א    🔗

התיתכן יהדות חילונית? לכאורה אין לך דבר מוזר ותמוה מהצגת שאלה כזאת היום, כמאה שנים לאחר ייסוד ה“בונד” ו“חיבת ציון”, דורות לאחר הרצל וז’בוטינסקי, בורוכוב ובן גוריון, אחד העם וא.ד. גורדון; לאחר תרבות אידיש, שהגיעה לשיאה בגולת מזרח ורוסיה בין שתי מלחמות העולם ויחד עם נושאיה נפלה קרבן לשואה ביתר דיוק, לשתי שואות: זו של היטלר וזו של סטאלין – ואחרון אחרון לאחר חידוש הממלכתיות היהודית והישגיה של התרבות העברית במדינת ישראל בת ימינו. ואולם, עם כל התמוה שבדבר עובדה היא ששאלה נוקבת זו מוצגת דוקא עתה, ואך מעטים מהוגי הדעות החילוניים בדורנו מוכנים לפטור אותה ולפתרה בתשובה פשטנית וחד־מימדית. כמה מן הפתרונות שמניתי זה עתה לא עמדו תוך זמן קצר במבחן המציאות ואילו אחרים, גם אם הם עלו ועדיין עולים יפה, בלב רבים מכרסם הספק אם אמנם יש בהם כיום – – ויהיה בהם בעתיד – כדי למלא את מקומו של כל אותו המכלול הדתי, “ממנו שאבו… עוז ותעצומות” בני עמנו מדור לדור. ודומני אין לך כיום “בעל מחשבות” בישראל ובגולה, בין יליד הארץ ובין עולי ארצות הברית ורוסיה, שאינו נותן דעתו על שאלה זו בכובד ראש, שאינו הוגה בה ושאינו מביע דעותיו ברבים איש איש לפי דרכו והגותו.

ואם גם כותב שורות אלה משנס מתניו להשחיז נוצתו בעניין כה סבוך, שגדולים וטובים ממנו לא השכילו להתמודד עמו עד תום, אין הוא עושה זאת, חלילה, כדי לרוץ לפני המרכבה אלא כדי “לתפוס טרמפ” עליה ולהעלות את הרהוריו בנושא זה, מתוך תקווה שקולו החלש אף אם ייבלע במקהלת רבבות מגוונת וססקולית, השרה את שירתה בימינו, יהיה בו כדי לתרום את תרומתו הצנועה לאותה הארמוניה, שכל מתזמר ומנצח בעל יכולת יש לאל ידו להשליט במנגינת אדירים, על כל שפעת צליליה, לרבות אלה שעצם ייעודם צרימה. ומי לנו רב־אמן של תזמור וניצוח כשר ההיסטוריה היהודית?

ב.    🔗

לפני כחמש עשרה שנה, כשפיתוח המחשבים היה עוד בחיתוליו, נשאל אחד המלומדים במקצוע זה אם אמנם צופה הוא יום, שבו המוח האלקטרוני יתפוס את מקומו של מוח האדם? על כך השיב: לקדוש ברוך הוא איפשרתם לערוך ניסויים, לפתח ולהשלים את המוח האנושי במשך עשרות מיליונים שנים, ולרשותנו עדיין לא העמדתם שתי עשרות שנים; מוכן אני להסתפק במעט מן המעט לעומת בורא העולם: תנו לי 150 שנה.

מענה זה הולם גם את העימות בין תרבויותינו הדתית והחילונית: האחת היא בת שלושת אלפים שנה והאחרת בת פחות ממאתיים! האמנם שעתנו זו היא השעה המתאימה להשוואה הוגנת ביניהם? וכלום נוצר כבר קנה המידה למדידות מעין אלו?

ייתכן כי תשובה זו היתה מספקת לאדם שניחן, אמנם בסקרנות אינטלקטואלית אך לצדה נתברך בשלווה סטואית, המאפשרת לו להמתין בסבלנות לבאות או לנחש עתידות על סמך חישובי הסתברות סטאטיסטיים או ספקולאטיביים. ואולם, אנחנו לא נוכל להרשות לעצמנו מותרות מסוג זה, כי בנפשנו הדבר. הפאראדוקס הוא כי דוקא עתה, כשלושים וחמש שנה לאחר השואה וכשלושים שנה לאחר קום המדינה רבו מאוד היהודים, צעירים וזקנים תושבי הארץ ויושבי הגולה, הפונים אל עצמם באותה השאלה שהקדוש ברוך הוא פנה אל אדם הראשון לאחר שהלה אכל מפרי עץ הדעת, לאמור: איכה? ואם נעשה שימוש מודרני בפירוש לשאלה זו המיוחס למייסד חב“ד, ננסח אותה כך: עכשיו כשרכשת לעצמך את היכולת האיומה להבחין בין טוב ורע והעמסת על עצמך את נטל האחריות לבחור ביניהם, היכן נמצא אתה בחלל ובזמן? בטבע ובהיסטוריה? בתוך היורה הרותחת של קיום ישראל (ישראל העם וישראל המדינה) שלאחר השואה והתקומה, בתוך קיבוץ זה של גלויות על תרבויותיהן ואורח חייהן, בתוך תהליך הניתוק מן העבר הקרוב והחיאת העבר הרחוק, השתלבות מדעת או שלא מדעת בתרבותה הלאחר־נוצרית של אירופה ואמריקה, – תרבות חדשנית, טכנולוגית, מתוחכמת – השתלבות המתחוללת בלב לבו של עולם אסיאתי מוסלמי והמתבצעת באחת הלשונות העתיקות ביותר בעולם, אחת ויחידה מכל לשונות תבל שקמה לתחייה מוחלטת ומלשון תורה וחכמה הפכה ללשון דיבור ומדע, בלוויית כל אותם חבלי הלידה מחדש, על יפיה וכיעורה, על הישגיה וייסוריה, בתוך ההתמודדות ההיסטורית האדירה של אומה המחדשת נעוריה שזכר ההשמדה בעבר מקריש את דמה מבפנים וגרזן המיגור מונף ללא הרף מעל ראשה במשטמה שוצפת מבחוץ, תוך מצב שבו עומד גרעין האומה בדריכות על נפשו, ואילו הפרוטופלאסמה שלו – שהיא עדיין רוב בניינו ומניינו של העם – ניגרת על פני כדור הארץ ונקווית בפזורות שונות ומשונות, כלבת הר געש שאיבדה את צורתה המקורית ותבניתה החדשה לא נתגבשה עוד – בתוך מערבולת זו המעלה בזכרוננו את המיתוסים הקדומים על בריאת העולם, אין תימה שלא רק העולה החדש מרוסיה הדורך כסהרורי על פני ארצנו כי אם גם יליד הארץ שואל את עצמו השכם והערב “איכה”; מכל שכן יהודים יושבי הגולה וותיקי הארץ, מפריחיה ובוניה. ואף כי שאלה אחת ויחידה היא, מספר התשובות עליה אין לו תכלה. שהרי בלשון פחות פתטית מזו שנקטתי, אפשר לנסחה באותה הצורה הפשוטה שבה היא הוטחה לא אחת בחללו של עולמנו, לאמור: מי הוא יהודי? אם אינני טועה טווח התשובות נמתח בין שני קצוות – מענהו המפורסם של בן גוריון: יהודי הוא יהודי”, ופתרונה של האורתודוכסיה היהודית: “יהודי הוא בן לאם יהודיה או כל אדם שגויר כהלכה”. ולוא הייתי מעלה על הכתב רק מקצת מן התשובות שקלטו אזני, המשתרעות בין שתי נקודות אלו, הייתי ממלא חוברת שלמה. אף על פי כן אמנה כאן מעט מן המעט שהשמיעו כמה מאנשי מזרח ומערב: יהודי הוא אזרח העולם, שאינו מכיר במחיצות גיאוגרפיות, פוליטיות ותרבותיות; יהודי הוא נושא האינטלקט העולמי; יהודי הוא המעדן את גסותה של החברה האנושית; יהודי הוא ביטוי לצער העולם; היהודי הוא הלוחם בעד הצדק החברתי; יהודי הוא הנוצרי האמיתי, מתלמידיו המקוריים של ישו, בטרם נוסדה הכנסיה הנוצרית; יהודי הוא האויב של משטר העריצות; יהודי הוא קרבן הפאשיזם; יהודי הוא זה שהחברה הלא־יהודית מקיאה אותו מתוכה; יהודי הוא כל מי שהסביבה מתייחסת אליו אל יהודי; יהודי הוא הקומוניסט האמיתי; יהודי הוא התגלמות החופש והמשטר הדמוקראטי; ואחרון אחרון – דעה ששמעתי מפי יוצא רוסיה: יהודי הוא כל מי ששונא את המישטר הסובייטי, שהוא היפוכה של היהדות.

כלום יש חשיבות לכך שלפי הגדרה אחרונה זו היטלר הוא יהודי? שהרי כמספר התשובות על השאלה מי הוא יהודי כן מספר התפיסות של מהות היהדות. ואני במו עיני קראתי מסות עמוקות מני ים על יודאיזם, מפרי עטם של אינטלקטואלים יהודיים ברוסיה, שפרסמו את משנותיהם ב“סאמיזדאט” היהודי, לפני שהספיקו ללמוד צורת אות עברית.

וככל שתמוה הדבר בעינינו, מסתבר כי “יהודי המצוקה האינטלקטואלית” קולעים בהגדרותיהם לא פחות (וגם לא יותר, כמובן) מהוגי הדעות המוסכמים, שבילו את כל ימיהם בדלת אמותיה של חכמת ישראל על מקורותיה, שהרי כבר אמרתי לעיל כי כמות הדעות בימינו כמעט זהה לכמות ההוגים.

נוטש אני אפוא את תחום האמונות והדעות ועובר אל תחום ההרגשות. וביצירה שאינה אמנותית אין אדם מוסמך להביע הרגשות אלא אם כן הרגשות אישיות הן, הרגשותיו שלו, ומובטחני שהקורא הבחין כבר בכך שלרשימה זו אין שום יומרות אמנותיות. על כן אתעלם משמותיהם של בעלי השם לדורותיהם, ביניהם גדולים וטובים, חשובים ומפורסמים, שלהם אני חב את השקפת עולמי במודע או שלא במודע, ואנסה להביע את טיפת המצוקה משלי בים המצוק הרוחני הכללי; על מידת ייצוגיותה של טיפה זו לא אני אחליט.

ג.    🔗

פיסית אינני יליד הארץ. רוחנית שרוי אני בה אלפי שנים. נולדתי בסיביר, במחוז מאוכלס על ידי שבטי עם מונגולי הנושאים את השם “בוריאטים”, וגדלתי בסין. הורי הוגלו לסיביר מארץ באלטית, ומשם הגרו לסין. מימי לא שייכתי את עצמי לשום עם, אלא לעם ישראל בלבד. עברית לימדני אבי מילדותי ובגיל י"ח הייתי תלמיד האוניברסיטה העברית בירושלים. תרבותי שלי התרבות העברית, וכל שאר התרבויות המוכרות לי (לרבות רוסית שבה חונכתי עד בגרות) זרות הן עבורי ואיני קולטן אלא במידה שכל בן תרבות אחת ניזון גם מתרבויות אחרות. הארץ היא ארצי, ירושלים היא עירי. אין לי ארץ אחרת ואין לי עיר אחרת. ולא אוכל לחיות אלא כאן ורק כאן. תקופות שהותי הקצרצרות בחוץ לארץ שבעתיים הגבירו בי הרגשה זו. כאן גדלה, בגרה ונישאה בתי. כאן מתחנך נכדי. אינני דתי, ואינני מקיים מצוות. השאלה הנוקבת לגבי היא זו: מה הוא המשותף ביני לבין אותו שונא ציון בארצות הברית המתקרא בשם הרבי מסאטמר? ומאידך גיסא: מה הוא המשותף ביני לבין אותו בן לאם יהודיה המתגורר ברוסיה או בצרפת ובעזרת נשואי תערובת מנסה לעקור מצאצאיו כל זכר ושריד להשתייכותם לעם ישראל עד כדי הזדהות עם הלוחמים מלחמת חרמה במדינת ישראל, וזאת על מנת שצאצאים אלה ייטיבו ויעמיקו להיקלט ולהשתרש בחיים, בתרבות ובהווי של העם, אשר בקרבו הם יושבים.

עד כה לא מצאתי לשאלה זו לעצמי אלא תשובה אחת: אין שום דבר משותף בינך ובין אותו מתבולל ברוסיה ובצרפת, ואף לא יוכל להיות, ככל שדבר זה תלוי בך. אשר לרבי מסאטמר, אף כאן אין דבר המגשר ביניכם, אבל יכול להיות ככל שדבר זה תלוי בך, הגשר הוא קבלת עול תורה ומצוות. אם תקיים את המצוות יכסה המשותף על המפריד ביניכם.

אמת, נכון הדבר. ואולם קיום המצוות אינו אקט רצוני שלי. קיום המצוות בלא אמונה באלוהים הוא בעיני צביעות, קנוניה עם המצפון. אבות אבותי נתנו את נפשם על קיום המצוות משום שקידשו את השם. אני מוכן כיהודי לתת את נפשי על קיום התרבות העברית. ואכן כך עשו לא מעטים מבין ציוני רוסיה (ביניהם במידת מה גם אבי), לאחר שברית המועצות הטילה את גזרותיה על העברית להכחידה מהעולם. כאדם שוחר חופש, ולאו דוקא כיהודי, מוכן אני להיאבק בכל כפיה דתית ואנטי־דתית. בעת ששכבתי בבית חולים הופיעו לפני שני אברכי חב"ד וניסו לשכנעני שאניח תפילין. אמרתי להם: זקן אני מכדי לקחת חלק פעיל בכל מלחמה שהיא, אבל על שני דברים מוכן אני עוד היום לעלות על מיתרסים: אם אותי יאכפו בכוח לא לעשן בשבת ועליך יאסרו בכוח להניח תפילין. כי הדת היא תופעה אדירה ומכובדת, שאין ערוך לחשיבותה; תופעה שיש להתייחס אליה במלוא כובד הראש, אך היא מבוססת על אמונה, והאמונה עניין אישי הוא. וכל האומר שקיום המצוות חובה היא משום שיש בו כדי לשמור על הווי ואורח חיים שנתגבשו במשך דורות רבים, שהרי אין לך עם תרבותי שאין לו הווי משלו, כל הטוען כך יש להעמידו על הפרופורציות הנכונות: טקסי הווי, ערכי חברה, ככל שהם בעלי משמעות לאומית ומשתלבים בחיים מודרניים של אדם חילוני ודאי וודאי, אך במידה שהם סותרים את אלה – לאו. סעודה משפחתית חגיגית בערבי שבתות וחגים מלווית שירה ושיחה על הנושאים המעניינים את כל בני המשפחה – מה טוב. איסור הצפייה בטלוויזיה – גזירה שאין אדם יכול לעמוד בה אלא אם בעל אמונה הוא. כבר אבי היה במקום זמירות של שבת שר את “שחקי שחקי על החלומות” של שאול טשרניחובסקי. מנוחת יום השבת – הרי זו בבחינת קודש קדשים בחברה מתוקנת; איסור הנסיעה – רק מי שרואה את עצמו מצווה על ידי הקדוש ברוך הוא שלא להבעיר אש בכל מושבותיו. וכדי לראות את עצמו מצווה כך, חייב הוא בראש ובראשונה להאמין באלוהים, שכן קבלת עול תורה ומצוות בלא אמונה באלוהים עשויה להיות כפי שנוכחנו לדעת נושא מעניין ופורה לתורות תיאולוגיות והיסטוריוסופיות מקוריות וגרוטסקיות. אך לא נר לרגלי אדם מישראל בחיי יום יום, בתקופה שבה עמים היושבים מקדמת דנא על אדמותיהם ומושרשים מדורי דורות באורחות חייהם משנים את ההווי שלהם מן הקצה אל הקצה; על אחת כמה וכמה עם מפוזר ומפורד, שהטריטוריה הלאומית המאחדת אותו היתה מאות בשנים הלכה דתית, שאינה מכירה במחיצות לאומיות המאחדת אותו היתה מאות בשנים הלכה דתית, שאינה מכירה במחיצות לאומיות ובגבולות גיאוגרפיים, עם השב אל אדמת ראשיתו והמנסה לבנות בה חיים ממלכתיים וחברתיים תקינים, שלא ידעם אלפיים שנה.

מכאן שלא רק בין המתבולל הקיצוני וביני לא ניתן לגשר אלא גם בין האדוק הקיצוני וביני. אילם למרבה המזל בין הרבי מסאטמר לבין שונא ציון יהודי ברוסיה או בצרפת יש תחנות בדרך. קיום המצוות אינו קשור בתקופה זו בשנאת ציון. אדרבה, דומה כי רוב שומרי המצוות אהבת ציון לוהטת מפעמת בימינו בלבם. מאידך גיסא רבים בן המתבוללים המובהקים ביותר בכל ארצות העולם מגלים זיקה כנה ואוהדת למדינת ישראל, שוחרים טובתה, נאבקים לפי דרכם לרווחתה, ומקרבם בא חלק ניכר ממחוללי ההתעוררות הלאומית של יהודי רוסיה ומפעילי העליה שביניהם. ואם ישנו גרעין שמסביבו מתרקמת הפרוטופלאסמה היהודית על כל הרכרוכיות נטולת הצורה שבנזילותה, הרי זו ככלות הכל מדינת ישראל, מדינת ישראל החילונית והדמוקראטית (אינני סבור שאנו רשאים למסור את זכות השימוש במונח זה למסלפיו ומעוותיו מבין אנשי אש"ף ואוהדיו), שהיא לא רק מקלט בטוח לגופו של כל יהודי נרדף, כי אם בסופו של דבר עוגן הצלה יחיד גם לנפשו השסועה, אלא אם כן רוצה הוא לשסוע שסע עד עולם. כי לאחר שאנו משתחררים מאפנת העוועים הכופה עלינו להטיל דופי ברוטאלי וטוטאלי בכל הסובב אותנו, ועושים אתנחתא קטנה במחול השדים של מצוות שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו, שאנו מחילים בסיטונות על כל היקר והנשגב שבחזון הציונות, רשאים אנו ללא בושה כוזבת לומר שמדינה זו, על כל מומיה, הגשימה לא רק את חזונו של הרצל, כי אם גם את חזונו של אחד העם. התרבות העברית, ששרשיה יונקים מקרקע העבר ושריגיה מטפסים על משענות העתיד, חיה וקיימת, וככל תרבות מודרנית מבשילה היא ענבים לצד הביאושים. מכל מקום, זוהי התרבות היהודית היחידה המקרינה את אורה – ויהא עמום ככל שיהיה ויהא נראה כאורה של הלבנה לעומת אורה של החמה בהשוואה לתרבויות אירופה הגדולות – אל לבות אותם בני אומתנו שנפשם חדירה לאור עמם. אין חזון בעולם שהבלאי אינו חל עליו בתהליך התגשמותו. עדיין לא הגיעה השעה להעריך את אחוזי הפחת שיש לחשב על מיתקני היצור של ההגשמה הציונית, אך כדאי וכדאי להתחיל ביצירת קרן העתודה לחידושם בבוא מועד.

ד.    🔗

בקרב עם ישראל, כבקרב כל העמים הנאורים, בימינו הדת היא עניינו של היחיד. זוהי עובדה ודאית, אחת מאותן העובדות העקשניות שאין מנוס מהן בתקופתנו. הערכת עובדה זו בקנה מידה של טוב או רע, הרי זה עניין להשקפת עולם. מכל מקום, כל המוסיף להשתית את קיום עמנו על הדת דוחה ממנו את רוב בניינו ומניינו. משחדלה הדת לשמש מלט יחיד לקיומנו, נולד באירופה הרעיון הלאומי. מאז לא היתה בפני עמנו ברירה אלא להתקיים כאומה. כל הנסיונות של קיום לאומי בגולה – כתחליף לקיום דתי – לא עלו יפה, כי בארצות הפזורה חסרו לנו תנאי היסוד לקיום של אומה: טריטוריה, שבה אנו מהווים רוב, לשון אחת של תרבות אחידה וכלכלה פרודוקטיבית. את שלושת אלה נחלצה הציונות להקים מחדש על חורבות העבר. כל התרבויות הלאומיות החילוניות הן תרבויות חדשות, שאינן קיימות אלא כמאתיים, שלוש מאות שנה. וכשם שהשליטה הפיסית היא בידי הקיסרויות האדירות, כך גם השליטה התרבותית כיום – בהתחשב באמצעי התקשורת של הטכנולוגיה המודרנית – אף היא בידיהן. תרבותנו העברית אינה נופלת מרוב תרבויותיהן של עמים קטנים באירופה, ואולי אף עולה עליהן. הטראגדיה שלה היא בכך שמסגרות ההתייחסות וקני המידה, שאנו נוקטים בהם להערכתה, שאובות מיומרות גדולות במרחב ובזמן: במרחב – תרבויותיהן של מעצמות אירופה, בזמן – תרבותנו הדתית בת שלושת אלפי השנים. יומרות אלה יש בהן מן הקללה והברכה גם יחד. הקללה משום שהן מרפות את ידי העושים במלאכת הקודש ומגבירות את השפעת הכוחות הצנטריפוגאליים בשני הכיוונים: אל זרועות הנכר או אל מקורות העבר במישרין. תחת אשר תרבותנו המודרנית תספוג את שתי ההשפעות גם יחד ותהפכם לחלק אורגאני של עצמה – יוצר, מכה שרשים, מעמיק ומפרה – מחקים אנו את תרבות המערב חיקוי של שעבוד ונחיתות או מקבלים כפשוטן את יצירות העבר על ערכיהן, מושגיהן ותפיסותיהן, בלא שנפעיל את מקַדֵם הזמן המפיח בהם חיים חדשים, מעשיר את משמעותם ושומר מפני הקפאון עליהם ועלינו. ואכן, זו היא משימתנו התרבותית לטווח הקצר: למלא אסמינו בר ממיטב תרבות העולם ולטחון אותו בריחים של תרבותנו. העברית תהיה לנו לרכב, והשכב ישמש מפעלה הרוחני האדיר של לשון זו מ“אז ישיר” ועד ל“לבי במזרח”, מ“וזאת התורה” עד ה“יד החזקה” ומ“בראשית ברא” וסיפור החטא הקדמון עד לצמצום, שבירת הכלים והתיקון של האר“י הקדוש. אכן, כך עשו האבות המייסדים של תרבותנו החדשה מביאליק וטשרניחובסקי, שמלבד תרומתם לשירה תרגמו ממיטב יצירות העולם ודלו מנבכי העבר – זה את ספר האגדה וזה את עלילות גילגמש – ועד לאורי צבי גרינברג ושלונסקי, שהאחד העלה את כל מכמני תרבותנו לדורותיה ויצקם לשירה אדירה, והאחר הניח על שולחננו את סלתה ושמנה של שירת אירופה ורוסיה. זאת ז’בוטינסקי תרגם לעברית את ה”עורב" של אדגר פו, קטעים ניכרים מכתבי דאנטי, גיתה ורוסטאן ותכנן עוד בשנות העשרים תרגום סדרה של סיפורי בלשים. טובי היוצרים בימינו – הצעירים ששיבה זורקה בשערותיהם והנערים שפלומת השפם רק מבצבצת מעל לשפתם – אינם אלא ממשיכיהם בתנאי יתרון לעומת הדורות הקודמים, כי שפת המקורות העתיקים היא הלשון שבה הגו הללו לראשונה את המלה “אמא”. ומאידך גיסא דומה כי מעולם לא היה חלק כה נכבד בתרבות המערב לפרי רוחם של אחינו בני עמנו, וחוק הכלים השלובים סופו שיפעל ברוח, כפי שהוא פועל בחומר.

ה.    🔗

סובב סובב הרוח ואל סביבותיו שב הרוח. לאחר כל האמור חוזרים אנו אל השאלה שנשאלה בתחילת הרשימה, אם כי בשינוי צורה לאמור: האמנם תרבות עברית חילונית דמוקראטית זו יש בה כדי להוות יהדות חילונית? ואם כן, האם יש בידי יהדות חילונית זו כדי להחליף את מדחס מסורתה, דפוסי חייה המגובשים, חוויותיה, נסיונותיה, הגותה, צורותיה ותכניה של היהדות הדתית ולמלא את מקומה לאורך ימים? האם יש בה כדי לתת מסגרת התייחסות יהודית ומרכז כובד שסביבו יתלכדו כל אותם בעלי ההגדרות התמהוניות שבקרב יהדות העולם, שמניתי לעיל?

אני מזהיר מראש, כי כאן צפויה לקורא אכזבה או לפחות הפתעה, שכן תשובתי היא שלילית בהחלט: לאורך ימים – לא. התרבות העברית המודרנית, אף אם תגיע לידי מזיגה פורה של לאומיות ופלוראליזם, כמוה כמדינת ישראל היהודית, הפתוחה הדמוקראטית, אינם אלא שלבי מעבר בדברי ימי עם ישראל מעידן אחד של האנושות אל משנהו. אין לי כל ספק, שאידיאל המנוחה והנחלה, כפי ששיווהו לעיניהם מחוללי הציונות וחוזיה, דהיינו עם “נורמאלי” היושב לו בנחת על אדמתו ומפתח את תרבותו הצנועה מתוך זיקה למפעלו התרבותי הגדול בעבר, כלומר אם לא עם ככל העמים, הרי לפחות כעמיהם של יוון ואיטליה (ז’בוטינסקי חלם בשעתו על דומיניון עצמאי בקהיליה הבריטית), חזון יפה וטהור זה הריהו, לדאבון לבי, מיטת סדום לדברי ימי עמנו, שהמתח ההיסטורי עתיד להבקיע את דפנותיה. כי השתמרותו של עם ישראל והתחדשותו הן תופעה החורגת מתחומי “חפץ הקיום” של אומות העולם, שכן עם זה נועד לו ייעוד קוסמי בהיסטוריה וייעוד היסטורי בקוסמוס. תורת משה על שלוחותיה המושתתת על העקרון המונותיאיסטי ועל רעיון הבחירה, היא הלבוש שלבשה הגדרת הייעוד הזה בעידן שאקרא לו כאן בשם עידן היסטורי. את העידן שיבוא אחריו אקרא בשם עידן עתידני. בעידן זה, שסימנו המובהק הוא כיבוש החלל החיצון וייצור ידע – ידע למען ידע, מעין תורה לשמה – בעזרת מיתקנים טכנולוגיים אדירים, ספק אם תהיינה אומות בעולם. ומדינת ישראל היא היא המעבדה הגדולה, שתפקידה לתרגם את עקרון היסוד ורעיון האב של תורת משה ללשון העידן העתידני וליצור את הכלים – בחומר וברוח – שבעזרתם יזנק העם לאותו עידן במלוא עצמת תנופתו ההיסטורית כדי למלא את יעודו הקוסמי.

ערב מלחמת ששת הימים, כשחרדה גדולה אחזה את עמנו לגורלה של מדינת ישראלים והלם השואה שהתחוללה לא מכבר עורר בנו חששות של חורבן והשמד הביעה בתי, ששהתה אז בארצות הברית, את דאגותיה במכתב ששיגרה לי באותם הימים. השיבותי לה: אנחנו ננצח, כי לא מלאה השעה, ואם, חס וחלילה, ייחרב הבית השלישי ייהפך “בול” (שבועון פורנוגראפי שהסעיר את הרוחות בימים ההם) לשיר השירים.

כיוון שלבי סמוך ובטוח, כי “בול” לא ייהפך ל“שיר השירים”, יודע אני כי מדינה זו היא רק בראשית דרכה להגשמת יעודה. ואם באחרית הימים ילכו ויבטלו המחיצות בין אומה לאומה ובין מדינה למדינה, הרי לפי שעה כל חבל ארץ מיושב שבטי פראים הופך לאומה ומתארגן כמדינה, וכל קבוצה אתנית באירופה נאבקת על ייחודה הלאומי. זה העולם שבו אנו חיים ובו אמורה מדינתנו לגבש את תבניות קיומנו להבא וליצור את מיתקני התרגום של מושגי לשון הקודש של העבר לשפת החול של ההווה על מנת לשוב ולקדשם בעתיד.

אני יודע: החברה הצרכנית הטכנולוגית בת ימינו, המתלעלעת בשבעה וסבאה מול מיליארדים תת־בני־אדם מוכי כפן, כשבמרחק לא רב מהבהבים גצי פצצת המימן המאיימת להביא כליה על העולם, דומה מאין כמוה למשתה בלשאצר. על כן רבו בה הרואים את התכתובת על הקיר. אף כותב השורות האלו רואה אותה; אלא שמנא מנא תקיל ופרסין אינו רק גזר דין של כליה על העבר, כי אם רמז לחבלי הלידה של העתיד, זה העתיד שגם בו חייב הכל להיות מנוי, מנוי, שקול ופרוס, דהיינו מתוכנן מראש.

שפה עברייה, מי יידע משמעויותיך!