בוא – קרב – נגש    🔗

קרב ונגש מציגים דוגמה לפעלים נשכחים במקצת, כי בדרך הציווי אינם מופיעים בשיחה; קרַב וגֵש נדחו מפני בוא. וכדאי לנתח את משמעויותיהם:

בוא מסמן:

1. כניסה: “אין יוצא ואין בא” (יהושע ו' א'); “ויבא החדרה ויבך שמה” (בראשית מ"ג ל'); “חרבם תבא בלבם” (תהלים ל"ז ט"ו);

2. הגעה למקום הרצוי: “ויבא עד האהל” (שופטים ז' י"ג);

3. הילוך לתכלית הגעה: “יראו אותו מרחוק… ובטרם יקרב… ויאמרו הנה בעל החלומות הלזה בא” (בראשית ל"ז, י"ח-י"ט); “היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר” (ברכות ט' ג'); “זה בא בחביתו וזה בא בקורתו” (בבא קמא ג' ה');

4. חזרה ממקום: “ועשו אחיו בא מצידו” (בראשית כ"ז ל'), “ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך” (שם מ"ח ז').

לא כן קרב. פועל זה מציג את התנועה מצד הפחיתה את המרחק שבין הגוף הנע לחברו, ואנו זקוקים לו ביחוד כדי להורות פחיתת המרחק בין שני גופים שנמצאים בו-במקום, כגון בו-בחוץ, בה-בחצר, בו-בחדר. ומבדילה העברית ממושג זה את התנועה שסופה לקרב את הגוף הנע כמעט כדי נגיעה בחברו. מדרגה זו בקרבה תסומן בנגש.

"וקרבת מול בני עמון (דברים ב' י"ט); “אך רחוק יהיה ביניכם וביניו כאלפים אמה… אל תקרבו אליו (יהושע ג' ד'); “קרב עד הנה ואדברה אליך” [כך אמרה האשה החכמה שבעיר אָבל אל יואב העומד מחוץ לחומה] (שמואל ב' כ' ט"ז); והיה בקרב איש להשתחוות לו” [יקרב האיש אל אבשלום, אבל לא יעיז לגשת] (שם ט"ו ה'); “ותקרבון אלי כלכם” [הן לא יכול כל העם לגשת אל משה] (דברים א', כ"ב).

“ויבא אל אביו [נכנס לאהל]… ויאמר יצחק אל יעקב: גשה נא ואמושך בני… ויגש יעקב אל יצחק” (בראשית כ"ז י"ח-כ"ב); “ויאמר יוסף אל אחיו: גשו נא אלי, ויגשו” (שם מ"ה ד'); “יפל מצדך אלף… אליך לא יגש” (תהלים צ"א ז'); “מדוע נגשתם אל העיר להלחם… למה נגשתם אל החומה” (שמואל ב' י"א כ'-כ"א); אך אל הפרוכת לא יבא [לא יכנס בעל המום] ואל המזבח לא יגש" [להקריב] (ויקרא כ"א כ"ג); “והקרבתיו ונגש אלי כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי” (ירמיהו ל' כ"א).

והם החילוקים בין הביא – הקריב – הגיש.

“והבאת את המנחה [תכניסה אל חצר המשכן]… והקריבה אל הכהן והגישה [הכהן] אל המזבח” (ויקרא ב' ח'); “ויקרב את המנחה לעגלון” (שופ' ג' י"ז); “ויקריבו אותו [את המקושש]… אל משה ואל אהרן ואל כל העדה” (במדבר ט"ו ל"ג); “ואת מלך העי תפשו חי ויקריבו אותו אל יהושע” (יהושע ח' כ"ג); ותַגש לפני שאול ולפני עבדיו ויאכלו" (שמואל א' כ"ח כ"ה); “ודבש וחמאה… הגישו לדוד ולעם אשר אתו לאכל” (שמואל ב' י"ז כ"ט); “וכי תגישון עִוֵר לזבּוֹח… הקריבוהו נא לפֶחָתך” (מלאכי א' ח').

באמרים מיוחדים מביעים קרב ונגש ריחוק תחת קירוב. ברגע רוגז נקרא: “גש הלאה!” (בראשית י"ט ט'), ובדעה מיושבת נאמר: קרב אליך, כאמור: “קרב אליך, אל תגש בי” (ישעיה ס"ה ה'); “בזמן שאדם רוצה לדבר שלא בפני חברו לא יאמר: ‘קרב אליך’, אלא מושכו למי שרוצה ומדבר עמו” (במדבר רבה ס' ק"ב).

 

סַפֵּר – הִסְתַּפֵּר – גָזוֹז    🔗

שאלה:

“הפעלים הסתפר וגזוז נוהגים אצלנו בערבוביה, ככה נאמר: עת להסתפר, הסַפָּר פלוני גוזז יפה. האין גַזָז מיוחד לצאן?”

תשובה:

מצד ההגיון והחסכון מוטב לבלתי סמן פעולה אחת בשני פעלים. כל התפעל מחייב את מציאות הפיעל המקביל. הסתפרתי פירושו: סיפרתי את עצמי, או הזמנתי סַפָּר לסַפּרני: “ישראל המסתפר מנכרי” (עבודה זרה כ"ט ע"א).

בתרגומים, בתלמוד ובמדרש מצוי מאד הפיעל סַפֵּר במובן הנדון: וראשם לא יגַלחו [הכהנים] ופֶרע לא ישַלחו, כסום יכסמו את ראשיהם" – “ורישיהון לא יגלחון סַפָּרָא יִסְפְּרוּן ית שער רישיהון” (יחזאל מ"ד כ'); “אין סַפָּר מספר את עצמו” (ויקרא רבה י"ד); “אם לא סיפר [האבל] ערב הרגל אסור לספר אחר הרגל” (נזיר ט"ו ע"א); "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס (תענית פ"ד ז'); “אלו דברים מדרכי האמורי: המספר קומי…” (תוס' שבת ו' א'); “הלך ר' ראובן… וסיפר קומי” (מעילה י"ז ע"א). ושם הפעולה סיפור: "אמר לו [המן למרדכי]: תן כתר מלכות זה בראשך, אמר לו: יש בן אדם נותן כתר מלכות בראשו ולא מסַפר… הלך לבקש סַפָּר ולא מצא. מה עשה? הוציא כלי סיפורו וישב לספר אותו (ויקרא רבה כ"ח).

ואין לדאוג פן יתחלף לשומע בין סַפּר – העבר את השׂער, לסַפּר – הגד. כאשר לא נערבב בקש את המורה – בקש מן המורה, סורה אלי – סורה מעלי, קצרה ידה – קצרה בידה וכו' – כן לא נחלף בין סיפרה האם את בנה – סיפרה האם לבנה. אגב נעיר, כי המובן הממשי יותר הוא שקדם לחבריו – תולדותיו ביצירת הלשון.

ראוי להבחין בין סיפור לתספורת. הראשונה מסמנת את הפעולה ממש בהִפָּעלה; והשנית מציגה את הפעולה מבחינת מעשה שלם, בלתי-מתפרק ומכוון לתכליתו; היא מורה עוד על עקב המעשה, על תולדתו. ככה נבדיל בין גילוח – תגלחת, כיבוס – תכבוסת, בישול – תבשיל, שילום – תשלום, כיפור – כפרה, תיקון – תקנה. אמנם, לא תמיד דקדקו בעלי הגמרא בהבדלה זו, וכן אמרו בו-בענין: “טעוּן גילוח… כי בעי תגלחת… דלא בעי גילוחי” (נזיר י"ז ע"ב; במשנה נאמר בכל מקום תגלחת בהלכה זו); אפס כי בנדון זה, לנגד צרכי ההבעה ותביעותיה בזמננו, חובה להחמיר ולנצל את כל הבדלי הלשון.

מתספורת צריך להועיל ביתר יחוד כדי להורות על גוני הסיפור, וכן על הצורה האפיינית שכל אחד הגונים האלה חולק לשער ולראש כולו; והפיסקה הבאה תעיד: “מאי: כסום יכסמו את ראשיהם [הכהנים] (יחזקאל מ"ד כ) – תנא, כמין תספורת לוליינית. מאי תספורת לוליינית?.. תספורתא יחידאה (רש"י: נאה ואין דוגמתה); ראשו של זה בעיקרו של זה… איזהו תספורת של כהן גדול? צאו וראו מתספורת של בן אלעשה… רבי אומר לא על חנם פיזר בן אלעשה את מעותיו [רש”י: חתנו של רבי היה ונתן ממון ולימדו לו אותה תספורת] אלא כדי להראות בו תספורת של של כהן גדול" (סנהדרין כ"ב ע"ב).

סַפֵּר מורה איפוא העברת שׂער ממקום מסוים בגוף לתקנת האדם, כדי להיטיב את הראש, לעשות את הזקן. כאשר ידובר בתנ"ך על גילוח מסוג זה – שאינו דוקא בתער – מתרגם אונקלוס סַפֵּר: “ויגלח [יוסף] ויחַלף שמלותיו ויבא אל פרעה” = “וסיפר ושנִי כסותיה” (בראשית מ"א י"ד); “ובגלחו [אבשלום] את ראשו… כי כבד עליו וגלחו” = ובסַפָּרוּתיה ית רישיה… ארי יקיר עלוהי ומספר ליה (ש"ב י"ד כ"ו); וכן הסרת שער מאברי בעלי חיים שחוטים ומצמחים כדי להתקינם לאכילה: “אין מספרין את הראש ואת הכרעים ואין מספרין את הירק במספרת” (תוספתא ביצה ג' י"ט)

ואילו גזז מסמן סתם העברת שער כל שהוא, ויהי אף שערות אחדות, באדם ובבהמה. אם לתיקון ואם לקלקול, ואם כדי להשתמש בגזה.

הנזיר אסור לו לספר, ואפילו לגוֹז כל שהוא; “הריני נזיר, ושמע חברו ואמר… יעשה פי כפיו מיין ושערי כשערו מלגוז (נזיר כ"א ע"א-ע"ב); “המעביר בית-השחי… כעין תער”, ופירש רש”י: “שגזז במספרים בסמוך לבשר” (שם נ"ח ע"ב); “גזז שערו [של מת] וקברו עמו” (שם נ"א ע"א; שער העומד ליגזז… כגזוז דמי… או כמחוּבר דמי". וביאר רש"י בטוב טעם לשונו: “העומד ליגזז – שכבר שילח פרע וראוי להסתפר” (סנהדרין ט"ו).

ובכן השער עומד ליגזז, ואלו בעל השער המשלח פרע ראוי להסתפר.

בתנ"ך הזדמן גזז לגבי אדם רק בעת צרה, בה ישחית בעל האסון את שׂערו כדי להביע את יגונו. “ויקם איוב ויקרע את מעילו ויגז את ראשו” (איוב א' כ'); “קָרחי וגוזי על בני תענוגיך… כי גלו ממך” (מיכה א' ט"ז); “גָזי נזרך והשליכי ושאי על שפיים קינה” (ירמיה ז' כ"ט). אולי מתוך גון מיוחד זה שבגזז אמרו בעלי המדרש: “כל מקום שנאמר גזיזה [אפילו בצאן] עושה רושם” [תקום צרה] (בראשית רבה ע"ד).

מכאן יובן, כי האומן לגזיזת צאן הוא גַזָז, כנגד סַפָּר לאדם: “תבן לעפרים אתה מכניס, קדרים בכפר חנניה, גזזים בדמשק” (שם פ"ו בשינוי לשון). וכן בערבית ערבית. אגב, ההבדל האמור בין שני הפעלים הנדונים קיים גם בערבית בין ערבית = גזז ל ערבית = קצץ = ספר. הפועל הזה גם מורה העברת שער והגדה: ערבית = סיפרה האם את בנה; ערבית = סיפרה האם לבנה.

לפי הקודם נאמר:

כל מספר גוזז, אבל לא כל גוזז מספר.

פלונית חפצה לספר את בנה, אבל אך גזזה אותו.

הספר פלוני מספר יפה, אפס כי מאריך הוא בסיפורו.

ספרי-נא תספורת פשוטה מאד. בזקן תגוז לי רק את השערות המאריכות מדי.

לפנים היו הנשים גוזזות את שערן, ואילו היום הן מסתפרות.

הגברת הזאת חובבת את כלבה הקטן ומספרת אותו תספורת מחוכמת.

 

מעונין – נוגע בדבר – דורש    🔗

שאלה:

“בראש כתבים ערוכים לתעודה ולהמלצה או להודעה ולאזהרה נוהגים לכתוב באנגלית: To whom it may concern. במשרדינו תתורגם אמרה זו בפנים אחדים: לכל המעונינים בדבר – לכל המעונינים – לכל המעונין בדבר – לכל מי שהדבר נוגע אליו – לכל הנוגע בדבר. איזו מן הנוסחאות האלה מכוונת יותר? ואול רצויה נוסחה אחרת, נאה מאלה?”

תשובה:

מעונין הוא תרגום מחיקוי ל-заинτереϲοванньιй, itreressiert, אולם הביטוי העברי למושג הנדון הוא נוגע בדבר, המצוין בפשטות מליציותו ובתכנו המסוים; לכן נבכּרנו על המתחרה בו.

ברם שני הנרדפים האלה – כמקביליהם הלועזים – מביעים יחס נובע משאיפה לבצע, להנאה חמרית. ככה, למשל, אין שותפים בקרקע רשאים להעיד זה על זה כנגד מערער על חלקו של אחד מהם מפני שנוגעים בעדותם הם; ופירוש רש"י: “אם יטול מערער כלום מן השדה יפסידו שניהם ונמצא דלעצמו מעיד” (בבא בתרא מ"ג ע"א). לפיכך לא תמיד יאה ביטוי זה לתרגומנו, הואיל ופעמים – ביחוד להמלצה – רחבה כאן הכוונה וכוללת גם יחס מחוסר כל מגע חמרי. בנוהג יסומן יחס זה במתענין, אבל יש מדרגה פחותה מכן.

כדי לצאת ידי כל גוני המובן האמור כדאי להנהיג, בכתבי המלצה, נוגע אל הדבר. אל מציין כאן מגע קל, פושר, בין מתענין לשלא איכפת לו. חילוק דומה לזה בין נגע ב… לנגע אל במובן הממשי מובלט בכתובים הבאים:

“ויתן את הכרובים בתוך הבית הפנימי ויפרשו את כנפי הכרובים ותגע כנף האחד בקיר [ = בתוך השטח] וכנף הכרוב השני נוגעת בקיר השני וכנפיהם אל תוך הבית נוגעות כנף אל כנף” [ = קצה אל קצה] (מלכים א', ו' כ"ז); “פתאום נפלה בבל… עזבוה כי נגע אל השמים משפטה ונשא עד שחקים” (ירמיה נ"א ט').

נזכירה, כי דרש מסמן, מלבד הוראותיו שבנוהג, גם התענין:

“ארץ אשר ד' אלהיך דורש אותה תמיד, עיני ד' אלהים בה מראשית השנה ועד אחרית שנה” (דברים י"א י"ב); “כי נדחה קראו לך ציון, היא דורש אין לה” (ירמיה ל' י"ז); “הביט ימין וראה ואין לי מכיר… אין דורש לנפשי” (תהלים קמ"ב ה'); ובצורת פעוּל: “גדולים מעשי ד' דרושים לכל חפציהם” (שם קי"א ב'); “אמרו לבת ציון הנה ישעך בא… ולך יקרא דרושה, עיר לא נעזבה” (ישעיה ס"ב י"א י"ב).

לפיכך בנוסחה שלפנינו נוכל לאמר בסגנון תנ"כי: דרוש לכל דורש.

ומלים אחדות על תרכיב האמרה: כאן הקיצור הוא חובה, לכן בלשון הרבים אין צורך בכל: לכל הנוגעים בדבר = לנוגעים בדבר. ומטעם זה עדיפה פה לשון היחיד: לכל הנוגע בדבר. ומוטב להשמיט את סימן הידיעה: לכל נוגע בדבר.

דוגמאות:

“והיה כל מבקש ד' יצא אל אהל מועד” (שמות ל"ג ז'); “כי תועבת ד' כל עושה אלה, כל עושה עול” (דברים כ"ה ט"ז); “זאת העיר העליזה… כל עובר עליה ישרק, יניע ידו” (צפניה ב' ט"ו).

יתר על כן, נטלת ה הידיעה חולקת כאן כלליות יתרה למושג: כל הנוגע = כל אשר נוגע, כאילו בודדים הם הנוגעים; כל נוגע = כל הנוגעים, המצויים, המרובים.

 

רָכֹש – סַפֵּק    🔗

“עירית ת”א מבקשת להגיש לה הצעות בדבר רכישת צנורות".

רכש = צבר דבר-מה מעט מעט, במאמצים ממושכים: “ויקח אברם את שרה אשתו ואת רכושם אשר רכשו ואת נפשם אשר עשו בחרן” (בראשית י"ב ה'); “ויקח עשו את נשיו… ואת מקנהו… ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב משבת יחדו” (שם ל"ו ו'-ז').

לפיכך אין רכישה חלה על הנקנה בבת אחת, כגון בהודעת העיריה. ברם לגבי הסוחרים, הקבלנים, צריך לדבר לא על רכישה ולא על קניה אלא על סיפוק (= הספקה): “כל המקבל עליו לספק [החנוני המספק למקדש יינות, שמנים וסלתות כל השנה] סלתות מארבע ועמדו משלש, יספק מארבע” (שקלים ד' ט'); "יש חוזרין ממערכי המלחמה [מן הזכאים לשוב לביתם] וחוזרין ומספקין מים ומזון (סוטה ח' ב').

ובכן: עירית ת"א מזמינה בזה להגיש לה הצעות לספק צנורות…

 

נָפַל – חָל    🔗

“התקוממות הכורדים שהודעתו עליה אתמול נפלה בסולימאניה בדרום קורדיסטן”.

נפל נוהג אמנם במשמע נהיה, החל, בא, חל, קם, עלה: “ובא עליך ראה… ותפול עליך הוֹוָה” (ישעיה מ"ז י"א); “דבר שלח ד' ביעקב ונפל בישראל” (שם ט' ז'); "אין תקופת ניסן נופלת אלא בארבעה רבעי היום (עירובין נ"ו ע"א); “מעשה שנפלה דליקה בתנורי כפר סגנה” (כלים ה' ד'). אפס כי לענין הנדון לא יצלח פועל זה, מהיות התקוממות ונפילה כעין תרתי דסתרי. לכן מוטב להמירהו באחד מחליפיו: חל. “וחלה חרב בעריו” (הושע י"א ו'); התחולל. “הנה סערת ד' חֵמה יצאה וסער מתחולל” (ירמיה כ"ג י"ט); החל. “וירץ [אהרן] אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם” (במדבר י"ז י"ב); קם. “לא תקום פעמַים צרה” (נחום א' ט'). פרץ. “והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ” (בראשית ל"ח כ"ט); “פָרץ נחל” (איוב כ"ח ד').

 

סַדֵּר – פָּרֹעַ – סַלֵּק    🔗

“החברים שחשבונותיהם אינם מסודרים מתבקשים לסדרם” (ממודעות הבנקים על הגרלה קרובה).

סדור החשבונות מוטל על פקידי הבנק, ודוקא מלאכה זו כבר נעשתה, הואיל וגילתה את הסכומים שלא נפרעו בעתם = במועדם = כסדרם.

וכן: “הרואה חמה בתקופתה… ומזלות בסדרן” (ברכות נ"ט ע"ב); “והביאנו לציון עירך… ושם נעשה לפניך… תמידים כסדרם” (תפלת מוסף).

לפיכך: כל חבר שלא פרע את תשלומיו כסדרם מתבקש לסלקם.