ערך הבינוני    🔗

כל תיקון לשגיאה בשפה תכליתו לעקור הטעות מבין הטועים ולקדם אותה אצל העלול להגרר אחריה. ואולם לא נעלה את התיקון למעלת תקנה אלא אם חקרנו למקור השגיאה. בבוא אנשי המדע להעביר מחלה מסביבה מסוימת הלא יבקשו את מחוֹלל המפגע, מולידו. מה הביא את השוגה לידי סילוף? מדוע יתעלם מן המתוקן או כיצד נתעלם ממנו המקובל העדיף?

נחקרה נא, למשל את הסטייה מרוח לשוננו בפסוקים דלקמן:

“הרוסים הומתו באש מכונות-יריה ותותחים רוסיים ובפצצות רוסיות, שהושלכו מאוירונים רוסיים, שנתפסו על-ידי הפינים ימים אחדים לפני כן”.

“נכשל גם הנסיון האחרון, שנתמך באש תותחים, שתוּכּנה בדייקנות רבה” (“דבר”).

“שהושלכו” מגדירה את הפצצות; “שנתפסו” מוסבה על האוירונים; “שנתמך” מתארת את הנסיון: “שתוכנה” מופנה אל אש התותחים. כל פסוק מתרַכּב כאן ממשפט עיקרי מבואר בשני משפטים טפלים, ומהם אחרון, תולדה לקודם לו, מפרש את הפירוש.

צורה כזו מסַבכת ומכבידה, והקורא הטרוד והעיף זכאי לדַמות כי הפצצות הן שנתפסו. בתורת הסגנון מוזהרים אנו ממנהג זה הצורם גם מבחינה אסתטית: למבַטא ולשמוע יתבלט פה הפגם בכפילת ש הפותח את ההגדרות. אמנם, אפשר להפטר מן הסבך על-ידי תוספת קלה, כגון: “שהושלכו מאוירונים רוסיים, ואוירונים אלה נתפסו”, אבל אז יפסיד הרעיון מאחדותו וירפה הרושם הרצוי.

ומוטב: הרוסים הומתו באש ממכונות-יריה ומתותחים רוסיים, ובפצצות מושלכות מאוירונים רוסיים שנתפסו וכו'. נכשל גם הנסיון האחרון שנתמך באש תותחים מתוכנת בדייקנות רבה.

כיצד? הלא במעשים שהיו וחלפו עסקינן?

ברם כאן “מושלכות” היא לא פּועל אלא תואר לפצצות, תואר – מתוך פעולה – בצורת פָּעוּל; ובתפקידה זה אין מושג הזמן חל עליה, כמו שלא יחול על פצצה כבדה, חדשה; לגבי הנדון שוה אש תותחים מתוכנת לאש תותחים אדומה, עזה. לתואר אין זיקה לזמן.

השתוות זו, המפוקפקת בקהל, מצוה להוכיח בצורותיה השונות במערכת דוגמאות. נתפח את הסדרה בצורות מוּפעל ומפוֹעל, הטיפוסיים ל"מוּשלכות" ול"מתוּכנת" האמורות:

יעקב לבניו: “ואת הכסף המוּשב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם”. אונקלוס: "המושב = דאִתוֹתב = אשר הוּשב (בראשית מ"ג י"ב). כאן המוּשב תואר לכסף; אבל “הנה כלי בית ד' מוּשבים מבבבלה עתה מהרה” (ירמיה כ"ז ט"ז); פה מציינת מושבים מעשה הנעשה ברגע הנדון, וכן תורגם: מִתוֹתבין, בינוני-הוֹוה.

זאת אומרת: בהיות הבינוני נשׂוּא הרעיון, ורק אז, כאילו תורת פועל עליו ושקול כהוֹוה.

“משא בבל… אני צויתי למקוּדשי, גם קראתי גבּוֹרי” (ישעיה י"ג ג'). בעל מצודת-דוד לתומו: " "למקוּדשי, הם פרס ומדי שהזמנתים לכך".

כאן עלה הבינוני-תואר למעלת שם. אבל: “הרי את מקודשת לי” – עתה, בהווה.

“ראשית הגז… נוהג בחולין אבל לא במקודשין” (חולין י"א א'). מוּקדשין, בינוני, – שם פירושו הרחלות אשר הוקדשו.

“מעשה באחד… ואמר לחברו: חצר וסעודה נתונים לך במתנה… אמר לו: אם שלי הם הריהם מוקדשין לשמים”. מוקדשין – מעתה, בינוני-הווה (נדרים ה' ו').

“ושם איש ישראל המוּכּה, אשר הוכּה את המדינית, זמרי בן סלוּא” (במדבר כ"ה י"ד); “תבן אין ניתן לעבדיך ולבֵנים אומרים לנו עשׂוּ, והנה עבדיך מוּכּים” (שמות ה' ט"ז). ניתן, מוּכּים – כהווה מָארך.

“עיר שיראל ונכרים דרין בה… מצא בה תינוק מושלך [עזוב, שהושלך] אם רוב כנענים – כנעני”. רבנו עובדיה: “ומותר להאכילו נבלות וטריפות” (מכשירין ב' ז').

האשה החכמה מאבל בית-מעכה ליואב הדורש כי ימסרו לו את שבע בן בכרי המורד: “הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה” (שמואל ב' כ' כ"א). מושלך – כרגע, בינוני-הווה תחת עתיד, כדי להביע ודאוּת הפעולה ומהירות ביצועה.

“ויעל סופר המלך והכהן הגדול ויצורו וימנו את הכסף הנמצא [הנועד לבדק המקדש] ונתנו את הכסף המתוּכּן על ידי עושי המלאכה”. רש"י: “ונתנו… היו נותנים אותו הכסף המנוי, לאחר שהוציאו(הו) מן הארון ושקלוהו ומנאוהו היו נותנים אותו”. (מלאכים ב' י"ב י"א י"ב).

ובכן: המתוּכּן = שתוּכּן = שנמנה.

ובבנינים אחרים:

“וימותו האנשים מוציאי דבּת הארץ… ויהושע בן נון וכלב בּן יפוּנה היו מן האנשים ההם ההולכים לתור את הארץ”. אונקולוס: “מוציאי = דאפיקו = שהוציאו; ההולכים = דאזלו = שהלכו” (במדבר י"ד ל"ז-ל"ח).

“זכור ד' לבני אדום את יום ירושלם האומרים: ערו ערו עד היסוד בה”. מצודת-דוד: “האומרים… אשר אמרו לבבלים: החריבו, השחיתו” (תהלים קל"ז ז').

“שלוש ארצות לשביעית: כל שהחזיקו עולי בבל… וכל שהחזיקו עולי מצרים”. רבנו עובדיה: “עולי בבל – עזרא וסיעתו כשעלו מבבל” (שביעית ו' א').

וינוסו מלך סדום ועמורה ויפלו שמה. והנשארים [דאשתארו = שנשארו] הרה נסו" (בראשית י"ד י').

“כל נמצאיך אוּסרוּ יחדיו”. יונתן: כל דאשתכח ביך" = כל אשר נמצא בך (ישעיה כ"ב ג').

"אחד הביא את העצים ואחד אביא את האוּר, המביא את האוּר חייב [בנזקי הדליקה] (בבא קמא ו' ד'); “המקבל שדה מחברו ולא רצה לנכּשׂ – אין שומעין לו” (בבא מציעא ט' ב'); “שעיר המשתלח [המזומן להשתלח לעזאזל] שהקריבו בחוץ פּטוּר” (זבחים י"ד א').

בינוני מפעולה עתידה לבוא:

“ויאמר קין אל ד': הן גרשת אותי… והיה כל מוצאי (דיִשכְּחֻנָני = שימצאני) יהרגני” (בראשית ד' י"ד); “שופך [דישוד = שישפוך] דם האדם באדם דמו ישפך” (בראשית ט' ו').

“הנס מפני הפחד יפול אל הפחת והעולה מן הפחת ילכד בפח”. יונתן: “הנס = דיערוק [= אשר ינוס], והעולה = דיִסק” [= אשר יעלה] (ירמיהו מ"ח מ"ד); “ועשיתם לו [לעד השקר] כאשר זמם לעשות לאחיו… והנשארים” [דישתארוּן = אשר ישארו] ישמעו וייראו" (דברים י"ט י"ט); “יגלו שמים עוונו [של הרשע] וארץ מתקוממה לו”. מצודת-דוד: “מתוממה – תקום עליו לאויב” (איוב כ' כ"ז).

בנבואה לעתיד לבוא: “אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן והנשבע בארץ ישבע באלהי אמן” (ישעיה ס"ה ט"ז).

אגב נציין עובדה מענינת: התרגומים, השואפים לבאר את המקרא לעם הדובר ארמית, מפרשים את הבינוני-תואר העברי בפועל עבר או עתיד; ובה-בתקופה מוסיפים חכמי התלמוד להחזיק בצורה העברית.

מעתה תתפרץ התמיהה כתובעת תירוץ: סגולה זו, שהיא מיסודי היסודות ללשוננו ומתנוססת באלפי אמרות במקרא ובתלמוד, ומהן שגורות בפינו ובעטנו, – כיצד תתעלם מן המשׂכיל העברי בן-דורנו בבואו לדבּר או לחבּר!

והפעם לא נוכל להטיל את הסטיה על הלעז בלבד, הואיל ובכל לשונות הגולה נוהג participe דומה לא מעט לבינוני, כגון:

“ולאביו שלח [יוסף]… עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים” (בראשית מ"ה כ"ג).נושאים = beladen, навюченньıе chargés,

“וכהתפלל עזרא וכהתודוֹתוֹ, בוכה ומתנפל לפני בית האלהים נקבצו אליו… קהל רב מאד” (עזרא י' א'). בוכה מתנפל = pleurant et prosterné, плача и пοвергаяϲь, weinend und hingestreckt.

ואילו בעברית המצויה נתרגם פסוק זה: “וכשהתפלל עזרא והתודה בכה והתנפל לפני בית האלהים ונקבצו אליו…” ברם חלוקה זו נוטלת מאחדות הרעיון ומעוקצו.

על האספה בדבר הנשים הנכריות נאמר: “וישבו כל העם ברחוב בית האלהים, מרעידים על הדבר ומהגשמים” (שם ט'). מרעידים = zitternd, дрожа, tremblant

הנשכח את ה-participe בלע"ז? ומדוע זה נתנכר אל הבינוני?

ואולם באמת לא שכחנוהו, אלא לא קלטנוהו, לא תפסנו אותו כראוי. ב"חדר", בבית-הספר, ובעברית המהלכת יוצג לפנינו כפועל בהווה, ורק בהוראה זו בלבד; ככה יופיע גם בספרי-דקדוק שונים, וטיפוסית הגדרתו ב"מלון הלשון העברית" (גרוזובסקי): “בינוני – צורת הפוֹעל של זמן ההווה שבין עבר ועתיד”.

והעיקר, יען כי העברית החדשה מייחדת את העתיד לעתיד לבוא פשוטו כמשמעו ושוללת ממנו כל זיקה להווה, נקבעת בנו על כּרחנו הדעה כי הבינוני הוא ההווה. תפקיד זה האפיל בחשיבותו המכריעה על התואר שבבינוני. אומר, עושה, הולך, מדבר, מרעיד, מורדף, מתפרד נדמים לנו כפעלים גמורים.

רגילות זו היא המעוורת אותנו מראות את הבינוני-תואר בספרותנו העתיקה. הננו קוראים למשל: “וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים” (בראשית י"ג ה'); או: “ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך… אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי” (שם מ"ח ה'), ולא נרגיש בעבריוּת המיוחדת המפארת פסוקים אלה בקיצורה. אונקלוס הגר עמד עליה ותירגם אותה בעבר, אך מי בטלן – ואפילו המקיים שנים מקרא ואחד תרגום – ישים לב לארמית?

ומן הקצה אל הקצה. יעקב אבינו מגדיר ב"הנולדים" את נכדיו הבחורים, והם כבני עשרים; ואילו רבי שמעון, תלמיד רבי יוחנן בן זכאי, מציין בנולד את העתיד לבוא – אם קרוב ואם רחוק מאד. על שאלת הרבּן: איזוהי הדרך שידבּק בה האדם? השיב בן-נתנאל ירא החטא: הרואה את הנולד. חבל, אף את הנולד המילולי לא ראינו.

כי עבד האדם לאבטומטיות, לא יראה ולא ישמע אלא כפי הרגלו. ואם הבחנה אין – הבדלה מנין?

אמנם עיקר המלאכה מוטלת על ספרי הדקדוק ועל בית-הספר. שם יעבור המתלמד בשיטתיות מניתוח הכתובים לאימון פעיל ולחיבור. ואולם גם המשכיל המבוגר אינו פטור מתקנת לשונו בכל גילוייה.

והפרט הנדון יעיד על צרת דקדוקנו בכלל. מרבים אני להורות את המפוֹרד, את נטית המלה הבודדת וחליפותיה, וממעטים בתורת המשפט, בהלכות הפסוק והמאמר – בעצם הלשון.

בארצנו יודע כל נער את הפיעל וסימניו, ויבנהו בן-רגע, למשל, מן שמר, לקט, אסף, קבץ, הלך, דלג, אבל יגמגם כאשר יוזמן להגיד מה נוסף כאן על המובן. וראיה לפקפוק: לא תופענה צורות אלה בשפתו-הוא. מחוסרי חיוּת הן אצלו ולא ירגיש צורך בהן.

מה ייטיב משכילנו לדעת את המוּפעל והמפוֹעל, ואפילו בצורה “המדעית” הנוהגת בין הגויים: מוּקטל ומקוּטל, אפס כי למעשה יכתוב שהוּשלכו, שתוּכנה במקום המושלכים והמתוכנת.

ולעמות זאת מסוּבּל דקדוקנו בתורה הנלמדת בתנאי מפורש שלא על מנת לקיימה. לא יחָטף החטף, לא יופק המפיק; הקמץ – ושמו מעיד עליו כי יהָגה בפה קמוּץ – שהוא פתוח לרוחה במבטאנו, יתחרה בפתח ויעיק לחינם על המתלמד; לא נחדל לטפל בדגש – ואינו אצלנו אלא נקודה בלב האות – ובאותיות הגרון קשות-העורף, הממאנות לקבל כדור זעיר זה בלבּן…

הוי, הסימנים ללא מסוּמנים, הצורות נטולות מובן!

בלשוננו ובתורתנו מה רב עוד החומר המחכה לתחיה.

 

הווה במקום עתיד    🔗

שאלה:

"רבים אומרים: “היום באה גליל מטריאסט', ‘פלוני בא מחר’, ‘האניה באה בעוד שבועים’. הנכון כאן ההווה במקום העתיד?”.

תשובה:

בעברית – ובמקצת גם בשפות אחרות – נוהג הבינוני [= ההווה] במקום העתיד –

1. כדי להגיד, כי הפעולה קרובה מאד או נדמה כקרובה לדעת המדבר ברגש, וכי בהיותה עומדת הכן לבוא הרי היא כאילו בגבולות ההווה. בינוני זה מצוי אחרי הנה ועם הלילה, היום, מחר.

“ויאמר א' לנח: קץ כל בשר בא לפני… והנני משחיתם [= אשחית אותם] את הארץ… ואני הנני מביא [= אביא] את המבול מים לשחת כל בשר” (בראשית ו' י"ג ט"ז); משה לפרעה “כה אמר ד': שלח את עמי… ואם מאן אתה… הנה אנכי נוגף [= אגוֹף] את כל גבולך בצפרדעים” (שמות ז' כ"ז); “ויאמר ד' אל משה [ימים אחדים לפני מתן תורה] הנה אנכי בא [= אָבוא] אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדבּרי עמך” (שם י"ט ט').

ואם קביעת הזמן לפעולה:

"כה אמר… אלהי העברים: שַלח את עמי… כי בפעם הזאת אני שולח [= אשלח] את כל מגפותי אל לבך (שם ט' י"ד); “כה אמר ד': כחצות הלילה אני יוצא [= אצא] בתוך מצרים ומת כל בכור” (שם י"א ד'); “ויאמר משה אל יהושע… צא הלחם בעמלק, מחר אנכי ניצב [ אהיה ניצב = אעמוד] על ראש הגבעה וּמטה האלהים בידי” (שם י"ז ט'); “וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבוקר, ותגד לדוד מיכל אשתו לאמר: אם אינך ממלט [= אם לא תמלט] את נפשך הלילה, מחר אתה מומת” [= תומת מחר] (שמואל א' י"ט י"א).

לפי האגדה ידעו בני הנביאים תלמידי אלישע את היום שבו יעלה אליהו השמימה ושאלו רבם לאמר: “הידעת כי היום ד' לוקח (= יקח) את אדוניך מעל ראשך?” (מלכים ב' ב' ג').

לפעולה תכופה לדיבּור, או דחופה:

“רבי חנינא בן דוסא… ראה אבן אחת… ואמר: הרי עלי להעלותה לירושלים, ביקש לשכור לו פועלים… אמר להן: מעלין אתם לי [= התעלו לי] אבן זו לירושלים? אמרו לו: תן לנו חמשים סלעים ואנו מעלין אותה” [= ונעלה אותה] (מדרש קוהלת).

2. כדי לחלוק לפעולה יתר חיות ועוז ולהציגה כאילו היא נעשית לעינינו – אף-על-פי שבאמת היא שבאמת היא נעשית לאחר זמן ארוך, אם מעט ואם הרבה; כדי להודות כי נכון הדבר להעשוֹת, אפילו אם יתמהמה, כי נעלה הוא מעל כל ספק, והריהו כאילו כבר התחיל:

“ויאמר ד' לנח בוא… אל התיבה… כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר [= אמטיר] על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה” (בראשית ז' ד'); “ויאמר ד' אל אברהם: שרי אשתך… שרה שמה… וגם נתתי ממנה לך בן [אבל אברהם כאילו מטיל ספק, מהרהר]. ויאמר אברהם… לו ישמעאל יחיה לפניך. ויאמר ד' אבל שרה אשתך יולדת [= תלד] לך בן” (שם י"ז י"ט); ואחד המלאכים האורחים באלוני ממרה, לאברהם: "שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן [= ולשרה יהיה בן] (שם י"ח);

ויקם יונה וילך אל נינוה… ויקרא ויאמר: עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת [= תהפך] (יונה ג' ד').

וכן בהיות הפעולה נועדת לעתים רחוקות יותר:

“הנני משבית [= אשבית] מן המקום הזה [מירושלים] לעיניכם ובימיכם קול ששון וקול שמחה” (ירמיה ט"ז ט').

חנניה, מנביאי השקר, אמר לירמיה בפני העם: “כה אמר ד'… שברתי את עוֹל מלך בבל. בעוד שנתיים ימים אני משיב [= אשיב] אל המקום הזה את כל כלי בית ד' אשר לקח… מלך בבל… ואת כל גלות יהודה אני משיב… ויאמר ירמיה… אל חנניה… לא שלחך ד'… לכן כה אמר ד': הנני משלחך מעל פני האדמה. השנה אתה מת”. [= אשלח אותך… השנה תמות] ירמיה כ"ח).

“באותה שעה שקרא יעקב לעשיו אדוני אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני שמונה פעמים, חייך [= חי נפשך] אני מעמיד [= אעמיד] מבניו שמונה מלכים קודם לבניך” (מדרש רבה, וישלח ע"ו).

“מעשה באשה שהוֹליכה את בנה אצל הנחתוֹם. אמרה לו: למד את בני אוּמנות. אמר לה: ישב אצלי חמש שנים ואני מלמדו [= אלמד אותו] חמש מאות מינים בחיטה” (קהלת רבה א').

גם בשפות אחרות נוהג ההווה במקום העתיד בפעולות קרובות מאד, עם היום, הערב, מחר.

כאשר נאמר בעברית לידיד נאמן: “אנכי מחכה לך מחר בשעה אחת-עשרה” – כן יאָמר:

Ich erwqrte Sie morgen um elf Uhr;

Я жду ваϲ завτра в οдиннадцаτь чаϲοв;

Je vous attends demain à onze heures.

אולם בתרגומי התנ"ך ללשונות המערב יוּעתק הבינוני הזה בצורת העתיד, כבדוגמה הבאה:

בצאת שאול למלחמתו האחרונה עם פלשתים העלתה לו הקוסמת בעין דור את שמואל הנביא המנוח, ובין הדברים המרים אשר השמיע הנביא הגיד למלך: “ומחר אתה ובניך עמי” [= מחר תהיה אתה ובניך עמי, כלומר תמותו]

Morgen wirst du und deine Söhne mit mir sein;

Завτра τы и τвοи ϲынοвья будеτе ϲο мнοю;

Demain toi et tes fils vous serez avec moi.

רק הארמית מקבילה כאן לעברית: “ומחר אתה וּבנך עמי”.

ומענין: ד"ר ש. ברנפלד, המעמיק לחדוֹר לרוח העברית, מוסר על הרוב – בתרגומו הגרמני למקרא – את הבינוני העתיד בהווה הגרמני. ככה בפסוק האמור: Morgen bist du und deine Söhne bei mir

מן הקודם עולה, כי הבינוני כחילוף לעתיד מצוי מאד בלשוננו. ברם לא כחובה יוטל, כי אם יופיע תדיר לספק צורך נפשי, להביע רגש חם לפעוּלה, אם מצער, מכאב וכמחאה; ואם משׂמחה, מעונג וכבשורה טובה.

לאברהם המאמין, המתקשה להאמין בהבטחה על אודות בן משׂרה, נאמר כגערה: “אבל שרה אשתך יולדת בן”. וכן בדברי המלאך: “כעת חיה ולשרה בן” – תוּצג העוּבדה כקיימת, כדי להביע את כוח המבשׁר העליון ולעוֹרר אמונה וּבטחון במבוּשׂר. ומה הבשורה אם נהגה אותה פשוט: בעוד שנה יהיה בן לשרה.

אולם באין למדבּר או לכּוֹתב כל רגש מיוּחד לפעוּלה אין צורך להמיר את העתיד בבינוני. בדוּגמאות הבאות נראה את העתיד במקרים שלכאורה יכול היה להניח בהם את מקומו לבינוני:

“אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן” (משלי ג' כ"ח). וכנגד זה ויאמר ד' אל יהושע: “אל תירא מפניהם, כי מחר כעת הזאת אנכי נותן את כוּלם חללים לפני ישראל” (יהושע י"א ו')) "ויאמר דוד אל אוריה: “שב בזה גם היום ומחר אשַלחך” (שמואל ב', י"א י"ב) – לעוּמת: “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בּוֹא יום ד' הגדול והנורא” (מלאכי ג' כ"ג).

האזהרות הערוכות, כאיוּם ומתוך התרגשות, לפרעה פותחות בבינוני, ואילו בדברי ד' למשה או לבני ישראל בו בענין יבוא העתיד:

לפרעה: “הנני מביא מחר ארבה בגבולך”;

למשה: “עוד נגע אחד אביא על פרעה”;

לפרעה: “כחצות הלילה אנ יוצא בתוך מצרים”;

לישראל: ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה".

ודוגמה טיפוסית מן הסיפור על התשועה מרעב בשומרון:

מלך ארם צר על העיר (כלפני אלפים ושמונה מאות שנה) והרעב גדול עד מאד. ויהי היום “ויאמר אלישע… כעת מחר סאה סוֹלת בשקל וסאתים שׂעוֹרים בשקל בשער שומרון” (מלכים ב' ז' א'). ובסוף הסיפור: “ויהי כדבר איש האלהים… לאמר: סאתים שעורים בשקל וסאה סוֹלת בשקל יהיה כעת מחר בשער שוֹמרון”. זאת אומרת: כאשר חזר המחבר על דברי הנביא לא הרגיש עוד בהם כל-כך את החידוש המפליא, אז התפרץ העתיד יהיה והופיע כיוצא מפי אלישע.

אולם אף בפעולה קרובה, מוּבעת ברגש כוַדאי גמור, לא תמיד יפרוץ הבינוני. במצב חמור או חשוב מאד עדיף אולי העתיד, כדרישת ההגיון חובב הדיוק, כגון:

“ויאמר משה אל העם [ומצרים רודפים אחריהם] התיצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום” (שמות י"ד י"ג); “ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה… אף אני אעשה זאת לכם” (ויקרא כ"ו ט"ז); “כאשר נשבעתי לך… כי שלמה בנך ימלוך אחרי… כן אעשה היום הזה” (מלכים א' א' ל'); “ותען אסתר… יבוא המלך והמן אל המשתה… ומחר אעשה כדבר המלך” (אסתר ה' ח').

וכנגד אלה: “ויאמר שמשון נקיתי הפעם מפלשתים כי עושה אני [= כי אעשה] עמם רעה” (שופטים ט"ו ג'); “כרם היה לידידי… ויקו לעשות ענבים ויעש בּאוּשים… מדוע… ועתה אודיעה-נא אתכם את אשר אני עושה (= את אשר אעשה) לכרמי” (ישעיה ה').

בשיחה העברית נוהג הבינוני העתיד כהלכתו בפעוּלות קרובות, אולי יען כי במקרה זה הוא מצוי בלעזים שבגולה, ברם מצוה להרחיבו גם לעתיד רחוק, כמשפטו בעברית. ומרוּבים המצבים שבהם מתבקשת צורה זו לרגש השולט ברעיון. למשל:

הנוסע לנהג הממתין לו: הנני בא כרגע = אני בא מיד.

הנהג לנוסע האץ לדרכו: אנו נוסעים בעוד חמש דקות.

סוכנות, לתייר המתקשה בבחירת אניה: “תל אביב” מפליגה ביום שלישי הבא בבוקר.

התופרת ללקוֹחה דחופה: הערב אני שולחת לך את השמלה, הלא ראית כי חסרה היא רק גיהוץ בלבד.

הרופא לחולה: ובכן, ידיד, מחרתיים אתה עוזב את בית החולים; עת לשוב לעבודה.

פועל לבני ביתו: בשבוע הבא מתחיל הקטיף בפתח-תקוה.

בחוג החקלאים: השנה אנו עולים לחרוֹש בהר, ונראה מה

כוֹחו.

תלמיד לחבריו: בשורה טובה! בכיתה שלנו פוסקים הלימודים בסוף תמוז.

האם: אל תדאג בני; עבוד באמונה ובמנוחה, ודע כי מקץ שנתים אתה חבר מן המנין בקבוצה.

בין שכנות: הקיץ אנו במטולה.

נחדש נא בזכרון הקורא הטרוד גירסא דינקותא שלו לענין שתי הצורות הנדונות, שהן מסמנות זמנים שונים ונבדלות זו מזו רק בנגינה בלבד. הבחנה זו מובלטת יפה בסיפור על פגישת יעקב ורחל (בראשית כ"ט):

"ויאמר להם [יעקב לרועים]: הידעתם את לבן… השלום לו… והנה רחל בָּאָֽͅה [הנגינה מלרע, הוֹוה או בינוני: רחל הולכת וקרבה אל הבאר] עם הצאן… עודנו מדבר עמם ורחל בָּֽͅאָה [הנגינה מלעיל, עבר; כבר באה, קרבה אל הבאר ועמדה מלכת] עם הצאן.

נזהירה, אם כן, כי בפעלים כגון בוא, שוב, קום, תור, עלול חובב הבינוני העתיד להטעות את שומעיו. למשל אם באמרו “היום באה ‘גליל’ מטריאסט”, יבטא בͅͅאה (מלעיל), ויובן שכּבר באה האניה; ואילו הבינוני הנדרש הוא באͅה (מלרע) = תבוא בודאי, כפי שהודיעה. וכן: הכובסת שͅבה הבוֹקר = כבר שבה; הכובסת שבͅה הבוֹקר = הבוֹקר תשוב, כפי שהוסכם, שהבטיחה.

דוגמה טיפוסית מחזקת את ההבחנה, וזו סוללת את הדרך להבדלה.

 

שֶׁשָּׁב – הַשָּׁב    🔗

“פועל ערבי ששב מאפריקה הצפונית מספר…”

ששב = אשר שב = השב. כיצד? השב פירושו ההולך בדרך לשוב למקומו, ואילו כאן ידובר על פועל שכבר שב לביתו?

הבה נחקורה.

ידוע כי לבינוני העברי – עובד, חורש, זורע – שני פנים: כפועל יסמן את הפעולה או המצב בהווה, וכתואר או כשם יציין את עושה הפעולה על פי מעשהו ברגע ההווה, כאילו חולקת הפעולה אות חדש, תכונה נוספת, לבעליה. כתואר יקבל הבינוני את סימן הידיעה: העובד, החורשים, הזורעת.

אולם פעמים נראה את הפעולה כמשאירה עקבות בבעליה אף לאחר שחלפה, כאילו קיימת התכונה הנוספת במתואר:

“ויעשו בני הגולה את הפסח… ויאכלו בני ישראל השבים [= אשר שבו] מהגולה” (עזרה ו' כ"א); “ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות” (נחמיה ח' י"ז); "ויעשו… את חג המצות… וישמחו כל קהל יהודה… וכל הקהל והגרים הבאים (= אשר באו) מארץ-ישראל (דברי הימים ב' ל'). “והנביא ההוא… יומת כי דבּר סרה על ד' אלהיכם המוציא [= אשר הוציא] אתכם מארץ מצרים והפודך מבית עבדים” (דברים י"ג ו'); “ולא אמרו איה ד' המעלה [= אשר העלה] אותנו מארץ מצרים המוליך אותנו במדבר” (ירמיה ב' ו').

ועם מתוֹאר סתמי, בלתי ידוע: “שם אשור וכל קהלה… כולם חללים הנופלים [= אשר נפלו] בחרב… שם עילם וכל המונה… כולם חללים הנופלים בחרב אשר ירדו… אל ארץ תחתיות” (יחזקאל ל"ב כ"ב כ"ד).

ובינוני כשם: "ויהי כל הנופלים [שנפלו, שנהרגו] מבנימין עשרים וחמישה אלף (שופטים כ' מ"ו); “ואלו מכבסין במועד: הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורים” (מועד קטן ג' א'); יוצאי התיבה, יוצאי מצרים, עולי בבל, עולי גרמניה.

כדאי להזכיר כי במקרים בודדים יתחבר סימן הידיעה במקרא גם אל פועל עבר, במקום אשר:

“ויאמר ד'… ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה [מלעיל, אשר בּאה] אלי עשוּ” בראשית י"ח כ"א); ושלוש פעמים ברוּת: “ותשב נעמי ורות השבה משדה מואב”; נערה מואביה היא השבה עם נעמי; “חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי השבה משדי מואב”. ובכולן דקדקה המסורה לציין שבה מלעיל, שהיא נסתרת לעָבר משוב, לעומת שבה מלרע – יחידה לבינוני מפועל זה.

על כל פנים שקוּל השב כנגד ששב, ולאיזה מהם היתרו ןימצא הקורא בבטאו אותם כהלכה זה אחר זה.

 

הבא עדיין לא בא    🔗

“נושאי אלונקאות אספו 2100 פצועים… מהם מתו 900 בשלושת הימים הבאים”.

הימים הבאים הולכים וקרבים, מתקרבים, ממשמשין ובאין, אבל עדיין לא באו.

לפיכך – “מתו… בימים הבאים” סותרים זה את זה. אמנם לגבי האדם, למשל, נוהג הבאים גם במובן שבאו: “ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, איש וביתו באו” (שמות א' א'), כדרך העברית החולקת לָעושׂה תואר-עולם מתוך המעשה שכבר עשה: יוצאי מצרים, עולי בבל, פליטי פולין.

ואולם לגבי הזמן עלינו לותר על סגולה זו, הואיל וכל הימים שעברו היו בבחינת באים; וכדי להמנע מערבוביה לא יצוין בהבאים אלא ההווה בלבד, המתקרבים.

ברם כאן חפץ המודיע להגיד, כי הפצועים מתו בשלושת הימים התכופים לפציעתם, והרי ימים אלה חלפו לבלי שוב. כיצד נבּיע מושג זה? – זאת תלמדנו עבריה עתיקה בצעקה אל מלך ישראל: “האשה הזאת אמרה אלי: תני את בנך ונאכלנו היום ואת בני נאכל מחר ונבשל את בני… ואוֹמר אליה ביום האחר תני את בנך” (מלכים ב' ו' כ"ט). האחר פירושו כאן ההולך אחרי קודמהו, הרצוף אליו. ובתלמוד במשמע זה לשנה אחרת, וכן לעתיד: “ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת” (בראשית י"ז כ"א).

ובכן: הימים הבאים = העתידים לבוא;

הימים האחרים = התכופים לזמן הנתון, אם בעבר ואם בעתיד.

תרצ"ד היא השנה האחרת לגבי תרצ"ג, ותש"ד – לעומת תש"ג.

לגבי הזמן:

הבא = künftig, будущий, prochain

האחר = folgend, следующий, suivant