א.    🔗

בעל־הבית קם ופשפש בין הספרים והוציא חוברת השחר, שהשאלתי

לו לפני שתי שנים ומחצה ואמר , אף שיר עברי מצאתי, קוצו של יו"ד של גורדון. שאל מר

דייכסיל בתמיהה, גורדון, כלום כתב יאקוב גורדון שירים

עברים? בחורף שעבר

נזדמנתי אתו בקומרס שעשו חברי האקדימיים שבלבוב לכבודו. הדוקטור שבשפלנו

שבא לברכו בשם האגודה הקולטורית שאל אותי בלחישה,

משחק וזקנו מגודל?

כשאמרתי לו שגורדון זה מחבר חזיונות הוא, שקספיר

היהודי, צריך היה שבשפלנו

לשנות כל נאומו.

ש"י עגנון, בנערינו ובזקנינו

אותו יום דצמבר הסיעה הרוח הקרה גשם על משטחי האספאלט הפרוצים של נמל־התעופה היתרוֹ. באולם האח“מים התגודדו נציגי הארגונים היהודיים בבריטניה, סתם חכמים ושוחרי־ספרות, סטודנטים, עיתונאים, וכן נציגי שגרירותנו בלונדון, מארחתו של בעל פרס ה”נובל" הראשון בתולדות הספרות העברית ובדברי־ימי מדינת ישראל, ש"י עגנון.

אני, כמובן, זיהיתי אותו. זכרתיו מימי הירושלמיים, ובייחוד שמורה היתה בזכרוני תמונה מלפני שנים, כשראיתיו עובר בשעת־ערב ברחוב בן־יהודה, שהחללים הגדולים, זכר לבנייני־האבן שנהרסו בחורף תש“ח, בהתפוצץ משאית־התופת, היו עדיין פעורים בו – ידו האחת של ש”י עגנון אוחזת בזרועה של לאה גולדברג והאחרת אורבת למגבעתו, שמא תחטוף אותה הרוח החזקה.

הוא, כמובן, לא הכיר אותי, ואפילו הציגני מישהו לפניו פעם או פעמיים בעבר, בפניו לא ניכר שזכר. משונה: פגישתי האישית הראשונה עם ש"י עגנון (היא גם האחרונה) היתה בלונדון. אולי משום כך עזים כל־כך צבעיה בזכרוני, ואולי משום שהשבוע היה גדוש פגישות עם יהודים ונכרים, אנשי־שם ופשוטי־עם, קרובים ורחוקים, מלא זוויות שונות ומפתיעות, שבוע שבמהלכו הייתי כמתבונן מראש פיסגה ברגעי השקיעה האחרונים, העמקים והגבעות הנמוכות כבר אבדו בחשיכה, אבל מעליהם, עד לקצה־האופק, פרושה חופת־זוהרה של השמש.

השגריר אהרן רמז שכב חולה במיטתו, ואל כבש המטוס שהביא משטוקהולם את חתן ה“נובל” ואת רעייתו, בתו וחתנו, אחייניתו וכן רחלי, נכדת מיטיבו והמו"ל שלו, זלמן שוקן, ניגשנו שנינו – הציר ישעיהו ענוג ואני – וקידמנו פניהם. עגנון היה מכורבל במעיל חורף, צעיף סביב צווארו ונעליו בערדליים. מבטו נראה אובד כלשהו, תועה למקומות אחרים, ספק מאזין לנו, ספק שומע את בתו לוחשת, שנספחנו בלונדון גם הוא סופר, גם נוקבת כנראה בשם אחד מספריו.

שמע גם שמע, שכן בעודנו פוסעים בדלף הערפילי לעבר המכונית, אמר לי לערך כך:

“אמונה בתי אומרת לי, שאדוני הוא סופר שכתב ספרים, אבל שלא כחבריו הסופרים, לא זיכני אף באחד מספריו.”

שלא להישאר חייב, מלמלתי: “לא שלחתי לך את ספרי שלא להביאך לידי ביטול זמנך, היקר לכולנו.”

נדמה היה לי, שאני קולט נצנוץ קונדסי קל במבטו, ושמא נצנצה בהן רוח אחרת. מהשגרירות בשטוקהולם הודיעונו יום קודם, שעגנון חש ברע והמלצתם היא להימנע מהתרוצצות ומארועים מיותרים. לכן הדאיג אותי מעט מבטו האובד, ואף־על־פי־כן נראה כאילו לא סתם בעלמא הוא אובד אלא מחפש את קבלת־הפנים שציפה לה מצד לונדון ואינו מוצא. להגנת לונדון צריך לומר, שזה מנהגה בכל אורחיה.

אותו יום היו השמים עיסה אפורה ודלילה, ממש רבצו על הארץ. מסענו חולף על־פני שכונותיה האינסופיות, עוד ועוד טורי־בתים קודרים, שאין המבט הראשון מגלה בהם כל משטר, ודאי לא חגיגיות מיוחדת לכבוד גדול סופרי ישראל בדורנו. ביום כזה מעכירה לונדון את רוחו של כל אדם, קל וחומר גדול שבגדולים, ובאחת השעות היפות בחייו הארוכים – נראית כאילו אפילו עליו היא עוברת לסדר־יומה.

עלי להבהיר: מקור חששותי מפני מה שש“י עגנון אומר אולי בליבו כשאנו מוליכים אותו לתוך אולם האח”מים של נמל־התעופה, המלא ביקירי ק“ק לונדון וכן במהלך מסענו הארוך לבית־המלון, שלאחר הרבה לבטים בחרנו לו בסוויס קוטג', לא היה במבטו אלא במכשולים מוחשיים מאוד שהונחו בדרכי מרגע שניגשנו למימוש הרעיון, שבדרכו חזרה מה”נובל“, יתארח בעל אורח נטה ללון אצלנו, בק”ק לונדון.

על הבחירה בש“י עגנון כחתן פרס נובל בספרות לשנת 1966 קראתי באיזשהו סוף־שבוע בטלפרינטר¹ שבשגרירות, זה שבלי־הרף הדפיס חדשות על סדין־הנייר האינסופי. רק שבועות אחדים קודם לכן נכנסתי לכהונת “היועץ לענייני תרבות”, והואיל והייתי ראשון בתפקיד זה ואני עצמי הגעתי מלא כוונות והתלהבות, אך בלי כל ניסיון קודם, גיששתי את דרכי בזהירות, בבדידות, כסומא בארובה. הפצת תרבות־ישראל בקרב הגויים־הגויים והגויים־היהודים קשה על מקצוענים ותיקים ומנוסים, קל וחומר על מפיץ־אור חובבני שכמותי. איך אני מרכז את תקציבי העלוב וכוחותי הדלים ב”משהו" עיקרי, שגם תהייה לו תהודה מידית? מאיזה קצה אני מתחיל?

ופתאום, באמצעות הטלפרינטר, ידיעה כזאת! ודאי ששמחתי בשמחת חתן הפרס בפרט ובשמחת הספרות העברית בכלל, אבל יותר מכל – למה אכחד – בנס שנעשה לי ממש מן השמיים, ב“נובל”, כאילו לי אישית הוענק ובעיתוי שאין מוצלח ממנו. התקשרתי לבית השגריר והעליתי רעיון, שבשובו מטקס קבלת ה“נובל” נארח את עגנון בלונדון, נארגן “ארועים” בהשתתפות סופרים ואמנים ידועי־שם וכך ייוודע בגויים דבר ה“נובל”, ובכבוד גדול סופרינו נתכבד כולנו. בבירכת השגריר ובז’ארגון תרבותניקי מתבקש, כתבתי מיד לירושלים:

ניתנת לנו הזדמנות להקרין את הדיוקן הרוחני של ישראל, את תחיית הספרות העברית, את היצירה המקורית – וזה ברקע החדשות המגיעות יום־יום מישראל, שאינה זוכה לכותרות אלא בעיתות משבר בטחוני ומשום כך מצטיירת כמבצר מזויין, כמוקד של מתיחות ואפילו כחברה ששה־אלי־קרב, המשביתה את שלוות העולם.

רק עכשיו אני יודע מה רבה היתה אז תמימותי כשכתבתי עוד:

הענקת פרס נובל לסופר עברי תשאיר רושם עמוק ונמשך על הציבור היהודי, על מערכת החינוך, על היחס לישראל כאל מרכז של יצירה רוחנית חשובה. – – אין זה מן הנמנע, שהארועים סביב ביקורו של עגנון ישמשו התחלה מרשימה לפעילות מעמיקה בשדה החינוך העברי ולפעילות תרבותית כללית של ישראל בבריטניה.

מעתה, אמרנו בליבנו, לא נותר לנו אלא לקוות, שש"י עגנון יוכל וייאות לעמוד במאמץ נוסף זה. אם אך נצליח לארגן את ביקורו כראוי ולשוות לו אופי הולם, מובטחת הצלחתו מראש.

אבוי, אותה שעה לא העליתי כלל על דעתי, שאגב התעסקות בצדדיו הסידוריים של הביקור, אעבור קורס מזורז בהכרת העסקונה היהודית של לונדון, שבינה לבין גיבורי בנערינו ובזקנינו היה רק שינוי מקום וזמן. לא ידעתי עוד, שאגב כך אלמד גם פרק בהילכות סעודת־מיצווה נוצצת, Dinner בלע"ז, על כל פרטי הטקס ודיקדוקי הכבוד שעליהם היא קמה ונופלת.

ראשית חכמה, פסק השגריר, יש לכונן “ועד כבוד”, שבחסותו תיערך הסעודה ומבחינה מסוימת יאציל את מעמדו על הביקור כולו. צעד ראשון לקראת כינונו של הוועד הנ“ל, מציאת יושב ראש מן המעלה הראשונה. לשמחתנו, נענה הלורד גודמן, יו”ר Arts Councils (המועצה לתרבות ואמנות), לפניית השגריר ובכך קבע את מעלתו של ועד הכבוד כולו. כאן צריך לספר, שאותו איש יחיד־במינו, שגם בעניינים אחרים נהניתי מעצותיו הטובות, לא נולד למשפחה כחולת־דם. ארנולד גודמן הוא בן למשפחה יהודית טובה. אביו, שדיבר עברית, נמנה עם חוגו האקדמי של סר ליאון סיימון (לימים נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים). הוא מטובי המשפטנים בבריטניה, ידיד קרוב להארולד וילסון ויועץ רב־השפעה. כשהיה וילסון לראש ממשלת בריטניה, הכניסו לבית־הלורדים והציבו בראש ה־Arts Council, שכל מוסדות התרבות והאמנות בבריטניה תלוים בהקצבותיו. כן היה מקורב לשרת התרבות ג’ני לי, אלמנת אניורין ביוואן, מנהיגו הנערץ של השמאל הבריטי, ואישיות בולטת בזכות עצמה. ליו"ר כזה אין מסרב איש מאלה שביקשנו לשתפם בחגם של עגנון והספרות העברית.

ואכן, משהסכים עגנון לבוא ללונדון לימים אחדים, ניגש הלורד גודמן למלאכה. סיפור לעצמו הוא קצב־עבודתו של האיש, המצויר בקריקטורות כדוב כבד־בשר, שחור ומקורזל, ואכן – זו צורתו. הגבר, רווק, לא עוד צעיר, ידו בכל, מאחר לכל פגישה, וכל איחור פירושו שאל בין אלף עיסוקיו, דחס עוד כמה עשרות עניינים בלתי־צפויים, שהוא חותך במהירות, בפסקנות, בהרבה שכל. לפנייתו נענו: ג’ני לי, שרת התרבות; לורד אואנס, יו“ר אגודת הידידות האנגלו־ישראלית; מ. טף, נשיא ועד שליחי הקהילות בבריטניה; הסופרים סי. פי. (לורד) סנאו, אנגוס ווילסון, סיריל קונולי, ארנולד ווסקר וכריסטופר סייקס, וכן פרופסור דוד דייצ’ס, חוקר ספרות נודע ובן רבה של אדינבורו; הבמאי פיטר הול; השחקנית פגי אשקרופט; הרב הראשי לשעבר ד”ר ישראל ברודי; “האיש החזק” של המימסד הציוני, לוי בקסטנסקי וד"ר ש. לבנברג, נציגה הוותיק של הנהלת הסוכנות היהודית בבריטניה.

יפה? יפה מאוד!

כך חשבנו כולנו. כך נדמה היה גם לי. עד שעלינו על דרך הייסורים, כלומר, מיד. שאלה ראשונה: איזה אופי ראוי לשוות לארוע יחיד ומיוחד זה? ועד הכבוד סבר, ואנו הסכמנו אתו בכל לב, שעליו להיות שונה במובלט מכל אותם Dinners הנערכים כל שני וחמישי ב“דורצ’סטר” ובשאר בתי־מלון מפוארים שבווסט אנד לשם איסוף כספים לאחת המגביות היהודיות. בערב זה יצדיעו האורחים לא לכסף, כי אם לספרות. לורד גודמן הציע, שנפנה לנשיא יוניברסיטי קולג' הוותיק והמכובד של לונדון, ונבקש שיעמיד לרשות הסעודה את אחד האולמות הגדולים, שארועים אקדמיים חגיגיים מתקיימים בהם. הכל הסכימו אתו, שלא הפאר החיצוני חשוב, כי אם האווירה שתהלום את המעמד, את האורח הדגול ואת קהל־המוזמנים. גם ברשימת המוזמנים, הכוונה היתה בעיקר לראשי מוסדות תרבות, עורכי עיתונים ומוספים לספרות ואמנות, סופרים, אקאדמאים וכיוצא באלה. שאר המבקשים להיראות עם ה“נובל”, יוזמנו לארועים שיזמו הקהילה וההסתדרות הציונית.

נשארה עוד שאלה נכבדה:

האם ניתן להבטיח מזון כשר בסעודה חגיגית זו ביוניברסיטי קולג'? הלכנו אל האחראים, ואלה הבטיחונו, כמעט כנעלבים, שמזון כשר אינו רק אפשרי, אלא גם הוגש שם לא פעם. אשר יריב ז"ל, אז איש־המינהל של השגרירות, ואני – אבן אחרונה נגולה מעל לבנו. הכל מסתדר.

ואז, לפתע־פתאום, התברר: שום דבר לא מסתדר.

כמה עובדות מוצקות הגבילונו בקביעת מועדה של סעודת הכבוד: את יום הענקת ה“נובל” באקדמיה של שטוקהולם לא היה בכוחנו לשנות. עגנון לא יכול היה להגיע אלינו אלא אחרי הטכס, ולימים ספורים בלבד. כל החישובים והבדיקות השאירונו עם תאריך אפשרי אחד – יום ה', ה־15 בדצמבר 1966.

כל אלה נבדקו ונמסרו לנוגעים בדבר כחודש לפני מועד הביקור. או אז הודיענו מר בקסטנסקי, מזכיר הפדרציה הציונית והמגבית המאוחדת בממלכה המאוחדת, שעל־פיו – כך “דוּברַרתי” – יישק דבר: ב־15 בדצמבר מתקיים הדינר המסורתי הגדול של המגבית (שמטעמים משפטיים עודנה למען “פלסטינה”, Joint Palestine Appeal), וכל אדירי־ההון וראשי־הקהל הוזמנו אליו. להתיק סעודה זו לפנים או לאחור, בשבוע או ביום, פסק בקסטנסקי, אין כל אפשרות. אם נתעקש ונקיים בו בערב את ה־Dinner לבעל ה“נובל”, הוסיף, ייפגעו עד עומק־ליבם כל מי שייאלצו להיעדר ממנו בשל סעודת המגבית, או שיעדיפו את ה“נובל” ויפגעו פגיעה אנושה במגבית. אכן, דילמה של ממש. כשאמרנו, שטיעון זה מוליך למסקנה אחת ויחידה, שאת ביקורו של עגנון בלונדון יש לבטל – נענינו במלמולים דו־משמעיים.

ואנחנו, שתמימים היינו, לא פיקפקנו לרגע שבסופו של דבר יבוא הכל על מקומו בשלום. כלום יש לישראל בשעה זו חג גדול מהענקת ה“נובל” לגאון הספרות העברית בדורנו?! כלום יש ביטוי קולע מטקס זה באקדמיה השוודית (הסבּרה!) לניצחונה ההיסטורי של התחייה העברית?! יהיה בסדר, גמרנו בדעתנו וחזרנו לעבודה.

אך בעוד אנו טורחים בהכנות, מרכיבים את רשימת המוזמנים (נכבדה, מאוזנת, מצומצמת, רב־צדדית, בחינת מועט המכיל את המרובה), מרכזים כל תרגום משל עגנון לאנגלית, ואלה אינם רבים, שהצלחנו לאתר ובצירוף חומר ביו־ביבליוגראפי מפיצים בין המוספים לספרות בעיתונות היומית והפריודית, ומכינים סדר־יום מדוקדק לאורח – מתרגשת פורענות שנייה על ראשנו.

בוקר אחד מטלפן למשרדי הרב הראשי לשעבר וחבר ועד הכבוד, ד"ר ישראל ברודי, ומציג שאלה: האם אני בטוח, שהמזון שיוגש ביוניברסיטי קולג' הוא אכן כשר?

די היה בשאלה כדי שאבין באיזו צרה אנחנו ואתכסה זיעה קרה. לשם הנימוס, כמנהג המקום, ניסח דבריו כשאלה, אך פסיקתו היא:

לא כשר!

הייתי כאיש נדהם. בפירוט רב סיפרתי שבדקנו את הדבר עם האחראים לכך באוניברסיטה ואלה הניחו את דעתנו. אחרי שהאזין לי באורך־רוח שב ופסק: עדות על כשרות יש רק אחת – כרטיס מטעם “ועדת הכשרות” על כל שולחן. באין עדות כזאת, הוסיף, ייאלץ להיעדר מהסעודה.

הרמז היה ברור, ואם אנו רוצים להמנע מכישלון מחפיר, עלינו לסלק ספק זה שהוטל בכשרות הארוע. מיד טלפנתי ל“ועדת הכשרות”, שלא הופתעה כלל מהתקשרותי, ומפיה שמעתי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: סידורינו אנו בטלים ומבוטלים. רק אם מי שבידיו כתב־סמכות מידי ועדת הכשרות יקבל עליו את ה“קייטרינג” ולא ייגע בכלי מטבחה של האוניברסיטה, אלא יביא את כליו ואת צוות־עובדיו, תקבל הסעודה הכשר, שיאפשר גם לשומרי כשרות להשתתף בה.

לא אפרט כל מה שעבר עלינו עד שברגע האחרון ממש מצאנו “קֵייטֶרר” כשר למהדרין, ואסתפק בשורה התחתונה: בסופו של דבר היה הכל מתוקן, ואפילו הרב הראשי ד“ר יעקובוביץ וד”ר ברודי השתתפו בלי חשש בסעודת־הכבוד לש"י עגנון, שאף הוא, כידוע וכמפורסם וכפי שהינחונו המברקים מירושלים – היה שומר מצוות.

בזה הקדמתי את המאוחר, ולכן אחזור להכנות לקבלת־פני האורח הדגול. בדרך הטבע, ביקשנו לשכן את הפמלייה באחד המהוללים שבמלונות לונדון, אך ברגע שהוספנו תנאי, שמזונו של האורח יהיה בהתאם לכללי “ועדת הכשרות” הנ"ל, דחו כולם, חד וחלק, את הכבוד.

ובכן, איך מזווגים מתן כבוד לאורחנו עם שמירת הכשרות? אני, שאיני מקפיד לא על זה ולא על זה, נועצתי בזיקני השגרירות, דיפלומטים עתירי־ניסיון. בשולי סוּוִיס קוֹטֶג', בצפון־מערב העיר, איזור שמתגוררים בו רבים מיהודי לונדון, כמו גם אנשי השגרירות, ישנו מלון חדש ונאה, “קְלַייב הוטל”, המקובל על יקירי ישראל ואלופיה. בעל המלון בכבודו ובעצמו, הוא ואותו “קייטרר” מהדר־במצוות שבחרנו, ידאגו לכך, ששלוש פעמים ביום יונח על שולחנם של האורח ופמלייתו אוכל יהודי כשר למהדרין.

בסדר?! עוד לא! הפדרציה הציונית, הוברר לנו, לא ויתרה בעניין מועד הדינר שלה. יתר על כן, ראשיה גמרו כנראה אומר “לנקום” גם באורח עצמו. בבריטניה, מסתבר, אין “המזרחי” (המפד"ל) מאוגד בפדרציה, ומשותפת לכולם רק המגבית. לפיכך, הוטל על השגרירות (עלי) לראות לכך, ששום ציבור יהודי לא ייפגע וכל מנהיג בעמו לא יופלה לרעה.

אנשי “ברית עברית עולמית”, למשל, אמרנו בליבנו, ודאי ירצו לכרוך את שמם בקבלת־פנים גדולה לשוחרי שפת עבר באלביון. עד לרגע האחרון ממש לא הצלחנו לברר מה באמת עתידה ברית זו לעשות. יפה יהיה, למשל, אמרנו עוד בליבנו, אם כל תלמידי בתי־הספר היהודיים במטרופולין הגדולה ייפגשו עם גדול סופרינו, אבל גם כוונה טובה זו התנפצה אל סלע־המחלוקת עתיק־היומין, איזה בית־ספר יהיה המארח ואילו בתי־ספר ייאותו להתארח אצלו, ותחת גגו של איזה אירגון־חינוך יתנהל הכנס. אילו האזין עגנון לשיג ולשיח, היה עושה ממנו סיפור מצחיק־עצוב. אני נושך את לשוני, מסתפק במה שכבר סיפרתי: מוסד לא ויתר למוסד ומנהיג למנהיג, והואיל והיתרו בנו שנית לחוס על בריאות אורחנו הקשיש, לא הסכמנו להריצו ממוסד למוסד וממחנה למחנה וכך ירד מהפרק הרעיון כולו. היה זה עוד לקח מאלף, לקח מר.

הנה כך הגענו סוף־סוף לרגע המיוחל, שבו עמדו רגלינו בנמל התעופה היתרו, מקבלים את פני ש“י עגנון ומוליכים אותו אחר כבוד לאולם האח”מים, המוזמנים הרבים נדחקים אליו ולוחצים את ידיו, ורק חברי ואני מבחינים היטב בנעדרים – ראשי הפדרציה הציונית… סטודנטים² יהודים הניפו כרזות ברוך הבא, עיתונאים שאלו מה ששואלים עיתונאים, צלמים צילמו פנים ואחור, ובכלל – היה נחמד.

בתום הברוך־הבא הסיע הציר ישעיהו ענוג את ש“י עגנון ורעייתו במכוניתו, ואני את ארבעת צעירי הפמליה במכוניתי. בלונדון לא הייתי אז אלא כארבעה חודשים ואת דרכיה הנפתלות של המטרופולין טרם היכרתי, ועד מהרה ירטה הדרך לנגדי. נסעתי ונסעתי, הימנתי, השמאלתי, והואיל ונחפזתי להגיע ראשון ל”קלַייב", נתארכה הדרך בלי־סוף. מה אומר ומה אדבר, באורח פלא התגלה פתאום המלון, אך את אורחנו הדגול מצאנו במעילו ובערדליו, יושב לא כמי שהגיע לפני שעה ארוכה אלא כמי שמתעתד לצאת בכל רגע למקום אחר.

רק אז קשרנו שיחה ראשונה. היום, אחרי כל אותן שיחות נפלאות שזכיתי להן בשבעת ימי הביקור, מודה אני: דבריו הביכוני מאוד. המבט התועה בעיניו ברידתו בכבש המטוס, היה בינתיים למורת־רוח מפורשת: בשטוקהולם הועמדה לרשותו ה“סוויטה” המלכותית במפואר שבמלונות העיר, אמר, ואילו כאן – הכל אינו לרוחו. החדר צר מדי, מיטתו קשה מדי, הנוף הנשקף מחלונו – אכן, לא “הַייד פארק” מחלון ה“דוֹרצֶ’סטר”, אלא שולי “פְּרִימרוֹז הִיל” באמצע דצמבר – מַשמים.

“רואה אתה, אפילו את הערדליים לא חלצתי.”

ובאמת, ישיבתו זו במעילו ובערדליו היתה כמין מחאה נעלבת. בניסיון לרצותו, סיפרתי כמה טרחנו לכבודו, כמה רצינו לשכנו במכובד שבמלונות המטרופולין, אף שכרנו לימוזינה מסוג “אוֹסטין פְּרינסֶס” שתעמוד כל השבוע לשירותו, אלא שחזקה עלינו הנחיית משרד החוץ בירושלים שהכַּשרות מכרעת, ולפיכך בחרנו במלון נאה ומכובד זה, שבעליו ידאג לו אישית למזון כשר למהדרין.

הסברי זה לא הפיסו, אלא אדרבה – הכעיסו עוד יותר. מי בלבל את ראשנו בכל הסיפורים האלה. בכלל, אמר, אינו אוכל אלא כזית, והיה מסתפק באוכל צמחוני. כל דיקדוקי־הכשרות האלה אינם לרוחו.

עכשיו השתלט עלי השובב שבי, ובלי־חיוך הצהרתי: אם הוטעינו, ושאלת הכשרות אינה מכשול, אני מטלפן לאחד המלונות ידועי־השם, שוכר חדרים, ועוד לפני שחולץ אדון עגנון את ערדליו – אנחנו שם.

או־אז איתרתי בבירור את הנצנוץ הקונדסי הקל, שעתיד היה להיראות שוב ושוב בעיניו של האיש, ששהייתי במחיצתו היא מן היקרים בזכרונות השנתיים המרתקות בלונדון.

“יודע אני בך, שלא תיקח אותי לשום מלון אחר, וכולנו גם עייפים מהדרך,” אמר, ולחיזוק פנה אל הגברת עגנון (אסתרליין), אל בתו אמונה ואל חתנו מר ירון, כאילו רק בהחלטתם תלוי הכל.

במהלך השבוע שב אמנם וסיפר לרעייתי ולי אילו חדרים גדולים ונאים הועמדו לרשותם באותה סוויטה מלכותית בשטוקהולם, אף הוסיף שהבריות היו נעצרים ברחוב ומצביעים עליו, “הנה בעל ה’נובל'!”, גם לא שכח להפליג בשבחי מר גבריאל גבריאלי, איש שגרירות ישראל בשטוקהולם, שבחים שמתוכם השתמע כמה רחוק אני ממדרגתו. לעניין החדר ב“קלייב” לא חזר עוד. עד היום איני יודע עד כמה אמר כל זאת ברצינות גמורה ועד כמה היה כל זה רק מישחק עוקצני ומשעשע, שחזר ונשנה גם בעניינים אחרים.

באותו ערב ראשון, לפני שנפרדתי ממנו, שאל עגנון ריתורית – אולי כמחווה של פיוס – אם ראיתי כבר את ה“נובל” (כך כינה את הפרס ואת מדליית הזהב שבצידו).

בעווית־שפתיים, משיכת־כתפיים ופשיטת שתי ידי, אמרתי:

איך ומתי ראיתי אני “נובל”?

בבוקר, הבטיח, אראה לך.

ב

פתח דייכסיל ואמר, רבותי קראתם לי ואבוא. אך מי אני כי

אחווה דעתי בדבר נשגב כזה. לבשתי ולחרפתי שמתי את

כל מעייני רק בלשונות

זרות, בפולנית ובגרמנית וברומית ובצרפתית וברוטנית,

ואם תמצאו לומר גם בשפת

בריטניה האדירה, ארץ אשר בצדק יאמר עליה אשר השמש

לא תשקע בה לעולם, ארץ

אשר יושביה יאכלו חדש כל ימות השנה, ארץ אשר אמרה

לתת למנהיגנו הגדול

תיאודור הרצל את אוגנדה שבעטיים של אוסישקין וחבריו

גבורי קראקוב אנחנו

נודדים עוד בגויים…

בנערינו ובזקנינו

סעודת הכבוד ביוּניבֶרסיטי קוֹלג' היתה כמו שביקשנו שתהיה. היטב ידענו, שבשל מגבלות קשות, לא יישא הארוע אופי של מפגש רוחני אמיתי. לקוראי אנגלית היתה יצירתו של עגנון כספר החתום, וגם המעט שתורגם לא היה בו כדי להטעים את קוראיו בטעמים שממלאים אותנו לשונו, הרמזים האסוציאטיביים המוצנעים בצירופיה, חוכמתו הדקה, שאף היא כולה ביד לשונו. היה בידי תרגום של “בדמי ימיה”, שלמיטב הכרתי צריך “לעבוד” על הקורא בכל תרגום, ונתתיו לפיטר הול (לימים יורשו של לורנס אוליבייה בראש ה“נשונאל תיאטר”), חבר ועד הכבוד. תגובתו האדיבה לא הותירה ספק – סיפור נפלא זה, ממיטבו של עגנון, לא “הגיע”. היתה גם מיגבלת־תקשורת. הואיל ועגנון לא שמע אנגלית, הצטמצמה ביותר האפשרות לשיחה ולמגע בלתי־אמצעי בין המוזמנים לבין האורח.

על־כורחי הרהרתי בנאומו זה של דייכסיל, תוהה מה עובר בראשו של עגנון בשעה שהוא יושב במרכזו של שולחן־הכבוד ומאזין לנאומיהם הנמלצים של כל אותם נכבדים, שספק אם קראו אפילו אחד מספריו. היום אני סבור, שהיה נרעש מאוד מהמעמד. ודאי, אילו גם היתה תרבות זו קרובה יותר לליבו, היה מבחין יותר באישים שהתכנסו לכבודו, החל בשרת התרבות, ראש המועצה הבריטית, העורך הראשי של ה“טיימס” ועורכי הספרות בעיתונים הגדולים, וכלה בחבורה נכבדה של סופרים יהודיים, מיטב היוצרים בבריטניה של היום.

מה בדיוק נאמר בנאומים אין גם אני זוכר, ומה שנשמר בזכרוני – אינו חשוב. בכל־זאת, נשמעו כמה דברים, שאם לא נגעו נגיעה של ממש ביצירת עגנון³, העלו כמה משאלות הרוח היוצרת. הלורד אוואנס, ראש אגודת הידידות ישראל־בריטניה, פרופסור לספרות ובמשך שנים ראש יוניברסיטי קולג' (שנוסד ב־1828 ביוזמת אישים רבי־השפעה מהכיתות הלא־אנגליקניות), ייחד את הדיבור על מקום היהודים במאבק על שיחרור האוניברסיטאות ממרות הכנסיה האנגליקנית כחלק מהמאבק על חירות המחשבה והיצירה בכללה.

עיקרו של הערב לא היה גם בזה, כי אם בנוכחות ישראלית בתחום שונה מאלה ששומעים⁴ עליהם כל ימות השנה. ושמא – יסלח לי האלוהים – גם זה לא היה העיקר? עכשיו מותר כבר להודות: מכל הביקור שמור בלבי באמת לא הצד הציבורי – שחשיבותו במקומה מונחת – אלא אותם רגעים פרטיים במחיצת עגנון, תגובותיו, סיפוריו, התרשמויותיו. בשום פנים איני מעז לחקות את לשונו המיוחדת. כל שאני מביא בשמו כביכול, אינו אלא פרפרזה של דבריו.

*

כשנפרדנו בערב הראשון, הבטיח עגנון שאת ה“נובל” יראה לי בבוקר. ישבנו לשולחן המיוחד שנערך לפמליה, כלים מיוחדים ואוכל שהביא אותו יהודי שקיבל עליו את סעודת־הכבוד. כשראה את תכונת ה“קייטררס” סביבו, הגיב שוב ברוגז:

“ומי יאכל את כל האוכל הרב הזה? האם אי־אפשר למצוא איזו מסעדה צנועה, שאפשר יהיה לטעום בה משהו?!”

בכיכר לֶסטר, סמוך לפיקדילי, אמרתי, ישנה מסעדה צמחונית, “וֶוגָה”. לא יהודית, הוספתי, וכשרה ודאי אינה. לעגנון נראה הרעיון מאוד. בינתיים כבר הגיעה הלימוזינה השחורה. עשינו בה סיור ראשון בכרך ובצהריים ירדנו כולנו פתח “ווגה”, שכולה מתחת לפני האדמה והשבענו רעבוננו במיני ירקות ופירות שהמלצרים כיסו בהם את שולחננו. אל שולחן סמוך ישב בחור חובש כיפה עם חברתו. הראיתי עליו באצבע, כאומר: שומרי כשרות אוכלים פה.

תגובתו של עגנון, שמצב־רוחו היה מרומם ומזלגו שוטט בין מיני הירקות, הפירות הגבינות, היתה מפתיעה. אדון ברטוב, אמר, לך והזהר את הבחור מפני איסור מפורש של פת עכו"ם. ולחיזוק דבריו סיפר מעשה שהיה בו ובחברו הטוב בבוצ’אץ':

יום אחד קמנו שנינו ונסענו לברלין. בישיבתנו⁵ שם, קיבלתי אני מכתב מאבי, וחברי קיבל מכתב מאביו. אבי הביא במכתבו מה שאומר הרמב“ם בעניין איסור פת עכו”ם, ואבי חברי הביא במכתבו רמב“ם אחר בעניין איסור בת עכו”ם. והנה, סיים עגנון בחיוך דק ובלי “גזירה שווה”, אותו חבר העמיד לשיקצה אחת כמה וכמה ממזרים…

*

מפליאה תמונת לונדון שהיתה לעגנון בדמיונו, אף־על־פי שזה היה ביקורו הראשון בה. באוסטין פרינסס נסענו באחד מגשרי התימזה. שלט גדול על אחד הקירות מעבר לנהר, הכריז: “תה ויסוצקי”. מיד העיר: “פה ישב אחד העם” (שעבד אצל ויסוצקי – ח. ב.). בזכרוני היה שמור מה שקראתי על הקשר העמוק בין עגנון הצעיר לבין ברנר, שעמד על גדולתו ואף “טרח והוציא את ספרי הראשון והיה העקוב למישור.”⁶ העירותי, שגם ברנר ישב כאן. התכוונתי לומר, בלונדון.

לא כאן, מיהר עגנון לתקן אותי והצביע בכיוון לאיסט־אנד. אפילו ותיקי מטרופולין סגרירי זה אינם יודעים בין מערבם למזרחם, והוא – מימיו לא היה שם, אבל בראשו היתה תמונה: לא כאן, שם.

באיזה חוש לא־מובן, פשוט ראה היכן ווייטצ’אפל.

אגב הנסיעה בלימוזינה קלט בחריפות כל מה שנקרה בדרכנו. נסענו לאורך ווייטהול, בין כיכר טרַפלגר לווסטמינסטר, מכאן ומכאן בנייני המיניסטריונים האימפריאליים מן הימים שחלפו ואינם. כשעברה המכונית על פני ה־Cenotaph, מצבת־הזיכרון לחייל האלמוני, בנקודה שווייטהול נהפך לרחוב הפרלאמנט, התמתח נהגנו במושבו, גילה את ראשו וצימד את כובע־המיצחה האפור ללוח־לבו. אורחינו ישבו מאחור, ואני ליד הנהג. עגנון, שהבחין בהצדעה, ביקשני שאשאל אותו מדוע עשה מה שעשה.

“חברים רבים מדי איבדתי במלחמת העולם ובקוריאה, משאעבור באדישות על־פני ה’סֶנוֹטאף',” השיב הנהג.

מענהו זה הביא את עגנון לידי התרגשות עמוקה, ופעם ראשונה – אולי יחידה – ראיתי דמעות ניקוות בעיניו. זה, הוסיף ואמר, צריך לזכור. מכל הביקור בלונדון, את זה לא אשכח. אך לא הרחקנו משם הרבה והוא שב לאותה לשון שלעולם היא ספק רצינית ספק קונדסית:

“אדון ברטוב,” את שמי ביטא מלעילית ואפילו פעם אחת לא שכח להקדים לו אדון, “אינך מתיירא שמא אגנוב לך את כל הסיפורים?”

הוא “מתח” אותי, כמובן, ואולי לתקן איזה רושם, או משום שאמירה זו עצמה גררה אסוציאציה חדשה, שאל אם שמעתי את המעשה בהיינריך פון קלייסט ואיך כתב את הקומדיה “הכד השבור”. לא שמעת? ובכן, שמע: מעשה בשלושה מחברים גרמניים ידועי־שם (גם בשמות שני האחרים נקב, אבל בזכרוני לא השתמרו), שנָפשו באיזשהו כפר. יום אחד טיילו שניהם ברחוב ושוחחו בעניין זה, שעגנון הזכירו בבדיחות־הדעת, האם אפשרית בכלל “גניבת נושא ספרותי”. בעודם מתווכחים, קרבה לבאר־הכפר נערה ומילאה את כדה מים. הנה “נושא”, אמרו השלושה איש לרעהו: יכתוב איש־איש מאתנו יצירה כלשהי על נושא זה – הכד. והנה, שלוש היצירות שכתבו שונות בתכלית זו מזו – בצורתן, בתוכנן, בערכן – פון קלייסט כתב קומדיה, השני כתב שיר אלגי, השלישי סיפור טרגי.

“אל תדאג,” חתם עגנון בנמשל. “יש מספיק סיפורים לשנינו.”

*

הנהג השתקן ובעל־הנימוסין בבגד־השרד האפור המשיך לעניין את עגנון ובתיווכי חקר אותו על חייו, מוצאו, השקפותיו. פתאום פנה אלי ואמר לערך כך:

“איני יודע במה כוחך גדול. חבריך הסופרים באים אלי לירושלים ומביאים לי את סיפוריהם, ואני קורא. אתה לא באת, את סיפוריך לא הבאת ואיני יודע אם לפי כוחך הדבר. אבל שמע נא, אדון ברטוב, הנח לכל אותם לורדים ודיפלומטים ואדונים ואדוניות. הנה איש זה, המסיע אותנו בחוצות לונדון – סיפור יפה הוא. יודע אתה מה צרתה הגדולה של הספרות העברית? שנשארה דחוקה כולה מאחורי התנור של בית־המדרש. לא תבוא גאולה לסיפור העברי עד שלא ייכתב רומן, שאין בו אפילו יהודי אחד, שכל נפשותיו יהיו גויים כנהג זה. אם לפי כוחך הדבר, שב וכתוב.”

שמעתי ושתקתי. לא ידעתי אם הוא מלגלג שוב, או מדבר במלוא הרצינות, ועד עכשיו איני יודע להכריע. פעמים (גם על פי סימנים אחרים, בדבריו וביצירתו) נדמה לי כך, ופעמים – להיפך. איני יודע, משום שהערות־אגב שהשמיע על ספרות וסופרים נשמעו מעניינות גם מצד עצמן וגם היו כמין סדקים צרים שפתח לעולמו הפנימי העשיר והחיוני עדיין להפליא.

אנשים נוסעים עכשיו מארץ לארץ, אמר, נוסעים ואינם רואים. על אוסקר קוֹקוֹשקָה, הצייר, שמעת? בשנות שבתי בברלין היה ידידי הטוב. פעם אחת נסע אוסקר קוקושקה לספרד. הגיע לעיר אחת, טולידו, מצא בה מלון אחד, שכר לו במלון חדר אחד, שהיה בו חלון אחד, וכל ימי היותו בספרד לא יצא מאותו חדר. שאלוהו: בשביל זה צריך היית להרחיק עד ספרד? אלא שבלי לצאת מאותה עיר, מאותו מלון, מאותו חדר, מבעד לחלון האחד, ראה את ספרד יותר משרואים כל אותם תיירים המתרוצצים מעיר לעיר וממדינה למדינה ואינם מוצאים מנוח.

*

באופן דומה הגיב, ומתוך כעס, על מאמר באחד העיתונים, שנמתחה בו ביקורת על כך, שפרס נובל הוענק לסופר הכותב על “עולם אחר”, שכביכול אינו עולמה של הספרות הארצישראלית “האקטואלית”.

יודע אתה “אקטואלי” מהו, שאל וסיפר: שני חכמים טיילו בעיר היידלברג שבגרמניה ושוחחו בעניין זה. אמר האחד (איינשטיין, כמדומני): רואה אתה את צריח הכנסייה? רואה את השעון שבראשו? מחוגיו מורים את השעה השלישית. לפני שלוש מאות שנה, בשלוש, עמדו מחוגים אלה מלכת, ומאז לא זזו. אלא שתי פעמים ביממה מורים הם את השעה הנכונה. זאת “אקטואליות” בספרות.

כאן אחזור אל מה שפתחתי בו – השתלשלות הביקור בלונדון. כאן, מפני ששיחה מאלפת אחת ניהלנו במוצאי השבת בביתו של מר הארי לאנדי, מראשי “המזרחי”. לפני שאספר מה אמר שם על חידושי הספרות הארצישראלית הצעירה, אקדים ואספר איך הגיע עגנון לביתו של לאנדי ומה קרה שם בינו לבין אהרן ורגליס, המשורר ועורך הירחון היהודי היחיד בברית המועצות, “סאוועטיש היימלאנד”.

לביתו של מר הארי לאנדי הגענו באותו שלב, שהשגרירות (ואני בתוכה) השתדלה לצאת ידי חובת כולם – הפדרציה הציונית, הכשרות, “המזרחי”, ועל הכל האורח עצמו, שסבורים היינו שירצה להתפלל בשבת בבית־כנסת וקהל־המתפללים ירצה לכבדו. אין כל אפשרות להגיע בשבת ברגל ממלון “קלייב” לאחד מבתי־הכנסת המרכזיים בכרך ענק זה, ואפילו אפשר היה – לאיזה מהם?! התעוררו בעיות לוגיסטיות וריחפה עננת “איזון־הכיבודים”. עמית בכיר העלה רעיון, שאורחינו יעשו את השבת כולה בביתו המרווח של מר לאנדי בהַאמסטֶד גארדְן סַאבַּרבּ, שכונה הנושקת בהאמסטד, גוֹלדֶרס גרין והַייגֵייט, ומאוכלסת ביהודים אמידים – מרחק הליכת־שבת מתונה מבית־הכנסת האורתודוכסי המפואר, שהשכונה משתבחת בו.

משפחת לאנדי ראתה בכך כבוד גדול, ופינתה לאורחים את הקומה העליונה של ביתה, וגם הרב ד“ר ברודי עשה את השבת באותה שכונה, הכל כדי שיוכל להתפלל יחד עם האורח. רק ש”י עגנון עצמו התקומם נגד כל הרעיון כולו, וכבר בשיחתנו הראשונה, כשסירב “לחלוץ את הערדליים”, סירב בתוקף לעשות את השבת בהאמסטד גארדן סאבארב. רק אחרי שידולים רבים, העמדתו על העלבון שיסב סירובו לכל הנוגעים בדבר וכן הפצרות בתו – נעתר, אבל ל“מלווה מלכה”, כלומר לקבלת־פנים גדולה בצאת השבת, לא הסכים בשום פנים. עיקר כעסו היה על חסות זו של עסקני־מפלגות על ביקורו. כך גם אמר: “אני את המזרחי שנאתי כבר לפני ארבעים שנה…” ובכל־זאת, בערב־שבת הסענו אותו ואת מרת עגנון לפתחו של בית לאנדי ונדברנו לשוב ולהיפגש במוצאיה.

בחלום הפרוע ביותר לא העלינו על הדעת, שבלונדון נטה ללון עוד אורח, אהרן ורגליס הנזכר לעיל, וכי איזשהו מתווך התקשר לפני כניסת השבת לבית לאנדי והשפיע על עגנון להפגש עם ורגליס במוצאיה. עד היום דעתי היא, שעל עגנון היה להימנע ממתן כבוד למי ששימש כלי־שרת בידי שלטון, שניתק את היחסים בין ברית המועצות לישראל, רדף את הלשון והספרות העברית ודיכא את התרבות היהודית בברית המועצות. ישעיהו ענוג ואני החשבנו זאת עד כדי כך, שנסענו להאמסטד גארדן סאבארב וכל הדרך חזרה מבית־הכנסת דיברנו על ליבו (בכנסת שקלנו על נסיעה זו בשאילתא של המפד"ל לשר החוץ על “חילול שבת בפרהסיה”), אך ללא הועיל. עגנון לא זז מדעתו, אף נעזר בדברי חכמים:

“לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידיו.”

ובכן, במוצאי אותה שבת ישבנו בבית לאנדי בחברת בעלי הבית ועוד כמה מנכבדי “המזרחי” בעיר, ובחדר סמוך התמשכה עדיין אותה שיחה מוזרה בין האורח מירושלים, שכל ימיו הארוכים ראה עצמו שר אוצר של חוכמות ישראל, יורש ויוצר, ומולו האורח ממוסקבה, שהגם שהוא כותב יהודית ועורך כתב־עת ביהודית, הוא שלוחו ודברו של משטר, שכל היקר לעגנון⁷ הוא לדידו “ריאקציוני” ואחת דתו לעבור מן העולם, אם ב“פרוצס היסטורי” אם בחיסולו.

ימי מחצית דצמבר קצרים בלונדון, והשבת יצאה כבר מזמן. איך ומתי הסתלק ורגליס לא ראינו, אבל שהשיחה הסתיימה ראינו כשנכנס עגנון לחדר־האורחים, נראה מרוגש ולחייו סמוקות, כמו מן המאמץ. כחוזר לשיחתנו הקשה לפני־הצהריים, אמר שאינו מצטער על השיחה, אף ששמח היה יותר אילו נתקיימה בירושלים. אילו לא דחה ר' יהושע בן פרחיה “בשתי ידיו” לאותו אדם, שב ואמר, אפשר וכל תולדות ישראל ותולדות העולם היו לובשות פנים אחרות.

אמרתי לוורגליס, סיפר עוד, בוא אלי לירושלים. אף־על־פי שאסתרליין חולה ומיום שבא אותו פקיד של משרד החוץ וסיפר לי על ה“נובל”, אין לי רגע מנוחה ולא כתבתי מלה אחת – אם תבוא, תהיה אצלי אורח חשוב. אשפות לך קומקום של קפה, בעצמי אכין לך פת־ערבית (א ווֶעטשֶערֶע, אמר), אקח אותך לטייל בארץ, לבאר־שבע, לצפת, אבל כל זה רק בתנאי אחד – שתבוא רק אתה עצמך, כאדם, כסופר, לא כפוליטיקאי. תבוא, אמרתי לו, תעבור מרחוב לרחוב, מבית לבית, תדפוק על כל דלת, תראה איך חיים יהודים בארץ־ישראל…

מרוגש היה, והאורחים שנתכנסו בבית היו עליו לטורח. עברנו לחדר קטן, שתינו תה ושעה ארוכה סיפר לי מה דיברו ביניהם, הוא וורגליס. כבר אמרתי, שלדעתי לא צריך היה להיפגש עמו כלל, ופתאום נכנסה איזו רישעות לליבי ובשל הטינה שהיתה בי על שהבוקר לא שעה לעצתנו, היתממתי ושאלתי אם קרא מה שכתב השבת משה שמיר (ב“ספרא וסייפא”, אז המוסף לספרות של “מעריב”) על טכס ה“נובל”. היטב ידעתי, שלא יכול היה לקרוא, שכן עיתוני יום ו' של ישראל מגיעים לדוכני לונדון רק בשבת, ואני עצמי לא קראתי את העיתון אלא קצת לפני בואי אליו. הוא הסתקרן מאוד, ואותי דחף השד, וכיוון שהפציר בי סיפרתי לו, שלפי הבנתי כותב שמיר שבנאום ה“נובל” בשטוקהולם נעצר עגנון ברמב"ם ולא הזכיר את יצירת כל הדורות הארוכים שלאחריו, כלומר גם לא את הספרות העברית החדשה עד לדורנו זה בישראל.

כפי ששיערתי, חרה לו הדבר מאוד. שעה ארוכה ישב וסיפר סיפור בתוך סיפור, ורק חבל שלא הקלטתי או לא רשמתי מיד את דבריו, ולמעלה מכוחי להביאם כלשונם.

הספרות הצעירה! – חזר בניגון אירוני – מה חידשה לנו הספרות הצעירה?! הנה, בשנה פלונית, כשיצא התרגום הגרמני של והיה העקוב למישור, עשה הספר רעש גדול. ישבתי אז בברלין ובאו אלי מן הקינוֹפִילם והציעו לי כך וכך מרְקים, ממון רב, ובלבד שאתיר להם לעשות ממנו פילם. ראו שסירבתי, שלחו אלי אַקטריסוֹת יפהפיות, והיו להן רגליים, או איזה רגליים היו להן… ובכן, באה הסיפרות הצעירה וחידשה, מה חידשה – רגליים…

יסלחו חברי הסופרים המצוינים, שעגנון הרבה להזכירם ולמנות את שבחיהם. כל זה אינו ממין העניין, כמו גם הערותיו השנונות על אישים שונים, בכללם על בובר, “שכתב על החסידות בשביל הגויים”. רק על אמירה אחת שלו איני יכול לוותר. שאלתיו אם קרא את סיפורי באשביס־זינגר ומה דעתו עליהם. את דעתו לא אמר, אבל זו היתה תשובתו:

“אמר לי אהרן אפלפלד: ‘איך האב נישט ליעב זיינע ממזר’ישע שטיק’.” ובעברית: אינני אוהב את הקונצים הממזריים שלו.

אגב, אז גם חזר וחקר את אשתי כדי לראות אם אכן ילידת בוצ’אץ' היא, כפי ששחה לו, ומה באמת היא זוכרת, וטעמו עמו:

מיום שקיבל עגנון את הנובל – כל העולם מבוצ’אץ'!..

*

לא שיחתו של עגנון עם ורגליס מעניינת אותי, כי אם מה שסיפר עליה. כבר באותו ערב עצמו הבחנתי בהבדלים בין גירסתו לבין מה שסיפרה אחייניתו, שהאזינה לשיחה. על־פי גירסתה, עגנון דיבר רוב הזמן, ואילו על־פי עגנון עצמו – ורגליס הוא שדיבר. אם כך ואם כך, מעניין רק עגנון.

ורגליס, כך סיפר, אמר לו שבאוקראינה הוא נחשב לסופר לאומי, אחד מגדולי סופריה בימינו, ממשיך מסורתם של הריאליסטים הגדולים, טולסטוי ודוסטוייבסקי (!), הצייר הגדול של החיים בריפובליקה המערב־אוקראינית (קרי, גאליציה המזרחית שסופחה לברית המועצות, – ח. ב.). במיוחד, הדגיש, ביקש ורגליס לספר לו באיזו התלהבות דיברו שולוחוב וסופרים אחרים על יצירתו ועל הצורך להריקה לרוסית…

על דברים אלה חזר עגנון ברצינות תמוהה. הוא לא זלזל במחמאות אלה ולא פיקפק בכנותן ובמניעיהן. עוד לפני־כן סיפר, שישראלית חשובה אחת, שביקרה אצל ורגליס במערכת עיתונו במוסקבה, ראתה את תמונתו (של עגנון) על שולחנו. ועוד סיפר, שמיד בהתפרסם דבר ה“נובל”, קיבל מברק־ברכה ארוך מוורגליס.

ועל אף אותה רצינות תמוהה, לא הרפתה ממני איזו הרגשה, שאותו ניצוץ קונדסי ניצת שוב בעיניו. ורגליס הזמינני – סיפר – להתארח אצלו במוסקבה. אמרתי לו: ביקשוני ללכת לאמריקה ולקבל שם דוקטור לשם כבוד משש אוניברסיטאות, ואף על פי שבאמריקה יכול אני להכנס לבית־כנסת וללמוד דף גמרא, לא נסעתי…

ואז באה אותה הצעה־שכנגד של עגנון לוורגליס, שיבוא אליו לירושלים, אבל לא כ“פוליטיקאי”. בגילי, השיב ורגליס, כבר מאוחר להפריד את הספרות מהפוליטיקה. עם זאת, התוודה, עולה בי יותר מפעם הרצון להסתלק מהעסקנות ולהקדיש את כל זמני לכתיבת שירים.

על כך השיב לו עגנון בשני סיפורים, המלמדים כמה עמוקה היתה חכמתו וכמה לא הלך שולל אחר דברי־החנופה:

שואל המדרש – סיפר לוורגליס – מה עשה שאול המלך כל אותו הלילה שלפני הקרב על הגלבוע, כשכבר ידע שלמחר ניטלת מידיו המלכות? שואל ומשיב: ישב ותיקן תקנות לטובתן של ישראל.

ואם טרם הבין האורח ממוסקבה את מוסר־ההשכל, סיפר לו עגנון מעשה בבחור יהודי שנשלח לעבוד בצבא הצאר. יום אחד בא הבחור אל אמו ובישר לה שעלה בדרגה ומעתה הוא סמל. כששמעה זאת אמו, מיררה בבכי. אמר לה בנה, הלוא לשמוח את צריכה, למה את בוכה? אמרה לו: עכשיו שאתה סמל, תיהפך לאנטישמי…

*

שבעת הימים במחיצתו, באותה שעה זוהרת שהוענקה לו באחרית ימיו, ודווקא בכרך גדול זה שבחוץ־לארץ, הגיעו לסופם.

כך אני זוכר אותו, כשהוא נוטל קופסת־נעליים, פותח אותה מוציא מתוכה את המדליון שדיוקנו של אלפרד נובל טבוע בו, אות ההוקרה הנחשק ביותר עלי אדמות, מראה לי אותו בגאווה ילדותית, קובל על כך שהכל התעניינו רק בגודל הצ’ק ולא הביטו ב“נובל”…

כך אני זוכר אותו, אנו נוסעים באוסטין פרינסס השחורה, ועגנון מבקש לדעת מדוע הושבתי אותו מאחור, ואילו אני התרווחתי לי ליד הנהג, במושב שממנו רואים הכל…

וכך זוכר אני אותו, כשהוא שב ומזכיר לי, שלא שלחתי לו אפילו אחד מספרי, ולכן גם לא קרא בהם, גם לא באתי לבקרו בתלפיות, ששם היה מוזג לי כוסית משקה ומראה לי כמה כתבים מחכים אצלו לגאולתם שעה שכל העולם מטרידים אותו בגלל ה“נובל”, שב ומספר בדרכו איך ביקש לשמור בסוד את דבר הזכייה:

טילפן אלי פקיד אחד ממשרד החוץ ואמר, שהוא שמח לבשרני שזכיתי ב“נובל”. השבעתי אותו, שידיעה זו תישאר סוד כמוס בינינו, שכבר ראיתי איך מבטילים אותי מעבודתי ומריצים אותי ממקום למקום. לא יצאה שעה אחת והפקיד שב וטילפן ואמר, שחייב אני לקבל את הפרס, שאם לא כן תתקפח פרנסתו. כיוון שראיתי שכל פרנסתו תלויה בי, נכנעתי לו…

חשדתי בש“י עגנון, שגם בבקשו שאשלח לו ספר משלי הוא “מותח” אותי, ואע”פ שלא גליצאי אני ולא בן גליצאי, עשיתי מעשה גליצאי. היו לו כמה חפצים, שהתקשה לאורזם, ובכללם זוג נעלי “סאקסון” חדשות, שקנה ברחוב אוקספורד וכששאל היכן יארוז את הישנות, אמרתי לו: אשגר לך אותן לירושלים בדואר הדיפלומטי…

וכך גם עשיתי. לא דבר פשוט, לשלוח לש“י עגנון ספר שלך. שנה אחת קודם לפגישתנו יצא פצעי בגרות בספריה לעם של “עם עובד”, ותבניתו, בכריכה רכה, כאילו נבראה למילוי אחת מנעליו. ארזתי הכל היטב ושלחתי לו ב”דיפ".

בכ“ב אלול תשכ”ז כתב אלי מכתב יפה, ומתוכו למדתי שאת ספרי קרא, ומכאן שגם את הנעליים קיבל. בין השאר כתב:

סומך אני עליך שודאי שמעת שחולה אני ומטולטל הייתי מביתי ומוטרד באורחים ומכתבים וכל מיני דברים שבעולם, שלא היו לטובתי ואינם לטובתו של שום אדם, גלל כן לא הספקתי להודות לך על כל אשר עשית עמדי בלונדון.

אם ביום מן הימים אראה אותך אולי אוכל עוד לספר לך מקצת מן הדברים שארעוני. עכשיו עם צאת השנה אני מברך אותך ואת ביתך ואני מקוה שבמהרה בקרוב אראה אותך פנים אל פנים.

לא הודיתי לך בכתב על ספרך “פצעי בגרות”, אבל דיברתי בשבחו עם כל מכרי ואחד מהם, ד“ר לזר, הזכיר זה ב”מעריב". שמחה גדולה היתה לי עם קריאת ספרך. סצנות אחדות הרעישו את לבי כביום שראיתי תמונות של ברויגל..

*

בשובי לארץ, כבר היה חולה. בירושלים לא זכיתי לפוגשו אפילו פעם אחת.

רק ביום שהובא למנוחות בהר הזיתים עמדתי עם כל הקהל ברוח העזה, ירושלים בגבנו וכל המדבר, עד לים המלח, לפנינו.

11–18.12.1970