כבוד למלים הקלילות    🔗

הוי זהיר במלי היחס ובאותיות השקולות כנגדן.

כבוא השונמית לפני אלישע עמדה בפתח (מלכים ב' ד'), כלומר בחלל הקיר מתחת למשקוף; העומד על הפתח נמצא בחוץ או בפנים החדר הקרב לדלת:

“ועל פתח רעי ארבתי” (איוב ל"א ט'); “שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית” (מנחת י"א ז').

היושב לפתח – סמוך למפתן: "אשת כסילות הומיה… וישבה לפתח ביתה (משלי ט'); “לפתח חטאת רובץ” (בראשית ד').

הצפור תקנן באילן (ירמיה כ"ב), או בראשו, ורגע תתנודד על ראשו. המילדת קשרה חוט שני על יד זרח בן תמר (בראשית ל"ח); את בן האתון אוסרים לגפן (שם מ"ט), את הסוס קושרין לצדדי הקרון או לאחר הקרון (כלאים ט' ד'); “קושרין חבל בין קרני איל וקושרין מקל.. בראשו של חבל” (פרה ג' ג').

אם בבואנו לחקור את הצמח “נתחיל את הסתכלותנו מהשורש”, ז. א. מן השורש ומעלה, הרינו מתעלמים מחלק נכבד מאד; אכן, עלינו להתחיל בשורש, בקצהו התחתון (וסימנך: בגדול החל ובקטן כלה“, בראשית מ”ד). הננו רואים את השורש בתוך האדמה, ואת הקלח לא על פני האדמה" כי אם מעל לפני האדמה.

מפרץ עכו חודר אל השפלה לא “בשטח שבין ראש הכרמל ועד עכו”, אלא בשטח שבין ראש הכרמל ובין עכו, או: בשטח המשתרע מראש הכרמל עד עכו.

 

מלת היחס הנטפלת לפועל ולתואר    🔗

אל מלת היחס הנספחת אל הפועליפנה המסתכל בכוונה יתרה. מלה זו – או ההגה השקול כנגדה – חולקת לפועל משמע מיוחד שונה מאד לפעמים ממובנו הרגיל בהיותה נעדרת או בבוא מלת יחס אחרת במקומה:

“וישמע הכנעני… וילחם בישראל” (במדבר כ"א); “התיצבו וראו את ישועת ד‘… ד’ ילחם לכם” (שמות י"ד); "קח נא ברכה מאת עבדך" (מלכים ב' ה'); “קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה” (מלכים א' י"ז); “ולא יעזב את חסידיו לעולם נשמרו” (תהלים ל"ז); “איש מרעהו השמרו” (ירמיה ט'); “האיש אשר נמצא הגביע בידו” (בראשית מ"ד); “ויאמרו בני יסוף: לא ימָצא לנו ההר” (יהושע י"ז).

ואל התואר:

"טוב לי תורת פיך" (תהלים קי"ט); “אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו” (אסתר א'); “ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאד” (בראשית י"ג); "רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש" (קהלת ב'); “ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב” (בראשית י"ג); “כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך” (מות י"ח).

חשיבות יחידה במינה נודעת בעברית להגה היחה ל = אל. ודוקא היא נשכחת תדיר, עקב מחשבתנו המחונכת לועזית. נציג לדוגמה פסוק קל מן העתון: “אין המערכת אחראית בעד תוכן המודעות”. המשפט מובן ומתוקן, אפס כי לפי רוח שפתנו מוטב לאמר: אחראית לתוכן.

הבה נתבונן אל הגה היחס הנטפל אל התואר במקרים דומים לנדון:

“ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל” (בראשית ג'); “הוי גבורים לשתות יין ואנשי-חיל למסך שכר” (ישעיה ה'); "כי מרדכי היהודי משנה למלך… וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו (אסתר י'); “כל הכשר לדון כשר להעיד” (סנהדרין ל"ד); “קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד… מהיר לשמע וקשה לאבד זו חלק טוב” (אבות ה' י"א): "בן שלשים ל כח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה (שם כ"א).

מן הדוגמאות האלה נוכל להסיק: בהיות התכונה המסומנת בתואר מכוונת לענין מסוים או לדבר ידוע, יובע יחס זה בל. כלל זה כוחו יפה גם לבינוני הנגזר מפועל זקוק, כשהוא לעצמו, לסימני יחס אחרים: "נוקם ד' לצריו ונוטר הוא לאויביו (נחום א'); “אל נושא היית להם” (תהלים צ"ט); “כי בבלי דעת הכה את רעהו ולא שונא הוא לו מתמול שלשום” (יהושע כ').

וכן נוהגת הל אחרי שמות המספר הסוֹדרים: “ראשון הוא לכם לחדשי השנה” (שמות י"ב): “ויהי בשנת התשיעית למלכו… בעשור לחדש” (מלכים ב' כ"ה); "דברו אל זקני יהודה לאמר: למה תהיו אחרונים לרמאים (דמאי ג' ה') “לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת על השלחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה” (כתובות ח' ח').

 

ב. המכיל לגבי שטח    🔗

כל הנמצא או הנעשה בגבול שטח מסוים יושג כמוּכל בַּפְּנים המוגבל. לפיכך יחסו אל השטח כמוּכל לגבי המכיל ויסומן בב.

1. מקום: “וילן שם… וישכב במקום ההוא” (בראשית כ"ח); “ויוסף מלאך ד'… ויעמוד במקום צר” (במדבר כ"ב); “ולא היה יושב במקומו של הראשון, אלא יושב במקום הראוי לו” (סנהדרין ד' ד').

2. שדה, חלקה: “כי ימצא חלל… נופל בשדה” (דברים כ"א); “ויצאו לקראת יהוא וימצאוהו בחלקת נבות היזרעאלי” (מלכים ב' ט').

3. חוף, שפלה, מישור: “פנו וסעו לכם ובואו… בהר ובשפלה… ובחוף הים” (דברים א'); “חשבון וכל עריה אשר במישור” (יהושע י"ג); “ועבדי מלך ארם אמרו… נלחם אתם במישור אם לא נחזק מהם” (מלכים א' כ').

4. הר, גבעה, תל – סתם, ולא השיא בלבד: “ד' אלהים דבר אלינו בחורב… רב לכם שבת בהר הזה” (דברים א'); “ואם יחבאו בראש הכרמל משם אחפש ולקחתים” (עמוס ט'); “הלא דוד מסתתר בגבעת החכילה” (שמואל א' כ"ו); “שיירא שחנת בתל שהוא גבוה עשרה” (ירושלמי עירובין א' י“ט ע”ג).

5. דרך, מסילה, משעול, שביל, נתיב: “ותרא האתון את מלאך ד' נצב בדרך… ויעמוד מלאך ד' במשעול הכרמים” (במדבר כ"ב); “ויאמרו בני ישראל: במסלה נעלה” (שם כ'); “מצא… גוזלות מקושרין… בשבילין שבשדות” (בבא מציעה ב' ג'); “הדריכני ב נתיב מצותיך” (תהלים קי"ט).

6. וטיפוסי – גבול בשני משמעיו. כל הסמוך אל הקו שמבדיל בין שתי רשויות או מדינות נמצא על הגבול: “ויאמר ד' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום” (במדבר כ'); “היה לה [לערוגה] גבול גבוה טפח זורעים בתוכה י”ג [זרעונים] שלשה על כל גבול וגבול ואחד באמצע" (כלאים ג' א'); ואילו הנעשה בחלקי השטח המוגבל או המדינה נמצא בגבול: “ויעל הארבה על כל מצרים וינח בכל גבול מצרים” (שמות י'); “זיתים יהיו לך בכל גבולך” (דברים כ"ח).

7. מגרש, איצטדיון. מובן, כי גם שני אלה תורת שטחים עליהם ובתי קיבול הם לכל החליפות המתחוללות בגבוליהם: במגרש לספורט תערכנה התחרויות למיניהן, בו יתאספו החברים, יִפָּקדו, ישחקו; בו יעמדו קהל הרואים, יתישבו, ימחאו כף, ירגזו. באיצטדיון תערך התעמלות כללית, בו יתחרו הרצים, בו ינצחו האמיצים ובו יריעו המסתכלים.

ולחובבי הפסוק המפורש: “אלה בני אביחיל… וישבו בגלעד… ובכל מגרשי שרון” (דברי הימים א' ה'); “ולבני אהרן הכהנים בשדי מגרש עריהם” (דברי הימים ב' ל"א); “היושב באיצטדיון הרי זה שופך דמים” (ירושלמי עבודה זרה א' מ' ע"א).

8. גורן: “וירא יושב הארץ… את האבל בגורן האטד” (בראשית ג'); “הנה אנכי מציג את גיזת הצמר בגורן” (שופטים ו').

על אחת כמה חל היחס הנדון על כל הנמצא בכלי נסיעה והובלה: “וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות אשר שלח פרעה” (בראשית מ"ו); “וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו” (שם מ"א); “היה יושב בספינה או בקרון או באסדא יכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים” (ברכות ד' ו'); “העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשרה” (סוכות ב' ג'); “בית הבנוי בספינה… אינו מיטמא בנגעים” (נגעים י"ב א').

 

בדרום – מדרום    🔗

כל נקודה עברית חדשה או צעירה בארץ, חיבה יתרה נודעת לה וצמאים אנו להכירה – לפחות מתוך קריאה – מכל הבחינות: מקומה לגבי הישובים הקרובים לה, גבהה מעל פני הים ואקלימה, מקורותיה לכלכלה ודרכי תחבורתה, תרכיב תושביה ומצבם החמרי והרוחני, תקוותיה לעתיד והתקדמותה מאז היוסדה. ומכל שכן בימים אלה, עת אבן מקיר תזעק: התגוננות, התבצרות והתלכדות. לכן נוקיר בעתונות כל כתבה המספקת צמאוננו זה במידת-מה.

רשימה מענינת מן הסוג הנדון הופיעה באחד מגליונות “אומר” על בת-ים, והיא מתוארת כנוף מקסים, שרבים נוהרים אליו כדי ליהנות מאויר החוף הגבוה ומן הרחיצה בים. נתבשרנו כי קיימים בה מפעלי-תעשיה חשובים, קופת חולים מסודרת; כי גם האנגלים מעריכים את חן המקום ויסדו שם קלוב לרחצה ולשחיה, אוהלים למחנות קיץ; והעיקר, הכל מנבאים לה עתיד טוב.

ברם חבל שלא הוגד כמה רחוקה נקודה זו בקילומטרים מחברותיה הקרובות ומתל-אביב. ולא עוד, אלא שאפילו מצבה לגבי יפו הסמוכה לה הוגדר בשתי אמרות סותרות זו את זו. הכותרת מכריזה: בת-ים, בדרום יפו; ואילו בגוף המאמר נאמר – וכולו אומר – כי היא משתרעת מדרום ליפו.

והרי בכגון זה מציינים הב והמ יחסי מקום כה שונים. דרום יפו = דרומה של יפו = חלקה הדרומי; בדרום יפו = בחלקה הדרומי, בתוך גבולותיה, בפנימה.

“האומר לחברו חצי שדה אני מוכר לך… חציה בדרום [חציה הדרומי] אני מוכר לך, נוטל חציה בדרום” (בבא בתרא ז' ד'); “האומר תרומת כרי זה בתוכו… בצפונו או בדרומו” [בחלק הכרי הפונה צפונה או דרומה] (תרומות ג' ה').

ואולם מ היחס = מן מביע רחיקה, פרידה, מן הדבר והלאה. מדרום יפו = מחוץ לעיר, מקצה גבולה הדרומי והלאה במגמה זו.

“ויעבר אברם בארץ ויעתק משם ההרה מקדם לבית-אל ויט אהלו בית-אל מים והעי מקדם” (בראשית י"ב).

בית-אל רחוקה כחמשים קילומטר מן הים, והעי – היושבת מדרום-מזרח לבית-אל – רחוקה קצת יותר משפת הים. והנה נטה אברהם אהלו בין שתי הערים האלה, ממזרח לבית-אל וממערב-צפון להעי; ולגבי האוהל: בית-אל מים, ממערב לו; והעיר מקדם, ממזרח לו.

“ויקם יהושע… לעלות העי ויבחר יהושע שלשים אלף איש… וילכו אל המארב וישבו בין בית-אל ובין העי מים [= ממערב] לעי… וכל עם המלחמה… עלו… ויחנו מצפון לעי והגיא ביניו ובין העי” (יהושע ח'). רש"י: “מיָם לעי – שהעי מקדם [ממזרח] לבית-אל ובית-אל מים לעי”.

ומכאן מוסר השכל: כל אחד מסמני היחס ב-כ-ל-ם רב תוכן הוא. אל תביט אל צורתו; אך הגה דל לפה ולאוזן ואות מסכנה לעין, אבל מביע הוא רעיון שלם לגבי המקום והזמן. איתן מושגו ולא ינוד מובנו, וחלילה להמירו בחברו.

 

במזרח – ממזרח    🔗

“אתמול ערך הצבא חיפוש בכפר אל-בורג' שבמזרח רם-אללה”.

מזרח רם-אללה הוא חלקו המזרחי, והוא בפנים העיר, אבל הכפר הנדון הוא מהלאה לעיר, מזרחה. ובכגון זה נאמר: בכפר בורג' ממזרח לרם-אללה.

מ' היס פירושו כאן מחוץ, ול' היחס = של; כלומר: הכפר הנמצא מחוץ למזרחה של רם-אללה. כמו:

“ויעל כבוד ד' מעל תוך העיר ויעמד על ההר מקדם לעיר” (יחזקאל י"א).

 

בַּמַקוֹם – על המקוֹם    🔗

"על כל המתקבלים לעבודה להמצא על המקום בזמן הבדיקה.

מקום יושג בעברית לא כשטח כי אם כחלל מוגבל לפחות מלמטה ומכל צדדיו, ולפיכך כל אשר בגבולות מרחב זה נמצא בו:

"במקום קדוש בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו'); “היטיבו דרכיכם… ואשַכּנה אתכם במקום הזה” (ירמיה ז');

“עוד ישמע במקום הזה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים… קול ששון וקול שמחה” (שם ל"ג).

בתנ"ך ובמשנה נמצא כמאה פעלים גוררים במקום, וביניהם מביעי מצב: שכב, ישב, עמד, שכן, נמצא, היה.

ואף בהיות מקום מציין אך שטח מסוים יֵחָשב התופס מקצת שטח זה כּמוּכל בתוכו, בו:

“כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה” (דברים י"א);

“ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא והיה במקום השחין שאת לבנה” (ויקרא י"ג);

“אין אדם נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה” (כתובות ב' י').

על המקום נמצא בתנ"ך אך פעמים אחדות, אולי בגלל הוראה מיוחדת:

“אַל תקרב הלום, של נעליך… כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא” (שמות ג').

לפי סדר הרעיונות בפסוק זה נראה כי אל הסנה שמתוכו קרא ד' אל אבי הנביאים – נאסר על משה לא רק לגשת, אלא אף לקרוב, ואפילו יחף; וכי את נעליו עליו לנשול מיד, אף אם לא יזוז, כי עומד הוא כברעל אדמת קודש, כלומר אצלה, על ידה, כגון: “ופרעה חולם והנה עומד על היאור” (בראשית מ"א); “ועוד מעט ואין רשעי והתבוננת על מקומו [על כולו] ואיננו” (תהלים ל"ז); “וגם כל העם הזה על מקומו (= אל מקומו) יבוא בשלום” (שמות י"ח).

 

בה… – ב…; לה… ל…    🔗

שאלה:

“בפסקי-דינים שניסחתי בימים האלה היה עלי לכתב: ‘בהתאם להחוזים הקיימים באגודות… חוזר הכסף להחבר התובע’, ופקפקתי בין להחוזים – לחוזים, להחבר, וכן רבים כגון אלה”.

תשובה:

בכלל נוהגת הלשון להשמיט את ה הידיעה אחרי ב-כ-ל: “כבהמה בבקעה” (ישעיה ס"ג); “לעני ולגר” (ויקרא י"ט). בבראשית א' לבד הושמטה ה זו 11 פעם: לרקיע, ליבשה, לאור, לחשך, בבהמה, וכו'. אמנם יש יוצאים מכלל זה, ביחוד בספרי התנ"ך המאוחרים: בהשמים, כהחלונות, בהדרך, כהחכם; אבל תשתמר בתלמוד ובמדרשים.

מה עדיף?

לא רק עדיף אלא חובה להחזיק בצורה המקוצרת משני טעמים: א) חסכון, ככל אשר תקשה הבעת הרעיון ותכבד הבנתו מצוה לקצר במלים באותיות ובתנועות; ב) והוא העיקר, תקנה פוניטית-היגיינית, האות ה מופקת בנשיפה מאומצת ובהצרת הגרון המסיבה חיכוך קל באבר הרך הזה; היא איפוא לטורח על המבטא, ובהתוַספה על יתר אותיות הגרון המיוחדות לשפות השמיות היא מסייעת ליגע את הגרגרת. לכן מצוה למעט בה ככל האפשר.

נטיה זו להפטר מן הה המעיקה על המבטא מתגלה בלשון בתופעות שונות:

בהפעיל ובהפעל:

מַפקיד = מהַפקד, יַפקיד = יהַפקיד, מופקד מהוּפקד, יוּפקד – יהוּפקד;

בנפעל: להָרג = להֵהָרג: בתלמוד נפוצה צרה זו מאד: ליבדק, לינשא, ליגזז, ליבטל;

אפס כי תקנה פוניטית זו טעונה בטוא ברור. במבטאנו המרושל אין השומע מבחין בין לְחוֹזים – לַחוֹזים, לְחבר – לֶחבר. אכן, על הרוב נשמיע אך למחצה גם את הה בלהחוזים ובלהחבר.

 

הגה יחס חלף מלת יחס    🔗

“במצרים נדרשו כל הזרים להרשם אצל המשטרה” = להרשם במשטרה.

"המעינות החמים הנובעים על החוף המזרחי של ים המלח = בחוף ים המלח מזרחה.

“סומאלי הבריטית על חוף מפרץ עדן גובלת עם חבש”. השטח הגובל כאילו פוגע או מתנגד בחברו. על כן: סומאי הבריטית בחוף מפרץ עדן גובלת בחבש.

“המפלגה אחראית על הכל” = אחראית לכל.

“האחראים בעד האסון שבא על צרפת” = האחרים לאסון שבא…

“האספה נתקיימה מקץ ששה חדשים אחרי התחלת הפעולה”.

לגבי הזמן יתואר כל מאורע כמוסב אל מאורע אחר המקובל כנקודת מוצא. לכן יסומן יחס זה בל:

“באחד לחודש [למולד] השני, בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים”; “בשנת שלוש לכורש”; “ותקח שרי… מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען”.

וכאן: מקץ ששה חדשים להתחלת הפעולה.

בכל"ם אחרי ו' החיבור

“ביהודה ושומרון” – הנסתפק בב אחת?

הבה נראה איך נוהג התנ"ך בכגון זה:

“בחריש ובקציר תשבות” (שמו י"ח); “ונחשב ללויים כתבואת גורן וכתבואת יקב” (במדבר י"ח); “ויקרא יהושע לכל ישראל, לזקניו ולראשיו ולשופטיו” (יהושע כ"ג); “ויבואו אנשים משכם, משילו ומשומרון” (ירמיה מ"א).

בכלל: בבוא אחת מאותיות בכל"ם להביע יחס משותף לחבורת שמות, דרכה להשָנות עם כל אחד מהם ליתר בהירות.

“המקבל שדה מחברו… כשם שחולקים בתבואה כך חולקין בתבן ובקש, כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים” (בבא מציעא ט' א'); “המפקיד פירות אצל חברו הרי זה יוציא לו חסרונות לחטין ולאורז תשעה חצאי קביל לכור, לשעורין ולדוחן תשעה קבין לכור” (שם ג' ז').

אמנם, מרובים הפסוקים בתנ"ך, וביחוד בתלמודים, הנוטים מן הכלל הנדון; אבל נקל להבין כי בגלל בירור המושגים מוטב לחזור על סימן היחס, הנצמד אל גוף השם.

הילכך: ביהודה ובשומרון.

 

ו… – עם… – ב…    🔗

את מאכלינו נאכל בסעודות שונות או בה-בסעודה זה אחר זה או יחד, ויש נאכלים יחד שהם זקוקים זה לזה. את הבחינות האלה נביע:

א. בו, החיבור. ו זה איננו מחייב סמיכות בזמן אבל מתכוון לה לפעמים. “הנני מביא עליכם גוי… ואכל קצירך ולחמך… יאכל צאנך ובקרך… יאכל גפנך ותאנתך” (ירמיה ה' ט“ז-י”ז); “סולת ודבש ושמן אכלת ותיפי במאד מאד” (יחז' ט“ז י”ג); “שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה”.

ב. בעם: “פרדס רמונים עם פרי מגדים, כפרים עם נרדים… קנה וקנמון עם כל עצי לבונה, מוֹר ואהלות עם כל ראשי בשמים” (שה“ש ד' י”ג-י"ד); “אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי” (שם ה' א').

בכל אלה מסמן עם סמיכות במקום או בזמן או אף יחדנות. וכן: “רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר” (דברים י"ב). אבל היחדנות היא כאן כאילו שלא מדעת, כי אין שני המאכלים זקוקים זה לזה.

ג. בב. ואם בהיות שני מאכלים נאכלים יחד, כי משלימים הם זה את זה, והאחד נטפל לחברו כלפתן, יֵרָאה הטפל כאמצעי לאכילת העיקר, ויחס הפעולה אל האמצעי שבו היא נפעלת ומופקת יסומן בב. אשר יעדור במעדר, יחרוש בבקר, יקצור במעגל, יזרה ברחת – ילַפת את הפת בלפתן: “כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עכו”ם (עבודה זרה ל“ח ע”א); “כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל” (אבות ו' ד'); “הבוסר משהביא מים אוכל בו פיתו בשדה” (שבועות ד' ח'); “הנודד מן התבשיל… אסור בהיסטריות [דלועין קטנים] רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן” (נדרים מ"ט); “בבלאי טפשאי דאכלי לחמא בלחמא” (רש“י: “המלפתין פיתן בדייסא”, שם ע”); והרמב"ם: “אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש כל הפת אסורה… שמא יאכל בה בשר” (יד החזקה, הלכות מאכלות אסורות, ט' כ"ב).

ד. בעל. לכל אחד מסימני היחס בעברית מַשמָעים מספר, ומהם קרובים מאד זה לזה. לכן מפוקפק מובנם לפעמים ומטעה את דורשיו. וכן על. יש על = סמוך עליון: שלשה אנשים נצבים על אברהם היושב פתח האהל, אחר כך עומד אברהם על האורחים הנשענים תחת העץ, עבד אברהם עומד על הגמלים על העין, הכנעני יושב על הים; ועל = סמוך עם: “והקריב על זבח התודה חלות מצות… על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו” (ויקרא ז'); על = נוסף: “ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו… והוציא את כל הפר”. רש"י: “על ראשו ועל כרעיו כולן לשון תוספת הן, כמו מלבד”.

מובנים מתחרים אלה גרמו לחילוקי דעות בין חכמי התלמוד. “לא תשחט על חמץ דם זבחי” (שמות ל"ד)… אמר רש“ל: לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ… עמו בעזרה; ר' יוחנן אמר אע”פ שאין עמו בעזרה. רשב“ל סבר על בסמוך ור' יוחנן סבר לא בעינן על בסמוך” (פסחים ס“ג, ע”א ע"ב). זאת אומרת: רשב"ל מצמצם את המושג סמוך, ואילו ר' יוחנן מרחיבהו.

ורבי: “ונתת על המערכת לבונה זכה” (ויקרא כ"ד ז'). רבי אומר: על בסמוך… או אינו אלא על ממש? כשהוא אומר וסַכּוֹת על האחרון את הפרכת (שמות מ') הוי אומר על בסמוך (סוטה ל“ז ע”א). רש"י: “על כרחך לאו על ממש, דהא מחיצה הוא פרוכת, ולא היה סוכך” [הפרוכת לא היתה נוגעת בארון].

אבל יש מקיימים על ממש. “אמרו עליו על הלל שהיה כורכן [פסח מצה ומרור] בבת אחת ואוכלן, שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו. א”ר יוחנן: חולקין עליו חבריו על הלל, דתניא, יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן… תלמוד לומר: על מצות ומרורים יאכלוהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו" (פסחים קט“ו ע”א).

מן הקודם נופקת הלכה למעשה בשפת המאכל והמשתה. נאכל לחם בחמאה, אורז בחלב, באין סוכר נשתה תה בתאנים, קפה בחלב ויהי זה מועט דל; אבל נאכל דגים עם בשר, תאנים עם ענבים; יין נשתה בגזוז (מזוּג) ועם גזוז (זה אחר זה).

 

בעבור    🔗

1. חֵלף:

“על שלשה פשעי ישראל… על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים” (עמוס ב').

2. בגלל:

“ארורה האדמה בעבורך” (בראשית ג'); “לא אשחית בעבור העשרים” (שם י"ח); “למען ייטב לי בעבורך” (שם י"ב).

3. למען, לתכלית:

"אני שולח את כל מגפותי אל לבך… בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ (שמות ט').

“ואולם בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ” (שם).

 

בשביל    🔗

1. למען, לטובת…

“כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי”; “טרח בשביל אשתו ובניו”; “סיכך על גבי המטה בשביל הקטן”.

2. בזכות:

“כל העולם כולו ניזונים בשביל חנינא בני”.

3. כדי:

“נותנין תבשיל לתוך הבור בשביל שיהא שמור”; “עמד אברהם תחת העץ בשביל לשרת את אורחיו”.

 

בעד    🔗

1. חלף, תמורה:

“כל אשר לאיש יתן בעד נפשו”.

2. לטובת מי, לתכלית מה:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו (שמואל ב' י'); “ויבקש דוד את האלהים בעד הנער” (שם י"ב); “ויזעק שמואל אל ד' בעד ישראל” (שמואל א' ז'); “כי נביא הוא ויתפלל בעדך” (בראשית כ').

3. בפני מי:

“ויסגור ד' בעדו” [בעד נח מבחוץ] (בראשית ז'); “ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך” [מבפנים] (מלכים ב' ד'); “גדר בעדי ולא אצא” (איכה ג'); “ואתה ד' מגן בעדי” (תהלים ג').

4. דרך מה:

“וישקף אבימלך בעד החלון” (בראשית כ"ן); “ותורד מיכל את דוד בעד החלון” (שמואל א' י"ט); “ויפול אחזיהו בעד השבכה” (מלכים ב' א').

 

ל…    🔗

“חדרים מרוהטים… יושכרו באופן יומי או חדשי” –

תואר הפעל לזמן כגון אלה יסומן בתוספת ל אל מונחי הזמן: “לרגעים אשקנה” (ישעיה כ"ז); “שאין נוזרים לשעות” (נזיר א' ג'); “המשכיר בית לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר, השכיר לו לחדשים נתעברה למשכיר” (בבא מציעא ח' ח'); “השכיר לו את חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם של חודש בחודש בסלע לחודש” (שם ה' ב'); “המקבל שדה מחברו לשנים מועטות” (שם ט').

ובכן: חדרים מרוהטים ליום ולחודש.

 

ל… – אצל – עם… – את…    🔗

ל היחס, עצם הוראתו סמיכות ממשית: “לפתח חטאת רובץ”; “וישבה לפתח ביתה”. ומכאן שייכות מתכלית: מכסה לאהל, בתים לבדים, זר לשלחן. ומעתה יציים גם סמיכות מופשטת – קנין: “לי הכסף ולי הזהב” (חגי ב' ח'); עשו ליעקב: “יש לי רב יהי לך אשר לך” (בראשית ל"ג ט'); רועי גרר לרועי יצחק: "לנו המים" (שם כ"ו כ').

אצל מורה קרבת מקום או מציאות דבר ברשות מי, ותהי זו נרחבה מאד: “קחו את המנחה… ואכלוה… אצל המזבח” (ויקרא י' י"ב); “עשרה כדי שמן… יש לי אצלך”; נמצא כי אין אצלי מחייב קנין.

עם = את מסמנים קרבה יתרה: בו-בבנין, בו-במקום מוגבל, ואף על גופנו, בתיק או בבגד:

“גם תבן גם מספוא רב עמנו”; “תהום אמר לא בי הוא וים אמר אין עמדי” (איוב כ“ח י”ד); “אין מטלטלין את העור ביום טוב אלא אם כן יש עמו כזית בשר” [עמו = עליו]; “אשר ימצא [הגביע] אתו מעבדיך ומת” (בראשית מ"ד ט'); “ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם” (ד“ה ב' י”ג ח').

ובכן: קרבה אבל לא קנין דוקא.

לפיכך נאמר למשל: לי סכום-מה בּבנק; סוסי המשק אצלי; צידתך עמי, קחנה.

 

מן, מ… תחת ל…    🔗

“בשעת השפעת והמחלות הזהרו לשתות מים, שתו יינות…” (ממודעות היקבים הגדולים).

הכל יודעים כי מן, מ… מסמן ריחוק ואל, ל… – קירוב. לכן יאמר העברי: “להזהיר רשע מדרכו” (יחזקאל ג'); “ונשמת מכל דבר רע” (דברים כ"ג); “שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע” (ישעיה נ"ו).

או בשלילה: “כי הזהרתו צדיק לבלתי חטא” (יחזקאל ג'); “הזהרו שלא יטעה אתכם יצר הרע” (ספרי, עקב מ"ג).

ואם בשטף הדיבור תושמט המ לפעמים, הן לא יבוא הל להביע את ההפך: “השמרו לכם עלות בהר” (שמות י"ט); “בני הזהר עשות ספרים הרבה” (קהלת י"ב).

לפיכך: “הזהרו לשתות מים” פירושו: שתו מים, הרבו לשתות מים; בעוד המודיעים מתכוונים לאמר: הזהרו לבלתי שתות מים, הזהרו משתות מים, הזהרו מלשתות מים.

 

מ… מפני    🔗

בשנים האלה חודשה הצורה ביטח כדי לסמן הטחת פיצוי לזקנה, למות, לשרפה ולכל אסון ונזק למיניהם. אבל מה היא מלת היחס המקשרת פועל זה אל השמות האמורים?

בתנ"ך ובתלמודים נמצא בטח בקל, בהפעיל ובהופעל, והשמות הנגזים: בּטח, בּטחון, בִּטחה, מִבטח, בַּטוּחה, אבל אין אף דוגמה אחת ליחס מושג זה אל הסיבה המצריכה את הבּטחון. לכן נבקש יחס כעין זה במושגים דומים לנדון: הגן, הסתר, נצר; מחסה, מעוז וכו':

“מפני מה לא נתקדשו שערי ירושלים? מפני שמצורעין מגינין תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשים” (פסחים פ“ה ע”ב); “שמע ד' קולי… תסתירני מסוד מרעים, מרגשת פועלי און” (תהלים ס"ד); “אתה סתר לי, מצר תצרני” (שם ל"ב).

בכלל, כלפי המזיק יובע כל יחס הגנה והצלה במ או במפני:

“ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל” (יהושע ו'); “ומכסין פירות בכלים מפני הדלף” (ביצה ה' א'); “מעשה באנשי ירושלים שטמנו דבילתן במים מפני הסריקי” (מכשירין א' ו').

לפיכך נאמר: ביטח משריפה, מאסון; ביטוח מן הארבה ומן הבצורת. וכן בערבית: תאמין מן אלחריכ – ביטוח מן השריפה.

“האיטלקים מתבצרים נגד התקפת החבשים בדרום עדואה”.

כל הגנה למינה חותרת להיבדל מתוקף, לרחוק מצרה ומאימה; לכן יסומן יחס המתגונן והמגין והמגן אל האויב או אל הרעה – במ או במפני:

“תסתירני מסוד מרעים, מרגשת פועלי און” (תהלים ס"ד); “היית מחסה לי, מגדל עוז מפני אויב” (שם ס"א); “מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות… ואת המערות ואת המצדות” (שופטים ו'); “בוא בצור והטמן בעפר מפני חד ד' ומהדר גאונו” (ישעיה ב'); “אתה סתר לי מצרי” (תהלים ל"ב); “אחישה מפלט לי מרוח סועה, מסער” (שם נ"ה); “גם את [נינוה] תבקשי מעוז מאויב” (נחום ג'); “תנו לכם את ערי המלקט… והיו לכם למקלט מגואל הדם” (יהושע כ').

מכאן: “האיטלקים מתבצרים מהתקפת החבשים”.

 

מפני – בפני – לפני    🔗

“סוריה מתגוננת בפני ההצפה מיפאן”.

בפני מביע העזה, התקפה: “ויקם בּי כחשי, בְפָנַי יענה” (איוב ט"ז); “אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו” (בבא קמא ק“ז ע”א); “לא יתיצב איש בפניך” (דברים ז'); "לא יעמד איש מהם בפניך (יהושע י').

אולם הגן טעון מפני: “מצורעין מגינין תחתיהם [תחת כפות שערי העיר] בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים” (פסחים פ“ה ע”ב).

וכן המושגים הקרובים למגן: “כי היית מחסה לי, מגדל עוז מפני אויב” (תהלים ס"א); “וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר” (ישעיהו ד').

“דין הגנבים נתברר בפני שופט השלום מר ח…”

בפני פלוני = בנוכחותו, במעמדו, כשהוא עד סביל למעשה זולתו.

השליח לגט מעיד: בפני נכתב ובפני נחתם" (גיטין א' א'); “המקבל פירות לפקדון וראה שהם מרקיבים – מוכרן בפני בית דין”.

השביע התובע על העדים חוץ לבית דין… בפני בית דין.

לא כן בדין המוגש לדיין שידיננו כחוק. כאן השופט הוא הפועל והמפעיל; הכל מופנה אליו, לבינתו, לתורתו ולרדיפתו את הצדק; הכל נערך אליו, הכל מכוון אל פניו, ל פניו; הוא הדן והחוקר, המברר והמתווך: “הרוצח בבלי דעת יעמוד לפני העדה למשפט”; “אערכה לפניו משפט” (איוב כ"ג); “דע… לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון”; “ובא מעשה לפני חכמים”.

בפני = en presence, _________, in Anwesenheit;

לפני = devant, _____, vor.

 

בלי – מבלי    🔗

שני אלה נוהגים עתה בשפתנו באין כל הבדל. החנם נוסף כאן מ=מן? אכן, בכלל נזלזל במלי היחס ובדקויות הוראתן, בפרט בהגאים ב-כ-ל-מ, אולי מפני זעירותם שכאלו מפחיתה את ערכם לרעיון. כמעט לא נבחין בין על הדרך לבדרך; לשמאלי – משמאלי; לנגד – כנגד; בקש מ… – בקש את.

ואלם חשיבות יתרה נודעת להגאים מסכנים אלה, כי רב כוחם לקיצור, לריכוז ולדיוק. במבלי מוסיף המ מושג חדש בהציגו את ההעדר, השלילה כסיבה לפעולה או למצב:

“הצאן לא תרעו… ותפוצינה מבלי רועה ותהיינה לאכלה לכל חית השדה” (יחז/ ל"ד ג‘-ה’); “נדמו עמי מבלי הדעת, כי אתה הדעת מאסת” (הושע ד' ו').

לפנינו איפוא מ הסבה המציין את הגורם לתוצאה לתולדה, לנוֹפק.

“לא מרוּבּכם חשק ד' בכם… כי מאהבת ד' אתכם ומשָמרו את השבועה” (דברים ז' ז‘-ח’); משוד עניים, מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ד'" (תה' י"ב ו').

צריך להודות, כי לא תמיד יטעימו המפרשים את הסבה במבלי, וכי רק המעולים שבמעתיקי המקרא דקדקו בתרגומו. ברם יונתן מתרגם כל מאין במבלי (26 פעם):

“ותהיינה צאני לאכלה… מאין רועה” [מבלי פרנס] (יחזקאל ל"ד ח'); "אשים נהרות מדבר, תבאש דגתם מאין מים [מבלי מיא] (ישעיה נ' ').

ובכן נאמר למשל" בלי מים להשקאה אין לגדל ירקות בקיץ; נבלו הזרעים מבלי השקאה; אין אוּמן בלי אימון; מבלי אימון מתמיד לא התקדם האמן הצעיר; המשחה מיטיבה לנקות בלי הזיק; האומנם מתגוררים במחנה בלי המנות עם הפקידים?

ובכלל: בלי = אין;

מבלי = מאין.

 

על ידי – מ… ב…    🔗

בהשפעת הלעז חלקנו לעל-ידי מובנים רחוקים מאד ממשמעה הנכון.

“אור הלהבות נראה על-ידי אוירונינו החוזרים”.

מקום-הרואה הוא המוצא לראיה ויחס זה יסומן ב-מ או מן:

“שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם” (בראשית י"ג); “מרחוק ד' נראה לי” (ירמיה ל"א).

לכן: נראו מאוירונינו.

“עשרת אלפים לא”י נאספו על-ידי העדה האנגלית במצרים".

העדה האנגלית פעלה כאן לא כמתווכת, כאוספת מאחרים, אלא כתומכת, והסכום נאסף בתוכה. ובכן: בעֵדה האנגלית.

“התפוצצויות עזות נשמעו אמש על ידי תושבי החוף” – כאילו היו התושבים הגורמים לשמיעה.

“ההתפוצצות הורגשה גך על ידי הטייסים” – כאילו סייעו הטייסים להרגשה.

הקול והזעזוע הם הגורמים לשמיעה ולהרגשה. הגירויים מגיעים אל החושים, אלינו, ויחס זה יצוין בל:

“כנגע נראה לי בבית” (ויקרא י"ד); “ויהי כאשר נשמע לסנבלט” (נחמיה ז'); “תאוה נִהְיָה תערב לנפש” (משלי י"ג); "הרפה לה כי נפשה מרה לה (מלכים ב' ד').

וכן: נשמעה ההתפוצצות לתושבי החוף והורגשה לטייסים.

“במקומות אחדים בעיר נפצעו קשה 12 מאנשי היטלר על ידי בקבוקי חומצה הידרוכלורית שנזרקו בהם”.

ההיטלרים נפצעו על-ידי מתנגדיהם בבקבוקי-חומצה… יחס הפעולה אל הכלי שבו היא מופקת יובע אך ורק בב.

“וכל ההרים אשר במעדר יעדרון” (ישעיה ז'); “היתפאר הגרזן על החוצב בו” (שם י'); “כי במטה יחָבט קֶצַח, כַמוֹן בשבט” (שם כ"ח).

וכן בכל חבּלה למינה:

“שלוֹף חרבך ודקרני ה” (שמואל א' ל"א); "המכה את חברו בין באבן בין באגרוף (סנהדרין ט' א'); “כהן ששימש בטומאה… פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעדה ופוצעין את מוחו בגזירין” (שם פ"ב).

 

אחרי… – מקץ…    🔗

מורה להתעמלות ולשחיה מודיע כי “במשך חמשה שעורים יודעים לשחות”.

ברור כי האומן מתכוון להגיד שהתלמיד ידע לשחות לא במשך השעורים אלא אחריהם או תיכף להם, ואולי אף באחריתם, כלומר מקץ חמשה שעורים או לקץ השעור החמישי.

אחרי מסמן את הסדר למאורעות קרובים או סמוכים, אבל לאו דוקא תכופים: “ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם הנה ילדה מלכה” (בראשית כ"ב); "הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך (רות ב'), "ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיה… אחרי צאת יכניה… מירושלים (ירמיה כ"ט).

מקץ מציין תכיפות המעשה לזמן מסוים או למועד ידוע, אם לסופו ואם לתחלתו:

“ותקח שרי את הגר… מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען” (בראשית ט"ז); “ובהגיע תור נערה ונערה מקץ היות לה כדת הנשים” (אסתר ב'); “מקץ שבע שנים [=בתחלת השנה השביעית] תעשה שמטה” (דברים ט"ו); מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים" (ירמיה ל"ד).

לקץ פירושו, כנראה, עם תחלת הקץ או לפניו, כמו: לפנות ערב, לעת ערב, לעת צאת השואבות. “ושב מלך הצפון… ולקץ העתים שנים יבוא וא בחיל גדול” (דניאל י"א), “הבן בן אדם כי לעת קץ החזון” (שם ח'); “וּכעת צאת הקץ לימים שנים יצאו מעיו [ליהורם בן יהושפט]… וימת” (דברי הימים ב' כ"א).

 

שלא ל… – .לבלתי.    🔗

“איטליה משתדלת לא לבוא בסכסוך עם אנגליה. הצבא האיטלקי רכש רק את אותם המקומות אשר החבשים החליטו מראש לא להגן עליהם”.

לא לבוא היא התכלית ל“משתדלת” וכן לא להגן – ל“החליטו”. אפס כי בכגון אלה השלילה היא העיקר, המושג הדחוף, ובדין היא היא הזכאית לקבל את ל התכלית. כמה נוהג לבלתי בתנ"ך: “וד' התאנף בי… וישבע לבלתי עָברי את הירדן ולבלתי בוא אל הארץ הטובה” (דברים ד'); “וחזקתם מאד… לבלתי בוא בגויים האלה” (יהושע כ"ג).

על כל פנים זקוקה כאן השלילה למלה או להגה כדי לחברה אל הפועל הקודם לה. בתלמוד נוהג ש לצורך זה: “השוכר את הפועלים… מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן” (בבא מציעא ז' ב'); “בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו” (בבא בתרא א' א').

שלא ל… מצוי גם בתנ"ך בצורת אשר לא, אולם במקרה זה יופיע פועל התכלית לא במקור, כי אם בעתיד: “אני משביעך אשר לא תדבר אלי, רק אמת” (מלכים א' כ"ב). אשר לא תדבר = שלא לדבר = לבלתי דַברך; “לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד” (אסתר ב'). אשר לא תגיד = שלא להגיד = לבלתי הגד.

מכאן בפסוקים הנ"ל: “איטליה משתדלת שלא לבוא בסכסוך…” שלא לבוא = לבלתי בוא = אשר לא תבוא.

המקומות אשר החבשים החליטו מראש שלא להגן עליהם. שלא להגן = לבלתי הגן = אשר לא תגן.

 

הואיל – כיון; התחיל ב… מן    🔗

“כיון שאין להגשים את כל העונשין בבת אחת נוטה אנגליה להתחיל מהפסקת יחסי המסחר והכספים”.

כיון מביע, עיקר מובנו, תכיפות שני מעשים:

"כיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אור" (סוטה י“ג ע”א); “הים הזה הגלים שבתוכו מתגאין ועולין, כיון שכל אחד ואחד מהם מגיע לחול הוא נשבר וחוזר” (תנחומא ויקרא י"ז).

ואלו הואיל מציין תמיד יחס שני מעשים כתוצאה מסיבה: הואיל והוא נראה כתבנית הכרמים הרי זה כרם" (כלאים ה' א'); “הלך וישב לו [בעל החמור הרובץ תחת משאו], אמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק” (בבא מציעה ב' י').

ואף זאת: כיון גורר ש וגורם פעמים, כמו בפסוק הנ“ל, לשי”נים אחדים קרובים זה לזה. לכן נעדיף הואיל, לאמר: “הואיל ואין לבצע את כל העונשין…”

נביא הגולה מלמדנו להבדיל בין התחיל מ… להתחיל ב…: “עברו בעיר.. והַכּוּ, אל תחוס עינכם… וּממקדי תָחֵלו, ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית… ויצאו והכו בעיר” (יחזקאל ט' ה‘-ז’). כלומר, ההרג הוחל לא במקדש אלא מן הבית והלאה, בחצר. וההגיון עם הלשון: מ מוציא מכלל המעשה, אבל הב מסמן כאן את אשר בו נעשה המעשה ראשונה, וכן באחרונה: “ויחפש, בגדול החל ובקטן כילה” (בראשית מ“ד י”ב); “ויעש כזאת יחזקיהו… ובכל מעשה אשר החל… עשה והצליח” (דברי הימים ב' ל"א), ובפעלים הנרדפים: “פתח ב כד וסיים בחבית” (בבא קמא כ“ז ע”א). "מכה זו [אסכרה] מפני מה מתחלת בבני מעיין וגומרת בפה (שבת ל“ג ע”א).

לפיכך: אנגליה נוטה להתחיל בהפסקת יחסי המסחר…

 

מלת היחס משנה את מובניו של פועל    🔗

הבט ושים שכל – האין ההסתכלות מלאכה פשוטה וקלה לכל משכיל תמים החושים? ברם המדעים יעידו כי ההסתכלות טעונה הדרכה מעולה ואימון ממושך, וכי בטרם נתחנך לכוון דעתנו הננו כנטולי הרגשה לנגד עלילות הטבע. אלפי שנים גידלו עמי התרבות את ילדיהם, ואת נפש התינוק לא הכירו; דורות למאות טיפלו במטעים, עבדו בגן ובשדה, ואת הפרח ראו כענין לתפארת. בארצות הרבה רואה האכר את מעשי ידיו ניזוקים בראשית האביב מקח הלילה ומכפור הבוקר, והלא דוקא בלילות אלה יופיע הירח בכל הדרו, ובכן נראה בעליל, כי המאור הקטן הוא מקור הרעה. כי נשאר בן ארצנו, באיזו משתי הערים, אם בירושלים ואם בברלין, למשל, תרבה כמות הגשמים השנתית הממוצעת, יענה בהעוית ביטול: "איזו שאלה? ודאי בברלין! בטוח הוא במשפטו: בהרי יהודה ירדו הגשמים אך בעונה כבת חמשה חדשים, ואילו גרמניה נמטרת כל השנה.

אכן מרבית טעויותינו הן כאילו פרי הסתכלות ונסיון.

גם בדרכי הלשון הכל סומכים על נסיונם. ואמנם, רבה יכולת האדם לשפת מולדתו; אולם בעברית המחודשת, אשר עצומים מתחריה-צורריה במוחנו, נפרצת ההסתכלו ת ללא ראיה, וחובה להתבונן בה כדי לחקור לתיקונה.

בעולם המילול, כבטבע, עלולים אנו להתעלם מפרטים הנדמים כמה-בכך, אף על פי שפעמים הטפל הוא הקובע כאן את הוראת העיקר. מלת היחס, למשל, מה ערכה לעומת הפועל? והלא בהיטפלה אליו היא הקוצבת את משמעו מבין חליפות מובניו, כגון:

סיפרה האם את בנה = גזזה את שערו כמשפט; ספרה האם לבנה = הרצתה לפניו מעשה שהיה או שבָדאה; סיפרה האם עם בנה = שוחחו שניהם; “של בית רבן גמליאל התיר (ו) להם לספר [להגות, ללמוד] בחכמה יונית” (בבא קמא פ"ג); “וזאת עשו להם… בגשתם את קדש הקדשים” (במדבר ד' י"ט); “ערכו מגן וצנה וגשו למלחמה” (ירמיה מ"ו); “הנה ימים באים… ונגש חורש בקוצר” [גישה בלי כוונה] (עמוס ט'); “ויצא אליהם לוט… ויאמרו גש הלאה” (בראשית י"ט).

הגונים אשר מלי היחס ותואר הפועל חולקים כאן למובן הפעלים נחוצים כמעט כולם ללשון, ואם טרם החיינו אותם הוא שכאילו נעלמה מציאותם ממנו. הננו מרבים להסתפר, אפס כי לא יסַפרנו הספּר אלא יגזוז; ברם הגזיזה נטילת השער העודף היא הצד השלילי שבתספורת המכוונת בעיקר אל תקנת הקיים, תקנה הטעונה עין בוחנת ויד מאומנת. אכן בתקופת התלמוד היו נוהגים לספר ולא ויתרו גם על סיפור. מן נגש הצלנו רק נגש ל… בלבד, וכי נחפוץ להביע “בעטרעטען” נאמר במליצה: הציג כף רגלו על סף…; והלא נועיל גם מן העברית המַשוָה, כדי למלא את חסרון שפתנו.

 

בקש מן… – בקש את…    🔗

לבקש משמעים אחדים:

1. השתדל למצוא, חפּשׂ: “שוטטו בחוצות ירושלים… וּבקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט” (ירמיה ה).

2. שאוף לעשות מה: “וימהר יוסף… ויבקש לבכות” (בראשית מ"ג); וכן התאמץ להשיג מה: “בקש שלום ורדפהו” (תהלים ל"ד); “לב נבון יבקש דעת” (משלי ט"ו). מכאן המובן מרובה-הטעמים לבקש ד' – שאוף לדעת את ד‘, להכירו, למצוא את מקדשו ולשמוע תורתו, לחיות בחברת מקורביו, לשאול בעצתו מפי כהניו ונביאיו: "ובקשתם את ד’ ומצאת כי תדרשנו" (דברים ד'); “והיה כל מבקש ד' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה” (שמות ל"ג); “בקשו את ד'… בקשו צדק, בקשו ענוה” (צפניה ב'). בעת צרה ופגע היה הקדמון מבקש את ד' ודורשהו כדי לדעת את פשר הרעה ולשאול עצה לנגדה: “ויתרוצצו הבנים בקרבה ותלך לדרוש את ד'” (בראשית כ"ה); "ויהי רעב בימי דוד… ויבקש דוד את פני ד' ויאמר ד' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים (שמואל ב' כ"א).

יש להבחין בין מבקש ד' למבקש את ד': הראשן רעב לדבר ד' ולמצוותיו; בעוד השני, המתאווה קודם כל לבקר בבית ד‘, לראות את פני ד’, יוצא מעירו או גם מארצו, הלוך ושאול לעיר המקדש, הלוך ובקש את ד‘: "בימים ההם… יבואו בני ישראל ובני יהודה… את ד’ אלהיהם יבקשו, ציון ישאלו דרך, הֵנה פניהם" (ירמיה נ' ד‘-ה’); “ובאו עמים רבים… לבקש את ד' צבאות בירושלם” (זכריה ח'); “ונעו מיָם עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ד' ולא ימצאו” (עמוס ח').

3. בקש מ… שאול דבר מאת בעליו או דרוש מה מאת החייב, האחראי: “הכפירים שואגים לטרף לבקש מאל אָכלם” (תהלים ק"ד); “ואקא שם צום על הנהר אַהוָא… לפני אלהינו לבקש ממנו דרך ישרה” (עזרא ח' כ"א); “כי תבואו לראות פני – מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי” (ישעיה א').

בין גוני המובנים האלה, עם כל היותם קרובים זה לזה, ישנם שנים חלוקים מאד: בקש את פלוני כדי למצאו; בקש מפלוני טובה או חסד. בלשונות המערב יסומנו מושגים אלה בפעלים מיוחדים:

Suchen – bitten, _____ - ______, chercher – prier

אולם העברית המביעה אותם בו-בפעל נוהגת בהם כדרכה: היא קוצבת לכל מובן מלת יחס ההוגנת לו מבחינת ההגיון. בתלמודים ובמדרשים נשתמרה הבדלה זו בדיוק רב.

“בקשתי לי חבר ולא מצאתי” (מנחות י“ח ע”א); “לכהן שהיה לו עבד… יצא מן המדינה. הלך עבדו לבקשו בין הקברות… כהן אתה מבקש בביה”ק" (תנחומא וארא, בסוף ב'). “התובע לחברו נותן לו סלע… אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו” (בבא קמא צ' ע"א); “משה מבקש מן הקב”ה… ואומר לפניו… בבקשה ממך" (תנחומא פינחס כ').

כדאי לציין כי דוקא בתקופת המקרא המאוחרת, בימי מסכנוּת ללשון, השכילו המחברים לדייק בגונים הנדונים דקות להפליא, כמוכח מן הפסוקים הבאים המכילים כל אחד את שתי הצורות כאחת:

“בוֹשתי לשאול מן המלך חיל ופרשים… כי אמרנו… יד אלהינו על כל מבקשיו לטובה ועוזו ואפו על כל עוזביו ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת” (עזרא ח' כ“ב-כ”ג). ברור כי מבקשיו – דורשיו שהם צמאים לדברו ודבקים בו בניגוד לעוזביו; אבל ונבקשה מאלהינו – שאלנו ממנו, התפללנו לו.

בבוא בני מואב ועמון על יהושפט למלחמה קרא צום על כל העם. “ויקבצו יהודה לבקש מד' גם מכל ערי יהודה באו לבקש את ד'” (דברי הימים ב' כ'). החינם התחפלה פה מלת היחס אחרי בקש? אין דרכו של אדם – ושל סופר על אחת כמה – בחילוף כזה בו בפסוק, בלתי אם נתכוון לחַדש מה במובן הפועל. החזרה על הוא-היחס נדרשת כאן מצד אחד בריתמוס הטבעי, ומצד שני כדי להבליט את המחודש במשפט ההקבלה. כגון: “שִמחו באבימלך וישמח גם הוא בכם” (שופטים ט'); “מי יקום לי עם מרעים, מי יתיצב לי עם פועלי און” (תהלים צ"ד); “כרחם אב על בנים ריחם ד' על יראיו” (שם ק"ג).

אכן בפסוק הנדון נבדל בקש מ… מן בקש את.

הבה נתבונן: מי הוא יהודה הנקבץ מלבד הבאים מערי יהודה? ברי, כי ראשונה ידובר פה על בני ירושלם וסביבתה. אלה, המצויים בחצר המקדש, נקבצו לבקש לא את ד' כי אם מד‘, לכוון את לבם עם המתפלל. לא כן הבאים מערי-השדה: הם הולכים קודם כל לבקש את בית א’, למצאו, לבקרו ולחזות שם את פני ד'; הביקור לעצמו הוא מאורע נכבד לאנשי האדמה. בין יהודה לבאים מערי יהודה הבחינו כאן גם מפרשים אחדים; רש"י: “גם מכל ערי יהודה – שלא תאמר… אילו יושבי ירושלים בלבד”, ומצודת דוד: “ויקבצו יהודה – מיושבי ירושלם”.

נזכירה לטוב את בחירי התרגומים שהשכילו להבדיל בפסוקים אלה בין המושגים המתנגשים:

“אונד עס פערזאממעלטע זיך יהודה צו ערביטטען פאם עוויגען אַוּך אוּס אללען שטעדטען יהודה קאָמען זיע דען עוויגען אַוּפצוזוכען” (צונץ, פיליפסון, ברנפלד; לוּתר וההולכים בעקבותיו, אטלי – בשינויים קלים).

פסוק לסתור: בסיפור על דוד המדוכא מאד ממחלת בנו שילדה לו בת-שבע נאמר: "ויבקש דוד את הא' בעד הנער" (שמואל ב' י"ב). הלא התפלל דוד, הלא התחנן? ובעד יוכיח. ובכן בקש את – בקש מ…? הן כך ביארו גם המפרשים ותרגמו המעתיקים!

אכן לפתח ההסתכלות בלשון כבטבע רובצים פקפוקים ונסיגות. הנה צפה המסתכל המון עובדות שכאילו נובעות ממקור אחד, כבר האמין למצוא את החוק השולט בהן, ופתאום… מעשה לסתור. אפס כי בטרם נהרוס את אשר אמרנו לבנות עלינו לחזור ולבדוק את העובדה החדשה.

כבר ראינו לעיל כי בעת צרה היו הקדמונים הולכים לבקש את ד' ולדרשו: לא להתחנן, כי אם לשאול לסיבה ולקבל עצה. ועל הרוב לא ריקם ילך המבקש; עמו קרבן לד' או מנחה לכהן ולנביא: “ישראל ואפרים יכשלו בעוונם…. בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ד' ולא ימצאו” (הושע ה'); כשמוע יאשיהו את דברי התורה שנתגלתה בבית-המקדש שלח מלאכים אל חולדה הנביאה: “לכו דרשו את ד' בעדי ובעד העם ובעד כל יהודה” (מלכים ב' כ"ב); והנביאה לא התפללה בעדם, כי אם הגידה להם את העתיד לבוא. ומקרא מפורש: “הן אעצוֹר השמים… ויכנעו עמי… ויתפללו ויבקשו פני” (דברי הימים ב' ז' י"ד); ומבואר בתלמוד: “ויתפללו – זו תפילה; ויבקשו פני – זו צדקה” (ירושלמי תענית ס“ה, ע”ב).

וכן ידרוש החולה – או קרוביו – את ד‘. בלכת אשת ירבעם אל הנביא אשר בשילה לדרוש מעמו כי יגיד לה מה יהיה לבנה החולה, לקחה בידה “עשרה לחם וניקודים ובקבוק דבש” (מלכים א' י"ד); מלך ארם שולח אחד משריו אל אלישע: "קח בידך מנחה ולך לקראת איש הא’ ודרשת את ד' מאותו… האחיה מחלי זה" (מלכים ב' ח'); ועל אסא מלך יהודה נאמר: “וגם בחליו לא דרש את ד', כי ברופאים” (דברי הימים ב' ט"ז).

אבל אם בתקופה ההיא עוד היו דורשים ככה את ד' בעד חולים, על אחת כמה היה מנהג זה נוהג בדורות הקודמים. לפיכך מסתבר כי בשעת סכנה אץ המלך דוד – שדרכו לשאול בד' לפני עשותו מעשה רב (שמואל א' ל‘, שמואל ב’ ב', שם כ"א) – ללכת אל המשכן, לבקש את פני ד', לדרוש מפי הנביא מה יהיה לבנו האנוש.

ולא אלמן החֵקר. גם פה נמצאו מחברים שדייקו בתרגומם: כגון לותר: “אונד דויד זוכטע גאטט אום דאס קנעבליין וויללען”.

וכן פיליפסון: “אונד דויד זוכטע גאט אום דען קנבּען”.

 

דוגמה להסתכלות נמהרה    🔗

בבוא המסתכל לחקור לצורת מילול עליו לא רק לבדקה בתנ"ך ובתלמודים, כי אם גם לבקש את טעמה והגיונה, לדמוֹתה מבחינה זו אל חברותיה הסמוכות לה בתכנן ולעמוד ביתר עיון על הסתירות הבודדות. אמנם, בספרים מועתקים במשך אלפי שנים חלו בודאי קלקולים לא מעט, אבל חובה לזכור כי גם לסופר הקדום, כמו לבחירי מחברינו כיום, מותר היה לפרוץ פרץ קל בגדרי הלשון. ארוכה דרך זו, אפס כי הקצרה עלולה להתעות.

עובד נאמן לשפתנו מוכיח כי בקש את (לגבי אדם) ובקש מ… היינו הך, ומעיד לו עדים מזהירים, הלא הם שני הפסוקים מיודעינו ממעשה דוד וממלחמת יהושפט (שמואל ב' י"ב; דברי הימים ב' כ').

מה הם הגורמים המתעים כאן?

1. קודם כל תפעל פה הרגילות החזקה הקבועה בנו מטעם הלעז:

Ich bitte sie; npomy Bac; je vous prie.

רגילות זו מעוררת בנו שלא מדעת רגש התנגדות להבדלה העברית, ושכוח נשכח כי הלועֵז יסמן בפועל זה מושג אחד בלבד, בעוד העברית מבקש גם בחפשו; במובן זה נמצא בקש בתנ"ך כשבעים פעם.

2. המושג בקש את בתפיסתו העתיקה רחוק כ"כ מעולמנו וזר לנו, עד כי נזהה אותו בחברו המקביל לביטוי זה בלשונות המערב.

רווחת הדעה כי אין הגיון בדרכי הלשון, שאינן אלא גזירות קדומות. ברם דעה זו מופרכת מעיקרה. חקר הלשון הוכיח כי העם היוצר את השׂפה פועל מיכנית בכוח השותפות – אסוציאציה – מהגיון שבין המושגים או הרעיונות. הרואה את הדיבור, בגלל היות הקול מופסק לרגעים עם כל הברה או מלה, כמין חיתוך ממושך – ימלל (מול, כּרוֹת), יסַפֵּר, יחתך דיבורו; השם לב – ישים עין, ישים שכל, יתן לב, יתן דעת; אשר יכעס על… – יקצוף על, יֵעָצב על, יחלה על, ירחם על; הקשור ב… – תלוי ב, אחוז. יצירה זו מתפשטת והולכת בדרכים קבועים, בשיטות מזומנות לתנועת המחשבה.

וכן בקש מ… אינה צורה בודדת. המבקש שואף לקבל מה מזולתו, להעביר מרשות לרשות, להפריד, להרחיק; ומושג זה הלא יובע במלת היחס מן הנטפלת אל המון פעלים מסוג זה, כגון: לקח, קיבל, גזר, כרת; הבדיל, הפריש; הציל, לוה, גבה. לגבי הנדון שוה בקש ביחוד לנרדפים עמו: שאל, דרש:

“שאל אביך ויגדך” (דברים ל"ב); “שאל נא את הכהנים תורה” (חגי ב'); “ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון” (ישעיה נ"ח).

“אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש” (תהלים כ"ז); “חיים שאל ממך נתת לו” (שם כ"א); “ומה ד' דורש ממך” (מיכה ו'); “הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם” (יחזקאל ל"ד).

 

שמח על…, ב…, ל…    🔗

השמחה תקרב את בעליה אל גורמיה, לכן נשמח על, ב… ל…; ואילו מ… מסמנת הפלגה, ריחוק, סטיה. והוא הדין בפעלים אחרים נרדפים עם שמח: "שש אנכי על אמרתך" (תהלים קי"ט); “וגלתי בירושלים וששתי בעמי” (ישעיהו ס"ה); “בד' אעלוזה” (חבקוק ג'); “אשמחה ואעלצה בך” (תהלים ט'), “ורננו על בבל שמים וארץ” [על מפלתה] (ירמיהו נ"א).

פניית הרגש אל גורמו תצוין בעברית לא רק גבי שמחה בלבד, כי אם לנגד כל רגישות מאהבה, ותהי אף לצער, כגון: דאג, ירא, פחד, הבהל, גור. כאן תסמן אות היחס את מגמת ההרגשה, לריחוק או לקירוב: “אדאג מחטאתי” (תהלים ל"ח); “נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם” (שמואל א' י').

וטיפוסי: “לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים” (משלי ל"א); “על כן מפניו אבהל… ואָפחד ממנו” (איוב כ"ג); “אחר ישובו בני ישראל… ופחדו אל ד' ואל טובו” (הושע ג'); “גורו לכם מפני חרב” (איוב י"ט).

אכן יש והמ חובה אחרי שמח, כדי להביע את המעבר ממצב נפש מנוגד: “והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם” (ירמיהו ל"א); “וישובו כל איש יהודה… לשוב אל ירושלים בשמחה, כי שמחם ד' מאויביהם” (דברי הימים ב' כ').

אבל שני הכתובים: “ושמח מאשת נעוריך” (משלי ה'), “כי לבי שמח מכל עמלי” (קוהלת ב') – מה תהא עליהם?

כנגד יותר ממאה פסוקים נפוצים בכ“ג ספרים בתנ”ך ועשרה במשנה, בהם ישמחו, ישישו, יגילו, יעלצו, יעלזו ב… ל… על, ישנן שתי דוגמאות למ… אולי החליף כאן אחד המעתיקים ב במ, הדומה לה קצת בכתב העתיק, ואפשר כי סופר כותב מפי מכתבי שמע מ במקום ב הדומה לה במבטאה; ופעמים, עקב גורמים שונים, נטה גם המחבר הקדמון מן המקובל. לא נתקן את הכתובים וכבד נכבד את המסורה, אבל במקרים כאלה גם נחשדנה; לכן נעלים עין מן הספק ולא נחַקנו.

וחשודה המ הנדונה עוד מטעם אחר: בשני הספרים האמורים ידובר על שמחה בעוד מקומות מספר. במשלי: “השמחים לעשות רע יגילו בתהפוכות רע” (ב); “שמחה לאיש במענה פיו” (ט"ו); “שמח לאיד לא ינקה” (י"ז); “גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו” (כ"ג). ובקוהלת: “אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו” (ג'); “גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עשר… והשליטו לאכל… ולשמח בעמלו” [הפעם עם השם: עמל] (ה'); ובכעין שמחה: “והראה את נפשו טוב בעמלו” (ב'); “וראה טוב בכל עמלו” (ג'); “יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו” (ה').

וכדאי להציג עוד עובדה לפני הקורא הרחוק מכל נקרנות: את הפסקה “כי לבי שמח מכל עמלי” מתרגם אונקלוס ומפרש “וחדית בה [בחכמתא] יתיר מכל טרחותי” = ושמחתי בה [בחכמה] יותר מאשר בכל עמלי; והפשיטה (תרגום סורי): “דלבי חדי בכל עמלי”. לפני המתרגם העתיק היתה, כנראה, ב גם בנוסח העברי. ומענין הדבר, כי ר' עובדיה ספוֹרנוֹ (רופא באיטליה, במאה הט"ז) מצטט בפירושו לכתוב הנדון: “כי לבי שמח בכל עמלי”.

עלינו לבחון כל חידוש בשפה, כדי להיוכח, כי מתאים הוא ל“רוחה”. הפורש מן המקובל פותח פתח לרגילות חדשה אשר תתחרה בישנה ובהגיונה. המחודש יתחרה כאן בקבוע לא לבד באמרה הנתונה, כי אם בכל בני מינה. השמח מ… נוטה גם לשיש ולגיל מ… וסופו גם להצטער ולהתענג מ… ולא לעצמו יגרום הפורץ הפסד מה, כי אם גם לביתו ולחוג שיחתו; ומה תרבה אחריותו כמורה, כמרצה, ועל אחת כמה אם יופיעו דבריו בדפוס.

 

נתן…, ב…, על…, אֶל…    🔗

לנתן שתי הוראות עיקריות:

1. מסר דבר, העביר מה מרשות לרשות;

2. הניח דבר במקום מסוים.

במובן הראשון יובע יחס הנותן אל המקבל בל: “וד' נתן חכמה לשלמה” (מלכים א' ה'); “נותן ליעף כוח” (ישעיה מ'); ואילו בהוראה השניה יסומן יחס זה ע"י ב, על ולפעמים רחוקות גם באל:

“וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמע את חכמתו אשר נתן ד' בלבו” (מלכים א' י'); “ונתת על השלחן לחם פנים” (שמות כ"ה); “ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר” (בראשית ל"ט).

נתן = מסר יֵאָמר רק בהיות הפעולה לטובת המקבל, לרצונו; כלומר: לפי ההגיון העברי אין נתינה אלא אם סופה לקיחה מדעת. אכן, גם הרעוֹת ניתנות = מוּשמות, אפס כי תוּשׂמנה ב… או על:

“כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו” (ויקרא כ"ד); "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (שם י"ט); “ויאסרהו פרעה נכו… ויתן עונש על הארץ” (מלכים ב' כ"ג).

ודוגמה למופת: “ושפטת את עבדיך להרשיע רשע לתת דרכו בראשו ולהצדיק צדיק לתת לו כצדקתו” (מלכים א' ח').

נתן ל… לרעת המקבל מביע לעג נוקם: “וגם אני נתתי לכם נקיון שנים וחוסר לחם” (עמוס ד').

יתר על כן. אם אין המוכה מגיב להכאה נחשב הוא לנותן: “גֵוי (= גבי) נתתי למכים ולחיי למורטים” (ישעיה ג); “טוב לגבר… יתן למכהו לחי, ישׂבע בּחרפה” (איכה ג' ל').

האחדות השמית למושג זה כנגד מקבילו המערבי תתבלט בתרגומי הפסוק הבא, לענין המלקות בבית הדין (דברים כ"ה): ארבעים יכנו, ארבעי ילקינה (ארמית), ארבעין יג’לידוה (ערבית).

Bis vierzig Schlage gebe, man ihm; ____________________; Il ne se fera pas donner plus de quarate coups

הוא המנהג נוהג גם בשלח: עם ל… – לטובה, לרצון; עם ב… על, ופעמים גם עם אל – לרעה, לפגע:

“מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו” (בראשית ל"ב); “כי יצעקו אל ד' וישלח להם מושיע” (ישעיה י"ט); “כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדך ובעמך” (שמות ט'); ושלחתי עליכם רעב וחיה רעה" (יחזקאל ה').

 

ברך ב…, ל…, על…    🔗

את המהנדס שזכה למצוא מים בחורב בירך אחד מידידיו “בסיום המוצלח של העבודה”.

אפס כי בכגון זה נוהגת הב בהיות הברכה מכוונת לעתיד לבוא; כלומר בהגותנו למבורך, בגלל חליפה בחייו או בקבלו על עצמו תפקיד חשוב, את תקותנו ותפילתנו כי יצליח את דרכו החדשה או יזכה לגמור בכי טוב את אשר התחיל. הב תסמן כאן את יחס הפעולה אל המכשיר או האמצעי שעל ידו היא מופקת: נברך – במה, כיצד? כבדוגמה הבאה.

“רב נחמן ורב יצחק היו יושבים בסעודה… אמר לו: יברכני מר. אמר לו: אמשול לך משל: לאדם שהיה הולך במדבר… ומצא אילן… וכשביקש לילך אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים – הרי פירותיך מתוקים… אף אתה. במה אברכך? אם בתורה – הרי תורה, אם בעושר – הרי עושר, אם בבנים – הרי בנים, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך” (תענית ה' ע“ב – ו' ע”א).

אולם בענין הנדון כבר נסתיים הכל בהצלחה, ועלינו להביע לחכם-התהומות אהדה וכבוד עקב גמר מפעלו, לסיום המוצלח; או נהגה לו תודה ותהילה על מאמציו וחריצותו, על הסיום.

ואגב: מן האמור עולה כי יש לברך לא בברכת מזל טוב, אלא פשוט במזל טוב.

 

להודות בעד – על    🔗

יש מביעים תודתם לחזון “בעד העונג שגרם להם בתפילתו”.

בעד מסמן, מלבד מובנו הממשי, שני מושגים מופשים:

א. חלף, תמורה, מחיר.

“עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו” (איוב ב'); “לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה חבלהו” (משלי כ').

ב. יחס הפעולה אל האדם או הדבר שלטובתו היא נפעלת כדי לקדם רעה נשקפת. כמובן זה יטָפל אל התפלל, הָגן, הִלָחם, והסמוכים להם:

“ויתפלל משה בעד העם” (במדבר כ"א); “ויבקש דוד את האלהים בעד הנער” (שמואל ב' י"ב); “חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו” (שם י'); “ביום ההוא יגן ד' בעד יושב ירושלים” (זכריה י"ב).

אולם ההודאה תופיע לא כגמול, כתמורה, אלא להבעת רגש, היא באה לא לקדם רעה ולבקש חסד, כי אם להכיר טובה ולהחזיקה לבעליה. וקרובה היא במשמעה לפעלים ברך, הלל, רומם, קלס. ברם היחס בין הפעולה לסבתה שקדמה לה יצוין כאן בעל:

“אודה את שמך על חסדרך ועל אמתך” (תהלים קל"ח); “נודה לך על שהנחלת לאבותינו… ועל תורתך… ועל הכל אנו מודים לך ומברכים אותך” (ברכת המזון); “נודה לך ונספר תהלתך על חיינו… ועל נסיך… ועל כולם יתברך ויתרומם שמך” (שמונה-עשרה); “שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך” (תהלים קי"ט); “אף על פי שקילס ר' ישמעאל את בן ננס על מדרשו קילסו, אבל אינה [ההלכה] כבן ננס” (ירושלמי בבא בתרא פ"י).

בקצור:

בעד מיחס את הפעולה אל תכליתה הרצויה;

על מקשר אותה אל סיבתה או נימוקה שקדמו לה.

לפיכך נודה לחזן על העונג שגרם לנו בתפילתו.

“גנראל די-בונו נתן אות כבוד לקצין היהודי אנריקו כהן בעד הצטיינותו בקרב”.

אות כבוד – ככבוד עצמו – אינו ענין לתגרנות וניתן לא בעד מה, לא חלף מה, אלא על מה או לפחות בגלל מה, בעבור מה; כמו יקר, גדולה, תהלה, שבח, הודאה, ברכה, הקדיש:

“ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה” (אסתר ו'); “שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך” (תהים קי"יט); “חסדי ד' אזכיר תהלות ד' כעל כל אשר גמלנו” (ישעיה ס"ג); "על זאת שיבחו אהובים ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות ברכות והודאות למלך אל חי וקיים (פסוקי דזמרה לשחרית); “נודה לך על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה… ועל תורתך שלימדתנו” (ברכת המזון); “יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך” (מנחה לשבת).

ובכן: "גנראל די-בונו נתן אות כבוד לקצין היהודי על הצטיינותו (= להצטיינות) בקרב.

 

מחה בפני…, לפני…, על…    🔗

“הממשלה מחתה בפני חבר הלאומים נגד הסגת גבול”.

“כידוע מחה ציר איטליה נגד הצגת הסרט הזה”.

בפני מביע התקפה, העזה: “אַל תירא מהם… לא יעמוד איש מהם בפניך” (יהושע י'). ואילו כאן מגישה ממשלת חבש את תביעתה ביראת הכבוד לפני חבר הלאומים.

“ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ד' לפני הכהנים והשופטים” (דברים י"ט); “אם תבוא עלינו רעה… נעמדה לפני הבית הזה ולפניך… ונזעק אליך” (דברי הימים ב' כ'); “מעשה באחד שפרע ראש אשה בשוק ובאת לפני ר' עקיבא” (בבא קמא ח' ו').

מחה גורר על להוראת הסיבה:

“ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם” (פסחים ד' ו'); וכן המושגים הקרובים: “וילוֹנו על משה ועל אהרן” (במדבר י"ד); “וקיבצתי את כל הגויים… ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל” (יואל ד'); “סורר ומורה נידון על שם סופו” (סנהדרין ח' ז'); “מעשה באדם אחד שנגנבה טליתו והלך לקבול לדיין עליה ומצאה פרושה על מטתו” (דברים רבה, ואתחנן ב' י"ב); “זבולון מתרעם על מדותיו היה… אמר זבולון לפני הקב”ה (מגילה ו').

ובכן: “הממשלה מחתה לפני חבר הלאומים על הסגת גבול”; “כידוע מחה ציר איטליה על הצגת הסרט הזה”.

 

למנוע בעד    🔗

בכרטיס “תנובה” הירושלמית לחשבון החלב מספטמבר שחלף נוספה הערה כחולה, מעשה חותם, וזה לשונה: “לא פחות מחשבון החודש השוטף צריך להפרע עד… כדי למנוע בעד הפסקת הספקת החלב למחרת התאריך הנ”ל".

מחוכם פסוק זה, כמעט נשגב; והלא נועד הוא לקהל הרחב: לא פחות מחשבון החודש השוטף, צריך להֶפּרע – נפעל, כדי למנוע בעד…

בכגון זה מציין בעד עצירת דבר השואף לצאת, החותר להתפרץ: “גדר בעדי ולא אצא” (איכה ג' ז'); “ויסגר החלב בעד הלהב” [להב החרב נשארה בגוף הנדקר כי סגר עליו החלב, השומן, ולא הניח לו לזוז] (שופטים ג' כ"ב); “האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום” [ינעל, יסתם ולא יתן את הכוכבים להופיע] (איוב ט' ז').

לפיכך “כדי למנוע בעד הפסקת” החלב משמעו כאן כאילו יד “תנובה” נטויה על לקוחותיה, וכי אך הפרעון יוכל להשיב את הזרוע המאיימת. בכלל תחסר האזהרה מלה מרככת את ההתראה שהזמן גרמא.

ומענין: מחבר ההערה הכותב עברית יפה לעין מעלים אזנו מפרי עטו, כי אילמלא כך לא היה כותב “הפסקת הספקת”.

ננסה להביע את הפסוק הנדון בצורה נוחה יותר: בבקשה לפרוע את החוב, לפחות מספטמבר, עד… כל איחור בתשלום יכריחנו, עקב המצב, להפסיק מיד את ההספקה.

 

מתחרה ב – מתחרה עם (את)    🔗

נזכירה ראשונה את מובן חרה, אבי הצורות הנדונות. פועל זה, חבר לחרר, פירושו חמם וחרב (יבש), נעשה חם וחרב: והתיחד לציין מצבי נפש שונים המתגלים בסימן זה בגוף האדם. מן החליפות הפיסיולוגיות המהוות את הצד הגופני בהתרגשות מסוימת הכירו הקדמונים ביחוד את עליית החום, כגון: “פן ירדף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו… והכהו נפש” (דברים י"ט). ומכאן חמה, חרון וחרון אף.

דרגת ההתרגשות המקבילה לעצמת הגורם המרַגש תסומן פעמים בתגבורת הפעולה הפיסיולוגית: “ויחר אף יעקב ברחל” (בראשית ל'), “ביום בוא גוג על אדמת ישראל… תעלה חמתי באפי ובקנאתי באש עברתי דברתי” (יחזקאל ל"ח); “העם המכעיסים אותי… עשן באפי אש יוקדת כל היום” (ישעיה ס"ה); “עבדו את ד'… פן יאנף… כי יבער כמעט אפו” (תהלים ב').

ושונים הגורמים לחרון:

קנאה: “ויחר לקין מאד” (בראשית ד'); “ותענינה הנשים… הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. ויחר לשאול מאד” (שמואל א' י"ח);

שנאה: “לולא ד'… אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו” (תהלים קכ"ד);

התמרמרות לנגד עושק: “הוי… מצדיקי רשע עקב שחד… על כן חרה אף ד' בעמו” (ישעיה ה');

ורטה: “ויאמר יוסף אל אחיו… אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה” (בראשית מ"ה);

תרעומת: “ויחר אף אליהוא באיוב, חרה אפו על צַדקו נפשו מאלהים” (איוב ל"ב ב);

צער: “ויאמר א' אל יונה ההיטב חרה לך על הקיקיון” (יונה ד').

ויש מקנא שכאילו מגביר חרונו מדעת ומאריך בחמתו. מצב זה יצוין בהתחרה; המתחרה מחָרה עצמו, מתחמם: “אל תתחר במרעים, אל תקנא בעושי עולה… אל תתחר במצליח דרכו, באיש עושה מזמות… הרף מאף ועזב חֵמה, אל תתחר אך להרע” (תהלים ל"ז).

בקודם ראינו כי חרה והתחרה מביעים התרגשות סבילה, כשהיא לעצמה, מצערת או מעציבה ועל הרוב עלולה להרע. אולם יש מתלהב בשמחה לפעולה שבחיוב ומבצע את מעשהו במיטב מאודו מתוך תשוקה עזה להצטיין כחברו או אף לעלות עליו במידת היכולת לכוח ולמהירות, בכשרון למלאכה או למדע, ואפילו בנדיבות ובפרישות.

ברדיפה זו להצליח אין כל רעיון פיגול לגבי אחרים, וברי כי שונה התרגשות זו גם בסימניה החיצוניים: חום ללא חמה, מתלהב ולא מתחמם. אמנם יש כאן אבק של קנאה העלולה לדלוח את הרגש ולפגום את המעשה עצמו, אולם שומר תרבותו וכבודו ירחק מכיעור זה.

התלהבות פעילה ומעודדת זו למעשים טובים תסומן בתַחֲרַה, מבנין תַפעֵל¹, כמו:

“תרגלתי לאפרים” (הושע י"א); תרגם, תרמל (העדשה והפול מִתַּרמלים, עושים פרי בצורת תרמיל)); “כי את רגלים רצת וילאוך ואיך תְתַחֲרֶה את הסוסים” (ירמיה י"ב); “הוי… האומר אבנה לי בית מדות… וספון בארז… התמלוֹך כי אתה מְתַחרה בארז” [בארז = על ידי הארז; הנך רודף לפאר את ארמונך כדי להראות את כבוד מלכותך לעומת מלכים אחרים] (ירמיהו כ“ב י”ד-ט"ו).

השינוי בתוכן גורר כאן שינוי גם ביחס לנשוא הפעולה. המִתְחָרֶה ואשר חרה לו – כאילו מרביצים חרונם ביריבם, בתוך איש נקמתם: “ויחר אף שאול ביהונתן” (שמואל א' כ'); “אל תתחר במרעים, אל תקנה ברשעים” (משלי כ"ד); “אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האָלה הכתובה בספר הזה” (דברים כ"ט); “והניחותי חמתי בם… בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם” (יחזקאל ה').

לא כן המְתַחֲרֶה; כאילו נאבק הוא ללא חרון לא עם יריב כי אם עם חברה בה-בפעולה, כדי להפגין את כוחו וכשרונו לא להרע, לקלקל ולהרוס, אלא להיטיב, לתקן ולבנות. שני חברים מתַחרים זה עם זה: “את (= עם) רגלים רצת וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים” [הפרשים] (ירמיה י"ב); וכן: “ועתה התערב נא את אדוני המלך אשור ואתנה לך אלפים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם” (ישעיה ל"ו).

ושם הפעולה: הִתְחָרֵה – הִתְחָרוּת, תַּחֲרֵה – תַּחֲרוּת.

וכל שם מובנו, כידוע, מכוון בדיוק לצורת הפועל שממנה נגזר. והוא הדין בסימני היחס; התחרות בפלוני, תַחרות עם פלוני. כגון: “התחרות איטליה באנגליה התגלתה בתעמולה אויבת ובריכוז צבא על גבול מצרים ממערב”; “תחרות התעשיה היאפאנית עם האירופית גוברת והולכת”.

נציין כי מעתיקי המקרא מתרגמים את שתי הצורות הנדונות בפעלים מיוחדים.

התחרה ב…: sich ueber jm' erhitzen; ___________, _______…` s’irriter contre qui

תַחרה את… עם…: mit jm. Wette eifern; _______ c…` Rivaliser avec qui

ומענין: לאת = עם העברי מקביל כאן אותו סימן היחס בשלש השפות.

נעיפה-נא עוד עין בתחרות מתוך התלמוד והמדרש:

"בית שמאי אומרים השמים נבראו תחילה ואחר כך הארץ שנאמר: בראשית ברא א' את השמים ואת הארץ; ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחילה, שנאמר (תהלים ק"ב): לפנים הארץ יסדת ומעשי ידיך שמים; נכנסה תחרות ביניהם על הדבר הזה עד ששרתה שכינה ביניהם והסכימו אלו עם אלו ששניהם נבראו בשעה אחת וברגע אחד: (פרקי דרבי אליעזר, י"ח, פתיחה).

מאמר זה מובהק לעניננו. בין שתי כיתות החכמים האלה לא היתה חס ושלום לא קנאה רעה ולא שנאה ולא קטטה; אבל לפנינו כאן מחלוקת לשם שמים, לשם התורה והאמת, בה כל כת עומדת על מקרא מפורש לדעתה ומתלהבת לאמתה-היא ומתחרה עם חברתה לאהבת התורה וליראת שמים.

ברם כל כת חותרת לנצחון ויש בחתירה זו אבק-מה בלתי רצוי, פרט שנושא המחלוקת הוא כאן ענין לעיון ולא למעשה. וטובה בכגון זה הסכמה אפילו מתחרות כשרה.

ועוד: “גדול שלום, ומה אם העליונים שאין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות ומריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום, ההוא דכתיב: עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה) – התחתונים שיש בהם כל המדות על אחת כמה וכמה” (ויקרא רבה ט').

ובכן שונה תחרות מקנאה ומשנאה, ממצה וממריבה, ואפילו ממחלוקת ומעין רעה. אמנם יש בה כלום מכל אלה: התרגשות שבהתלהבות, התרחבות העורקים, פעימה מוגברת ללב ועליית החום בגוף.

סוף דבר.

הנה ראינו כי התחָרה ותַחרֵה, כשמות הנגזרים מהם, מביעים מצבי נפש שונים מאד זה מזה, אף כי שוים באחדים מצדדיהם החיצוניים;

כי בלשונות המערב יסומן כל אחד מן המושגים האלה במונח משורש מיוחד;

כי גם העברית, המביעה אותם במלים בנות שורש אחד, השכילה להבדיל ביניהם, באשר ייחדה לכל אחד צורה מילולית נבדלת והוגנת בלוית סימן-יחס מתאים לתכנו;

כי הבדלה זו שהיתה קיימת בתקופת המקרא נתגלתה בימי התלמוד בהופעת המונח תַּחֲרוּת.

העברית החדשה, המוכרחת לאוץ במלאכתה, טרם הספיקה להבחין כל מונח לעמקו. ברם ערבוב מושגים מפני קרבתם המדומה פוגם את ההגיון ושולב את הלשון.

וכדאי הוא ירמיה הנביא, אחד מבחירי האמנים להבעה, כי נועיל מטעמו המפותח בלשון.

המרת תחרות בהתחרות פוגמת קשה את אדוקי הספורט, הואיל ומשם נפשם הנעלה לתרבות גופנית, שהיא גם רוחנית ומוסרית, ייהפך בלשון לתרבות פיגול.

על איש הספורט לדקדק, בלשון המקצוע ולהתאימה לטוהר מעשיו.

 

הפריע את…    🔗

“ב-1915 ניתנו לנו הבטחות… ועתה רוצים להפריע לנו שוב”.

הפריע במובן ביטל, השבית, הוא פוֹעל יוצא: “למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו” (שמות ה').

והפעלים הקרובים: “יסורים… באים על האדם ומבטלין אותו מדברי תורה” (בראשית רבה צ"ב); “בערב שבת היו מוסיפין שלוש (תקיעות) להבטיל את העם ממלאכה” (סוכות ה' ה'); “ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם” (שמות ה'); “חי ד' אשר מנעני מהרע אותך” (שמואל א' כ"ה); מזֵדים חשוך (= חסוֹך) עבדך" (תהלים י"ט); “ותאמר שרי… הנה נא עצרני ד' מלדת” (בראשית ט"ז).

לפיכך: ועתה רוצים להפריענו שוב (מהאחז במושבות).