אינני מכיר סיום ספרותי יותר מהמשפט, שתומס מאן חותם בו את לוטה בוויימאר: “לראות את לוטה יורדת ממרכבתו של גיתה, זהו נושא הראוי לרומן.”

ואגב, האמנם מסתיים הרומן, שקראתיו לפני הרבה שנים, במלים אלה ממש? בשעת כתיבה אין הספר תחת ידי, הציטוט הוא ישר מזכרוני המתעתע, ורק לשם רושם־האמינות אני מביאו במרכאות. ומה זה חשוב? חשוב, שרגעים כמו זה לא רק פולחים כברק לאחור ומאירים עולמות שלמים, אלא עוצמתם הבלתי־מפוענחת־עד־הסוף נטבעת בחביון זכרוננו לעד, פולטת קרינה סתומה של מדרשי־פליאה.

ברגעים כאלה, הכובשים עולמות שלמים לתוך משפט או מעמד חד־פעמי, התנסיתי גם בפגישותי עם סופרים – ובפירוש לא באמצעות ספריהם, אלא בחיים, כמו שאומרים.

 

אתה הוא סטיינבק, ג’ון!    🔗

לפני כך־וכך שנים ביקר בישראל ג’ון סטיינבק. נספחות התרבות של השגרירות האמריקנית קיימה לכבוד הסופר המהולל אחת מאותן מסיבות קוקטייל, ששומר נפשו ירחק מהן, וכל המוליך את שמו לפניו דוחקו לטבורן. לאותו קוקטייל מסוים, אודה, נדחקתי אף אני: אם אי־פעם הערצתי־ממש בני־תמותה, היו אלה סופרים, עושי־הנפלאות, וסטיינבק היה מגיבוריהם הגדולים של נעורי ובחרותי. כל־כך, שבשנה שעשינו בלוס־אנג’לס, לא התקררה דעתנו עד שבכביש מס' 1, ה“קאמינוֹ רֵיאַל”, הצפנו עד סַלינאס ומונטריי לראות את מחוזותיו במו־עינינו, ובמונטריי, ליד “קַאנֶרי ראוֹ” (רחוב מפעלי־השימורים, ושם אחד המקסימים שבספריו), גילגלנו שיחה עם שרידי ידידיו־משכבר, לדבריהם, מגיבורי “בשפל” קליפורני זה.

והנה פה, ברחוב הירקון, אני בטווח־נגיעה מסטיינבק ומאשתו, שלא זזה ממנו לרגע, בהמון סופרים ומבקרים, עורכים וכתבים ויקירי־קרת, שמכולם היתה צורת סופר־ממש רק למבקר־תיאטרון פלוני, שהיה גבוה וכחוש, מצחו ולחייו חרוצי קמטים עמוקים, סנטרו עטור זקן מכוסח. ראיתיו חותר בין משברי־הסופרים לעבר האורח, הרואה גם הוא שזה הסופר בה"א הידיעה בכל החדר (ממקומי בצד, מכל־מקום, פירשתי כך איזו התעוררות במבטו הדועך). רק משום שאוזני הייתה רגילה בדיבורו המיוחד של מבקר־התיאטרון – הוא היה כבד־פה ובלע את ההברות כאיטריות לוהטות – קלטתי מה שראה פתאום צורך דוחק לשרבב לתוך דבריו אל סטיינבק:

“האם אתה מכיר את סטיינברג?”

כמה מלים נוספות שגימגם, הבהירו שכוונתו לקריקטוריסט הניו־יורקאי הנודע, אם כי חידה היא בעיני עד היום מה דחפו להשמיע באוזני סטיינבק דווקא את השם סטיינברג.

ג’ון סטיינבק, שהיה אז בסוף ימיו, ודומה היה שאוזניו כבדות והוא אפוף איזה ערפל דק, לא היה רגיל כמונו בהיגויו של מבקר־התיאטרון, צירוף ייחודי של יידיש ורשאית ואנגלית קנדית, ולא בדיבורו המרוסק והשרקני. מענהו הנלהב גילה לי מה שמע:

“שימך סטיינבק?!” קרא סטיינבק במענה לסופר המקומי המרשים.

אשתו של סטיינבק תפסה מיד מה קרה וכדי לא להרבות בלבול ומבוכה, שילבה זרועה בזרועו, שיסעה את מבקר־התיאטרון שהתעקש להבהיר שלסטיינברג הקריקטוריסט התכוון, וישר לתוך אוזנו אמרה בעדינות אבל בקול שהגיע גם לאוזני:

“אתה הוא סטיינבק, ג’ון!”

הוא שאמרנו: לשמוע את אשתו של סטיינבק אומרת לו, “אתה הוא סטיינבק, ג’ון!” – זהו נושא לרומן.

 

חברו של שאול טשרניחובסקי    🔗

לרגל מעורבותי בארגון קונגרס של פא"ן הבינלאומי בירושלים בנובמבר 1973 (ובגלל מלחמת יום הכיפורים התכנס בירושלים בסוף 1974) פגשתי באביב זה בארצות הברית, בריטניה ושוודיה, כמה סופרים ידועי־שם, בהם שניים־שלושה, שיצירתם אהובה מאוד עלי אישית. ומה יפה יותר מיצירת־ספרות יפה? מכל הכוכבים הרבים בשמי הזמן הזה, הקורצים לבן־דורנו, מושכים את לבי בחבלי־קסם רק אשפי־המלים, מקיימים בי עד היום ריגשה זו, שכולה ממחוזות־הנעורים, שדות הספרות הניצחיים.

משהו על כך רצוני לספר. לא שום ראיונות “עם סופרים”, או “על ספרות”. רק כמה רגעים, שמעתה יהיו לחלק מן הזמן הפרטי שלי. בראש וראשונה, אלף פניה המתהפכות של החידה היהודית, שלנסות לרדת לחיקרה זה כמו לפתוח באבושקה רוסית, באבושקה בתוך באבושקה.

הנה אני בשטוקהולם, בכנס של פא"ן הבינלאומי. מארחינו מסיעים אותנו לראש גבעה רמה, בירכתיו של אחד מתיאטרוני העיר. חצר מרוצפת חצץ. מכאן בימת־קיץ קטנה, פתוחה – ומכאן סורג־ברזל. ולכל מלוא העין העיר היפהפייה, שהים פולש לתוכה מכל עבר. מה שאינו שטוקהולם, ואינו הפיורדים, הוא איים מיוערים. ובין כל אלה, ספינות המפליגות צפונה, עוד ועוד, לסוף־העולם.

כאן, במקום שאנחנו מכונסים, אהב לשבת אוגוסט סטרינדברג, הגאון החולה, מספרים לנו מארחינו השוודים, מניחים לנו לעמוד ברוח החותכת (מה שהם קוראים אביב) וקוראים בשוודית פרק – יפה מאוד, מותר לשער – מסיפור, שסטרינדברג מתאר בו בדיוק מה שרואות עינינו. ואחרי־כן נכנס הציבור לתוך התיאטרון לקריאת שירים בכל־מיני־שפות. כמה סופרים, ואני בתוכם, נשארים לשבת בבאר־רסטוראנט, לשתות ולשתוק.

והנה, כמו בלי־משים נקשרת שיחה, מהיפות והמפליאות בכנס¹. סביב השולחן יושבים הסופר־המחזאי הגרמני היהודי־למחצה פטר וייס, החי בשוודיה; המשורר המזרח־גרמני סטיפאן הרמלין, גבר מרשים להפליא בחזותו, בעבר כמעט שר התרבות, היום “על הכוונת” כסוטה־למחצה; המשורר הסרבי ואסקו פופה ועוד. הבירה מגלגלת לשונות, והשיחה נוגעת בכל. הרמלין, שעשה שנים בברית המועצות, מספר כבדרך אגב על הסירוב הממושך להתיר לאשתו הרוסייה לצאת אתו למזרח גרמניה, כמו גם על “נידחותו”, אך בעיקר מתפתחת שיחה מרתקת מתוך מה שמספר פטר וייס על מחזהו החדש, “הלדרלין”, שעניינו היחסים בין גיתה למשורר טרגי זה. בשלב כלשהו מרבה פטר וייס המכונס לשאול על ישראל, מספר לי על בתו, מתעניין בידידים, וכל זה פעם אחת ויחידה במהלך הכנס, בשיחה אפופת קסם משוחרר בבאר־התיאטרון.

ובאותו יום עצמו, בשעה מאוחרת יותר, אני מוצא עצמי בשיחה עם סופר פולני זקן, יאן פרנדובסקי, שסיפרו “מיתולוגיה” ראה אור לפני שנים בתרגום עברי. אצלו נותר עותק בלבד מתרגום זה, ועותק בודד זה, הגיר דמעות מעיניו של אורח שהזדמן פעם לביתו.

לא עלילות הגיבורים המיתולוגיים מילאו את עיני האורח דמעות – האותיות העבריות. עם האורח הנרגש נעלם גם אותו עותק בודד של התרגום העברי (שאת המו"ל שלו אני מבטיח לשוב ולחפש, כשם שניסיתי בלי הצלחה אחרי פגישתנו הראשונה לפני כמה שנים) – מספר פרנדובסקי, פניו הזקנות לאות, ואשתו היהודייה מחייכת בעצב.

ואז שואל פרנדובסקי במפתיע אם השם טשרניחובסקי מוכר לי.

טשרניחובסקי?! – אני מחייך, ספק בתימהון ספק בביטול – ומה יודע עליו אתה?

היינו ידידים ותיקים. אהבתי מאוד את האיש היפה והטהור הזה.

אני תופש עצמי בקלקלתי, איך השתוממתי על קירבה אפשרית בין מתרגם ה“איליאדה” ומחבר “נוכח פסל אפולו” למחבר “מיתולוגיה”. ובכל־זאת, ידידים?! היכן – ומתי – נפגשו?

מספר פרנדובסקי: פגישתנו האחרונה היתה בוורשה, ימים לפני פרוץ המלחמה. הוא היה בדרכו לאותו קונגרס של פא"ן, שנועד להתכנס אז פה, בשטוקהולם, ובגלל המלחמה התבטל. בביתנו היה, התחנן ממש שנצטרף אליו, נקום ונמלט עם הילדים. לא שמענו בקולו.

קולו של פרנדובסקי רועד, ואשתו היהודייה מנידה ראשה. ואז הוא נוגע בידי באצבעותיו, וכל מה שאבד וחרב לא רק במלחמה אלא גם בשנים הארוכות מאז, מתמצה בשאלתו על המשורר, הידיד, האיש הטהור שאהב מאוד, אבל מאז ספטמבר 1939 לא שמע עליו ולא ידע שכבר לפני שלושים שנה מת, שאלה ראויה לחתום בה רומן על זמננו:

מה אתה יודע עליו? מה אתו היום?

 

ידידו הטוב של יעקב קלצקין    🔗

נשיא פא"ן הגרמני השנה הוא הרמן קסטן, תושב איטליה, איש לא גבוה, שבעיניו השתמרה צעירות מפתיעה. אגב שיחה, וכאילו מחוץ להקשרה, הוא שואל פתאום אם הצעירים בישראל (ובהם הוא כולל גם אותי, אם מתוך אדיבות אם מפני שלאמיתו של דבר התכוון ל“ילידי הארץ”) יודעים מיהו יעקב קלצקין.

שמות מתולדות המחשבה הלאומית הציונית, שנדמה גם לי שבמדינת היהודים נשכחו מלב, אפילו מליבם של המעטים, חוזרים אלי בבית־ההבראה הקסום באי לידינגי, על שפת אחד הפיורדים של שוודיה. ועם השמות חוזרות שנות לימודי אצל פרופסור בנציון דינבורג (לימים, שר החינוך דינור), בעיקר קיץ תש"ז, שקראתי בו את כל הביבליוגראפיה לבחינת־כניסה לסמינר, שלושים כרכים של אבות הציונות, מפרץ סמולנסקין עד חיים ארלוזורוב, בהם המאמר הקלסי, שכתב יעקב קלצקין בברלין שמלפני המבול, “הערכה לאומית והגדרה לאומית”:

או גאולת הארץ ונתקיים גם אם יבוא שינוי־ערכים לתכנים־רעיונות של רוח־היהדות, או גלות ונתנוונה גם אם יתקיים רוחם של אלה. אין אנו שואפים אל הארץ על־מנת לקיים בה רעיונות היהדות. הגאולה הארצית היא לנו תכלית לעצמה: חיי חרות לאומית.

לזכרוני חוזר גם רגע מביך באותה בחינה אצל פרופסור דינבורג. בלשון “איך קראתי בהרצאותי ל־”, הציג לי שאלה שנועדה לגלות אם עמדתי על עיקר תפיסתו את המהפיכה הציונית. כדרך נבחנים, מיהרתי להטיל מטבע שעבר לסוחר בימים ההם: “שלילת הגלות”.

“לא!” זעף, נתן לי הזדמנות שנייה ושלישית להיזכר במה שעמד במרכז הרצאותיו בתש"ז, ומשנואש ממני, הפטיר:

“המרד בגלות! פה העיקר: לא השלילה. המרד! המרד!”

היו לנו הרבה שיחות ארוכות, אומר קסטן ארבעים ושמונה שנים ועולם הפוך אחרי שכתב קלצקין את הדברים האלה. אני כובש דחף לספר לו על מעידתי בבחינה אצל דינבורג, שואל פרטים על נסיבות היכרותם.

“בניו־יורק, שאליה גלינו שנינו עם עליית היטלר, הרבינו להפגש. היינו משחקים שח ומנהלים שיחות ארוכות, חברי הטוב קלצקין ואני. אחרי המלחמה, השתקע קלצקין בשווייץ, ושם מת, בארבעים־ושמונה. ואני חי באיטליה.”

כבר אמרתי: האיש הוא נשיא פא"ן המערב גרמני.

 

“פיליפ רות – אוייב העם היהודי!”    🔗

ולפני שטוקהולם, בניו־יורק, נפגשתי בשלישית עם פיליפ רות. פגישתנו הראשונה היתה ברמת־אביב, בראשית שנות הששים, אחרי פרסום ספרו הראשון שלום, קולומבוס, שקבע לו מקום במרכז מפת־הספרות של אמריקה. לפני שלוש שנים נפגשנו שנית בניו־יורק, ואז גם סיפרתי², בין השאר, שהזמין אותי ל“אלגונקין”. אני חייב לך ארוחה, אמרתי כשהתקשרתי אליו הפעם, וזו ההזדמנות.

פיליפ רות שאני פוגש הפעם נראה גבוה וכחוש משהיה, רגיש ודוקרני כתמיד. כיוון שאני המזמין, מכוון הוא את שנינו למסעדה העממית ביותר בסביבה. אנחנו משוחחים על המתקפה הנמשכת זה ארבע שנים על “קובלנת פורטנוי” ומחברו, וממש סמוך לפגישתנו בירחון “קומנטרי” (שידידות רבת־שנים נקשרה ביני לבין נורמן פודהורץ, עורכו הראשי וניל קוזודוי, משנהו). גם ההצלחה העולמית המסחררת של “פורטנוי” אינה מרגיעה את רות. מכאיבה לו הביקורת מצד אנשי שם כגרשם שלום וכן מארי סירקין ב“קומנטרי”, ומקפיצים אותו גם גילוייה השוליים ביותר.

אחרי שיחה על כריך פסטרמי, אנו עולים לדירתו העירונית הקטנה והריקה כדי לתת לי את ספרו החדש, השַד. אגב הליכה הוא מספר מעשה שהיה לפני ימים אחדים בהצטלבות זו ממש. אדם בלתי־מוכר לו לחלוטין, נעצר פתאום מולו וצעק לתוך פרצופו (רות הוא מוקיון עצוב, הוא נעצר בקרן־הרחוב ומחקה את צעקתו של אותו אלמוני):

“פיליפ רות, אתה אויבו של העם היהודי!”

“אם אתה עומד וצועק עלי ברחוב,” חוזר רות ומספר מה אמר אחרי שהתאושש מהתדהמה, “אולי תציג קודם־כל את עצמך: מי אתה?!”

“לא חשוב מי אני!”

“מותר לי לדעת מי מתנפל עלי ברחוב בצעקות. מי אתה?”

“אני – שום דבר. אבל אתה – אתה אויבו של העם היהודי!”

שיחתנו התגלגלה מעניין לעניין, ולא כאן המקום לפרט, אף שמצאתי עניין רב בכל הערותיו החריפות – ביחסו הלגלגני כלפי תנועת השיחרור של הנשים הבורגניות והשתלטניות־ממילא (ואני מצידי, גם כלפי השמאל האופנתי החדש גם כלפי הנשיא ניכסון שאותו תקף בסאטירה אכזרית הרבה לפני שהחלה להתגלגל פרשת ווטרגייט). דיברנו בעניינים שונים, אבל אותי מעניינת ה“באבושקה”³ היהודית, תיבה בתוך תיבה, סוד בתוך סוד.

כמו לחיזוק ואימות, חזר וסיפר, כמעט מלה במלה, סיפור על אביו, שסיפר בשיחתנו הקודמת. לאביו נתן לקריאה את ספרי פצעי בגרות, שנתתי אני לרות לפני שלוש שנים, והספר מצא חן בעיניו, בייחוד המקומות שבהם מחזירים היהודים מכות. “גם בעיני,” הוסיף⁴.

ושוב חזרנו לעניין שאינו נותן לו מנוח, הרוגז עליו בקהילה היהודית, בעיקר על שהוא מלעיג על היהודים בפני הגויים. ממעלה מנהטן נסענו במונית, אני לפגישה שנייה והוא לסוכנות־הנסיעות, לקראת ביקורו בפראג. אני ירדתי ראשון, וכשכבר עמדתי על המדרכה ולחצנו ידיים לפרידה, אמר – ודומני שזכרוני אינו בוגד בי:

“אינני יודע מה אני, אבל אם אני משהו – אני יהודי.”

 

“הציפור הצבועה” – ילד יהודי מול כל העולם    🔗

לכאורה, דובר כבר יותר מדי על מקום ישראל בלב כל יהודי, על כך שגם אם אינה בנויה עדיין לתלפיות, היא התל שהפִּיות, והלבבות, אולי לא פונים אליו – אבל אינם יכולים שלא להתייחס אליו. אפשר לספר עוד ועוד, אך כיוון ששיחותי לא היו ראיונות עיתונאיים, אגביל עצמי רק עוד לשתי פגישות וחצי, המשתחלות על אותו חוט, ואם תרצו – יורדות לסתרי אותה “באבושקה”.

מטעמים לא מובנים לי, טרם ראה אור תרגום עברי של הציפור הצבועה מאת יז’י קושינסקי⁵. זהו אחד הספרים המזעזעים, האכזריים והפסימיים ביותר שנכתבו על השואה. ביסודו הוא מעין כרוניקה, סיפור פיקרסקי על מוצאות ילד, שבהיותו בן שש, הושלך, כולו לבדו, לתוך פולין האיכרית של המלחמה והכיבוש הנאצי. הילד אינו יודע מי הוא. הוא סבור, שהוא כמו כולם – ילד פולני, ילד קאתולי. אבל הוא כהה־עור (“שחור”), הוא זר, אולי צועני, אולי יהודי, ובאמת אין לו מקום בעולם, וכך הוא נרדף וניצל, יוצא בעור־שיניו מהפח ומוצא עצמו בתוך הפחת. זהותו הולכת ומיטשטשת, לשונו אובדת לו והוא נעשה לאילם. הרוסים המשחררים מצילים אותו ולשים ממנו אדם אחר. הוריו מגלים אותו, אבל הוא נותר לבדו בעולם, כולם אויביו והוא האויב של כולם.

מחבר הספר הוא פנומן ספרותי נדיר. הוא נולד בפולין ב־1933 והיגר מתוכה ב־1957. רק אז, בבואו לארצות הברית, למד אנגלית, ששליטתו בה מפליאה. הציפור הצבועה, ספרו הראשון, ראה אור ב־1965, זכה בפרס הצרפתי הגבוה ביותר לספרות זרה ותורגם לארבעים לשונות. ספרו השני, צעדים, הופיע ב־1968 וזיכהו באחד הפרסים הספרותיים החשובים באמריקה, “נֶשוֹנאל בּוּק אֶוּוֹרד”.

קושינסקי הוא היום נשיא מרכז פא"ן האמריקני בניו־יורק ורציתי להיפגש אתו בעניין הקונגרס העתיד להתקיים בירושלים. כמה מידידיו, בהם חבר הוועד של אותו מרכז, שהכרתיו לפני שנתיים (סיפור יהודי מסובך לעצמו!), התרו בי להיזהר בלשוני בשיחתי אתו. קושינסקי הוא איש המיסתורין. הסברה אומרת, שהוא יהודי, אבל הוא אינו מודה בכך, ואם רצוני בפגישה מוצלחת, הוזהרתי בכל לשון, אל אזכיר את הנושא.

האיש שפגשתי גבוה, דק, אלגנטי מאוד, מתהלך גם בצהרי־יום בחליפת שלושה חלקים, שייך להפליא לדירה המודרניסטית במרומי ה“המיספיר האוז”, בית־דירות יקר ברחוב 57 מספר 60, בלב מנהטן. שייך גם לאשה היפהפייה, ידידתו (רעייתו?) קתרינה, המצטרפת לשולחן שערכה בקפידה. על עברו מרמזים רק הקירות, בעיקר פיסלו המופל של סטאלין בוורשה, מתצלומי המארח, שבאחד מגלגוליו היה צלם מקצועי. ויש מראות מלחמה. וציורי־זוועה, שנושאם – “הציפור הצבועה”.

ניתנה אמת להיאמר: את הציפור הצבועה לא קראתי אלא כשהגעתי לניו־יורק, וגם זה רק בכוונה “להיות מוכן” לפגישתי עם מחברו. משהתחלתי לקרוא, נכנסו דפיו לדמי, סייטו את לילותי, לא יכולתי להנתק. שיחתנו התנהלה בעודי נתון כולי לרישומו של ספר מחריד ובעייתי זה.

כיוון שהוזהרתי, איני נחפז להציג שאלות אישיות, אבל אילו הצביע מישהו ברחוב על ג’נטלמן הדור זה העובר על פנינו ובלי שיגלה לי דבר על עברו, ביקש שאתן בו סימנים, הייתי עשוי לומר לערך כך: אינטליגנט, יהודי, מזרח־אירופי. יותר לא הייתי מנחש. יותר גם לא ידעתי, להוציא פיסות רכילות, בכללן זו שאשתו הראשונה, המנוחה, מרי הייוורד ווייר, היתה “יורשת” משפחה עתירת־מיכרות. שמעתי עוד, שראשון הנלהבים מהציפור הצבועה היה אלי ויזל (“עוצמה בלתי רגילה. כתוב בכנות עמוקה וברגישות רבה. התיאורים עזים וישירים, ומעבר לווידוי”), והוא גם שהוקיע לאחר זמן את התכחשותו של יז’י קושינסקי ליהדותו.

אני נשמר מכל משמר, אך לעברי מנשבת אהדה רבה לישראל, רמזים למעורבות רגשית עמוקה. קושינסקי הוא סופר מהולל, “סלבריטי” הנראה הרבה בטלוויזיה, איש החברה הגבוהה, ואפילו בשיחתנו אינו שוכח לאזכר את ידידו האַגא חַאן, מגרשי “פולו” ואתרי “סקי”, מרמז על תחושותיו האפלות בעניין מזימותיהם של טרוריסטים ערביים נגד ישראל. הוא יודע משהו? שואל בתוכי קול, או סתם מפנטז? ובאותו רגע, כפי שקורה לי, אללי, לא אחת, גבר פתאום ייצרי על שכלי, ויריתי ישר מן המותן:

“מר קושינסקי, אמנם הוזהרתי שלא לשאול אותך אם אתה יהודי, אבל – האם אתה יהודי?”

קושינסקי פרץ בצחוק, וירה חזרה: “אלא מה אני?”

וכדי שאשתכנע, שלילד ניצול־שואה אין מובן מאליו מזה, המשיך וסיפר על החלטתו לתרום את ההכנסות העולמיות משני ספריו הנזכרים למעלה וכן מספרו להיות שם (Being There) ל“אורט” בישראל, שתקים קרן לתלמידים נצרכים. כן, הוא יהודי, וזה מחייב מאוד איש הדור הזה, מהגר מפולין, שבמלאות לו ארבעים נבחר לנשיא מרכז פא"ן האמריקני בניו־יורק. בהתרגשות הודה על שהזמנתיו לקונגרס בירושלים, גם סיפר איך נימק (בריאיון לביטאון של “אורט”) את הימנעותו מביקור בארץ עד היום.

לפני שאצטט מה אמר ל“אורט”, אספר איך הגיע כל זה לידיעתי. ישבנו שלושתנו לשולחן, אכלנו ושוחחנו, ובכל־פעם שנזכר בשיחה דבר, שיז’י קושינסקי רצה גם “לתעד”, היה קופץ מהשולחן, יוצא לכמה דקות לחדר סמוך, חוזר ובידו תצלום זירוקס: ביקורת על ספר, מאמר, מסמך. איש מאורגן ומודע להפליא למעמדה המכריע של מעצמת־התקשורת. כך הגיע לידי הריאיון בביטאון “אורט”, שאמר בו:

בישראל חיים אנשים רבים שהגיעו אחרי המלחמה מפולין ומברית המועצות. דומני, שפחדתי מעימות אתם, ודרכם – מעימות עם עברי שלי. אך עתה, משעמדתי על מקורו של פחד זה, אני מסוגל לבוא לישראל ולהתייצב מולו שם.

כמה יז’י קושינסקי מופיעים ונעלמים במהלך שעות קצרות אלה בדירתו, ולרגע קצר אחד ממש נתקלים זה בזה!

המזעזעים בדפי הציפור הצבועה הם אולי אלה שמתואר בהם האיכר הפולני, שנתן לילד מחסה בביתו, ובהיותו נוצרי מאמין לא העז לרצוח אותו במו־ידיו, אבל לילה־לילה אילץ את הילד לתלות עצמו בידיו בשני אונקלים שבתקרת הביקתה וכמיטב יכולתו להגביה עצמו אל מחוץ לטווח־שיניו של כלב צמא־דמים, השב ומזנק לעברו. אם ייחלשו ידיו הקטנות ושוב לא יצליחו להגביה את גופו, ייקרע לגזרים. לא ידי האיכר האדוק ישפכו את דמו. הכלב יהיה הרוצח.

שוב יצא קושינסקי לצלם ניירות, וידידתו ואני המשכנו לגלגל שיחה, היא מקרבת מגש גבינות, ואני מחכה לו שיחזור לשולחן וייהנה מהן גם הוא.

לא, אל תחכה," היא מעירה לפי תומה, “בשל עוויתות־בטן, שריד מאותם לילות, שהיה תלוי באונקלים שבתיקרה, אין יז’י נוגע בגבינות…”

אחרי משפט אחד זה על השפעת הגבינות, לא הייתי צריך עוד לשאול עד כמה אוטוביוגרפי סיפרו הציפור הצבועה.

אין שאלות.

 

נ.ב. אחרון, פה בישראל    🔗

לקונגרס פא"ן בירושלים, שנדחה בשנה, לא הגיע קושינסקי. על נייר־מכתבים של נשיא המרכז האמריקני, כהתנצלות, הודיעני ב־1 בנובמבר 1974: “לאחר ניתוח ראשוני שלא עלה יפה, נמסר לי זה עתה שבמחצית הראשונה של דצמבר עלי להינתח בגרוני.”

עוד פעם אחת נפגשנו בניו־יורק, וכחמש־עשרה שנה, עד לביקורו האחרון בארץ, לא שבתי לראותו. נעניתי ברצון רב, ויותר מזה מתוך סקרנות, להזמנה לקבלת־פנים לכבודו בבית טשרניחובסקי. על כולנו עובר לא מעט בחמש־עשרה שנה, אבל את שעולל לקושינסקי לא רק הזמן, כי אם הביקורת צמאת־הדמים, קרא כל העולם. מבקריו היטיחו כלפיו, שאותה אנגלית מהוללת של קושינסקי כביכול היא של האלמונים שכתבו את ספריו, והוא רק מתחזה כמחברם. קטילה זו תלו חסידיו במלחמה שקרא השמאל הספרותי על קושינסקי בשל עמדותיו הימניות המובהקות, אולי גם בקינאת סופרים ב“עולה חדש” שבתוך שנים אחדות כבש לו מקום בכותל המזרח של הספרות האמריקנית. אלא שהביקורת השיגה את מטרתה. המעמד המרכזי שהיקנו לו הצפור הצבועה וצעדים, לא הושב. ככוכב שביט זהר, וכמותו גם נשחק וכבה.

בקושי זיהיתי באיש שנכנס עכשיו לבית טשרניחובסקי את הגבר הגבוה והאלגנטי שהיכרתי. קושינסקי רזה מאוד, התכווץ, דהה. ניגשתי לומר לו שלום, אבל לפני שפתחתי פי להזכיר לו את שני ביקורי בדירתו, ראיתי כמה שקעו ועממו עיניו השחורות. מבטן הרתיע, יותר מזה – דיכדך אותי. לא אמרתי מלה. הוא לא הבחין בי. המפגש כולו היה חלול, מליצי, ולוואי ולא נעניתי להזמנה.

זמן לא רב אחרי־כן, תואר בכלי־התקשורת איך טמן יז’י קושינסקי את ראשו בשקית פלסטיק, כמין נ.ב. לתהומות הייאוש שבספרו העיקרי, הציפור הצבועה, והתאבד.

רק אז שבתי אל מה שרשם לי ב־14 באפריל 1973, בראש ספרו עץ השטן:

לחנוך ברטוב,

היודע שהחיים אינם

אלא החולייה האחרונה

בשלשלת הארוכה של המתים.

 

עם סול בלו במעונה של וירג’יניה וולף    🔗

ביקשתי להיפגש עם סול בלו, ולמקום שפגישתנו תתקיים בו לא ייחסתי חשיבות. מישהו בניו־יורק נתן לי את מספר־הטלפון של ביתו בשיקגו, טילפנתי אליו ואמרתי לו באיזה עניין אני מבקש להחליף אתו דברים. הוא היה אדיב ביותר, אך הוסיף שלמחרת הוא טס, לשהות לא קצרה, לאנגליה. כיוון שגם עלי היה להתעכב בלונדון בדרכי חזרה הביתה, הציע שמיד בהגיעי אטלפן למספר הטלפון שנתן לי.

וכך אמנם היה. את סול בלו, הסופר היהודי־אמריקני, יוצרם של כמה מהרומנים הנפלאים שקראתי מעודי, פגשתי בבית־הארחה מאוד מסוים של אוניברסיטת סאסקס. המעמד היה כאילו יצא ישר מבין דפי כוכב הלכת של מר סאמלר.

סול בלו הוא מגדולי הסופרים בדורנו, הוגה יהודי אחראי, אחד המעטים שרוחות־העוועים של הזמן לא סחפום. את חד־פעמיותו של סול בלו איננו מעריכים עדיין כראוי רק משום שעודנו חי בתוכנו. חוקר ישראלי, יליד אמריקה אף הוא, אמנון הדרי, פירסם ספר מעניין על הספרות היהודית־אמריקנית⁶, ובו מסה מבריקה על הרצוג, רומן שבעיניו הוא מעין “מענה” יהודי ליוליסס של ג’יימס ג’ויס. בשמותיו הפרטיים של הרצוג, מוזס אלקנה, טוען הדרי, נרמזים משה רבנו המשחרר והמחוקק ושמואל בן אלקנה, שהמליך את שאול ואת דוד.

רושם עז במיוחד השאיר עלי כוכב הלכת של מר סאמלר⁷, שהוא כמין קינה על מצבו של העולם. הגיבור, עיתונאי והוגה יהודי זקן, הוא עד למאה העשרים כולה. הוא היה מקורב לכמה מגדולי “חבורת בלומסברי” – לסופר הפאביאני ה. ג. וולס, מחבר מכונת הזמן, האנשים הראשונים על הירח ומלחמת העולמות, דברי ימי העולם ומדעי החיים; לכלכלן מיינארד קיינס ולביוגראף ליטון סטרייצ’י, מחבר המלכה ויקטוריה וויקטוריאנים דגולים. סאמלר היה עֵד לעולם שבין שתי מלחמות העולם, עד לאחר השואה. בהווה הוא חי בניו־יורק שטופת הברבריות החדשה; האלימות השחורה והלבנה; הבוז להיסטוריה ולתרבות; טירופיה של בבל חדשה. התבוננותו וחייו מגיעים עד אחר מלחמת ששת הימים, שסאמלר “מכסה” כעיתונאי.

שנים ישב סאמלר בבלומסברי, התגורר בכיכר וובורן וברחוב גרייט ראסל. על קשריו המסועפים ועל הספר שהוא כותב לכאורה על ה. ג. וולס ועל חבורת בלומסברי, מספרת בתו המטורפת שולה (שחיתה בישראל ואביה לקחה אליו לניו־יורק). ואם לא אמרתי זאת במפורש עד כאן – מבטא הצירוף עמדה של אירוניה מרה כלפי מה שעלה לעולמנו, שנסתמא כל־כך עד שסאמלר העיוור בעינו האחת, הוא הרואה היחיד ב“ארץ העיוורים” (גם זו נובלה של ה. ג. וולס!).

ובכן, פגישתנו בסאסקס.

בשיחתנו הטלפונית, הציע בלו שנגיע ברכבת לעיירה הסמוכה, לוס, ומהתחנה יסיע אותנו במכוניתו. עד אז לא ראיתיו, ובדמיוני היה גדול ורחב יותר. אך בצאתנו לתחנה הזעירה זיהיתי מיד את עיניו המיוחדות, הבולטות, את החוכמה העצובה־צחקנית, לאה־קופצנית, שאילו לא עבר סאמלר מה שעבר, היתה נוצצת גם בשתי עיניו.

לא על כל השיחה הארוכה שהיתה לנו ביום ההוא עם בלו ועם ידידתו אני בא לספר, אלא רק על אותו היבט מסוים, שלו אני מייחד צרור זה של משפטי סופרים. מיד אחרי שהיצגנו עצמנו, החלפנו כמה משפטי נימוסים והתיישבנו במכוניתו, הפתיע בשאלה:

“אתה (אתם) מדבר (מדברים) יידיש?”

מבינים, צחקנו שנינו ביידיש, וקצת גם מדברים, כמו גויים.

סיום זה שיעשע אותו, והוא סיפר על פגישתו עם ש"י עגנון, בביקורו הראשון בישראל. סול בלו אינו דובר עברית, ועגנון לא דיבר אנגלית, ולכן שוחחו ביידיש, שבלו מדבר היטב (באנתולוגיה של סיפורים יהודיים שערך בלו, הביא סיפור של י. באשוויס־זינגר בתרגומו וכך גם התגלה לקוראי אנגלית).

“עגנון שאל אותי אם סיפור מסיפורי תורגם כבר לעברית. לא, אמרתי. זה היה לפני שתורגמו ספרי.” עד כאן דיבר בלו אנגלית, אבל את דברי עגנון הביא במקורם: “אמר לי: ‘אדון בלו, ראה לכך שספריך יתורגמו לעברית, שכן מכל לשונות הגויים לא יישאר דבר.’ (וייל פון אלע גוי’ישע שפראכען וועט גארנישט בלייבען).”

בלו צחק במשובה, גם בחיבה רבה, נזכר בעוד דבר שאמר עגנון, שהוא מצטער מאוד על שאין בלו יודע עברית, שכן ‘הייתי מספר לך סיפורים כאלה, שהיית מתגעגע עלי.’ משהוברר לבלו, שאינני גוי ישראלי גמור, תיבל את שיחתו בפתגמים וזכרי־לשון יידיים.

כל זה בעודנו בדרך לבית־ההארחה. פתאום העיר, שיש לו הפתעה בשבילי. האם אני יודע באיזה בית הוא מתגורר פה בסאסקס?

לא, אמרתי.

ב“מוֹנק’ס האוּז”, ביתם של וירג’יניה ולנארד וולף.

השאלה, ידעתי, לא נשאלה סתם בעלמא. גם הפתעתי מן הגילוי לא היתה תדהמה סתם. פתאום התהווה רגע עז, כאילו נפלו חומות בין הכאב האין־סופי והאירוניה חסרת־הרחמים הממלאת את כוכב הלכת של מר סאמלר לבין החיים: סול בלו מבלה קיץ בביתם של כוהני “בלומסברי”, וירג’יניה ולנארד וולף! איזו אירוניה בריבוע!

אירוניה שמירוניה, יאמרו הפקחים והמפוכחים. מקרה בעלמא. הכל מקרי. גם זה, שחברינו הלונדונאים סוניה ולואי מרקס מפתיעים אותנו במתנה, וירג’יניה וולף⁸, ביוגרפיה שפרסם זה עתה קוונטין בל, בנה של אחותה הבכירה ואנֶסה. אבל בעובדה מעורבים זה בזה הביקור ב“מונק’ס האוז” והעיון בספר.

ובכן, וירג’יניה ולנארד וולף רכשו בקיץ 1919 את “מונק’ס האוז”, שנהפך ל“מכה” של חבורת בלומסברי, ומתוכו יצאה וירג’יניה באביב 1941 אל מותה. לנארד חי עוד כשלושים שנה אחריה, ועל ערש־מותו ציווה את כתיבת הספר לקוונטין בל – פרופסור לתולדות האמנות ולתורתה באוניברסיטת סאסקס הסמוכה, ואילו את הבית עצמו ציווה לציירת משרידות הקבוצה, ריצ’י, והיא שמכרה אותו על תכולתו לאותה אוניברסיטה. כאן שיכנה את מחברו של “סאמלר”.

כל שינוי לא נעשה בבית. התמונות שציירה ריצ’י. פורטרט של איינשטיין עם הקדשה לקינגלסי מארטין, עורך ה“ניו סטייטסמן”. דיוקנה של וירג’יניה וולף. החדר הנוסף עם הכניסה הנפרדת, שנהגה להסתגר בו. עכשיו מוערמים על הרצפה רק הספרים שהביא אתו סול בלו, ודאי שונים מאוד מאלה שהיו מושכים היום את לב בעלת אל המגדלור וחדרו של ג’ייקוב. המעמד הזה והעלעול בביוגרפיה של וירג’יניה וולף מחזירים לזיכרון ספרים שהילכו עלי שיכרון בירושלים שלמחרת מלחמת השחרור, יותר מכל מרת דלוויי (גם הוא מהחנות למרגלות החומה, שהתגנבנו לתוכה בסכנת־נפשות מעמדותינו במלון פאסט, שגם הוא נעלם ואיננו⁹).

לזמננו אנו, מצד זה של השואה, אומר אני בלבי ב“מונק’ס האוז”, יש בפי סול בלו דברים מרדניים, נוקבים, משמעותיים יותר.

בלו, עדין ומשועשע, לוקח אותנו לסיור בבית. השיחה מתגלגלת מעניין לעניין (הרבה יידיש, שלא יצאה, אני משער, מפיו של לנארד וולף, בן יהודייה אורתודוכסית, מפַאטני האמידה שבלונדון) – מסיט את השיחה לעניין אחר ברגע שאני מרמז על יצירת בלו עצמו.

“בבית הזה מקבל סאמלר מְמד נוסף,” אני מעיר.

בלו רק שולח לעברי מבט אלכסוני חכם ושואל לשלומו של דוד שחר, שאחד מספריו קרא, וכמו גם את מחברו – אהב.

אנחנו עולים למרפסת הסגורה, הצרה והארוכה, הנשקפת אל הגן, לשעבר חדר־עבודתו של לנארד וולף. בו יושב וכותב סול בלו.

“עכשיו זהו באמת ‘חדרו של יעקב’,” אני עושה ניסיון אחרון, אבל הוא – אדיב, קרוב, שופע חמימות – אינו נלכד.

ואילו אני, מה לעשות, נוצר את הרגע הזה, שהוא כמין סמל למהפך בספרות הנכתבת בלשון האנגלית, כמו גם בגורל היהודי, ב“כל מיני דברים”, שאיני יודע ואיני שואף לתת להם שם.

אני מהרהר בדפי כוכב הלכת של מר סאמלר, בהרצאתו באוניברסיטת קולומביה על אנגליה שבין המלחמות, כך עד שבאמצע דבריו גירשוהו הברברים החדשים מהכיתה במלה חד־משמעית:

“חרא!”

ככתוב ב“סאמלר”: “הפסיכופתולוגיה של ההוראה בארצות־הברית.”

אני חוזר (בדפי הספר) לשיחה שמנהל סאמלר על ה. ג. וולס עם בתו המטורפת שולה, שהביאה אליו מישראל לניו־יורק, חוזר ליחס־הבוז כלפי וולס, שבפיו היו תשובות לכל שאלות המדע והחיים ונאף כאחוז תזזית, נתקל בקטע־שיח תמוה בין סאמלר, שהקדיש עמל רב לספר על וולס, וכמו בלו עצמו כתב על מלחמת ששת הימים לעיתון אמריקני.

שולה: כמעט איבדנו אותך בישראל, במלחמה ההיא. פחדתי שלא תשלים את מפעל־חייך.

סאמלר: שטויות, שולה. איזה מפעל־חיי?! וליהרג שם – המוות הנאה ביותר שאני יכול¹⁰ להעלות בדעתי. ונוסף על כך, לא נשקפה לי כל סכנה. מגוחך!

בסאסקס – באוניברסיטה ובברייטון – נזדמן לי לבקר לא פעם במסגרת עבודתי בשגרירות (כוֹנַנו שם אז משרת מרצה ל“לימודים ישראליים”), אבל ב“מונק’ס האוז” לא הייתי. מה המשפט שנכון לסיים בו את משפטי הסופרים?

משפט א': הלכתי לבקש את מחברו של סאמלר, ונמצאתי שוב בביתם של כוהני בלומסברי.

משפט ב': אני מבקר בבית וירג’יניה ולנארד וולף, ואת מי אני מוצא שם אם לא את סול בלו!

1992–1973