פָּרֵד – הַפְרֵד    🔗

עובדה היא שאין אנו מנצלים את צורות הפיעל העברי בכל חליפות הוראותיהן. לא קם בנו עוד טעם לבנותן, ולא עוד אלא שאף לא נשתמש בבנינים הקיימים או שנערבבם, אותם ואת המושגים שהם באים לגוון ולבַדל.

אחד הבנינים המתמוטטים בעברית החגדשה הוא דוקא הפיעל הכבד. חדלנו להַלך ולרַדף, לדַלג ולקַפץ, לחַפר וללַבש, לבַקע ולחַתך, לחַלץ ולחַלף, לא נאבה גם לאַסף ולכַנס, לרַבות ולשַמר; נמאן לשובב ולכונן, לקוֹמם ולרומם. למה נלַקט ונאַסף, דיינו כי נלקוט ונאסוף. קלוקל הפיעל בפינו ולאזנינו ונעלם כמעט מעינינו, לכן פג טעמו מזכרוננו.

אמנם, טעום נטעם את הפרפיקסים המרובים בלשונות העמים וקנא נקנא בגמישות הלעז וביכלתו הרבה להביע במוספים קלים המון חליפות בפועל ובשם, נקנא ונתעצב לדלות העברית מבחינה זו. ובאמת, מה נוחות ודרושות להבעה צורות כגון:

Ausmessen - _______; ausfragen - ____________;

Ausdehnen - _________; Abwaschen -___________;

Bereichern - ___________; herumreisen - _______;

ברם לא אלמן הפועל העברי: מִדֵד, שִאֵל, מִתַּח, רִחֵץ, עִשֵׂר, חִזֵּר (“שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותו בעריהם” שבת נ"ו). אכן, צורות פיעל כאלה וכאלה מוטלות דומם בספרותנו העתיקה, כי טרם נשבה רוח התחיה בהן.

ולא רק שפת הדיבור בלבד תתנכר לפועל, כי אם אף טובי המלונים, הספרות ואפילו ספרי הלימוד המחפשים מונחים ואין:

Abmessen = מָדד ולא מידד;

Abstehlen = גָנב ולא גינב;

Durchbrechen = פָרץ ולא פֵרץ (“וחומת ירושלים מפורצת” – נחמיה א' ג');

בין התרגומים ל-einschliessen נפקד הפיעל סיגר ועל יד uberladen נעדר סיבּל.

בדור התחיה והבניה לא תשמע וכמעט לא תראה הצורה קומם = הקם שוב, חזור והקם את החרב, את ההרוס = retablir, _______ wiederhersiellen וכן לא יורגש כל צורך בבִנָּה = הִרבָה לבנות, לשכלל ולתקן; מלא ובנה ככל הצורך bebauen, ausbauen, _______ _____

העדר צורות כאלה, הנשכחות גם מגדולי סופרינו, אינן מעידות אלא על חולשה פסיכית כלפי נין שבתקופת התלמוד עוד היה חי ופורה, כדוגמה זו:

“חברון מבוּנה על אחת משבעה בצוען” (כתובות קי“ב ע”א); “בנות ירושלים – אל תהיה קורא בנות ירושלים, אלא בונות ירושלים, זו סנהדרי גדולה, שהן יושבים וּמבַנין אותה” (שמות רבה כ“ג י”א);

ולתַמוּת במבנה הגוף:

“‘ויצא איש הבינים’ [גלית הפלשתי] מאי בינים? אמר רב, שמבוּנה מכל מום”. רש"י: “מתוקן ומנוקה מכל מום של כיעור” (סוטה מ“ב ע”ב).

ודוגמה טיפוסית: בספרי החימיה העבריים אין זכר לפָרד. פועל זה הומר שם בהפריד, הרחוק כל כך מן המושג הנדון. “טרם ידענו – נאמר שם – להפריד את הברזל”. והרי שתי הצורות אינן מתחרות כלל זו בזו, הואיל והן מסמנות במושג הנידון שני גונים שונים מאד.

הַפרד = הַפלג, הַרחק דבר שלם מחברו; או הַבדל, חָצוֹץ בין דברים קרובים או סמוכים זל"ז = _______, _______, abtrennen, abscheiden, detacher, separer במקרה האחרון נלוית תמיד המלה בין על הפועל: “והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם” (מלכים ב' ב' י"א).

ואילו פָרֵד = א) הבדל הבדלה גמורה וחמורה, בּדד = ________ isoler, absondern, “ישנו עם מפוזר ומפורד בין העמים” (אסתר ג' ח'); ב) = חַלק, פָרק א השלם – או את המחוברים כשלם – לחלקיו, לפרקיו או לפלחיו = _______, _______, _______; zerlegen, zerstuckein, zerteilen; decomposer, desunir, morceler.

הוראה זו היא התדירה: "מפָרדים רמונים לעשותן פְרָד" (תוספתא שביעית ו' בסוף הפרק); “הבודל בתמרים והמפָרד בגרוגרות” (ירושלמי, בבא מציעה ז' ב' י“א ע”ב).

וכן בהתפעל: “נתפצעו האגוזים נתפרדו הרמונים” (ערלה ג' ח'); “כי שכיב אנטונינוס אמר רבי: נתפרדה חבילה” (עבודה זרה י' ע"ב); “כמים נשפכתי והתפרדו כל עצמותי” (תהלים כ“ב ט”ו); “איש באחיהו ידבקו יתלכדו ולא יתפרדו” (איוב מ"א ט').

לפיכך נאמר למשל:

הַפרֵד חבילה זו (מן יתר החבילות) כי נשַלחנה.

פָּרֵד חבילה זו (התר אותה והוצא את האָגוּד בה) כי טעונה היא בדיקה.

הַפרֵד את תפוחי-הזהב המרקיבים.

פָּרֵד תפוחי-זהב אחדים (חלקם לפלחים) בשביל התינוקות.

רבוי הלשונות מפריד בין חלקי האומה. יתר על כן: הוא מפָרד את האומה.

 

דָגוּל – מֻדְגָּל – מְדֻגָּל    🔗

“הרחובות היו מודגלים”.

בפעלים רבים נדמה, כי ההפעיל והפיעל או הקל והפיעל שוים לגמרי זה לזה במשמעם, ולא היא: צריך תמיד וקל להבחין ביניהם, כמו בדוגמאות האלה:

מים מוּרתחים – בשר מרוּתח (שנמצא זמן-מה בתוך מים רותחים).

פרי מוּבשל (שגמל בטבע) – פרי מבוּשל (באש).

חלק מוּפרד (מעל השלם) – חומר מפוֹרד (לחלקיו, ליסודותיו).

מוֹדע (מכיר) – מיוּדע (מודע מקורב).

תינוק מוּלבּש (אשר הלבישוהו) – צעירה מלוּבּשת (לבושה בגדים נאים ומקושטת).

לשון מודבקת (לחך) – רגבים מדוּבּקים (מלוכדים יחד).

עץ חטוב (כרות, גזור) – זוית (אבן) מחוטבת.

שה פזורה (בהר) – עם מפוזר (בארצות הרבה).

מכה חבושה – פצע מחוּבּש (חבישה יתרה ומהוגנת).

יין שמור (מגנבים וממזיקים) – יין משוּמר (כדי לקיימו שנים רבות ולהשביחו).

הנה ראינו, כי הפיעל מורה אריכות הפעולה או תקיפותה, חזרתה במקום – בנקודות שונות – ובזמן; כלומר, אריכות המעשה תסומן בהתארכות הפועל: בכפילת אחת מאותיות שרשו. וכן נאמר: מקדש מפואר, בנין מרווח, סוכה מפוארת, אולם מהודר.

לפיכך: הבית מודגל בהיות דגל מתנופף יחידי עליו, אבל אם נקשטהו בדגלים מרובים יהיה מדוגל; ומובן, כי “הרחובות היו מדוגלים”.

בית הממשלה מודגל תמיד, דגל הממלכה מתנוסס עליו. לכבוד חג לאומי מדוגלת כל העיר, כוּלה מקושטת דגלים מרובים.

דגל = דקל (כמו: גשר – קשר, דלג – דלק, שאג – צעק, גזר – קצר) = תמר. כוּלם מציינים קומה יתרה וזקופה. מכאן דגול – מתנוסס ממעל לסביבתו, לחבריו: “דודי צח ואדום דגול מרבבה” (שה"ש ה' י'). “ויגבה מכל העם משכמו ומעלה” (ש“א י' כ”ג).

 

רוֹתְחִים – רְתוּחִים – מֻרְתָּחִים – מְרֻתָּחִים    🔗

שאלה:

“נוהג אני להרתיח מים ולצננם לשתיה. מה נקרא למים אלה? שמעתי אומרים וראיתי כותבים מים רותחים, מים רתוחים, מים מורתחים; וברצותי להביע מושג זה מתרוצצות כל אלה בגרוני ועוצרות זו את זו”.

תשובה:

רותח הוא מצב הנוזל בשעת הרתיחה: “בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח” (פסחים ע"ו). ובלי שם החומר המוּרתח: “אחד שבישל בו [בכלי] ואחר שעֵרה לתוכו רותח” (זבחים י"א ז'); "ברותחין קלקלו… וברותחין נדונו" (סנהדרין ק"ח). לפיכך מים רותחים = siedendes Wasser, _____, eau bouillante.

נראה-נא מה הוא רתוח. לפּעוּל שני פנים.

א. הוא מסמן את מצב הנפעל בשעת הפעולה “ומלכיהם נהוגים” (ישעיהו ס' י"א); “הוא תפוש זהב וכסף” (חבקוק ב' י"ט); “ואהי נגוע כל היום” (תהלים ע“ג י”ד); “עושר שמור לבעליו” (קהלת ה' י"ב); אהוב = נאהב = שאוהבים אותו, שנוא, נשוא-פנים, בזוי, מצוי ראוי. זהו הפעוּל שמהוֹוה.

ב. אבל על הרוב הוא מביע את התכונה שהוקנתה לנפעל אך ורק בגמר הפעולה: "גאולי ד' אשר גאלם מיד צר" (תהלים ק"ז ב'); “גיזי צמר הלקוחין” [= שנלקחו] מבית האומן" (בבא מציעא כ"ה); "מים גנובים – שנגנבו, מים שאובים, כלים שאולים, עיר בנויה, חומר פרוצה, עץ שתול, לולב הגזול, צאן עשויות. זהו הפעול שמעבר.

אפס כי, בכלל, אין צורה זו נוהגת בפעלים עומדים, כגון שכב, ישב, עמד, רתח; וכאשר היא נקרית בהם תציין מצב שיפסק ברגע הפסק הפעולה: “השכובים… וסרוחים על ערשותם” (עמוס ו' ד'); “לב בטוח”; ”רכוב הייתי על כתפו של זקני" (בראשית רבה ט'); “אין לך ירוד משבט דן” (שמות רבה מ'); פרה רבוצה; נר דלוק; סבור ר' יהודה.

ובכן, אין המים רתוחים – אף אם נאבה לאמר כך – אלא בזמן שהם רותחים.

לא כן מורתח. ההפעיל דינו כדין פועל יוצא, לפיכך שתי הוראות למוּפעל גם הוא:

א. מצב הוֹוה המקביל לשעת ההפעלה: “היא מוּצאת” (בראשית ל“ח כ”ה); “הנה ראשו מֻשלך אליך בעד החומה” (ש“ב כ' כ”א); “מחר אתה מומת” (שמואל א' י“ט י”א); “הנה כלי ד' מוּשבים מבבלה עתה מהרה” (ירמיה כ“ז ט”ז); “ובכל מקום מֻקטר מֻגש לשמי” (מלאכי א' י"א);

ב. מצב שמעבר, שמתהוה אך ורק עם גמר ההפעלה: מוכּי חרב – שהוכו בחרב; “והנה הנער מת מושכב על מטתו” (מלכים ב' ד' ל"ב); “ועליהם מופקדים… הלוים” (דברי הימים ב', ל“ד י”ב); “מקור משחת” (משלי כ“ה כ”ו); “מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני” (שבועות ג' ו'); “מצא תינוק מוּשלך” (מכשירין מ' ו'); “יש לו מרחץ ובית הבד מושׂכּרים בעיר” (נדרים ה' ג'); “גפן מודלה”, חביות מוּטוֹת, רבית מוקדמת. מופעל זה שמעבר תדיר הרבה מהקודם.

וכן מורתח הוא הנוזל: 1. בשת ההרתחה, כלומר, כל זמן שהוא נתון על גבי האש לשם רתיחה; 2. לאחריה, מאז רתח הוקנתה לו תכונה זו לעולם. אולם למעשה וגם מצד ההגיון אין, במקרה הנדון, כל צורך בהוראה הראשונה, לכן נתעלם ממנה לטובת השניה. צורת זו תשמש גם בערבית למושג האמור: חליב מעלי – חלב מוּרתח – חלב שהוּרתח.

אמור מעתה: מים מורתחים – gesoffenes Wasser = ________ ___ = eau bouillir.

אבל גם האומר מים שרתחו אינו טועה; וכן נאמר: מים שלנו = אשר נשאבו תמול; השנה שעברה; כהן שעבר = שחדל לכהן.

ועוד צורה להבעת המושג הנדון בגון מיוחד: ריתח – הרבה להרתיח, חזר והרתיח, הרתיח באש חזקה = versieden, aufsieden faire rebuoillir. אכן למפועל גם הוא הוראה כפולה.

שמהוֹוה: “נכבדות מדובר בך” (תהלים פ"ז ג'); “יהי שם ד' מבורך מעתה ועד עולם” (שם קי"ג ב'); “גדול ד' ומהולל מאד” (שם קמ"ה ג'); “הרי את מקודשת לי בטבעת זו”; “המוֹנה משובח והמוֹדד משובח ממנו” (תרומות ד' ו'); “איזהו מכובד – המכבד את הבריות” (אבות ד' א').

ושמעָבר: בשר מבושל = שנגמר בישולו; קן משולח; עם מפוזר ומפורד; “בנינו כנטיעים מגודלים… בנותינו כזויות מחוטבות” (תהלים קמ“ד י”ב); מתוקן; מקולקל; מכוסה; מגולה; “בני אהרן המקודשים” (דברי הימים ב' כ“ו י”ח); בית מכובד = שכּיבדוהו = שטאטאוהו.

לפיכך: 1. מרותח = שמרַתחים אותו, בעודנו רוֹתח בחזקה: “האילפס והקדרה שהעבירן [מן האור] מרותחין” (שבת ג' ה'); 2. מרותח = שכבר רוּתח.

הננו רואים איפוא כי מים מורתחים ואפילו מרותחים יכולים להיות צוננים ואפילו קרים מאד.

אגב נעיר כי סתם חמים = מים חמים, וכן צוננים, פושרים: “תעשה עמי כוס חמין” (נדרים כ"ד); “צאי מביתי שמזגת לי כוס פּשוּר” (תנחומא וישב); “כמדומה אני שאתם נכוים בפוֹשרין, אי אתם נכוים אפילו בחמי חמין” (ברכות ט"ז); “לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן” (שבת ל"ט).

ככה נאמר, למשל: טוב לשתות אך מורתחים, המורתחים המגולים כאילו לא הורתחו.

 

חָלץ – חַלֵּץ    🔗

העברי יחלוץ אבן מקיר. חָלץ = הוציא דבר ממקום רחוק, מתוך אגד, ממוסרות. ככה יחָלץ מוח מעצם, גרעין מפרי, צנון שנטמן בקרקע לקיום (רש“י שבת קמ”א ע"א אבל הצנון הזרוּע יֵעָקר); הזרוע, הכתף תֵחָלֵצנה מלבושן; האדם יֵחָלץ מסביבתו כדי להתמסר לעסקי הציבור, לעבודת העם: “הֵחָלצו מאתכם אנשים לצבא” (במדבר ל"א ג'); ובהשאלה: “צדיק מצרה נחלץ” (משלי י"א ח').

אילו היינו מדברים עברית ברוחה, היינו חולצים פקק מבקבוק, מסמר מתיבה, את הקֶרב מן הדג, את מלוֹא הביצה מקליפתה; היינו חולצים גרבים, עניבה, רסן, אוכף, מרדעת.

הבדל בין פיתח לחילץ: הראשון – התיר, השני – סילק.

 

לָחַם – נִלְחַם    🔗

לחם מסמן את הפעולה מבחינת התוקף בלבד, אף אם אין הנתקף מתגונן: “חנני אלהים כי שאפני אנוש, כל היום לוחם יחלצני” (תהלים נ"ו ב'). לחם הוא אפוא פועל יוצא, ויחס הפעולה אל הנתקף יובע באת הפעול (אַקוּזאטיב): “ריבה ד' את יריבי, לחַם את לוחמי” (שם ל"ה א'). לפיכך הנתקף – לָחוּם: "חצי אכַלה בם, מזי רעב ולחוּמי רשף [הרשף, אש הקדחת, ילחם אותם, יאכלם או יאכּלם; והם אכולי הרשף, לחוּמיו] (דברים ל“ב כ”ד); איטליה לוחמת את יושבי לוב. יהודי גרמניה הם לחומי עריציה.

ואילו נלחם, כנפעל, מציין פּעוּלה הדדית בת שני צדדים; תוקף ומתגונן או שני תוקפים אלה את אלה. כמו:

נאבק: ויוָתר יעקב לבדו ויאָבק איש עמו… ותֵקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (בראשית ל“ב כ”ה כ"ו);

נשפט: יהוא נשפט “עם בית אחאב” (דברי הימים ב' כ"ב ח'); “וקבצתי את כל הגויים… ונשפטתי עמם… על עמי ונחלתי” (יואל ד' ב');

נועץ: “מי תִכֵּן את רוח ד', את מי נועץ ויבינהו” (ישעיה מ' י"ג); “ויוָעץ דוד עם שרי האלפים” (דברי הימים א' י"ג א').

וכן נלחם. גלית הפלשתי קרא אל מערכות ישראל: “ברו לכם איש וירד אלי. אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים… תנו לי איש ונלחמה יחד” (שמואל א' י"ז ח‘-י’); “וסכסכתי מצרים במצרים ונלחמו איש באחיו איש ברעהו, עיר בעיר, ממלכה בממלכה” (ישעיה י"ט ב').

מלי היחס התכופות לנלחם הם על, ב… לגבי המתגונן; או את = עם בתקיפה הדדית. נעירה כי בפסוק: “ודברי שנאה סבבוני וַיִלָחֲמוּנִי חנם” (תהלים ק"ט ג') – מוטב לקרוא וַיִלְחָמוּנִי, בקל.

בחיי המעשה ידובר על מלחמה הדדית, לכן נדחה לחם מפני נלחם אף ממקומו הראוי לו.

 

חָלַק – נֶחֱלַק    🔗

שאלה:

“חברי בית-הדין חלקו ביניהם ביחס לפירות המשכון”. ושאלתי אני: המביע פסוק זה את כוונת כותבו? דומני כי “חוֹלקים ביניהם” פירושו שכל אחד לוקח לו חלק מן הדבר הנדון, ואילו כאן: נחלקו הדעות".

תשובה:

חלוק בדבר משמעו חלוקה חמרית וגם, לפי הענין, חילוק רוחני: “המקבל שדה מחברו” [באריסות למחצה, לשליש ולרביע]… “כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש” (בבא מציעא ט' א'); "כל מקום שחולקין רב אחא ורבינא בכל התורה כולה הלכה כמי שמיקל (הלכות פסוקות). ואולם “חולקים ביניהם” מובנו ברור: לוקחים חלקים שוים.

ברם, כדי להימנע מאמרות הנשמעות לשני פנים, מוטב לסמן חילוקי דעות בנֶחלקו על: “נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריית שמים וארץ” [מה נברא תחילה] (בראשית רבה א'); ובפסוק הנדון נאמר: נחלקו דעות הדיינים על בּעלוּת הפירות של המשכון.

או – אם ברצוננו לתאר את החילוק כמצב – נביענו בבינוני פעול: “כשם שהם חלוקים כאן כך הם חלוקים בעדות החודש” (ירושלמי סוטה ט' כ“ג ע”ב); ובפסוק שלפנינו: חלוקים הדיינים בדין הבעלות של פירות המשכון.

 

חָרַב – נֶחֱרַב    🔗

שאלה:

“באחד משיעורי הדקדוק קראנו פסוק זה: ברגע שנחרב בית המקדש נולד המשיח. והלא אפשר לאמר: ברגע שחָרב בית המקדש… והננו שואלים: מה בין חרב לנחרב?”

תשובה:

חרב מציין לא את ההריסה, אלא את התוצאה לפעולה זו, את המצב הקם לאחריה; ריקנות המקום משוכניו, מאדם ומבהמה. וכי נשקיף אל מצב זה לא כאל אחת התמורות החלות בזמן כי אם כאל תכונה שהיא כאילו טבעית למקום הנדון, נסמנהו בתואר חָרֵב, והיא גם צורת ההווה או הבינוני לפעל חרֹב.

“עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה… קול ששון וקול שמחה” (ירמיה ל“ג י'-י”א).

המושג חרב יובן כראוי מן ישב המנוגד לו: “ואמרו הארץ הלזו הנשַמה היתה כגן עדן והערים החרבות… בצורות יָשָבו” (יחזקאל ל“ו ל”ה). על קסרי – היא קיסריה, לפנים עיר מושב לנציבי רומא – ועל ירושלים נאמר: “אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן או ישבו שתיהן – אל תאמין; חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסרי – תאמין” (מגילה ו').

וכדי להבחין בין שתי הצורות האמורות נתבוננה בפעלי-מצב אחרים. חלה = היה חולה, נֶחלה = נעשה כחוֹלה, גילה סימני מחלה: “הוי רועי ישראל… הצאן לא תרעו… את הנַחלות לא חזקתם ואת החולה לא רפאתם” (יחזקאל ל"ד ב‘-ד’); מלבי"ם: “נחלה מצייר תחילה פעולת החולי ולא בא בצורת הנפעל, והחולה הוא שם התואר על שכבר חלה” – הראשון די לו בחיזוק, והשני צריך רפואה.

טמא – נטמא: “וכי ימות מן הבהמה… הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב” (ויקרא י“א ל”ט); “עשה אלה לך… על אשר נטמאת בגלוליהם” (יחזקאל כ"ג ל');

יטמא = יהיה טמא, הטומאה תהיה שוכנת בו; נטמאת = הדבקת בך את הטומאה; הראשון – מצב, השני – פתיחה למצב, התקנה.

בָּטל – הבָּטל. על מצב השינים בשָנים שאין בהן חפץ כתוב: “ובטלו הטוחנות כי מִעֵטוּ” (קוהלת י"ב ג'); “עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה” (גיטין ל"ג); "עתיד בית המקדש ליחרב [= להֵחָרב] וקרבנות ליבטל [להבטל] (פסיקתא רבתי ט"ו). ובטלו = תהיינה בטלות, לא תפעלנה עוד, מצב; הִבָּטל = עבוֹר ממעשה ללא-מעשה, עצירת הפעולה.

הנה ראינו כי בפעלי המצב מסמן הנפעל את אשר יקדם למצב, יכשירהו ויבצענו¹. וכן בנחרב כלולות הפעולות שסופן חורבן: הרג, הרס ובזה, שבי וגלות; או רעידת הארץ, שטפון וכו'. בנבואה על חורבן צור באר הנביא את המלה נחרבת בתארו את הכוח ההורס – והוא חיל בבל – הפועל כתהום שהועלה על הישוב: “הנני עליך, צור, והעליתי עליך גוים רבים כהעלות הים לגליו… בתתי אותך עיר נחרבת… בהעלות עליך את התהום וכסוך המים הרבים” (יחזקאל כ“ו ג' י”ט).

גם בעלי המדרש והאגדה השכילו להבדיל בין הצורות הנדונות: “על שדה איש עצל עברתי… וגדר אבניו נהרסה” (משלי כ“ד ל'-ל”א) – זה צדקיה שנחרב בית המקדש בימיו" (סנהדרין ק"ג). בנפעל הודגש כאן כי בימי צדקיהו נפתחה הרעה שהביאה לידי חורבן גמור, ונרמז על אשמתו בעיורון מדיני למרות אזהרותיו הנמרצות של ירמיהו. גם ההקבלה אל נהרסה מחייבת לא מצב כי אם פעולה. – אבל מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים" (בבא בתרא י"ג). מובן כי פה מכוונים הדברים למצב החורבן המוחלט. ואילו לפסוק “ברגע שנחרב בית המקדש נולד המשיח” – יאה דוקא הנפעל, הואיל והאגדה מתכוונת להגיד כי עוד המחריבים גומרים את מלאכתם, בטרם יחרב המקדש כליל, וכבר נולד הגואל.

וכמו חרב – נחרב כן ישב – נושב. ישבה ירושלים – יצב קיים, נושבה ירושלים – פעולה קודמת למצב, הלוך והבנות: “והרביתי עליכם אדם… ונושבו הערים והחרבות תבנינה” (יחזקאל ל"ו). ברור: רק עם הוספת מתישבים ובנינים תהיינה הערים יושבות והחרבות בנויות.

בחירת הצורה לפועל נתוּן תלויה פעמים במצב דמיונו של המחבר ברגע הנדון. בנבואות יחזקאל על מפלת המצרים נאמר פעם: “ועריו בתוך ערים נחרבות תהיינה” (ל' ז'), ופעם “ועריה בתוך ערים מָחרבות תהיינה שממה” (כ“ט י”ב). מותר לשער כי עם פסוק זה חזה הנביא צבאות מחריבים בדמיונו.

ועוד גורם לבחירת אחד מבניני הפועל המתחרים, ודוגמה מאלפת לכך מציג לנו הנביא מתקוע. באחת מנבואותיו המבשרות רעה קרא: “וד' אלהי הצבאות הנוגע בארץ ותמוג… ועלתה כיאור כלה ושקעה כיאור מצרים” (עמוס ט' ה'); ובהכותו בשבט פיו את הסוחרים המרמים את הדל, התלהב: “העל זאת לא תרגז הארץ, ועלתה כיאור כלה ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים” (שם ח' ח').

שקע מסמן תנועה ולא מצב, לכן אין למצוא פה הבדל-מה בין פועל לנפעל; אבל לנשקעה נמצאה כאן זכות אחרת: ההרמוניה עם נגרשה; ואילו ושקעה מתהַרמנת² קצת עם ועלתה, מה שמוסיף על יפי המליצה המנַגדת עליה לשקיעה.

אכן, רגישה היתה אוזן אבותינו ליפי הצלילים במילול העברי ושֵמע הנביא על אחת כמה.

נציין כי לנגד עיר מחרבת ישנה עיר מושבת מבחינת המפעיל, הגורם לישוב: "כה אמר ד' [והוא המושיב] “האומר לירושלים תוּשב ולערי יהודה תבנינה” (ישעיה מ“ד כ”ו). כהיות מקום מָחרב, נחרב וחרב, כן יהיה מוּשב, נוֹשב ויוֹשב; או:

חרב, נחרב, מָחרב = יושב, נוֹשב, מוּשב.

 

קרא – הקרא    🔗

שאלה:

“מדוע לא נכון להשתמש בהקריא כדי לציין קריאה בקול לפני ציבור בלי כוונה לגרום לאחרים שיקראו? והלא מצוי הפעיל שאינו גורם, כגון: השליך, הלבין. ובתלמוד נמצא הקריא בהוראה האמורה”.

תשובה:

ברצותנו לחקור להוראות מלה, אין טוב מלרדת לראשית מובנה, לעיקרה הפשוט ביותר; אז נבין כיצד התפתחה, הסתעפה והושאלה למושגים אחרים.

קרא בעיקרו = נתן קול ללא מלים: קרא הגבר [התרנגול]; “נותן לבהמה לחמה לבני עורב אשר יקראו” (תהלים קמ"ז ט'). מכאן קרא = דבּר בקול רם, כדרך המכריז והמצוה, המוֹחה והמזהיר, המבקש עזרה מצרה, וכו'; וכמו כן הַשמֵע בקול את הכתוב. נזכירה כי הקדמון היה חושב בקול וקורא בקול רם אפילו לעצמו, כתינוק בימינו. גם לחוזר מתוך זכירה על פסוקים ידועים לא מסֵפר נאמר קרא בעל-פה.

והמטיף, הנביא והמפקד – והם מתרגשים ומרימים קולם – קוראים באזני הקהל. לגדעון נאמר כי יקרא באזני צבאו: “מי ירא וחרד ישוב” (שופטים ז' ג'); ירמיה הלך לקרוא באזני ירושלים (ירמיה ב' ב'); וכן המשמיע נכבדות מתוך הכתב לפני יחיד או ציבור: “תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם” (דברים ל“א י”א); ברוך בן נריה קרא את מגלת ירמיה באזני העם ולבסוף באזני המלך (ירמיה ל“ו י”ד). וקריאה בלי התרגשות יתרה לפני השומע: שפן הסופר קרא לפני המלך בספר התורה (מלכים ב' כ"ב י'); הזכרונות נקראו לפני אחשורוש (אסתר ו' א').

בכל הדוגמאות האלה אין השומע משתתף בקולו-הוא, לא בשעת הקריאה ולא לאחריה. אבל יש שׂם דבריו בפי זולתו כדי שיקראם גם הוא בפני אחרים. נמצא כי הראשון גורם לקריאה, הוא מקריא: "ויטע אברהם אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ד' " (בראשית כ“א ל”ג); “אמר ריש לקיש אל תקרא וַיִקְרָא אלא וַיַקְרֵא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו על הקדוש ברוך הוא בפי כל עובר ושב” (סוטה י').

ויש קורא מתוך הספר מאמר או פסוק שעל המאזין לחזור עליהם בדיוק כחובה דתית. כגון המביא בכורים שעליו לקרוא בדברים כ"ו מן “ארמי אובד אבי” עד “ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ד'.” ועל זה הוגד במשנה: “בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מַקרין אותו, נמנעו מלהביא [מפני הבושה]; התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע” (בכורים ג' ז').

ובחליצה: "בלשון הקודש היו אומרים… ‘ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו’ (דברים כ"ה ט'). עד כאן היו “מקרין” (יבמות י"ב ו'); "אמר אביי הכותב גט חליצה [גט = כתב] יכתוב כך: הקראנו אותה מן “מֵאֵן יַבְּמִי” עד “אָבָה יַבְּמִי”, והקראנו אותו מן “לא” עד “לקחתה”, והקראנו אותה מן “ככה” ועד “חלוץ הנעל” (יבמות ק“ו ע”ב).

את ההלל היה אחד מקריא בבית הכנסת, והקהל עונה אחריו הללויה על כל ענין (סוכות ג' ו'). הסופר היה מקריא לתלמידיו את נוסח הגט, והם רושמים כהלכה.

בכל הקודם אין השומע חוזר על הדברים מתוך הספר, הואיל ועל הרוב אינו יודע לקרוא; והקריא פירושו גרום לאמירה בקול, לקריאה בעל-פה.

וגורם לקריאה מכל הבחינות הוא המלמד לקרוא את המקרא ולבארו. “מַקרֵי דרדקי” (מלמד תינוקות). כדאי לציין כי בימים ההם, בהיות ספרי הקודש בלתי מנוקדים, היתה עצם הקריאה מלאכה מסובכת הטעונה לימוד ממושך ואימון רב. במדרש איכה יסופר כי בירושלים היה אדם אומר לחברו: "הַקרֵני דף אחד (למדני דף אחד במקרא), הַשנֵני פרק אחד (למדני פרק אחד במשנה). בתנאים אלה היה המורה מרבה לקרוא “באזני” תלמידיו כדי להקריאהו כהלכה.

אולם בהיות הקריאה לפני יחיד או ציבור מכוונת רק להשמיע את התוכן בלבד ואינה גורמת לקריאה – תסומן בקרא גם במשנה. בליל יום הכפורים היו קורין במקרא לפני הכהן הגדול: “ומה קורין לפניו? באיוב ובעזרא ובדברי הימים. זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קריתי לפניו בדניאל” (יומא א‘, ו’); הכהן הגדול היה קורא ביום הכפורים את פרשת היום באחרי מות, וככלותו לקרוא היה אומר: “יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן” (שם ז‘, א’).

סוף דבר. אין הקריא אלא גרם לקריאה, כמשפט כל הפעיל.

אמנם יש כאן חידוש-מה לעומת סתם הפעיל. המאכיל אינו מוכרח לאכול גם הוא כדי להפעיל, וכן הלביש, הנעיל, הגדיל, הקטין, וכו'; ואילו המקריא יִקרָא קודם הוא עצמו; ברם מצוי הפעיל מסוג זה: העביר, הדריך, העמיד, העלה, הוריד. כאן המקריא יקדים פעמים מאד לעומת המופעל, אפס כי ההפעיל נוהג כאן על שם סוף הפעולה ותכליתה: אין מקריא אלא לשם הקראה, כדי שיקראו אחרים, אם מיד ואם לאחר זמן.

ובאין תכלית זו, אין צורך בהפעיל. למה נסבך חנם את צורת הפועל? מדוע לא נאמר פשוט קרא, כמו בכל לשון במקרים כנדונים?

ולמעשה בימינו. החזן מקריא בבית-הכנסת, מורה הלשון – בבית הספר בלמדו קריאה או קריאה מוטעמת או את הכתיב; וכן המדריכים לבימאות, לדקלום.

אבל המחבר המשמיע את יצירותיו לפני הקהל, המדקלם וכל קַריָן למינהו – קוראים ואינם מקריאים.

ועוד הערה מתוך השאלה. השליך – הוא הפעיל כהלכה עם מושג הגורם, כמו המטיר – גרם למטר, הגשים – גרם לגשם, והשליך – גרם לנפילה מהירה, כנראה מפועל קדום: שלוך.

 

נשלח – שוּלח    🔗

במקרי אסונות נוהגת העתונות לכתוב: “הפצועים קיבלו עזרה ראשונה ונשלחו לבתיהם”. – נשלחו? האומנם?

כל שלח או נשלח מחייבים העברה מן המקום הנתון למקום אחר לשם תכלית מסוימת, אם לטובת השולח או הנשלח ואם לתועלת צד שלישי. כגון: יהושע שלח מרגלים ליריחו לתור את העיר וסביבותיה; מלך ארם שלח את שר צבאו לשומרון למען ירפאוהו מצרעתו; מלך צור שלח אומנים לירושלים כמשאלת שלמה.

לא כן במקרה האמור. מחוסר מקום מוכרח בית-החולים לפטור את הפצוע שאינו זקוק עוד לטיפול של מומחה. פטירה מחייבת יציאה בלבד. פעמים, אחרי הנתן עזרה מספיקה לפצוע, מבקש הוא עצמו – מתוך הרגשה משקיטה ומעודדת – לחזור לביתו, מודה על הטיפול, נפטר והולך לו.

בכגון אלה נביעה את העובדה מקראית בשילח, ותלמודית – בפטר או בנפטר: “ויבחר לו שאול שלושת אלפים מישראל… ויתר העם שילח איש לאוהליו” (ש“א י”ג ב'). ובמשנה, לענין חלל שנמצא בשדה: “ידינו לא שפכו הדם הזה… שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון… ובלא לויה” (סוטה ט' ו'); ועל הכהן הגדול בערב יום הכפורים: “מסרוהו זקני בית הדין לזקני כהונה… ונפטרו והלכו להם” (יומא א' ה').

שני פעלים נרדפים אלה הוגדרו יפה באוצר ללשון המשנה: “שילח… ובא בפיעל… ביחס לבני אדם ובעלי חיים שמעתיקם ממקומם בדרך גירוש או ברצון חפשי ונותנם לכת הליכה חפשית לכל מקום שירצו; פטר… נתינת רשות למי לסור וללכת וכל הסרת עיכובים המעכבים על מי ועוצרים אותו במקומו”.

המרת שוּלחו בנשלחו אצל עתונאינו אומרת דרשוני; מדוע לא יבדילו בין שני מושגים אלה? ומדוע יעלימו עטם מפוטר ומנפטר הברורים משולח לגבי הנדון? נאירה תופעה זו פסיכולוגית.

במובן האמור פטר היא מלה סבילה אצלנו. מובנת היא לנו בכתב, אבל בהבעתנו-אנו לא תעלה מן הזכרון. אף אם נשמענה נרגיש בה זרות-מה. גבר מאד אחד ממשמעיה האחרים והדף את מתחריו. כמושג דתי ומשפטי מעורר רגש ומפעם, העמיק פטור לחדור בחיינו עד כי נפרץ באידית בכל רחבי הגולה; ובכוחו זה האפיל על חבריו למונח והעלימם.

ומכל שכן נתעלם מנפטר במובן ברך לשלום ויצא. משמעו – הנפוץ גם הוא באידית – מת, נסתלק מן העולם, ירחיקנו בחיים ת"ק פרסה מפועל מדכא זה.

אבל שילח, מה פשעו-הוא כי נעזבנו? הלא בלעז הבדל נבדיל בין отпослать schicken – fortschicken, послать –

שני גורמים להתנכרות זו. א. האידית בעוכרינו: בכגון זה נוהגים אנו לאמר: אהיימשיקען; ב. והעיקר, הואיל ואין אנו הוגים את הל' הכפולה בשללח (שילח), לא נרגיש בצורה זו השוה כמעט לשלח באזנינו. הלא יתרנו על הילך, פיתח (נעל, חגורה, בהמה), כיתב, שימר ועוד?

בלעז נקבל באהבה את ההברה הנוספת בראש הפועל כסימן לתוספת המושג: messen – abmessen, мериτЬ – измериτЬ ואולם מי משכיל עברי יאמר או יכתוב מִדדֵד (מידד), המבהיק שש פעמים במקרא בארבעה מספרי הקודש? ולא לימדונו לדעת שכפילת האות התיכונה בפועל שקולה תדיר כנגד הפרֶפיכּס בלעז.

ככה נרושש את העברית דקיקת החליפות בצורותיה ובמובניהן, ובמסתרים נתרעם על דלותה.

 

זון – זינה – תזוּנה    🔗

בעברית החדשה נוהג הָזִין = סַפק מזון; ונהדף חנם זון הקל, המצוי אך הוא לבדו בתפילות ובתלמוד. וכדאית ברכת המזון להעמידנו על הטעות: “הזן את העולם כולו… שאתה זן ומפרנס… זוננו פרנסנו וכלכלנו”; “נושא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא לזוּנה” (ירושלמי כתובות ה' כ“ט ע”ד); ובנפעל; “שאי אתה יודע צערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים” (ברכות כ“ח ע”א); ובהשאלה: “ויחזו את הא' ויאכלו וישתו – מלמד, שזנו עיניהם מן השכינה… משה לא זן עיניו מן השכינה, שנאמר: ויסתר משה פניו” (מד"ר ויקרא כ' ז'); "העושה מקום… לזון עיניו (ר“ע: “שנקב נקב מפולש בכותל… להסתכל משם לרשות הרבים או לחצר”, אהלות י”ג ד'); “זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם… עין שלא רצתה ליזון (= להִזון) ממה שאינו שלו אין עין הרע שולטת בו” (ברכות כ' ע"א).

שם הפעולה – זינה, כמו: קימה, ריצה, דישה; והתוצאה – תזונה, כמו: תבואה, תרומה, תשובה. כגון: תזונת הצמח מפליאה את חוקריה [ראה לעיל עמ' 77].

 

דוּן – דין, נָדוֹן – נידוֹן    🔗

בן-יהודה היטיב להבחין בין דון לדין (פּועל) ובדוגמאות מובהקות הוכיח – כאילו דרך אגב – כי חכמי התלמוד היו מדקדקים בהבדלה זו:

דון = שקול ענין בתבונה, עיין בשאלה ופַלס אותה מתוך הגיון והיקש והצע פתרונה לפני אחרים. אלמד דבר מדבר ואדון דבר מדבר; אתה בקי בחדרי תורה ולדון בקל ובחומר אי אתה יודע.

דין = חרוֹץ משפט, חתוֹך בין יריבים. “והוא ישפוט תבל בצדק. ידין לאומים במישרים”; “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”.

ובנפעל, לפי הדקדוק, נָדון = נידון. ואולם למעשה מבדיל התלמוד ביניהם כאילו נגזר נדון מדון ונידון מדין: “דיוֹ לבא מן הדין להיות כנדון” (מקובל בכל הנוסחאות ובחוגי הלומדים); “בן סורר נידון על שם סופו”.

אמנם, במשנה נאמר פעמים נידון במקום נדון, ברם בכגון זה מרובות טעויות המעתיקים. והמקרא מסייענו: “ויהי כל העם נדון [= טוען ותובע מתוך רגש הצדק]… לאמר: המלך הצילנו מכף אויבנו… ועתה ברח מן הארץ” (ש“ב י”ט י').

לפיכך: הגנב נידון למאסר… החוק הנָדון הטיל שלשה מיני עונשין.

 

פרסם – התפרסם    🔗

שאלה:

“נוהגים לומר: הדו”ח יתפרסם, התכנית תתפרסם. הנכון הוא? לדעתי צריך לומר: יפורסם, תפורסם".

תשובה:

פרסם – הגיד או הציג ברבים אדם, דבר או מעשה בשיחות, בהרצאות או בעתונות, במודעות ובכרוזים. יש מפרסם לשבח ולתהלה, ויש – לגנאי ולקלון. נר חנוכה מפרסם את נצחונות החשמונאים; מצוה לפרסם את החנפים – איש הרכיל ומוציא הדיבּה מצטיינים כחובבי הפרסום להרע.

מכאן: המחבר יפרסם את ספרו (= יוציאנו לאור); הסופר יפרסם את מאמרו בעתון, הרופא יפרסם את תגליתו בירחון לרפואה. ואשר נתפרסם יפורסם. וברור כי הדו"ח יפורסם (כאשר יודפס) והתכנית תפורסם.

נתפרסם מציין פעולה חוזרת, כאילו פַרסם אדם, או דבר אחר מעשה את עצמם לא בדרך הפירסום הרגיל, כי אם בכוחם שלהם, בערכם המיוחד, אם לתפארת ואם לדראון.

נתפרסם הרופא בנתוחיו המפליאים; נתפרסמה הזמרת בקולה המקסים; נתפרסמו החלוצים במסירותם לעם ולארץ; נתפרסם המנהיג במלחמתו הנצחת לצדק; העריצים השולטים עתה בגרמניה יתפרסמו בדברי הימים כרודפים לשפוך דם אדם בעינויים.

נמצא כי מן המון הדברים שאנו מפרסמים יום יום יתפרסם אך כטפה מן הים.

כל פעולה הנפעלת בחומר או בעצם מחוללת בהם שינוי או תמורה, כעין תכונה חדשה הדבקה בהם מעתה. העץ שניטע – נטוע; הבית שנבנה – בנוי; המעשה שנעשה – עשוי; אשר עובד ותוקן – מעובד ומתוקן; הפקדון אשר הופקד והוטמן – מופקד ומוטמן.

זאת אומרת: התכונה שמקורה בפעולה – ובלשון תסומן כתואר מוּצא מפועל, פארטיציפ בלעז – תוּבּע עברית בצורת פעוּל, מפוּעל ומוּפעל.

ובכן, מבחינת ההגיון, מה שפורסם הוא מפורסם.

ואשר נתפרסם? – אין צורה מיוחדת לכך בהתפעל או בנתפעל. הפליט מסותר, אם הסתתר ואם סיתרוהו; החבילה מפורדת, בין שנתפרדה מאליה ובין שפֵּרדוה בכוונה.

לפיכך מפורסם – אם פורסם ואם נתפרסם. יש רפואות מפורסמות לא בגלל ערכן הרב, כי אם עקב הרקלמות לאין קץ המפליגות בשבחן; ועל אחת כמה מפורסמות הרפואות שנתפרסמו בפעולתן להקלת הכאב ולריפוי.

בעברית החדשה נוהג שפורסם רק במובן שנתפרסם, אולם בתלמוד נמצא גם במשמעו הפשוט. ככה יובחן, למשל, בין חטא מפורסם – שנתגלה במקרה, לחטא שאינו מפורסם, שלא נודע לאיש (יומא פ“ו ע”ב).

 

הקריב – קֵרב    🔗

שאלה:

“הנאשם הקריב ידו הימנית אל השמאלית”; ההסכם קֵרב את המלחמה“. – מה הנכון: הקריב או קרב?”

תשובה:

בפעלים רבים נדמה הפיעל כשוה במובנו להפעיל: ריתח – הרתיח, תיקן – התקין, סיתר – הסתיר, גידל – הגדיל, רומם – הרים, ישב – הושיב.

אולם באמת יש כאן רק דמיון ולא שויון. הפיעל משמר את עצם סגולותיו המבַדלות אותו: א. לציין פעולה ממושכת או מוגברת ומופלגת מבחינת החריצות, המרץ והשלמות; ב. להציג את הפעולה כנפעלת והולכת, כלומר, להראות את המעשה לא כהגמרו אלא בהעשוֹתוֹ.

הרתיח – הביא נוזל לנקודת הרתיחה; – ריתח – האריך את הרתיחה, הוסיף להחזיק את האש מתחת לנוזל הרותח, או הגביר את הרתיחה בהגדילו את האש.

את החלב נרתיח, ואת הבשר נרַתח.

התקין – הכין את הדרוש והכשירהו לתכליתו; תיקן – היטיב את המקוּלקל, ישר את המעוות והשלים את המחוסר.

מקץ האסיף מתקן האכר את המחרשות ומתקין את הזרעים.

הסתיר – הצפין מה או מי כדי להעלים מעין רואה; סיתר – החביא במחבא מעוּלה, שם לא יוכל האויב למצוא את הנמלט. בהדרש מואב להיטיב הסתר את פליטי ישראל הוזהרה: “שיתי כלַיל צלך בתוך צהרים, סַתרי נדחים, נודד אל תגלי; יגורו בך נדחי, מואב, הוי סתר למו מפני שודד” (ישעיהו ט"ז ג‘-ד’); דוד מסתתר (= מסַתר עצמו) מפני שאול (שמואל א' כ“ג י”ט).

בארצנו מסַתרות הכנופיות את נשקן במערות ובגאיות.

הגדיל – גידל. על האכר להגדיל את גנו ולגדל ירקות ככל צרכי ביתו. כי נגדיל את התעשיה בארצנו נגַדל את שמה בעולם.

רומם. על הארז בלבנון, גבה הקומה, אומר יחזקאל: “מים גידלוהו, תהום רוממתהו” (יחזקאל ל"א ד') – כלומר גדל אף התרומם לגובה מופלג, מעל לרוב האילנות – וכן בישעיה א' ב': “בנים גידלתי ורוממתי” = לא רק גידלתים כי אם אף הצלחתי להעלותם לגובה נעלה, גופני ורוחני.

כדאי לציין כי מעשה החינוך, שהוא מאריך שנים ומרדף שלמות, יוּבע בצורות פיעל שונות: גידל, ריבּה, חינך, רומם.

הושיב – השכין בני-אדם במקום מסוים; יִשֵב – הושיב אותם ישיבה בת-קיימא, איתנה ונאמנה.

עיר של בטלנים אינה מיושבת. – היצירה מיַשבת, והבטלה מבלה. את כל בני-האדם אפשר לחלק למישבי עולם ולמבלי עולם.

עתה יוקל לנו להבחין בין הפיעל להפעיל הנדונים. הקריב – הביא דבר לסביבת עצם או מקום מסוים, בקרבתם. לפיכך תסומן הפעולה על שם סופה, תכליתה. קֵרַב – המעיט את הרוַח או הרוֹחק המפריד בין שני עצמים על ידי העתיקו את האחד מול רעהו, או על ידי העבירו את שניהם זה מול זה.

למשל בנסעי מירושלים לתל-אביב יקָרבני האוטו אל נקודת חפצי מרגע הנתקו, הואיל ועם כל תנועה יפחת הרוֹחק בן שמונים קילומטר המפריד בין שתי הערים האלה. ובהגיע האוטו למקוה-ישראל הקריבני לתל-אביב, אבל עודנו מוסיף לקרבני אל העיר עד הכנסו לתוכה. קָרֵב מציין איפוא את הפעולה בהיותה נפעלת, בלי שים לב דוקא אל תכליתה.

נעיפה עין אל קרב בספרותנו העתיקה.

יחזקאל ציוה: “ואתה בן-אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה… וּלקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף… וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד” (ל“ז ט”ז-י"ז); הנביא מוזמן לא רק להקריב את העצים זה אל זה, אף לא להסתפק בהגשה – והיא סמיכה – אלא לקרבם קרבה קיצונית, מופלגת: עד התחברם והיותם לאחד.

ורוח הקודש מכריזה בפי ישעיה: “שמעו אלי, אבירי לב הרחוקים מצדקה, קֵרַבתי צדקתי, לא תרחק, ותשועתי לא תאחר” (מ“ו י”ב-י"ג); ובכן, קרב ד' צדקתו, לא תרחק עוד, אבל עדיין לא הקריבה, מתקרבת היא והולכת.

פה לפנינו קירוב בזמן, פעולה ממושכת; הצדקה מתנהלת לאט, פעמים תתמהמה, אבל סופה להגיע.

על שור הנגח אומר רבי מאיר: “ריחק נגיחותיו [נגח שלש נגיחות בשלשה ימים] חייב, קירב נגיחותיו [נגח שלש נגיחות ביום אחד] לא כל שכן” (בבא קמא כ“ד ע”א).

דייק תנא זה להביע את הגיונו (והוא תלמיד מובהק לרבי ישמעאל ולרבי עקיבא ועורך משניות הנקראות “משנת רבי מאיר”, מתקן משלים ומרביץ תורה עברית בעם ואפילו חולם עברית, ראה גטין נ“ב ע”א). השורים הנדונים נבדלים זה מזה באשר האחד מקצר את הרוַח בין הנגיחות לעומת חברו. והממעיט רוח בין שתי פעולות – כמו בין שני עצמים במרחב – מקרב אותן, ואילו המאריך מרַחקן.

אגב ראינו כי ריחק = קירב; הרחיק = הקריב.

וכמו שקירב מציין פעמים קריבה מופלגת, כן יוכל ריחק לסמן רחיקה יתרה: “ורִחק ד' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ” (ישעיה ו' י"ב). ופירושו: “וריחקם ד' לנהר גוזן וערי מדי” (מלבי"ם); “יהיו גולים למקום רחוק” (מצודת דוד).

ומכל שכן לגבי הרֶוח הנפשי או הרוחני המפריד בין אדם לחברו: כי נקטינו או נגדילנו, נאריך בו ופעמים נפליגנו. לכן תצוין פעולה זו בפיעל: “יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רִחַק ממני” (ישעיה כ“ט י”ג); “יצר… תהא שמאל דוחה וימין מקרבת” (סנהדרין נ"ז); “אין אליהו בא… לרַחק ולקָרב אלא לרחק את המקורבין בזרוע [בתקיפות הרשע] ולקרב את המרוחקין בזרוע” (עדויות ח' ז').

וטיפוסי מאמר זה במדרש: “אחר פרשת שילוח טמאים (במדבר ה') כתיב פרשת אזהרת גרים, ללמדך: לחוטאים מישראל הרחיק המקום [שלחם מן המחנה לגבול מסוים; רוַח ממשי], ולגרים הבאים לשמו קֵרב המקום [קרבה רוחנית], שעשה דינם כדין ישראל, שכל הגוזל להם כאילו גוזל לישראל” (במדבר רבה ה').

ומענין: באידית נשתמרו פעלים אלה בצורתם המדויקת: מקרב זיין, מתקרב, התקרבות, מקוֹרב (בלשון החסידים על הקרוב לרבי), מתרחק.

צדקו איפוא סופרי “דבר”: “הנאשם הקריב ידו הימנית אל השמאלית” (אולי, לפי הענין מוטב: הגיש ידו…) – אבל “ההסכם קֵרב את המלחמה”; לא הקריב אותה, אולי עודנה רחוקה, אולם – לדעת הסופר – התקרבה, וקרובה היא עתה יותר מאשר לפני ההסכם.

דוגמאות למעשה:

הקרב את השולחן אל הקיר… קָרבהו עוד מעט.

השבת נקריב לכבוד האורחים ממיטב תוצרתנו.

רַחק בּיקוריך בבית פ.

המשחק מרַחק את הילד מן הבטלה ומקרבהו אל העבודה.

קָרֵב את העולה והתקרב אליו.

 

זיווג פועל ושם בני שורש אחד    🔗

בין המון הסגולות המציינות את רוח העברית ימָנוּ גם האמרים כגון: מצא מציאה, אבד אבידה, עבר עבירה, על חטא שחטאנו, חלה את חליו. כלומר: שפתנו דרכה לזווג פועל ותולדתו – את שם הפעולה במשקליו השונים.

לצורה זו שני תפקידים חלוקים במגמתם.

1. השם נוסף כתואר לפועל כדי לציין פעולה נמרצת, ובכגון זה – על הרוב – נלוה עליו תואר: “כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה” (בראשית כ“ז ל”ד); ויבך חזקיהו בכי גדול" (ישעיה ל"ח ג'); “אתם בכיתם לפני בכייה של תיפלות – חיי, עתידין אתם לבכות בכייה של ממש” (ירושלמי תענית ד' ס“ה ע”ד); “לא ישוב אף ד'… באחרית הימים תתבוננו בה בינה” (ירמיהו כ"ג כ').

כתואר לפועל מופיע השם גם בבואו להורות כמה פעמים חזרה הפעולה, ואז נטפל אליו שם מספר: “אכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהם שלוש ברכות” (ברכות ו' ח'); “יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ז' חטאות” (כריתות ג' ד'): “ויבא משה בתוך הענן… שלן שם לינות הרבה” (מדרש רבה במדבר י"ח).

2. השם נטפל אל הפועל כמפרש, כמשלים במקום דבר, דבר-מה, מאומה: “איש כי ידור נדר או הִשָבַע שבועה לאסור אִסָר על נפשו” (במדבר ל' ג'); “נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה” (ויקרא ה' ט"ו); “כי תצא אש… ונאכל גדיש… שלם ישלם המבעיר את הבערה” (שמות כ"ב ה').

פעמים השם הוא העיקר והפועל נלוה אליו מתוך משפט מגדיר: “והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הופקד אתו” (ויקרא ה' כ"ג); “ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם” (שמות ג' ט').

והנה פסוק טיפוסי בו הזדמנה הצורה הנדונה בשני פניה: “וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שְנֵאָה מאהבה אשר אֲהֵבָה” (ש“ב י”ג ט"ו).

כמשלים לפועל מצויה צורה זו במקצועות שונים למחשבה. בעולם התנועה: עבד עבודה, עשה מעשה, פעל פעולה: “ולחרוש חרישו ולקצור קצירו” (ש“א ח' י”ב); “הגודר גדרו” (בבא קמא ג' ב'); בחיי הרוח: ראה מראה; שמע שמועה; הריח ריח; חשב מחשבה; שפט משפט; גזר גזירה; דובר דבר (איוב ב' י"ג). בעולם התחרות: פרצת פרץ; שבית שבי; “לשלול שלל ולבוז בז” (יחזקאל ל“ח י”ב).

הביטויים הנרדפים עם אלה חולקים גון אחר לרעיון. למשל, נקל להבחין בין חש ריח, הרגיש טעם, עשה חג, עשה סעודה, ערך מלחמה, ובין: הריח ריח, טעם טעם, חגג חג, סעד סעודה, נלחם מלחמה.

זיווג פועל ושם בני שורש אחד נוהג גם בנזקים למינם. הכה מכה נמצא במקרא כ-20 פעם. “הכה תכה… אתה רשאי להכותן בכל הכאה שאתה יכול” (בבא מציעא ל“א ע”ב); “מצורע שנתנגע נגעים הרבה” (כריתות ב' ג'), הלקה מלקות, חבט חבטים, בעט בעיטה.

לא כן לשונות המערב; הן רואות את ההכאה למינה כנתינה מצד המכה. ובהיות ביטוי זה נפרץ מאד בחיים דחה משיחתנו את המקבילו השמי, ובחוגי הילדות והנוער “ניתנות המכות” בזרוע נטויה ובעברית לקויה.