אל הנובלה “עץ המשי” ואל מחברה ג’אנג שיאנליאנג, החי בחבל האוטונומי נינגשיה שבערבות מרעה־הסוסים, מדרום למונגוליה הפנימית וממזרח למדבר גובי, התוודעתי בעת ובעונה אחת, והכל משום שבסתיו 1985 נזדמנו יחד לאותו מחזור של ה“תוכנית הבינלאומית לכתיבה”, שמקיימת זה עשרים שנה האוניברסיטה של איובה.

כלומר, הכל כאן כאילו במקרה. יתירה מזו, שלושים וחמשת הסופרים שהשתתפו באותו מחזור, שוכנו בקומה השמינית של “מעונות מייפלאוור”, שאת שאר שבע קומותיו איכלסו בניהם ובנותיהם השלווים של חוואי המזרח התיכון. את שיח־סופרי הודו וניגריה, שבדיה וגאנה, תורכיה ומזרח־גרמניה ודרום־אפריקה, מכסיקו, ארגנטינה ופינלנד, שימשה היטב האנגלית. גם עם מי שדיברו ספרדית או צרפתית בלבד, אפשר היה להידבר איכשהו.

לא כן שני הסופרים מסין העממית, ג’אנג שיאנליאנג ופאנג ג’יסאי. שניהם שומעים סינית בלבד, ואתם לא היתה כל לשון משותפת. חדרו של ג’אנג וחדרי היו משני עברי המסדרון הארוך, דלת מול דלת. אלא שמלת נימוסין פשוטה אחת לא ידענו לומר איש לרעהו. האנגלית של ג’אנג היא כמו הסינית שלי – אף לא הגה.

למרות מגבלה זו, ובלי שאמעיט מערכן של הפגישות עם שלושים וכמה הסופרים האחרים שבחברתם עשיתי שם שלושה חודשים, שמורה בליבי ההתוודעות לג’אנג ולשלושת סיפורי עץ המשי בתרגום אנגלי¹ משהו חשוב בהרבה – גילויו של עולם שלם, שלרבים מאתנו הוא כספר החתום.

מדעת מדבר אני על הספר ועל מחברו בנשימה אחת. ולא רק משום שהם מאירים זה את זה, כי אם משום שסיפורי ג’אנג שיאנליאנג אוטוביוגרפיים במוצהר. הנובלה “עץ המשי”, עיקרו של הספר, היא ראשונה בתשע נובלות שמתכוון ג’אנג לכתוב ואשר יחד תצטרפנה לסיפור־חייו ולסיפור “הדור האבוד” של המהפכה הסינית, שהוא אחד ממיליוני קורבנותיה (“אין אדם בסין שלא נפגע בשנות התהפוכה ההן”, אמר לי בשיחותינו), חשוב יותר – אחד האינטלקטואלים המעטים שיצאו ממסה זו שלמים בגופם וברוחם ומצאו כוח לשוב אל שולחן הכתיבה.

וכאן נכנס אני לגופו של הדבר, שמן הראוי לספר לקורא העברי על מחבר עץ המשי ועל שלושת הסיפורים שבקובץ:

אשוב לרגע לפרט קטן – שאין ג’אנג שומע אנגלית כלל – פרט המלמד על כל מה שקרה במשפחתו, וכנראה גם על הרבה יותר. ג’אנג הוא נצר למשפחה עשירה, מסורתית, קרובה קירבת־דם לשושלת צ’ינג, האחרונה לסין הקיסרית. אבי־אמו היה מראשי חצרו של הקיסר האחרון. אבי־אביו למד באמריקה בראשית המאה העשרים, ואוניברסיטת שיקגו העניקה לו תואר דוקטור למשפטים. אביו סיים את בית־הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת הארוארד, שאין יוקרתית ממנה. כלומר, סבו ואביו ידעו היטב אנגלית, ולאביו היה כנראה קשר מתמשך לאמריקה. (קשר כזה ניצב במרכז “סיפורו של רועה”, השלישי בקובץ, ולמשתתפי התוכנית הוקרן סרט שהופק על־פיו בסין.) ג’אנג, הנכד והבן, אינו שומע אנגלית.

ג’אנג הוא בנה של המהפכה, משוררה, קורבנה. נפעם מססמת מאו, “יפרחו מאה פרחים”, פירסם ב־1957, והוא בן עשרים ואחת, שיר בשם “הרוח הגדולה”, נעצר ונשלח למחנה־תיקון. רק עם שיחרורו, אחרי עשרים ושתיים שנות סבל ואובדן־חירות, נודע לו על מה נענש – על השיר ההוא. היום הוא שוב סופרה הפופולרי והנכבד.

כשקיבל לידיו מאו את השלטון, היה ג’אנג, בן העיר נאנג’ין, כבן שתים־עשרה. הוא הזדהה כליל עם הקומוניזם, הכשיר עצמו להוראה, כתב שירים. בימי הטיהור הגדול הראשון של האינטלקטואלים, נשלח ג’אנג לארבע שנות עבודה במחנה ריכוז בגבול מונגוליה הפנימית ומדבר גובי. ממש כג’אנג יונגלין, גיבור הנובלה “עץ המשי”, שוחרר כעבור ארבע שנים, בראשית דצמבר 1961, ובחג האביב של 1962 נשלח שנית לעבודת־פרך. במחנות, במאסר ממש, או בריתוק לחוות נידחות ובעבודה מפרכת עשה את שנות התהפוכות, שהקשות בהן היו עשר שנות “מהפכת התרבות” (1966–1976). רק בראשית 1979 הושבה לו חירותו, ואז שב אל הכתיבה.

בשיחותינו – הו, כן, בתיווכה של תורגמנית סינית־אמריקנית, הגברת קתרין לו, קיימנו כמה שיחות ארוכות, בלתי־נשכחות – תיאר את כתיבת סיפורו הראשון ופרסומו:

כל עשרים ושתיים שנותי במחנות חשבתי שאחרי שאשתחרר אעסוק בכתיבה, אלא שכוונתי היתה לכתוב על כלכלה, היסטוריה, פוליטיקה. גם בראשית הליברליזציה, ב־1979, עדיין קשה היה לפרסם מאמרים כאלה. ובכל־זאת, שינוי חשוב התחולל כבר אז. עד אותה שנה לא היה שום דבר זוכה לפרסום אלא לאחר שריקעו המפלגתי והמעמדי של מחברו נבדק בדיקה יסודית והיתר פירסום ניתן למוציא־לאור או לעורך כתב־העת או העיתון. חובת הבדיקה הזאת בוטלה באותה שנה לגבי פירסום יצירות סיפרות.

ידיד מתקופתי האחרונה במחנות יעץ לי לשלוח לאחד מכתבי־העת בחבל שירים שהייתי מחבר בראשי במחנה. ניסיתי להעלותם על הכתב, אבל מהר מאוד גיליתי, שבעשרים ושתיים השנים האלה חרב המעיין. ישבתי אפוא וכתבתי סיפור, ושלחתיו לכתב־העת של החבל שהשתקעתי בו גם אחרי שחרורי – נינגשיה. הסיפור פורסם.

לא זו בלבד שפורסם – אלא שעורר עניין רב. בשנתו הארבעים ושלוש זכה סופר מתחיל־מחדש זה לקוראים רבים. קובץ סיפוריו הראשון, הנקרא על שם סיפור הכלול בו, “בגוף ובנפש”, ראה אור ב־1981. זה הסיפור שעובד לקולנוע בשם “סיפורו של רועה”. לסיפור “מעיינות מרים” הוענק “הפרס הלאומי לסיפור הקצר לשנת 1983”, וגם על־פיו הופק סרט. הנובלה “עץ המשי” נדפסה בכתב־העת “אוקטובר” ב־1984, קצת לפני פגישתנו באייווה, הועתקה שוב ושוב, ובסך־הכל הופצה בכעשרה מיליון עותקים…

כעבור שנה פירסם ג’אנג רומן שני, חצי הגבר הוא אשה, שעניינו אובדן היחס הטבעי אל המין האחר אצל מי שאת מיטב שנותיו עשה במאסר, מנותק מחברת נשים, נושא המרומז גם ב“עץ המשי”. לבקשת ג’אנג שיאנליאנג, שלחה לי המתרגמת שלו, מרתה אייוורי, שישבה אז בהונג־קונג, נוסח אנגלי של חצי הגבר הוא אשה. הצעתיו ל“ספרית מעריב”, וב־1991 ראה אור בתרגומו של יותם ראובני.

נשוב לסיפורו הראשון של ג’אנג. קורא, שסיפורו זה השאיר עליו רושם רב, היה מזכיר המפלגה בחבל, שגם ביקש לדעת מיהו אותו בעל־כישרון צעיר. כיוון שאיש – אף לא ג’אנג עצמו – לא ידע על מה נאסר לפני עשרים ושתיים שנה, מינה המזכיר ועדת חקירה. כך התגלה פישעו, אותו שיר מהפכני נפעם, “הרוח הגדולה”. עכשיו הושבו לג’אנג שיאנליאנג חירותו וכבודו. הוא התמנה לעורך כתב־עת נכבד, נבחר ב־1984 לכהונת יושב־ראש אגודת הסופרים של חבל נינגשיה ולנשיאות אגודת הסופרים הכל־סינית, ועוד כהנה וכהנה.

ג’אנג שיאנליאנג הוא גבר כחוש, קומתו למעלה מבינונית, כל הליכותיו מאופקות, אציליות. כששמעתי את קורות חייו וקראתי – בדפי “זירוקס” – את הפרקים הראשונים של “עץ המשי”, התקשיתי ליישב את חזותו המנדרינית עם החיים האכזריים שבנובלה. בהמשך הקריאה התעוררו בלבי גם שאלות: הסיפור, בצורתו ובתוכנו, מלא איזכורים מסיפרות המערב ועם זאת הוא נטוע כולו באיזו הוויה זרה, לא־מובנת. ועל הכל, הקַפיטאל של קארל מרכס מוצב בנובלה כמין גיבור נוסף, שאינך יודע מתי מתייחס אליו המחבר בכובד־ראש תמוה ומתי באירוניה דקה. והעיקר: איך מצא האסיר המשוחרר בן הארבעים־ושלוש כוח להתחיל שוב מהתחלה – סופר צעיר, בעל צעיר, אב צעיר (אל בנו בן העשר היה מטלפן מדי שבוע כדי לשמוע אותו שר!)?

הכתוב בספר והנאמר בשיחותינו מעורבים זה בזה. עוד נקודה אחת אנסה להאיר. גיבור “עץ המשי”, וכמותו המחבר, היו רדופים תחושת־אשם. אמר לי ג’אנג:

כאשר נאסרתי ב־1958, היו ספקותי

מכוונים כלפי עצמי. ניסיתי לחשוב שהצדק עם

הסוציאליזם, ואילו אני אשם מתוקף

מוצאי המעמדי והתורשה שאני נושא בתוכי.

את ראשית המפנה בתודעתו מתאר הוא כך: בשנת 1960 הצליח להימלט מהמחנה, ובמשך חודשיים היה בן־חורין.

האם נתפש? שואל אני.

לא, מרצונו שב למחנה. אלה היו ימי הרעב הנורא, ובקושי התקיים כפושט־יד. מה שראה סביבו עורר בו ספק “אם הממשלה פועלת באמת על־פי המרכסיזם”, ואז הגיע לכלל דעה, שעליו ללמוד מהו סוציאליזם ומהו מרכסיזם. בתנאי ה“חופש” לא היתה לו כל אפשרות לקרוא, ואילו במחנה היה לו ביטחון שמשהו לאכול יקבל, וכיוון שהשומרים נהנו מיום־עבודה בן שמונה שעות, זכו לפנאי גם הכלואים. היתה הספרות המרכסיסטית, והוא מצא את ספריהם של קאנט, הגל, אדם סמית. אותן שנים – עד ל“מהפיכת התרבות”, שבה נאסרה אפילו הקריאה – היו “האוניברסיטה שלי”. לכן בחר לקרוא לסדרת תשע הנובלות, ש“עץ המשי” היא הראשונה בהן – “היווצרותו של מאטריאליסט”. את סיפור שני החדשים שבין שנותיו במחנה לבין שילוחו לעבודת־פרך בתנאי בידוד, בחר לכתוב ראשון, “משום שזה הפרק הקל ביותר.”

רמז לפירוש האישי, ההומניסטי, שהוא נותן למהות הסוציאליזם, כניגודו הקוטבי של מה שהתרחש בסין בין השנים 1957–1979, מצוי בהקדמתו של ג’אנג למהדורה האנגלית של “עץ המשי”, ואסתפק בכמה משפטים מתוכה:

נראה לי כי ג’אנג (שם גיבור הסיפור, שהוא כשם המחבר – ח. ב.) יכול היה למצוא את זהותו האבודה ואת טעם חייו רק בכתביו של קארל מרכס. היו שהטילו בכך ספק ושאלו אם אדם שהוקע כאוייב העם ושאינו אוכל לשבעה אמנם יכול לחשוב על עיון במרכס ולאמץ לו באמת את המרכסיזם. הם שאלו אם כל זה לא נכתב אלא כדי לאפשר את הדפסת הספר ואם אין כאן שוב כל מה שהיה בעבר. לדעתי אין לזלזל בדמיונם של הקוראים. בחוץ־לארץ ישנה קבוצה, להבדיל מהשופטים ומעורכי־הדין, השוקדת על לימוד החוק, כוונתי לפושעים, שהחוק מאיים עליהם. בכל אחת מן התהפוכות הפוליטיות בסין היו האינטלקטואלים תדיר בקוו־האש הראשון, ורבים מהם הוקעו על סטייה ‘בורגנית־ימנית’, ‘אנטי־מרכסיסטית’, או כ’סמכות אקאדמית ריאקציונית' ונענשו – – – לעתים קרובות יצרו התהפוכות הפוליטיות אפקט של קומדיה שקספירית; הנתבע נהפך לתובע, התובע לנתבע, ואילו האינטלקטואלים, שבכל תהפוכה הוקצה להם תפקיד 'אויבי המרכסיזם’ – למרכסיסטים האמיתיים.

החירות האמיתית של האדם – זה עיקרו של מה שהגיע אליו בשנים ההן, העיד על עצמו ג’אנג שיאנליאנג בשיחותינו. בכך מסביר הוא הן את הישרדותו והן את יכולתו להתחיל מחדש:

עליך לדעת – המאסרים ההמוניים של האינטלקטואלים נעשו ב־1957. רבים מחברי מתו במחנות המאסר, או שבגלל מה שהתנסו בו נעשו בלתי־מסוגלים לשוב ליצירה. רק מתי־מעט יצאו חיים ומסוגלים לכתוב. רק מי ששמרו על חוסנם הגופני והרוחני, יכלו להחזיק מעמד עשרים ושתיים שנה ולהמשיך בחיפוש האמת על עצמם ועל מה שקרה למפלגה ולמדינה.

וכך רואה ג’אנג היום את חייו ואת כתיבתו. הוא מאמין, כי התמורה המתחוללת בסין היא עמוקה וכי הימים האפלים ההם לא ישובו עוד. על כך הוא מדבר בפה מלא.

נותרה עוד שאלה אחת, הנשאלת ודאי כמו מאליה: איך בכל־זאת נוצר אותו “חיבור” בין שני אנשים זרים ורחוקים כמוהו וכמוני, סופרים היכולים להידבר אך ורק בתיווכה של תורגמנית? תשובה אין בפי, רק סיפור קצר. בשיחתנו השלישית היה הוא השואל (והרושֵׁם) ואני המשיב. עניינה אותו הזיקה בין העם היהודי והמסורת לבין ישראל הצעירה והפעילה (ולהפתעתי, שמע עלינו יותר מששיערתי).

כדי לסבר את אוזנו, סיפרתי לו סיפור שאבי היה מספר כמשל להתרוצצות רוחנית פנימית שליוותה אותו כל ימיו. אבי־אבי היה מבית חסידים פולניים אדוקים, שדבקו באורח החיים הישן, ואילו אם־אבי גדלה בבית יהודי־גרמני, הוריה היו אדוקים במצוות אך השתדלו להראות כגרמנים לכל דבר: “בקיץ היו שולחים אותי לסבא וסבתא מצד אבא, וכשהיו רואים אותי בלבוש ‘מגורמַן’ היו סופקים כפיים, אומרים ש’הפכו את הילד לגוי', מגדלים את פאותי, מלבישים אותי בגד חסידי, ומשלחים אותי חזרה. כעבור זמן הייתי נשלח אל סבא וסבתא מצד אמא, ולמראי היו הם סופקים כפיהם: ‘את הילד הפכו לנו לחיית־פרא פולנית!’, גוזזים את פאותי, מלבישים אותי כגרמני קטן ומשלחים אותי חזרה. זה סיפור־חיי,” היה אבי עובר מהמשל לנמשל.

ג’אנג פרץ בצחוק רם ולתדהמתי, קרא: “זה בדיוק כמו אצלנו. אספר לך סיפור: בשנות המאבק על המודרניזציה של סין, פעם גברו הדבקים בישן ופעם המחדשים, נכתבה קומדיה שזכתה להצלחה גדולה – מעשה באיכר, שבכל פעם ניחת עליו מלמעלה צו חדש – יום אחד נדרש לגזוז את צמתו וכעבור זמן להצמיחה מחדש. מה עשה? תפר את צמתו לכובע־הקש. כשקרא הצוו, ‘לגזוז את הצמה!’ – היה מסיר את הכובע. היה הצוו, ‘להצמיח צמה!’ – היה חובש את הכובע. בדיוק אותו סיפור!..”

אכן, הדמיון המדהים בין שני סיפורים קטנים אלה קיצר באחת את המרחקים בין עולמותינו הנבדלים כל־כך זה מזה.

*

בסוף נובמבר הגיעו שלושת חודשי “תוכנית איובה” לסיומם, וכולנו התכנסנו למסיבת פרידה בביתם היפהפה של הוגי סמינר בינלאומי ייחודי זה – המשורר פול אנגל, יליד איובה, שהלך מאז לעולמו, ורעייתו, הסופרת הסינית וואלין אנגל. ביום בואי, בסוף אוגוסט, היה החום כבד מנשוא. הסתיו הלוהב בשלל־צבעיו חלף עבר, וממש בן־לילה נפל עלינו החורף. בעד חלונות הבית, התלוי מעל לקניון, נשקפו פניו הקפואות של נהר איובה, ומכאן ומכאן היער העומד בשלכת. המסיבות בבית אנגל היו משופעות במאכל ובמשקה, לא בדברים. והנה קם פתאום ג’אנג שיאנליאנג וקרא מן הכתב דברים, אחד מקרא ואחד תרגום מפי קַתְרין לוּ, שמתוכם עלה, כי בעיתון רב־ההשפעה “יומון בייג’ין” הותקף ספרו החדש, חצי הגבר הוא אשה; שבעיתונים הסיניים בטאיוואן ובארצות הברית ניתן פירסום נרחב להתקפה זו ואף הוצע לו שלא ישוב לסין וישתקע בארצות הברית. בהתרגשות קרא ג’אנג דברים על חובתו לשוב לארצו ולסייע בביצוע השינויים הגדולים המתרחשים בה.

כשישבתי לכתוב “אחרית דבר” לתרגום העברי של עץ המשי, העדפתי שלא לספר על דבריו אלה במסיבת־הסיום, שמילאו את לב כולנו דאגה לצפוי לאיש מופלא ומיוחד זה בשובו לארצו. והנה, כשעמדה להסתיים התקנת התרגום לדפוס הגיע לידי כתב־העת הסיני באנגלית, “בייג’ין רוויו” (מס' 27, מיום 7 ביולי 1986), העוסק בהרחבה בג’אנג שיאנליאנג ובהתקפה על יצירתו. אני מודה מקרב לב לידידי יעקב הורביץ מקיבוץ עין החורש על שהמציא לי גיליון זה. מובא בו ריאיון עם שר התרבות החדש של סין, ואנג מנג, אף הוא מקורבנות הטרור, סופר שעשרים שנה לא הונח גם לו לכתוב. השר מספר את כל המעשה בהתקפה על ג’אנג ומוסיף: “ג’אנג דחה את כל ההצעות ובשובו לסין גילה, שדבר לא השתנה לרעה ביחס כלפיו.” השר אינו מסתפק בכך ומוסיף: “טבעי הדבר, שכך יגיבו נוכרים, שכן היו זמנים שאמנים נרדפו בסין ובני משפחותיהם הופרדו זה מזה.”

בנפרד נתפרסם באותו גליון ריאיון נרחב עם ג’אנג עצמו. מן הכתבה אנו למדים, שהנובלות של ג’אנג “עץ המשי” ו“חצי הגבר הוא אשה”, עוררו “ויכוחים נרחבים הנמשכים בעולם הספרותי של סין עד עצם היום הזה”. ועוד מגלה “בייג’ין רוויו”: “באתי לראותו בבייג’ין כשבא להשתתף כציר בוועידה המדינית המייעצת של העם הסיני… לא בקולו ולא בהתנהגותו היה רמז להימצאותו באיזו צרה.”

אלה החדשות האחרונות והמשמחות על מחבר עץ המשי.

לא אצא ידי חובתי בלי שאשתף את הקורא הישראלי, שסיפורים אלה קורעים לו חלון לעולם שאנו יודעים עליו כה מעט, עוד בחוויה אחת, שזימן לי המפגש עם ג’אנג ויצירתו. שלושה חודשי איובה עמדו להסתיים. גם את שיחתנו האחרונה, שבה היה ג’אנג השואל – שאלות מעניינות – על ישראל ואני המשיב. עוד ימים אחדים ונשוב כולנו איש לארצו, איש לעולמו, וספק אם אי־פעם נשוב וניפגש. והנה, באחד הימים האחרונים בקומה השמינית של ה“מייפלאוואר”, מצאתי על ריצפת־חדרי מכתב שנתחב מתחת לדלת, שני דפים בכתב סיני ציורי וסתום לחלוטין. קתרין לו החביבה תירגמה גם את מכתבו זה, שחציו היה אלי אישית וחציו אל ישראל. אסיים במשפטים אחדים מהחצי השני:

– – – ישראל הוא עם יוצא־מן־הכלל. כל ימי חשתי כי לסין ולישראל גורל דומה. ראשית, גם אתם וגם אנחנו התנסינו בתקופה ארוכה של סבל. שנית, גם אתם גם אנחנו נאבקים קשה מאוד כדי לבנות את ארצותינו. אמנם, סין היתה תמיד מדינה, אולם זו לא היתה מדינתו של העם, וכך עד העת האחרונה ממש. בגלל הסבל שסבלנו – אתם ואנחנו – יצאו תדיר מתוכנו – הן מסין והן מישראל – אישים יוצאים־מן־הכלל, שתרמו תרומה מיוחדת למין האנושי.

אמנם, שתי מדינותינו, מטעמים הידועים לך, לא השכילו עדיין לכונן יחסים דיפלומאטיים, אבל אני מאושר שאנחנו, כסופרים, צועדים לפני ממשלותינו. אנחנו קשרנו בינינו קשרי ידידות. אני מייחל לכך, שידידותנו תתקיים. ידידות בין סופרים יקרה וחשובה יותר מידידות בין ממשלות.

בשולי התרגום העברי של עץ המשי, אוגוסט 1986.

נ.ב.

בנובמבר 1993 קרה הבלתי־ייאמן: ג’אנג ביקר בישראל בראש משלחת רישמית ראשונה של סופרים מסין העממית ונפגשנו שנית, הפעם בירושלים ובתל־אביב.