כן ויתרה מארוּסיה. היא נרתעה מתוך מניעים מוסריים שבתת-מוּדע, מתוך ציות לצו איסור של בת-קול ממעמקי הגזע. מרצונה ויתרה על אושרה אך ללא כל צידוק פנימי. ושמא מתוך חשש שאותה בת-קול ממעמקי הגזע היא שתמנע ממנה את אושרה בעתיד גם אם תיאות לדור עם רוניצקי בכפיפה אחת?

המחבר, כלומר ה“אני המספר” שברוֹמאן, פונה אל מארוסיה בשאלה ישירה:

“– מה היה אז בעמק לוקניה?”

"מארוּסיה גחנה ושכבה לצדי. אימצה את שתי זרועותי סביב עצמה, את ידיה שרגה לתוך שערותי, הצמידה שפתיה אל אוזני ולחשה:

“– דבר נורא ואיום. נסעתי לשם כאחוזת דיבוק, רצתי במורד התלול כמטורפת; ידעתי כי זה הסוף, מקץ רגע אהיה אשתו של אליוֹשה, כך רצוני וכך צריך להיות, ישטוף-נא אותי הכאב והפחד ויתמוטט-נא הכל לעולמים. והוא שאמרתי לאליוֹשה… ואף לא אמרתי – ציוויתי. ופתאום – לא אדע אפילו להסביר זאת – כאילו פקע בי איזה קפיץ, והנה אני לא אני, והכל לא כתמול-שלשום, וזרים אנו זה לזה תכלית זרוּת. הוא עוד הושיט אלי את ידיו – ומיד נרתע, ומיד הבין את הכול. לא הוסיף מלה, הוליכני למעלה, מצא עגלון, הסיעני הביתה; זוכרת אני, כי שיני נקשו בפי. על-יד מבוא הבית עזר לי להוציא את המפתח מן הארנק, בעצמו פתח את הדלת והסיר את המגבעת, רציתי לומר ‘ימחל לי’ או אפילו אחרת ‘מחל לי למען ישו’ – הרי חצי שעה לפני כן הייתי כבר, בעיני נפשי, מנוצרת ומקודשת לו בבית-יראתם. אך לא אמרתי מאומה ואף הוא לא אמר דבר”. קרבן בלתי נמנע היה ועם זאת קרבן-שוא.

היו אלה השנים שבהן יובשו ביצות חדרה. הנערות שבחאן של חדרה היו בנות גילה של מארוּסיה ומוצאן ממחוזות אוקראינה, שעיר-מולדתה של מארוסיה נמנית על עריה. אם חייו של אדם נמדדים במידת אושרו האישי, רשאים אנו להניח כי מארוסיה לא היתה מאושרת יותר בחדרה מאשר באובידיוֹפוֹל. עם זאת ייתכן כי חיוּתה התוססת, אימהותה החובקת-כול ומתח היצירה הנשית שבה היו מוצאים את פורקנם דווקא בביצות השומרון. אך אם הערכים שבחיי אנוש הם מעבר לאושרו האישי, הרי לוּ נספתה בקדחת או נפלה קרבן לכדור ערבי, היה לפחות צידוק למותה, במידה שיש צידוק למותו ללא עת של “צמח אנוש נהדר”.

[ג]    🔗

נחזור עתה לשאר סעיפיו של אותו סיכום-חשבונות גורלי בין התבוללות היהודים ברוסיה לבין בניה של משפחת מילגרוֹם, ושוב נסתייע בסינוֹפּסיס של ז’בוטינסקי עצמו:

“אחיה (של מארוּסיה) מארקוֹ – עלם חביב, גלוי-לב ותמים, אך אנשים כאלה לא יצלחו לשום ‘תכלית’. לבו נמשך אחרי צמחונות, הגנה-עצמית, תורת בּוּדהא, בקשת אלוהים, המלחמה הרוסית-יאפּאנית; הוא נסע לפטרבורג לאוניברסיטה ושם דבר בבחורה ואלנטינוֹצ’קה, שמעמדה לפי תעודת-זהותה ‘מיישצ’אנקה’ (כלומר עירונית, בניגוד למעמד האיכרים והאצילים) ומשלח-ידה בעבר אינו זקוק לביאורים”.

לילה אחד הילך מארקו – אותה תקופה שרוי היה בהכרת היש על דרך הבּרהמיניסם – בחברתה של בחירת-לבו על פני הקרח של נהר ניבה הקפוּא. היתה זו תקופת ראשית ההפשרה עם בוא אביב. לאוזנו של מארקוֹ הגיעה זעקת-שבר של אשה. מארקוֹ חש להושיע, אך משום-מה רץ בכיוון הפוך. האשה שזעקה הוכתה קשה על-ידי בחיר-לבה. שמה היה מאריה פּטרוֹבה. משניסה עובר-אורח פלוני להתערב בדבר התנפלו עליו המכּה והמוּכּה והראוהו את נחת זרועותיהם. ודאי גם למארקוֹ צפוי גורל זה אלמלא תעה בדרך וטבע. “ועד היום הזה עוד אינה יודעת מאריה פּטרוֹבה, ולא תדע לעולם, איך רץ ‘אליה’ על פני הקרשים חוּשמוֹ של הקדוש-ברוך-הוא, המבולבל בחסד עליון, רץ לאשר לא קראוהו, עשה אוזנו כאפרכסת (הרי הוא שאמר על עצמו באחד הימים: אני – מאלה המקשיבים תמיד) – ושיווע לתוך חלל האפלה: הנני לעזרתך!”.

מי ימנה את מספר המארקים מבקשי-האלוהים וכמהי-התעודה בגויים, שרצו להושיע מאריוֹת פּטרוֹבוֹת למיניהן, למעמדותיהן, לשבטיהן וללאומיותיהן, אף שהללו לא ביקשו את עזרתם ולא נזקקו לה. חללי-חינם שלא ידעו למה מתו ועל מי ועל מה מתו, ולא היה טעם למותם כמו שלא היה טעם לחייהם. זה משפטו של מארקוֹ מילגרום.

אחותו ליקה שונה ממנו בתכלית: "יפיפיה יוצאת מן הכלל (אך מכרסמת ציפורניים); משחר ילדותה היא נוטה לכיוון שמאלי ומביטה בעין רעה על כל סביבתה. ישבה בבית-הסוהר, הוגלתה אי-שם צפונה, משם ברחה לחוץ-לארץ. בבּרן הפגשתיה במקרה – בלי לפרש בשמה – עם האיטלקי ורניצ’י: הוא נמצא אז בשירותו של אחינו-לגזע המפורסם מניסיביץ'-מנוילוב (בגוף הסיפור בקיצור – מ. מ.), אשר אירגן בחוץ-לארץ את הריגול אחרי המהגרים הרוסיים הפוליטיים. ליקה נעשתה לבת-לווייתו בחיים, ולפי דעתי אהבה אותו באמת, אך בו בזמן היתה מרמה אותו – הוא בתום-לבו חשב אותה לצרפתיה, והיא היתה מגלה את סודותיו לבלשי המרגלים מטעם מפלגתה: כך היה טיבה של אשה זו – ‘יפה כמלאך השמים, רעה וזידונית כשטן’ ".

כאראקטריסטיקה זו ממצה עד תומה את דמותה של ליקה וכמעט שאין טעם להוסיף עליה. לכאורה מצאה ליקה את יעודה, אלא שיעוד זה היה כולו שלילה, יעוד של “תמות נפשי עם פלשתים”, היונק מן השנאה, מן המשטמה, ושואב ממצולות העלבונות והפגיעות של דורות רבים. “כל שלימות הלהט של הגזע המרדני ביותר בעולם נצטברה בדם זה; כל חוט מחוטי הנשמה – מתכת; אלוהים יודע, איזו מתכת היא זו, ובאיזה מעמקי תהומות טמונים אוצרות עפרותיה, אך מתכת היא במאה אחוז. אני ראיתיה לאחרונה בריסטוראן ‘וינה’, אך לאמיתו של דבר היא חיה חיי סגפנית במכלאת נזירים ומענה את עצמה לכבוד מין משיח, שלא עלה עדיין מושלוֹ אף על דמיון הצלפנים: משיח-משטמה; כל מזמור תהילים לכבודו מתחיל במלה ‘ארור’ ומתפללים אליו – בחריקת-שיניים”…

האין זה המעין שממנו שאבו כל אחינו בני ישראל, שהצטרפו אל תנועות המהפכה בנכר, תנועות שעיקר תכליתן למגר את משטרי העמים אשר בקרבם ישבו? דומה כי מיותר לציין, שליקה נספתה בראשית שנות השלושים בתקופת טיהוריו של “אב העמים”. החוקיות האימאננטית של ההיסטוריה לא פסחה גם עליה. לא עליה ולא על אחיה, עלם החמודות ברוך-הכשרונות סיריוֹז’ה.

סיריוֹז’ה זה, כמוהו כמארוּסיה, מאהובי נפשו של המחבר הוא. “טרזן, בזבזן, פייטן לעת מצוא, ‘שארלאטאן’ כדברי אביו, בעל סגולות יקרות מכל המינים – ואפילו ‘מסוגל לכול’. היו לו ידידים גם בין הגנבים וגם בין הנוכלים במועדוני הקובּיוּסטוסים; ובפרק אחד סופר, כיצד הוא ערך ‘אכּספּרוֹפּריאציה’ אצל שני קרובי אביו, שני אחים, המצטיינים בזה שאחד מהם נקרא אברם מויסייביץ' והשני – בּוֹריס מבריקייביץ'. מלבד זאת עומד סיריוֹז’ה בקשרי ידידות מוזרה עם שתי גברות מן החברה: ניוּרה וניוּטה, אם ובתה, שאינן זזות זו מזו, מתלבשות כתאומות ושתיהן, כפי הנראה, מאוהבות זה מכבר בסיריוֹז’ה; ומה היה סוף הדבר, על כך יוודע לקורא במועד הנכון”. רע ומר היה סוף הדבר. בשעה שסיריוֹז’ה נמצא במלון עם האם ובתה גם יחד, ואלו קשרי הידידות המוזרה חרגו לא רק מתחום המוסר המקובל, כי אם מתחום דמיונו של אנוש בר-דעת, התגנב בחשאי בעלה המרומה של ניוּרה ואביה הנפגע של ניוּטה והתיז בפניו של סיריוֹז’ה חומצת-גפרית.

במבט ראשון נדמה, כי קיצו הטראגי של סיריוֹז’ה חורג מתחום התיזה החברתית-לאומית שברוֹמאן. תמוטת ערכים של תרבות מקורית הסגורה בתוך עצמה ומתקיימת מתוך עצמה, תרבותו של רבי יודיל מ“הכנסת כלה” של עגנון, ששלימותה ואי-תלותה האימאננטית אינה נפגעת כמלוא הנימה מן המגע עם הסביבה החיצונית והיא עצמאית בליכודה הפנימי כטיפת שמן הצפה על פני המים – מה לכל אלה ולדמותו של סיריוֹז’ה? הרי לכאורה ניתן לתלות את הקולר לא בניוון לאומי כי אם בעצם אישיותו, אישיות שאין מנוח לכף רגלה בשום חברה, בשום משטר, בשום מעמד ובשום אומה ולשון. מכל מקום, כך מעיד על עצמו הגיבור:

"– היינו הך, ידידי החביב – דיבר באוזני – הרי סופי לאבדון. אינני מסוגל לחיים. זה נראה משונה כאשר מדובר באדם כמוני, המלא כרימון חצאי כשרונות: גם מצייר וגם על הפסנתר, גם חורז חרוזים וגם איש-חידודים וכל מה שתרצה. אולי זוהי דווקא המחלה, שבכל אשר יגע האדם בידו – יצליח: כאותו מלך, אשר נגיעת ידו הפכה כל דבר לזהב, והוא עצמו גווע ברעב.

"– לא נכון, יכולת להיות עורך-דין מצויין…

“– ואני גם נמנה בין עוזרי אחד הפרקליטים – אפילו אי-שם רשום אצלי מי הוא. אך לא יצא מזה ולא-כלום: אינני מסוגל לעבוד. אפילו בעבודה קלה לא אוכל לעמוד: לא משום מאמץ – לשם משחק אוכל לסחוב על שכמי שקים כבדים כל היום; אך אם אין זה משחק, אם ‘מוכרחים’ – אינני יכול”.

ואף-על-פי-כן, אפשר שבתקופה אחרת ובאווירה אחרת ניתן היה לכוון את יצר המשחק ההרפתקני ולהזרימו לאופקי יצירה של ממש. אווירה אחרת – פירושה אווירה השונה מזו של תלישות הטמיעה היהודית-רוסית, שבה היה זוכה היהודי השרוי בעשרת שבטי אוֹדיסה למחמאות מפיו של מעריץ רוסי רחב-נפש בזו הלשון: “ורק חבל שעוד יפטפטו הבריות על הדת: זה רוסי, זה יהודי. מה איכפת? ובלבד שתהיה נשמה אחת, כמו לשנינו. ואילו פ. מכּרנו – עניין אחר: נשמתו – נשמה יהודית: נשמה מנוּולת היא זו”…

תקופה אחרת פירושה תקופה, שבה ניתן למצוא שדה-פעולה לכל אותה הרפתקנות-נעורים, לכל אותו געש הכשרון והיכולת, לאותו הלהט לפעולה לשם פעולה, אף אם אין עומדת מאחוריה מערכה ערכית-מוסרית מוגדרת, ואפילו רוח משבר נושבת ומעוררת תנודה של שפל אידיאולוגי בשטח ההפקר הרוחני שבין דור אחד למשנהו, ומתוך כך רוֹבד שלם של דור שלם משקיף אפילו על מעשי גבורה והקרבה כעל משחק שיש לנצח בו, יותר מתוך דחף ספורטיבי מאשר מתוך שאיפות אידיאולוגיות.

בני דור הפלמ“ח, גיבוריו של ס. יזהר ב”ימי צקלג", המרחק ביניהם לבין סיריוֹז’ה אינו כה רב מכמה בחינות. הנה כמה דברים כדרבונות הנקבעים בזרם תודעתו של אחד מששת הלוחמים על הגבעה 244:

“כלום פלא הוא שקוסמים לנו בבת-אחת כל ההפכים? גם בדואים, סוסות, טקסי, קפה, כרכורי דבקה, טוהא-טוהא, ילל ילל (שרשים שלנו בוכים), ימי השומר, אלכסנדר זייד, מדבר יהודה והמכתשים, ימי גדעון ושמעון בר-גיורא, יפתח שופט ישראל, ימי שפוט השופטים ואין מלך בישראל, ועם זאת, ובו בסדר, כדורגל וכדורעף ואופנוע, וריטה הייוארט וגרי קופר, ומנועי הדיזל, והאלקטרו-מגנט, והעצמה הנהדרת בת עשרות כוחות-סוס שניתנת בדוושותיה ובמנופיה לשתי ידיך ולשתי רגליך, פניך סתומי משקפיים, שליט אלמוני ותוקפני, מנגנון משובח העושה אותך שליט על המרחקים, על הכובד ועל הזמן ורובים ומוקשים והרפתקאות סכנה וניהוג לעלילות גבורה”.

מילאת זו העוברת על גדותיה מפוצצת את עצמה מתוך עצמה והופכת לריקוּת. עודף היש הופך לאין. ואף-על- פי-כן היה זה הדור שלחם את מלחמת הקוממיות וניצח בה, והיו מניעיו כאשר היו. שכן קובי, ברזילי, עמיחי, גידי, נחום ורפי מ“ימי צקלג” עם כל הפער שבינם לבין הוריהם ספוגי האידיאולוגיה, עם כל הריקנות האכּסיסטנציאלית האישית, נבחרו על-ידי שר ההיסטוריה, מרצונים או בעל-כורחם, להגשים שלב דיאלקטי של חזון לאומי גדול הלובש צורה חדשה שקוויה עדיין לא גובשו; ואילו סיריוֹז’ה מפרפר בריק נטול מֵמַדים וקוֹאורדינאטות. חוויית השכוֹל של דור הפלמ“ח היא חוויית האדם התוסס, הנועד לשמש בורג במכונת-הגשמה אדירה, והוא מתלבט בחיפושי-דרך למזג את אישיותו, את ה”בראשית ברא אלוהים את היחיד" עם היותו אביזר במיתקן-ענק השואב מנבכי הזמן את הדלק לביצוע יעוד היסטורי, ואילו שכוֹלוֹ של סיריוֹז’ה הוא שכוֹל היחיד העומד מחוץ למיתקן זה ונמעך על-ידיו.

דוסטוייבסקי הצולל בנבכיה של התרבות הרוסית-נוצרית-ביצאנטית ומתלבט ביעודה של אמא-רוסיה הציג במלוא תנופתה את השאלה הגדולה של פריצת גדרי המוסר על-ידי היחיד: מותר או אסור? גיבורו של דוסטוייבסקי שרצח בדם קר זקנה מלווה בריבית זועק זעקת-אימים מעל דפי “החטא ועונשו”: הכינה אני או בן-אדם? התשובה שאליה הגיע ראסקוֹלניקוב, הרוסי שברוסים, היתה: “אסור”. נמצא שבן-אדם הוא ומתוך כך נגאל בדרך משלו, על כל פנים לפי השקפת עולמו של דוסטוייבסקי. סיריוֹז’ה נמעך ככינה, משום שהשיב: “מותר”.

“מלה איומה היא ‘מותר’” – השיח בשיחה פרטית עם האני המספר שב“חמשתם” פרקליטו של זה שהתיז חומצת-גופרית בפניו של סיריוֹז’ה, לאחר שלימד עליו סנגוריה בבית-המשפט, והוסיף: “… אין לעצום עין על העובדה, כי שלביה הראשונים של טמיעה המונית הם תופעה קשה. התרבות הרוסית גדולה ועמוקה כים ואף טהורה כים; ואולם, ברדתך מחוף הים המימה, אנוס אתה לשחות אמות ראשונות בתוך יוון רקוב, בין שברי עצים וקליפות אבטיחים… ההתבוללות פותחת דווקא בפירורם של המשפטים הקדומים עתיקי-הימים; והמשפט הקדום – דבר קדוש הוא, עוד ברטינסקי שר עליו: ‘משברי אמת קדומה הוא’. ייתכן כי כל תוכנו האמיתי של המוסר ואף תוכנו של עצם המושג תרבותיות מורכב ממשפטים קדומים, אך בכל תרבות הם עצם מעצמיה, ילידיה המקוריים, ובשעת-מעבר מתרבות אחת לחברתה חלה תקופת הפסקה ארוכה – הקודמים כבר נפלו והחדשים טרם היכו שורש; תקופה ארוכה מאוד, אולי לא דור ולא שניים, אלא הרבה יותר”.

הפרקליט שנאם נאום זה היה מוּמר. הוא האמין בהתבוללות ומתוך כך היו הערכותיו אוֹפּטימיות. דבריו נאמרו בשנות העשור הראשון של המאה העשרים. אנו, בשנות השישים, רשאים להעמידו על טעותו. אין מעבר מתרבות אחת לחברתה. מעבר זה פירושו איבוד-לדעת רוחני לגבי הכלל “העובר”, וניווּנם או השתחקותם של הפרטים המשתייכים לאותו כלל. יש מעבר של תרבות מסוימת משלב אחד למשנהו תוך יחסי-גומלין עם תרבויות אחרות: ספיגת ערכים, קליטת השפעות, קבלת צורות ותכנים והתכתם בכוּר-המצרף של הייחוד הלאומי. אף מעבר זה אינו דרך סוגה בשושנים. גם הוא כרוך בניתוץ ובניין, במאבקים ולבטים, בירידות ועליות, ב“כתומים עיוורים” של פירור המשפטים הקדומים, שעדיין לא הומצא להם תחליף, אולם השותפים בתהליך זה חיים מתוך תחושה – עתים חריפה ועתים מעומעמת – כי אכן מניחים הם נדבכים לקומה נוספת, אם כי עדיין פרוצה לארבע רוחות, על בניין קיים. רצף הזמן ההיסטורי ימצא את הסינתיסה בין גדעון, שמעון בר-גיורא, הרבי מבּרסלב, גרי קוּפּר ומנועי הדיזל, והוא שישלח זרוע נעלמה להחזיק בקצה שערו של תינוק זה הלומד ללכת לבל ימעדו רגליו, כאותה אֵם נבונה ומנוסה שאינה מחזיקה את תינוקה החזק היטב (שהרי כך לעולם לא ילמד ללכת לבדו) אך מדי פעם מכוונת היא את פעמיו.

[ד]    🔗

פרשה בפני עצמה היא פרשת הבן החמישי במשפחת מילגרוֹם: טוֹריק. ז’בוטינסקי אינו מסתיר את סלידתו ממנו.

“טוֹריק כלומר ויקטור – ‘עמוד-התווך של המולדת ומשענת המלכות’, למד יפה להפליא, התנהג למופת, את המחברות החזיק בניקיון מוחלט; מדובר בו בסיפור הזה פחות מאשר בכל השאר, כי בחיי בחורים מסודרים ומעשיים כמוהו אין מקום לשום הרפתקאות” – כך, באיפוק כלשהו, מתארו המחבר בסינוֹפּסיס, שכבר צוטט פעמים אחדות.

אביו של טוֹריק מכיר היטב את ההבדל שבין שני בניו: “יש בני-אדם” – אמר איגנאץ אלברטוביץ' – “המחבבים מרק איטריות, ויש האוהבים מרק עם מליאים. אל יהא הדבר פשוט בעיניך: אלה הם שני מיני אופי. איטריות הן עניין חלקלק: אם ישחק לך המזל, תדלה ערימה שלימה, אך תמיד יש חשש כי פתאום יישמט הכל מן הכף. לא כן המליאים: כאן אין שום חשש, יותר מאחד לא תצוד, אך האחד הוא בטוח – ותמיד בשר בתוכו. אצלנו מחבב סיריוֹז’ה מרק אטריות, וטוֹריק – מרק מליאים”.

טוֹריק הלך בדרך הבטוחה, בדרך המליא המשביע, שגודלו ותכולתו כסיר הבשר אשר אכלו אבותינו במצרים. הוא החליט להמיר את דתו. לא מתוך דחף פתאומי הגיע אל החלטתו, כי אם מתוך שיקול-דעת, מתוך חישוב מדוקדק ולאחר חקירה ודרישה בתולדות ישראל ובתרבותה. ולא עוד אלא שלא חסרו לו נימוקים כבדים ומשכנעים, לא נימוקי המליאים הממולאים בשר חלילה, כי אם נימוקים היסטוריוסופיים, שההיגיון המפוקח ניתז מהם לכל העברים: “הבּוּנד והציונות, מבחינת המחקר הרפואי הם היינו הך, הבּוּנד – כיתה מכינה או, נגיד, בית-ספר עממי: הוא מכשיר לקראת הציונות. דומני, פליכאנוב הוא שאמר על ה’בּוּנד' – אלה הם ציוֹנים הפוחדים ממחלת-ים. והציונות זוהי כבר מעין גימנסיה: מכינה לאוניברסיטה. וה’אוניברסיטה‘, אשר אליה פני כולם מוּעדות שלא מדעת, וסוף-סופם שיגיעו לשם – שמה התבוללות. איטית, בלא חמדה, בלא חדווה ואפילו, לפי הרוב, בלי טובת-הנאה מידית, אך בלתי-נמנעת ולבלי שוב, עם התנצרות, נישואי-תערובת וחיסולו המלא של הגזע. דרך אחרת אין. ה’בּוּנד’ נאחז בז’ארגון”… אך בעוד 25 שנה לא יהיה עוד שום ‘ז’ארגון’ בנמצא, וציוֹן לא תהיה אף היא; ולא יישאר אלא דבר אחד – הרצון להיות ‘ככל הגויים’". וטוֹריק עשה קפיצת-דרך, קפיצת נחשון של יחיד אל חללם של כל הגויים, בעקפו את “האוניברסיטה הציונית”.

מכאן הנעימה המחקרית-שקוּלה של אדם העומד מן החוץ, בדומה לבן הרשע מן ההגדה בחינת “מה העבודה הזאת לכם?” ההגדה אומרת: לכם ולא לו – הקהה את שיניו, ואילו ז’בוטינסקי אינו גורס כך. “אין צורך להקהות את שיניו” – כותב הוא במאמרו “ארבעה בנים” – “ילך לו לשלום בדרכו עם שיניים בריאות. המסכן, עוד יהיה זקוק לשיניו במחנה המנצחים שאליהם תשוקתו. שם יצטרך לפצח אגוזים קשים: והקשה מכולם אגוז הבּוּז. ופעמים רבות יוטל עליו לספוג בדומיה מלקות כתשובה על התרצותו, ורוֹק – על דברי החונף וההתרפסות. ויצטרך לקבל עליו את הדין בשיניים קפוצות… ישמור לו את שיניו, עוד יצטרך אותן בשביל בנות-צחוק של חונף, וכדי לחרוק אותן בכעס אין-אונים”.

ייתכן כי טוּריק הוא היחיד בבני משפחת מילגרוֹם שחי וקיים עד היום הזה. אם כן, לא אחת נזקק לשיניו. ודאי לנו כי בימי המהפכה לא הטעהו חושו המעשי. הוא ניתח את המצב באיזמל שכלו המפוקח והצטרף בעוד מועד אל המפלגה הקומוניסטית. בימיו של סטאלין ניהל מיפעלים, אירגן קולחוזים וכתב מאמרים בשבחו של גדול מנהיגי העולם, שמש אושרה של האנושות, שאינה שוקעת לעולם. מובטחני כי ניצל מכל גלי הטיהורים ועם עלייתו של חרושצ’וב הריע לדיסטאליניזאציה. אפילו המשפטים בשל עבירות כלכליות לא פגעו בו, שהרי היום ודאי יצא לגימלת-זיקנה, ושוב אינו חושף את שיניו אלא כדי להטיל שיקוצים במדינת ישראל, סוכנתה של האימפּריאליסם. איליה ארנבורג הוא שאמר, כי עיקר מאווייו של אדם בברית-המועצות בין שנות השלושים לשנות החמישים היה הצו: להישאר בחיים. אכן, אינסטינקט טבעי ובריא שכל חיית-ג’וּנגל ניחנה בו.

אין תימה אפוא, כי באותו פרק הסיום של “חמשתם”, שבו מתאר ז’בוטינסקי את פגישתו הדמיונית עם ארבעת בני מילגרוֹם באודיסה – אותה אודיסה שאיננה עוד ולא תשוב לעולם – סולד הוא מן הפגישה עם טוֹריק. “את טוֹריק לא אפגוש בשום פינה. לא משלנו – אמרה מארוּסיה”. ברם, ייתכן כי ייפגש עם מומר מסוג אחר, שאינו כה מפוקח ושקול ושהשם רשע אינו הולם אותו; מומר מסוגו של בּוֹריס פּאסטרנאק, אשר שם בפיה של אחת הדמויות של “דוקטור ז’יוואגו” דברי-כיבושין על “מכרינו מבין היהודים”: “אנשים אשר גאלו אי-פעם את האנושות מעול עבודת האלילים, ואשר כה רבים מהם נתקדשו כיום לשחרורה מן העוול החברתי, אין בכוחם להיגאל מעצמם, מן הנאמנות לשם מימות המבול שעבר ובטל, שהפסיד את משמעותו, אין לאל ידם להתעלות על עצמם, להימס ללא שיור בין שאר בריות, אשר את יסודות אמונתם הניחו הם, בריות העשויים להיות קרובים להם עד מאד, אילו אך היטיבו להכירם. אין זאת כי הרדיפות והנגישות מחייבות עמידה אובדת ונטולת-תועלת זו, מביאות לידי בדילוּת נואשת שאין עמה אלא צרות בלבד, אלא שיש בכך גם מן הבליה הפנימית, מן העייפות ההיסטורית בת הדורות. איני אוהבת את עידודם העצמי רווּי-האירוניה, את הדלות בת-החוּלין של השגותיהם, את המורך שבדמיונם. זה מקניט כשיחות ישישים על הזיקנה ושיח חולים על מחלות”.

ובפגשו את האיש או את האבטיפוס של האיש, שהעלה דברים אלה על הכתב, תגוז הסלידה בלב מחברו של “חמשתם” ואת מקומה תירש החמלה. רחמיו ייכמרו על הכותב ובני מינו, שהרי התיאור שהובא למעלה אינו תיאורה של האומה היהודית אלא דיוקנאותיהם של אותם מבניה, שמחבר “הדוקטור ז’יוואגו” נמנה עמהם. דיוקן עצמי הוא זה.

אכן, סיכום חשבונותיה של התקופה עם הבן החמישי אף הוא, ככלות הכול, סיכום עגום וטראגי.

[ה]    🔗

סיכום זה של תקופת ההתבוללות של יהודי רוסיה (במקור משתמש ז’בוטינסקי במלה אוֹבּרוּסייניה, שתרגומה המילולי התרססות) אשר נחרת באותיות מנא מנא תקל ופרסין על גבות חמשת בניה של משפחת מילגרוֹם – האומנם צמוד הוא למקום ולזמן? שמא עשוי הסיכום לחול – עם כל השינויים הנובעים מחילופי המקום והזמן – על תקופות אחרות, ואפילו על יבשות אחרות? ושמא לאו-דווקא התבוללות הוא מסמל, אלא גלות בכלל? שמא עלולים אנו להיתקל בחמשת הבנים – ואולי לא בכולם אלא בשניים או שלושה מהם בלבד – בערים אחרות ובשנים אחרות? הן לא פסו כרכים בינלאומיים ברחבי העולם, שבין עשרת או עשרות שבטיהם מהלכים יהודים – מהם שפופים ושחוחים ומהם נטויי-גרון ומשׂקרי-עיניים – ועד היום אהובים כרכים אלה עליהם.

ניטול, למשל, כמה דמויות מבין יהודי ניו-יורק בסוף שנות העשרים, כפי נתינתם ברומאן של שמעון הלקין “עד משבר”. עשרים שנה מפרידות בין תקופת “עד משבר” לתקופת “חמשתם”. אלפי קילומטרים מפרידים בין ניו-יורק לאוֹדיסה. זמנים אחרים, דמויות אחרות, אישים אחרים. דרך הכתיבה של שני הרומאנים שונה תכלית שינוי. כתיבתו של ז’בוטינסקי על דרך הפליטון, ומסירת הדברים היא מתוך ראייתו של אדם הקולט רשמים מבחוץ. ה“אני המספר” משיח בסיגנון שאינו רחוק מכתבה עיתונאית. כתיבתו של הקלין אינטרוֹספּקטיבית על דרך זרם התודעה, האסוציאציה הפּסיכואנאליטית והצלילה בתהומות הנפש. גיבורי “עד משבר” מוּארים מבפנים כמתכוֹנת מיטב הסופרים המודרניים מג’ויס ועד פּרוּסט ומתוֹמאס מאן ועד תוֹמאס וולף. ואף-על-פי-כן מצוי יסוד סמוי, מעין זרם תת-קרקעי, המקרב את הרחוקים, כשם שאהבתם של שני הסופרים אל שתי ערי הפזוּרה – של ז’בוטינסקי לאוֹדיסה ושל הלקין לניו-יורק – דומה מותחת גשר בין שני כרכים בקצווי עולם שונים. ויש שהדמיון הסמוי מתגלה לעין.

כבר הבאנו למעלה קטעים מתיאורי אודיסה בקולמוסו של ז’בוטינסקי. הבה ונוסיף עליהם קימעה:

"בוודאי לעולם לא אראה עוד את אודיסה. חבל, אותה אני אוהב. לגבי רוסיה הייתי אדיש אפילו בימי נעורי. זכורני, תמיד שרוי הייתי בהתרגשות של שמחה בצאתי לחוץ-לארץ, ואילו חזרתי כמי שכפאו שד. אך אודיסה – עניין אחר: עוד בקרבי אל תחנת רזדלנאיה – תססו בקרבי רחשי ערב־חג. לוּ קרבתי היום, כי עתה היו בוודאי גם ידי רועדות. ולא רק כלפי רוסיה אדיש אנוכי, אין נפשי ‘קשורה’ קשר אמיתי בשום ארץ בכלל; אי-אז מאוהב הייתי ברומא, ולא ימים מועטים, אך גם זה חלף. אודיסה – עניין אחר: לא חלף ולא יחלוף.

"לוּ היתה הברירה בידי, כי עתה רציתי להגיע לשם לא דרך רזדלנאיה, אלא באוניה. בקיץ, כמובן, והשכם בבוקר. הייתי קם עוד לפני דמדומי השחר, כל עוד לא דעך המגדלור שבפונטן הגדול; ובודד, באין נפש חיה עמי על הסיפון, הייתי משקיף על החוף…

“אחר כך דלל הנמל, בהרבה, אך רצוני לראותו כפי שהיה בימי ילדותי: יער, ובכל מרחביו מנסרים כבר קולות מלחים, ספנים, סוורים, ולוּ יכולתי להבחין, היה בא באזני שיר-השירים של האנושות: מאה לשונות”.

כן, זוהי אודיסה. אותה אודיסה, “שאין בכל ארץ רוסיה אספקלריה בהירה יותר לניתוק זה ממסורת התרבות, מאשר אודיסה שלנו הטובה והעליזה. אין כוונתי ליהודים בלבד: הוא הדין ביוונים, באיטלקים, בפולנים, אפילו ברוסים… אך ביתר בהירות, כמובן, ניכר הדבר ביהודים. מכאן בוודאי גם ההברקה הקנטרנית המיוחדת הזאת של סביבתנו, שכל רוסיה מרבה כל כך ללגלג עליה – ושאתה ואני מרבים כל כך לחבבה. הרי לעתים לא רחוקות תיחשבנה דווקא תקופות של תמוטת יסודות לתקופות זוהר”.

ומאודיסה לניו- יורק. הרי כמה פיסקאות ממשאו הנפלא של הלקין:

"אוהבים אותך בניך, ניו-יורק, יותר משאהבו בכל דור בני מטרופולין שבעולם מטרופולין שלהם אי-שם בעולם. ולא עוד אלא שבכל דור ודור מטרופולין פלונית אוהביה מועטים, נער יכתבם, ואילו אוהביך את, ניו-יורק, אדם יושב למנות מנינם ואין שנותיו של מתושלח מספיקות לו. בכל דור ודור גדולים שבבניה של מטרופולין אי-שם בעולם – פילוסופים שבה ופייטנים וסתם ענקי הרוח – באים בסוד חינה, מתייחדים עמה ביחוד שלם ומשלמים אל חיקה מנת אהבה שאינה חוזרת, חלום כוסף ותשוקה שאינו נשנה. ואילו את, ניו-יורק, כל בניך למודי אהבתך הם, כל בניך כולם, שאפילו בינונים שבהם וקטנים לחלוטין יודעי חינך הם ואכולי תפארתך…

"… אותך, ניו-יורק, אוהבים כל שש מאות ריבוא שבך כאחד – גדולים כקטנים וכל שיש בו רוח חיים. כל לרבות יוצא מרחם שזה עתה נתמלאה ריאתו סרחון הנפט שבחלל אוירך וזקן אכוּל סרטן היושב בכסא הגלגלים על המרפסת בבית החולים…

"…ברית קודש היא בינך לבין בניך, ניו-יורק: הם מציאות ויש בזכותך ואת מציאות ויש בזכותם. הם מקיימים אותך ואת מקיימת אותם, הם מאמתים הויתך ואת מאמתת הויתם…

“… ואם כל בניך כך, ניו-יורק, ישראל שבך על אחת כמה וכמה. שבעים עממים לגזעיהם וללשונותיהם מסורים לך בכל לב ונפש ועושים חוּלך שבת הגדול, כאילו לא טעמו מימיהם טעם מולדת עד שנקלעו לחיקך מעברים – וישראל, לא כל שכן. שאהבתם של גויים בצנעה ושל ישראל בפרהסיה, בפומבי. מבוישים, כאילו חולי אהבה, תועים ברחובותיך איטלקים גוצים ושמנמנים… מהלכים בקרבך קוּבּנים חולנים ומוכי תמהון. ורודים, גזוזי קדקוד וחלקי עורף צועדים בך ברגל גאוה גרמנים מיושבים בדעתם. ומגוידים ואפורי עינים ומהירי חימה מאדימים בכל שכונה משכונותיך אירלנדים, כובשים בלבם את זעמם המפולד… סינים כתומים ואילמים נאלמים בך על אחת שבע, כשהם מציצים מפתח מכבסותיהם לעין השמש קפואים ומיוזעים… ואפילו כושים שבך, שרגליהם הטוטפניות עשויות בכל רגע להשתטף בחול משקשק…אף הם מצניעים לכת באהבתם לך… שבעים עממים מודיעים חיבתם לך בהסתר, בישוב הדעת, בבושת פנים – יצאו ישראל, שאהבתם בגלוי, בשטף, בהתלהבות”.

והנה בניו-יורק זו בת שבעים אומה ולשון גדל דור צעיר של יהודים, המתגלה לפנינו בכל זוועת תלישותו. אלברט איגנאטייביץ' מילגרום היה סוחר-תבואה משכיל למדי לפי מושגי אודיסה של שנות ראשית המאה. וכזאת היתה גם סביבתו. גיבוריו של הלקין ב“ניו-יורק 1929” הם אינטלקטואלים מעודנים, ספוגי דעת הנושמים אוויר-פסגות של התרבות, האמנות וההגות. שפינוזה ופרויד, חכמת ישראל ומיטב הספרות האנגלית, מזינים את שכלם ואת נפשם. מסוגלים הם לצלול אל תהומות הווייתם שלהם ולדלות מהם את היסודות של אפּוֹלוֹ ודיוֹניסוס גם יחד. ואף-על-פי-כן, אי-שם בירכתיים, בדרך מסתורית, מבצבצים מדיוקנאותיהם של גיבורים אלה פרצופיהם הפשטניים של חמשת בני מילגרום.

תהא זו שטחיות פּרימיטיבית אם נדביק תווי-זיהוי לצעירי “עד משבר” מתוך הקבלה מדוקדקת אל כל אחד מחמשת בני מילגרום. ליאון אקסט האמן, ברוך הכשרונות, המבקש את אלוהי היצירה בניו-יורק של מעלה וניו-יורק של מטה, טולי לוסקין המנסה לתקן את העולם הגדול תוך כדי חיפושי תיקון לארס המחלחל בנפשו הוא, ונתפס לקומוניסם, שאינו מחייב אלא נאומים אינטלקטואליים בטרקליני הבורגנות האמריקנית. ניוטה פולר המבקשת אהבה לעצמה ומונעת אהבתה מבעלה על סף כמישתה הגופנית והרוחנית, ובתה לינה העוגבת על גוי, ספק מתוך העמדת-פנים, ספק מתוך רגש כן וספק מתוך התנקמות בעודפי האינטלקט היהודי המקיפים אותה מכל עבר – כל אלה חוטר מגזע משפחת מילגרום ונצר משורשיהם. גלגולו של טוֹריק איננו ברוֹמאן זה. ואין תימה בדבר. אמריקה כולה מלאה טוֹריקים כמים לים מכסים, ובקרב הטוֹריקים למיניהם יושבים גיבורי “עד משבר”. טוֹריק הקיבוצי הוא הוא הרקע שעליו הם מהלכים, ואין טעם לעצבו כדמות ספרותית נפרדת ברוֹמאן פּסיכולוגי המגלם את האימפרסיה האינטרוֹספּקטיבית. אף אין כל סיבה וטעם שטוֹריק האמריקני ימיר את דתו. אין זו, כאמור, אוֹדיסה של שנות-העשר כי אם ניו-יורק של סוף שנות העשרים. מימדי הזמן והמקום עשו את שלהם. קפיצת-הדרך אל כל הגויים נתעדנה לפי עצם מהותה. הגוי המוכיח את ידידיו היהודים בלשון רכה שוב אינו מדבר על “נשמה יהודית מנוולת”. אדרבה, דברי טעם אומר הוא ולשונו לשון-תרבות של נתקף ומתגונן: “אם בא אדם ומביע דעתו עליכם ודעתו אינה נראית לכם משום-מה, מיד אתם מתקיפים לא את הדעה המוטעית, כביכול, אלא את בעל הדעה… במעין חולשה שבילד המפחד מפני הגדול אתם מתחילים מנשכים אותו, כאילו להשתיקו אתם אומרים”.

והיהודיה נוסח ניו-יורק 1929 משיב מלחמה שערה בהיסטוריה יהודית-גלותית מובהקת: “אין אנו מפחדים מפניכם! על שונאים קשים מכם התגברנו במשך הדורות… על שונאים הגיוניים יותר התגברנו!…”.

אין אנו יודעים מה היה בסופם של גיבורי “עד משבר”. רק דרך ארעי ניתן לנו בספר להציץ בהם, ובתקופת-זמן מוגדרת: סתיו 1929. אין להניח כי אחריתם האישית מרה היתה. מכל מקום, בסתיו 1929 נודף אפילו ניחוח של קסם מסוים מנפתולי נפשותיהם ומהרוחניות היתרה שבאישיותם. אלא שקסם זה הריהו קסמו של פרי אשר תולעת הרקב הטילה בו ביציה. הנה הנה יפשה הנגע והפרי ילך תמס. יהיה אשר יהיה גורלם האישי, מבחינת אותם הערכים שהיעדרם המיט שואה על החמשיה מאוֹדיסה, גם גיבורי “חורף 1929” בניו-יורק “סופם לבוץ רקבונה” ואחריתם עדי-אובד, אלא אם כן אירע דבר-מה בינתיים, שטלטל טלטלת גבר את נפשותיהם. שמא השוֹאה שירדה על יהדות אירופה ותקומתה של מדינת ישראל?

[ו]    🔗

הפרק האחרון של “חמשתם” מסתיים, כפי שכבר הוזכר, במסעו הדמיוני של המחבר ברחובות עיר-מולדתו. תוך כדי טיול רווי נוסטאלגיה פוגש הוא, כאילו באקראי, את חמשת גיבורי ספרו בזה אחר זה. הנה מארקוֹ הרואה חזוּת פלא בכל גרגיר אשר ביקום ואזנו כרוּיה לכל זעקת שבר; והנה סיריוֹז’ה המנצח מאפס-מעשה ומעודף-מרץ על התנועה ברחוב במקומו של שוטר-התנועה; והנה ליקה – פרי טיפוחיו של להט השנאה, פילגשו האוהבת של מרגל מתוך נאמנות לרעיון המהפכה; ואי-שם בלוקניה מצפה מארוּסיה… אודיסה זו המתרוננת ברקבונה עברה ובטלה מן העולם. ערים אחרות קמו תחתיה; מהן על חופי האוקיינוס האטלאנטי ומהן על חופיו של הים התיכון, מהן בינלאומיות ומהן לאומיות, שמתוך טבעה ותולדותיה של אותה לאומיות דבק אף בהן אבק של קוסמופוליטיסם.

ומאחר שהטיול טיול שבדמיון הוא, ודמיונו של אנוש אין לו מחסומים, נזמין-נא בשנת 1964 את זאב ז’בוטינסקי, מחבר “חמשתם”, לסיור קצר על פני רחובותיה של תל-אביב – זו העיר אשר רבות חייבת לו – אם לא בשל היווסדה ובניינה מבחינה פיסית, הרי בשל עצם קיומה כעיר עברית בת מחצית מיליון תושבים במדינה העברית העצמאית. לא נדע מי מבני מילגרום יזדמן לו הראשון, אך ספק הוא אם בגלגולם החדש יכירם אפילו יוצרם, הוגם ומעצבם. אולם לבנו סמוך ובטוח כי פגוש יפגשם. הנה מארקוֹ (שמו, כמובן, רמי או דני בימינו), שגילה בתוככי תל-אביב את האישי והאוניברסאלי שבאדם. אפשר שגם כאן שקוע הוא בברהמיניסם וביוֹגה; אפשר שבדירתו המפוארת אשר בצפון המרוהטת על-פי מיטב הישגיו של הטעם המודרני באמריקה או בצרפת (דירה זו נקנתה בכספי אביו החלוץ שנעשה לא מכבר סרסור-מגרשים), נערכות מדי פעם הצגות ספּיריטיסטיות והמסובים דנים על הישארות-הנפש. אפשר ששלח ידו בשיר, כדי להביע את חזּות הפלא שבכל גרגיר, דוגמת אותה הזיה עדנדנת בנוסח שירת התחרים של יאפּאן הרחוקה, כפי שקראה בתרגומה האנגלי, שהרי הוזה ועדין-נפש הוא מארקוֹ-דני-רמי זה. ואם בפרוֹזה ניסה כוחו רשאים אנו להניח, כי תיאר את חוויותיו התהומיות של אדם באשר הוא אדם, את פחדיו הקיומיים ואת בדידותו האכּסיסטנציאלית בתל-אביב כבפאריס ובירושלים כבלונדון. ללמדך כי אין שוני מהוּתי בין מארקוֹ-דני-רמי לבין סארטר וסמואל בייקר. וכיוון שאוזנו כּרוּיה לקריאות שמרחוק, לא אחת סוטה הוא בכתביו מן האדם באשר הוא אדם על מנת לטהר את מצפונו מן “העוול שנעשה לערבים”. ואם עדיין לא נסע לאפריקה להושיע מישהו הרי זה בזכות ואלנטינוצ’קה (עדנה? דפנה? רותי?) תל-אביבית, שהיא תקיפה יותר מעמיתתה הפטרבורגית, והיא מוכנה לנסוע זמנית לסיירה-ליאוֹנה אך ורק אם ישתלם הדבר.

את סיריוֹז’ה יפגוש המחבר באחד מבתי-הקפה, שאמנים נוהגים להיוועד בו. ייתכן כי עתה-זה יצא מבית-הסוהר לאחר מעשה שוד (משחק למען המשחק) שעשה כאחד מבני-הטובים, אלא שבינתיים יש להניח כי כשרונו מצא את “תיקונו” בבימות-הבידור הרבות. מכל מקלט נישאים פזמוניו על גלי האתר, וכל כתבנית במשרדי הממשלה המרובים מפזמת אותם תוך כדי תקתוק ומטלפנת לחברה שיקחנה הערב להצגת שרעוז (אין כל מניעה לכך שזה יהיה שמו של סיריוֹז’ה היום), שכן שרעוז עתיר-הכשרונות הוא שכתב את המערכון, הוא שמבצעו ומציגו, הוא שחיבר את המוסיקה ומעל לכול הוא שצייר את התפאורה, שהרי גם “צייר הוא וגם על הפסנתר”.

קולה של ליקה יגיע אל המסייר אם ישכח רגע את עברו, ומתוך סקרנות וסלחנות יסור לאולם שבו מתקיימת אספת המפלגה הקומוניסטית הישראלית. את ליקה יכיר מיד, ללא מאמץ. כמעט שלא חל בה כל שינוי. יפהפיה כשהיתה, ואפילו השם ליקה עוד שמור לה. כאז כן עתה שואבת היא ממעינות המשטמה. משטמה לכל הקיים סביבה. מקור לא-אכזב הוא מקור השנאה. ולא מאהבת האין העטוי מליצות במרחק חופי הצפון המושלגים שוצף הקצף על שפתיה בשאתה את נאומה החוצב להבות אש, כי אם משנאת היש המתגשם במעשה שבד' אמותיה. נניח אפוא לליקה וננסה לתאר בדמיוננו את מארוּסיה.

נעלה מכל ספק הוא, שמארוּסיה קיבלה את המחבר במלוא מידת הכנסת-האורחים שנתברכה בה. דומה כי היא היחידה שהזדקנה והשלימה עם גורלה. אותו קצין אנגלי תמיר שהשיב עליה רוח שלווה נוֹרמאנדית-צפונית, שורשית ורבודת-דורות מימי ויליאם הכובש, לא נותרו ממנו אלא דמדומי זכרונות המעלים בת-שחוק רגעית של עדנה הוזה באותו הרף-עין, שבו מיטשטשת ההכרה לפני שאדם שוקע בשינה. כששירתה אי-שם בחיל-הנשים הבריטי בימי מלחמת-העולם השנייה נפגשה בו. מי יודע היכן הוא עתה? היא, מארוּסיה, או כפי שהיא קרויה כיום – מרים, מרוצה מאוד מחייה. שני בנים לה, דירה נאה מאוד המשקיפה על שפת ימה של תל-אביב, מקרר מדגם 64, כירת-גאז, סיר-לחץ, מערבל חשמלי, שאבק ומכונית עם מיזוג-אוויר, שהרי בעלה הוא גם בעליו של אחד מבתי-המרקחת הגדולים והמפוארים ביותר בעיר. מ“כלום” התחיל והנה עד להיכן הגיע. ואם תפרוץ דליקה, חלילה, הרי בשים לב לטלפון שבדירתה ובדירותיהן של כל השכנות וכן לשכלולם של אמצעי-התחבורה ואמצעי-הכיבוי המודרניים אין החשש גדול, ואולי אין חשש כלל ועיקר.

את טוֹריק לא יפגוש המחבר גם בתל-אביב. הוא סיים אוניברסיטה, קיבל משרת פרופיסור בארצות-הברית (בסוציולוגיה או באלקטרוֹניקה, בכלכלה או בפיסיקה גרעינית, בחקר המקרא או בהנדסת יעול, בחכמת ישראל או במיטיריאוֹלוגיה – היינו הך) ולאחר ששקל בדעתו שקול היטב והגיע לידי מסקנה, כי חיים אנו על הר געש באוקיינוס ערבי עויין, ומתוך כך צפויה סכנת כליון לו ולבני משפחתו, ירד מן הארץ.

אפשר שגם בשוטטו על פני תל-אביב הריאלית יעלו על לשונו של המחבר ממש אותם דברי הנחמה, שדובבו שפתיו בלכתו ברחובות אודיסה הדמיונית: “התפוררות… תקופות ההתפוררות הן לפעמים התקופות המקסימות ביותר. ומי יודע? אולי לא רק מקסימות כי אם גם נעלות על-פי דרכן… מכל מקום, דבר אחד כבר הוכח כאמת היסטורית בדוקה: מן ההכרח לעבור את שלב ההתפוררות כדי להגיע אל ההתחדשות. ובכן, ההתפוררות היא כערפל בשעת לידת החמה, כחלום בטרם שחר”.

וכדי למצוא, או לפחות לחפש, זוהר זה והתחדשות זו ייזכר לפתע ז’בוטינסקי, שלא על אדמת רוסיה דורכות רגליו כי אם על אדמת ישראל, שבה “דם עברי רווי לשובע”; שלא בארץ זרה רחבת-ידיים המשתרעת מים ועד ים, מהלך הוא, כי אם בארצו שהיא “דללה וקטונה, אך שלי מראשה ועד קצה” ובה – מגוב הרקבון והעפר של הסיריוֹז’ים והמארקים, הליקוֹת והמארוסיוֹת ואפילו של הטוֹריקים חלם ולחם להקים גזע בני-מלכים – גאון ונדיב ואכזר; ושהוא, המשוטט, המטייל, המסייר, לא רק מחבר “חמשתם” הוא, כי אם גם מחברו של “שמשון”. ושמשון באחד הרגעים המרים ביותר שבחייו, עת נקטה נפשו מבני יהודה הסוחרים, החלפנים, המלווים-בריבית, שעמדו להסגירו לידי הפלשתים (וכפי שנתברר לאחר-מכן אף הסגרה זו לא היתה אלא קנוניה), באותם רגעי יאוש, אכזבה ותיעוב, שמע שמשון רחשו של יורם בן-תקוע:

“לא רך-לבב יהודה, אבל לחיות יחפוץ, כי בנפשו צרורה תעודה, לא ידעתי את התעודה מה היא: לא לאדם לפתור את חלומותיו ולא בכל בוקר יזכור את אשר חלם בלילה… אבינו יעקב… מתת החולם וקשי עורפו לרדוף אחרי חלומות סתומים הנחיל ליהודה. וכמוהו יבוא יהודה בריב בגלל תעודה סתומה, עם אביו ועם אחיו ועם אלוהים. גם ערום יערים וגם שקר ישקר – וגם בגוד יבגוד”.

ועוד אמר לו לשמשון יורם מתקוע: “יש עמים אשר קורצו משיש ואותנו עיצב יהוה מחומר לח וקש נידף. אבל חומר וקש יחדיו יהיו ללבנה והלבנה לאבן”.

שוכנע שמשון מדבריו של יורם והניח להסגיר את עצמו. אפשר ששמע בחוש את פעמיו של דויד העומד לקום מקרב יהודה המערים והחולם, הבוגד ובעל התעודה, שבט הלבנים שקורצו מחומר רך וקש נידף.

“לא לאדם לפתור את חלומותיו” – ההיסטוריה פותרת אותם. אך מותר לו לאדם לחלום; לחלום על הזוהר הבא מן הרקב, על נעים-זמירות ומלך-משיח שעוּבּרו מתרקם אי-שם ברחמה של תל-אביב. שהרי מארקוֹ-דני-רמי שיריו הפסבדוֹ-יאפּאניים בלשון זמירותיו של דויד המלך נכתבים, וכל ניב מניביה של לשון זו ספוג משמעות שאין להתנער ממנה. ויש שהלשון מגשרת בין הזמנים כמטוס-סילון בין המקומות. וסיריוֹז’ה-שרעוז אלפי עיניים נוצצות עוקבות בלהט אחר כרכוריו, ואלפי צעירים שמים אוזניהם כאפרכסת להאזין לפזמוניו – צעירים שקובצו מעשרה שבטים ושבעים אומות, אך אותה אדמה רוויה דם מני דן ועד מטולה ומשמשון עד דוב גרונר, מגלעד לים ומגדעון ועד הלמד ה"א מאחדת אותם, כאַחד המלט את החצץ, תחושת השותפות של עבר אחיד ועתיד משותף. ואולי פזמוניו של סיריוֹז’ה-שרעוז הם אחד מרכיביו של מלט זה, שהרי הכימיה יש לה חוקים משלה.

ואפילו ליקה אכולת המשטמה כשמזדמן לה לייצג את מפלגתה בקונגרס המפלגות הקומוניסטיות גאה היא בעמקי לבה – זו הפעם הראשונה בהיסטוריה – על שמייצגת היא את המפלגה הקומוניסטית הישראלית ואין היא יהודיה הדוברת בשם עמלי עם פלוני, שלגביו נוכריה היא ונוכריה תישאר לעולמים.

ואין צריך לומר, כי טוֹריק היושב בארצות-הברית מכריז בקולי-קולות כי ישראלי הוא ולא יהודי אמריקני – אומנם, גם זאת לא בלי אבק חישוב ושיקול – משיח על חוויותיו וזכרונותיו בימי מלחמת-השחרור ומתקן ביוֹהרה אי-דיוקים וסילופים שב“אכּסוֹדוס”.

ואחרונה-אחרונה מארוּסיה: בנה האחד ודאי לומד באוניברסיטה, ובנה השני משרת בצה"ל. ואם צועד הוא בסך, במדיו המצוחצחים, באחד ממצעדי יום-העצמאות, מריעה מאורסיה-מרים יחד עם ההמונים ודמעה נושרת מעינה, שהרי זכת-נפש היא מטבעה ונוחה להתרגש. אך לא רק על שום שרגשנית היא מריעה מארוסיה ומזילה דמעה, כי אם גם מתוך אותם המניעים שזאב ז’בוטינסקי, ידידה ואוהבה מאז, כתב בהזדמנות אחרת ובתקופה אחרת: “הרי עובדה ידועה היא זו, יכולים אתם ליטול את המתבולל הגרוע ביותר ולהפּנט אותו (לרגע אחד לפחות) בהתלהבות יהודית לאומית על-ידי אמצעי פשוט: קחו מאות אחדות של בחורי ישראל, הלבישו אותם תלבושת אחידה והצעידו אותם בסך לעיניו, ובלבד שיצעדו כהלכה באופן שכל צעד וצעד של מאתיים האיש יתמזג בהלמות רעם אחת: כמו מכונה. אין דבר בעולם שיעשה רושם גדול כל-כך כיכולתו של זו של המון להרגיש ולפעול ברגעים מסוימים כחטיבה אחת, מתוך רצון אחד ויחיד, כי בזה כל ההפרש בין המון, בין ערב-רב לבין אומה”.

אין לשער כי מארוּסיה יש לה זיקה כלשהי לצעידה בסך. אולם, מובטחני כי בראותה את בנה צועד מתמלא לבה בטחה, כי אכן בבוא העת יפעל כל ההמון הזה כחטיבה אחת ומתוך רצון אחד בהלמות-רעם אחת כמו מכונה וכפי שידע לפעול עד כה בשעות של מבחן-אמת.

ושמא כבר פועל הוא כך, אלא שפעולת המכונות בעידן הגרעיני מורכבת מאוד, מסובכת ונפתלת מכדי שתוכל להיגלות לעין הצופה כצעידה בסך.