בּיום נאֶה מימי האָביב, עם רדת השמש, באה קלארה שפּירא, אַחַת מבּנוֹת בּעלי־הבּתּים החשוּבים שבּעיר, שעם סיוּם הגימנַאסייה נמשכה אַחרי תּנוּעת־המַחתּרת של הפּוֹעלִים, לבקר את החוֹלה מַארק צירקין – חָבר ידוּע־שם במפלָגָה, מוכּה־שחפת, שחזר מחוּץ־לָאָרץ לעיר־מוֹלדתּוֹ, אל בּית אִמוֹ הזקנה. כּדרכה תּמיד בּכניסתה לביִת זה, צעדה אל מיטת החוֹלה על בּהוֹנוֹת רגליה, אַף כּי צירקין שכב עֵר על משכּבוֹ והבּיט לפניו בּעֵינַיִים ליאוֹת, כּתוֹהה בּבדידוּתוֹ על חַיי הבּטלה והשיעמוּם, שמינה לוֹ גוֹרלוֹ בּאַחרית ימיו. בּחדר הסגוּר על חַלוֹנוֹתיו עמד ריחַ שנתיישן, כּבד וחַם, כּזה המוּרגָש בּביִת, שחוֹלה שוֹכב בּוֹ ימים רבּים ללא תּקוָה. אַךְ משנכנסה העלמה הצעירה מן החוּץ בּפניה הזכּים והרענַנים וּפשטה מעליה את מעילה וּמגבּעתּה, כּאילוּ נשב עמה לתוֹךּ האַויר הדחוּס של החדר מַשהוּ מרוּחַ־האָביב הצח. ורק עתּה נַעשֹה מוּבן כּאן, בּבּיִת הבּוֹדד והסגוּר של החוֹלה, לָמה כֹּה נאֶה היוֹם מעֵבר לחַלוֹנוֹת, לָמה כּה רךְ וענוֹג אוֹר השמש היוֹרדת, הזוֹרחַ על הגָדר בחָצר ושוֹקט על גגוֹת הבּתּים שמנגד.

לאַחַר ששאלה קלארה בּשלוֹם החוֹלה ולאַחַר שראתה את האַדמימוּת הלוֹהטת בּלחָייו השחוּפוֹת, שעוֹררה בה מדי פּעם בּפעם רגש של פחד וּמבוּכה כּאֶחָד, ישבה על כּיסא סמוּךְ למיטתוֹ והחרישה. היתה דממה כּבדה, מַכריעה, ששיתּפה בּמַחשבה מעיקה אַחַת גם אֶת העלמה הצעירה וגם אֶת האֵם הזקנה, אִשָה קטנה וּצנוּמה, לבוּשה קפטן של חוֹרף, שעמדה כּאן מן הצד בפנים צוֹמקים ונכנעים לענוּת־נַפשה, עיפעפה בּעֵיניה הזקנוֹת, העגוּמוֹת, ומישמשה בּאַחַד הכּפתּוֹרים שבּבגדה, כּמבקשת בּוֹ אחיזה כּל־שהיא לחַיֶיה הרוֹפפים, – שתּיהן הירהרוּ עתּה בּמות, האוֹרב למראשוֹתיו של החוֹלה, מתּחת לשֹערוֹתיו המגוּדלוֹת, הדלילוֹת, הפּרוּעוֹת על הכּר.

האֵם הזקנה נאנחָה ויצאה בּחשאי מן החדר. כּעבוֹר רגָעים שבה והעמידה על השוּלחָן צלחת תּפּוּחים קטנים אדוּמים.

– אֶפשר רוֹצה האוֹרחת לברךְ על תּפוּחַ? – אָמרה, כּשקמטי פּניה הזוֹעפים הוארוּ בּאוֹר רךְ. – עדיִין נשארוּ לי בּאָרוֹן תּפּוּחים מן החוֹרף.

החוֹלה העלָה על שֹפתיו הצרוּבוֹת כּמין גיחוּךְ גוֹסס.

– הרשי־נא, אִמא, לָאוֹרחת לטעוֹם פּעם אַחַת מן הכּיבּוּד שלָךְ בּלא בּרכה.

הזקנה השפּילה ראשה, אַף היא מתּוֹךְ גיחוּךְ חיור, עמדה רגע וּמישמשה בּכּפתּוֹר שבּקפטנה, ושוּב נסתּלקה מן החדר בּחשאי, כּצל. צירקין התחַזק והגבּיה ראשוֹ מעל הכּר, הציץ בּפני קלארה ואָמַר:

– עם מוּפלָא הן האִמוֹת הזקנוֹת. מופלָאוֹת בּבּרכוֹת העתּיקוֹת שלָהן, בּמסירוּת־נַפשן האִילמת, בּפסיעוֹתיהן החשאִיוֹת…

וּכשחָזר ושכב, הוֹסיף להבּיט בּדוּמייה אֶל פּני הנַערה הנאִים, המגחכים לעוּמתוֹ בּצער מסוּתּר וּברוֹךְ גָלוּי, בּהבּעה חַמה וטוֹבה של אָחוֹת צעירה וּבריאָה לאָחיה החוֹלה, שכּולָה שוֹפעת ניחוּמים ורחמים רבּים. ולבּוֹ נתמַלא רגש חָריף של כּיסוּפים טמירים, זה שהיה תּוֹקף אוֹתוֹ פּעם בּפעם, כּשנַערה זוֹ, התּמימה, הנחמדה, היתה יוֹשבת סמוּךְ למיטתוֹ.

– יוֹם נאֶה להפליא, – אָמרה קלארה אמירה בּאַויר, כּדי לכסות על מבוּכתה ממַבּטיו הקרוֹבים של החוֹלה, וקמה וניגשה אֶל החַלוֹן. צירקין הגבּיה עצמוֹ שוּב מעל משכּבוֹ, זקף ראשוֹ כּלפּי הַחַלוֹן. ראה אֶת האוֹר הרךְ בּחוּץ, המַתחיל לדעוֹךְ קצת עם פּנוֹת היוֹם, אֶת האדמה היבשה, אֶת האִילָנוֹת החשֹוּפים, הזעים בּאַויר הזךְ כּמוֹ בּחלוֹם. כּאֵב עז וּמתוֹק מצץ אֶת לבּוֹ וּנהייה עמוּמה מילאָה אוֹתוֹ עד אֶפס מקוֹם, עד כּדי קוֹצר נשימה. ולא היה צר לוֹ הפּעם להרגיש אֶת עצמוֹ קטן וגוֹוע, מצטמק וּמתמַעֵט עם בּוֹא האָביב הפּוֹרחַ, אֶלָא צר היה לוֹ, כִּי הנה יבוֹא יוֹמוֹ והוּא לא יספּיק לאמוֹר לנַערה הזאת דבר חַם ונרגָש, מַשהוּ מהירהוּרי לבּוֹ הצפוּנים, שיִהיֶה בּוֹ מעֵין מסירת נשמה, מעֵין סיכּום אַחרוֹן לכאֵבו הנעכּר, לחַייו ההוֹלכִים וכלים.

– קלארה סיֶמיוֹנוֹבנה! קלארה היקרה!…

הנַערה חָרדה אֵלָיו מן החַלון. שמה יצא הפּעם מפּיו של החוֹלה בּנעימה מוּזרה, לא־רגילה, שנשמעה כּזעקת־שבר. אַף החוֹלה עצמוֹ נראָה לה בּרגע זה מוּזר בּיוֹתר מתּוֹךְ ישיבתוֹ על המיטה בּפישוּט ידיִים חשֹוּפוֹת, בּפנים צוֹמקים ולוֹהטים תּחת פּרעוֹת שֹערוֹ המגוּדל, בּברק־עֵינַיִים רצוּץ ונלהב, הדוֹמה לברק מכיתּת זכוּכית, בּנפוֹל עליה קרני השמש.

– אוּלי קשה עליךָ הישיבה, מַארק אלכּסַנדרוֹביץ?

החוֹלה הניע ראשוֹ בּשלילָה, ואַף־על־פּי־כן חָזר ושכב על הכּר, כּשהוּא מוֹסיף להבּיט אֶל הנַערה בּברק־עֵיניו הרצוּץ והנלהב, כּשוֹתה בּצמא אִילם את יפיה, אֶת טוּב לבּה, אֶת המוֹן רחמיה אֵלָיו, מַשהה מַבּטוֹ על קווּצת שֹערוֹת שחוֹרוֹת, שצנחה על רקתה הענוּגָה והעמיקה אֶת חנה, הבליטה את לוֹבן פניה המַאדימים קימעה. צירקין בּיקש לפשוֹט אֵליה שוּב את ידיו ולקרוֹא בּלחש: “כּמה יפה וּנעימה אַתּ, אָחוֹת קטנה!” אֶלָא שנזכּר בּמַחלָתוֹ והעיף עיִן בּזרוֹעוֹתיו הרזוֹת, הדקוֹת והשֹעירוֹת. והוּא פּתח בּדיבּוּר נרגָש וקטוּעַ:

– הלא תּסלחי לי, קלארה סיֶמיוֹנוֹבנה… הרשיתי לעצמי לָשוֹן חָפשית וקראתי לָךְ “קלארה היקרה”… חוּלשה היא בּאָדם… בּיִיחוּד בּאָדם כּמוני, בּמַצבי… ראִיתיךְ עוֹמדת ליד החַלוֹן, כּוּלֵךְ מוּאֶרת בּאוֹר האָביב, המלבלב שם בּחוּץ… והלא מקוֹמךְ עתּה שם, בּחוּץ, ולא פֹּה, בּחדר הסגוּר של אִיש חוֹלה… ובעוֹד חצי שעה תּלכי מכּאן אֶל חַייךְ, אֶל עוֹלָמךְ הצעיר… ואני אְֶשאֵר לכל הלילה בּוֹדד בּיִיסוּרי, רק אני וּמַחלָתי, רק אני ומַחלָתי… הוֹי, הלילוֹת האֵלה!… כּשאִמי מכבּה את האוֹר… מסביב אפילה מַחניקה, דממה מאַיֶימת… ואני מתהפֵּךְ על משכּבי מצד אֶל צד עיֵיף ונחלָש מִתּוֹךְ חוֹם, מִתּוֹךְ זיעה… אָח!

צירקין עשֹה תּנוּעה נרגזת, כּנוֹזף בּעצמוֹ. הדיבּוּר עייֵף אוֹתוֹ, קיצר נשימתוֹ, והוּא הרגיש, כּי כל הדברים שדיבּר עתּה לפני הנַערה אֵינם אֶלָא דברים תּפלים, ידוּעים ונוֹשנים, ולא אֶת אֵלה בּיקש לאמוֹר לָה. הדבר שהוּא רוֹצה להשמיע אוֹתה הפּעם צריךְ שֶיִרחַץ את הלב, שיטהר אוֹתוֹ, שֶיִטוֹל ממנוּ את הזוּהמה הכּבדה, המעיקה עליו.

– הוֹי, קלארה, קלארה הטוֹבה!… מהרהר אני בּבדידוּתי בּימים האֵלה, כּשהאָביב מתדפּק על חַלוֹנִי בּטעוּת: כּמה תּמוּהים וכמה ריקים היוּ חַיי! הנה חָיִיתי, פּעלתּי, התרגשתּי, העמַדתּי עצמי בּסַכּנה… ועכשיו, כּשאני שוֹכב על משכּבי בּעֵינַיִים עצוּמוֹת ועוֹשֹה את חשבּוֹן נַפשי, נדמה לי כּל זה כּאַשלָיה עצמית ממוּשכת, כּזמר ריק ושוֹמם של תּיבת־זמרה, שעל־פּיו יצאתי לרקד למן ימי עלוּמַי ועד סוֹף ימַי ריקוּד זר ותפל, ללא שוּם קשר בּינוֹ ובין רחשי־לבִּי האמתּים… פּעמים אני רוֹצה לזעוֹק זעקה מרה: הלא זה היה שקר! אחיזת־עֵינַיִים!… היכן חַיי עכשיו? היכן עבוֹדתי, שאִיפוֹתי, שיִהיוּ קרוֹבוֹת ויקרוֹת לי, שימַלאוּ את לבּי כּאֵב וצער על שאני הוֹלֵךְ מהן לעוֹלָמים?… כּל זה כּאִילוּ אֵינוֹ. הכּל פּג, הכֹּל נאלח אֵצל האִיש הגוֹסס…

צירקין נשתּתּק וזקף אֶת עֵיניו הלוֹהטוֹת כּלפּי התּקרה. כּדֵֵי להפסיק את הדוּמייה הכּבדה, מצאה הנַערה הנבוּכה אֶת לבּה להשמיע דבר:

– מבינה אני ואֵיני מבינה את דבריךָ. מדבּר אַתּה על העבוֹדה, עבוֹדתנוּ, שנתרחַקתּ ממנה… אבל… הלא שוּם אִידיאָה אֵינה דוֹרשת מן האָדם, כִּי בּזמַן מַחלָתוֹ, בּשעה שהוּא…

– לא, לא זאת! לא זאת! – קרא צירקין בּלחש, מתּוֹךְ רוֹגז כּבוּש, והניע בּידוֹ. קלארה הבּיטה אֵלָיו מַחרישה וּמִשתּוֹממת. לאַחַר דוּמייה קצרה חָזר החוֹלה ודיבּר:

– אֵיני יוֹדע, מֵַאַיִן בּא לי הרצוֹן פּתאוֹם לדבּר לפנַיִךְ על עצמי, על חַיי? ראִיתי אוֹתךְ עוֹמדת ליד החַלוֹן, לאוֹר השמש, ואָמַרתּי אֶל נַפשי: הנה אני מת, ואַחרי יִישאֵר האָביב, העֵשֹב הרךְ, שֶאַךְ התחיל לצמוֹחַ ולהוֹרִיק. אַתּ היא הסמל לכךְ… ונכסַפתִּי פִּתאוֹם, כִּי תּדעי אֶת חַיי יוֹתר משאַתּ יוֹדעת, כִּי תּדעי אֶת חַיי יוֹתֵר משאַתּ יוֹדעת, כִּי תּדעי את האמת. מי יוֹדע, אֶפשר לאַחַר זמן, כְּשתּרחיקי לכת בּחַייךְ, יעלה בּין שאָר זכרוֹנוֹת נעוּרַיִךְ גם זכרוֹני לפנַיִךְ. יֵש לי אֵם זקנה, שנַפשה קשוּרה בְּנַפשי, המבינה לעקת־לבִּי יוֹתר מאחרים, אַף כִּי אִשה פּשוּטה היא, אַךְ היא לא תּאריךְ ימים אַחרי. יֵש לי גם אַחים ואחָיוֹת בּאמריקה, המכלכּלים אֶת שֹיבת אִמנוּ בּכבוֹד, המכלכּלים גם את מַחלָתי, אַךְ אֵלה רחקוּ ממני, הפליגוּ בּעסקיהם וּבעשרם. לא כן אַתּ… אָמנם בּאה אַתּ לבקרני רק כּדי לקיֵים מצוָה, מצוַת חברים, אבל אלוֹהים חננךְ לב טוֹב ורחוּם, פּתוּחַ לצערם של אחרים, לצערי וּכאֵבי… אני רואֶה ואני מרגיש זאת… וגם נפש טהוֹרה וּתמימה לָךְ… לא אכחד ממךְ, כִּי גוֹרמת אַתּ לי עוֹנג נַעלה בּביקוּרַיִךְ, ואני מתרגש תּמיד וּמצפּה בּכליוֹן־עֵינַיִים לבוֹאֵךְ… הן לא תכעסי עלי, שאני מדבּר אֵלַיִךְ כּדברים האֵלה… ואוּלָם לא זה בּלבד רציתי לאמוֹר לָךְ… הנה אָמַרתּ כּאן: אִידיאָה… רוֹאָה אַתּ כּל הַחַיִים מרוּכּזים בּמלָה נאָה זוֹ… לפנים חָשַבתּי גם אני כּמוֹךְ, והמלָה הנאָה הזאת עמדה בּמרכּז חַיי, הבריקה לנגדי וסינוורה אֶת עֵינַי, לבל אֶראֶה, כִּי נוֹלַדתּי אָדם חָלוּש, אָדם… עוֹד קוֹדם שנבראָה האִידיאָה בּשבילי, הלא נבראתי אדם… זכוּרני, כּשהיִיתי נַער… הוֹי, אֵיזוֹ תּקוּפה סועֶרת היתה לי אָז! הדבר התחיל בּזה, שלמקוֹמנוּ הגלוּ מעיר־הפּלךְ עלמה צעירה אַחַת, שנחשדה בּפעוּלָה אסוּרה. זוֹ היתה אַחַת מאוֹתן הצעירוֹת, שהיוּ מתגלוֹת בּימים ההם בּעיירוֹת היהוּדיוֹת כּסנוּניוֹת הראשוֹנוֹת, המבשֹרוֹת אֶת בּוֹא האָביב. עכשיו כּבר בּאה על שֹכרה והיא נמַקה בּסיבּיר… ואָמנם מַשהוּ מקסם האָביב היה בּה, מרענַנוּתוֹ, מריחוֹ המשכּר… יפה היתה, ענוּגָה ואַמיצה כאֶחָת, צוֹעֶדת בּאמוּנה וּבבטחָה לקראת העתיד, מוֹשכת אַחריה את צעירי העיר, תּלמידי הגימנַאסייה עם האֶכּסטאֶרנים, בּעֵיניה המלבּבות, הקוֹראוֹת ומעוֹדדוֹת, המַבטיחוֹת אֶת כּל טוּב העוֹלָם. אַף אני, נַער בּן שבע עֶשֹרה בּימים ההם, לבִּי היה נפעם ויוֹצֵא אַחריה, כּשהיִיתי רוֹאֶה אוֹתָה עוֹברת לפני חַלוֹנוֹת בּיתנוּ… עכשיו, כּשאני מַבִּיט בּךְ, אני נזכּר בּקלסתּר־פּניה. יֵש דמיוֹן רב בּפני שתּיכן. ואוּלי דמיוֹן זה מעוֹרר אוֹתי לדבּר אֵליִךְ כּךְ, כּאִילוּ היִיתי מדבּר אֵליה… הלא היא שהכניסה אוֹתִי לתוֹךְ כּל העניין. מתּחילָה רק נתנה עֵיניה בּי: נַער מנַערי העיירה, חיור וּביישן, העוֹבר לתוּמוֹ בּרחוֹב וּספרים תּחת זרוֹעוֹ. ואוּלָם בּי עשֹתה תּשֹוּמת־לבּה אֵלי רוֹשם אַחֵר. בּלבּי צמח רגש חָדש, הכּוֹבֵש הכּל, וּמאָז התהלכתּי בּערפל חם, שקוּע בּחלוֹמוֹת וּבכיסוּפים חדשים, אשר לא ידעתּי מעוֹדי. זה היה אֶצלי סוֹד נוֹרא, כּמוּס וחָתוּם בּעוֹמק לבּי. זוֹכֵר אני את הרגע הראשוֹן, שבּוֹ זכיתי לראוֹתה מקרוֹב: לפתע פּתאוֹם, בּלי אשר ציפּיתי לכךְ, נכנסה לביתנוּ עם אַחַד הצעירים בּדבר תּרוּמה לספרייה עממית, שיִיסדה בּעירנוּ. לא האמַנתִּי לנס אשר כּזה, וּפנַי ניצתוּ בּאֵש. ואַף־על־פּי־כן כּבשתּי את עֵינַי בּספר, הפּתוּחַ לפנַי, לא הנידוֹתי עפעף, כּמי ששקוּע כּוּלוֹ בּעניין עמוֹק ואֵינוֹ עשֹוּי להסיח דעתּוֹ לדברים בּטלים, לאֵיזו נַערה זרה… מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ פּישפּשתִּי בּעיר והבאתי לביתנוּ כּל מיני ספרים כּבדי־עניין וּקשי־הבנה, מאוֹתם הקרוֹבִים לאמוּנוֹתיה ודעותיה של הַנַערה המוּפלָאָה, והיִיתי יוֹשב עליהם שעוֹת ארוּכּוֹת, מעיֵין ומעיֵין בּמקוֹם אֶחָד, מחַכּה וּמייחל בּלב כּלה, אוּלי יחזוֹר ויִישנה הנס והיא תּבוֹא עוֹד פּעם אֵלינוּ בּדבר תּרוּמה שנייה לספרייה שלָה, ואָז תּראֶה ותדע בּמה אני עסוּק… כּמה פּעמים היִיתי יוֹשב בּלילוֹת על משכּבי, פּוֹתח אֶת תּריס החַלוֹן המוּגָף וּמציץ לחוּץ, מצפּה בּלב דוֹפק כּי הנה יִישמַע על מדרכת־הקרשים קוֹל צעדיה המהירים והנמרצים וּלנגד עֵינַי יוֹפִיעוּ שֹמלָתה האפוֹרה והסוֹכךְ הקטן הלָבן שבּידה, ששניהם נתחבַּבוּ עלי וּבהם הגיתי יוֹמם וָלָילָה. ידעתּי, כִּי מאַחרת היא לָשוּב בּכל לילה אֶל בּיתה מעבוֹדת־הקוֹדש שלָה. כל הרחוֹב כּבר היה ישן, ורק אני היִיתי עֵר יחידי בּתוֹךְ הדממה, יוֹשב על משכּבי לאוֹר הלבנה החיורת, מוֹשךְ את השֹמיכה על כּתפי, זוֹקף צוָארי הכּוֹאֵב אֶל החַלוֹן ורוֹעֵד בּכל בּדי עוֹרי. וּפעם אַחַת נגלתה בּחוּץ, ממוּל חַלוֹני, בּלוית צעיר גבה־קומה בּחוּלצה אדוּמה. היא עברה בּפסיעתה המהירה ודיבּרה בּקוֹל נמרץ, וּבדרךְ־הילוּכה הרכּינה את ראשה סמוּךְ אל בּן־לויתה וצחקה צחוֹק רם, עליז, בּכל לב. הד צחוֹקה, שהתגלגל בּתוֹךְ האַויר השוֹקט של הלילה, בּתוֹךְ שפע האוֹרה של הלבנה, צלל שעה ארוּכּה בּאָזנַי, כּחמדה גנוּזה, שנחשֹפה פּתאוֹם לפנַי מקרוֹב בּכל קסמה הרחוֹק. אַחַר־כּךְ, כּשנתעלמה מעֵינַי, כּבשתּי ראשי בּכּר, נשכתּיו וּבכיתי בּכי־תמרוּרים נחנק, בּכי אַהבה וקנאָה של נַעַר אוֹבד…

צירקין הפסיק רגע סיפּוּרוֹ והבּיט אֶל הנַערה בִּברק־עֵיניו הרצוּץ. הוּא ניסה לגחךְ על מַדוּחי נעוּריו, אֶלָא שהגיחוּךְ רעד רעידה משוּנה על שֹפתיו הצרוּבוֹת, הנרגָשוֹת.

– התוַדעתִּי אֵליה ונַעשֹיתי קרוֹב למחיצתה בּראשית האָביב, ואוֹתוֹ העוֹלָם, שהכניסה אוֹתי לתוֹכוֹ, היה זר וחָדש לי, מוֹשֵךְ וּמגָרה וּמַפליא את הלב. היִיתי שיכּוֹר מכּל אשר ראיתי ושמַעתּי, כּמוֹ מיין חָדש תּוסס. גם עכשיו, כּשאני רוֹאֶה כּאן, בּעירנוּ, ליל־ירח של אָביב, בּרחוֹב השטוּף אוֹר לָבן קוֹפאת צינה צחה, עגָלה בּודדה משקשקת בּאוֹפניה על־פּני רגבי־הבּוֹץ המַגלידים, צעירים רצים אֶל תּוֹךְ הלילה, נלהבים בּשֹיחָה סוֹעֵרה, מנַענעים ידיהם, – מיד אני נזכּר בּאוֹתם הלילוֹת שלָנוּ. כּוֹבעים כּחוּלים של סטוּדנטים, חוּלצוֹת אדוּמוֹת של אַברכי־משי מגדלי־זקן, מַארכּס ואֶנגלס, “מַה לעשֹות?” של טשרנישבסקי, ספרי פּיסַאריֶיב החריפים והחוֹתכים, האַכזרים בּבהירוּתם, “האָבוֹת והבּנים” של טוּרגניֶיב, בּאזארוֹב העיזוּז והקשה, ההוֹרס לבלע את הקוֹדש… ההגיוֹן והרצוֹן שוֹלטים בּכּל… שיחרוּר החַיִים מכּבלי העבדוּת… הבּוּז לחַלָשים ולמפגרים!… העוֹלָם – בּית־חרוֹשת, ועיקר החַיִים – עבוֹדה, עבוֹדה, עבוֹדה… ועל כּל אֵלה מנַצחת עלמה צעירה, הדוּרה, פּוֹרחת, מלבּבת בּעֵיניה היפוֹת, בּמאוֹר פּניה הנמרצים, בּשֹער ראשה הנָאֶה, השחוֹר והרךְ, המבשֹם את הלב ומצוֹדד את הנפש. ואני – אני נַער אוֹבד. אני כּרוּךְ אַחריה, שוֹאֵף צעדיה, ולבִּי נוֹהה וגוֹוע בּכל רגע ורגע. נפרדתּי מכּל העוֹלָם בּשבילָה. אֵינִי ישן בּלילוֹת. האדמה נשמטה מתּחת רגלי, ואני מבקש פּתרוֹן לחלוֹם־חַיי בּין כּוֹכבי השמַיִים. חָדלתִּי להאמין בּאלוהים, ואַף־על־פִּי־כן אני מתפּלל לפניו בּלילוֹת, בּהתעטף עלי נַפשי. ולָה לֹא העזתּי לגלוֹת אֶת המעט מכּל אשר בּלבּי. אֵיככה?… בּוֹשתּי בּפני עצמי. בּוֹשתּי, כִּי בּשעה שכּל העוֹלָם כּוּלוֹ עוֹמֵד להיכּנס לבריאָה חדשה, להשליךּ את נַפשוֹ אל תּוֹךְ סערה גדוֹלה, לקדש את שם האָדם בּרבּים, הרי אני מתייחד בּצינעה עם הירהוּרי שלי, עם הירהוּרים קטנים ונקלים של בּשֹר וָדם… היִיתּכן דבר אשר כּזה? והיוּ רגָעים, שנַעשֹיתי קטן ונבזה בּעֵיני עצמי, וּברגעים ההם נשבּעתּי לקבּוֹר אֶת סוֹדי בּלבּי. אַל יִיוָדע קלוֹני לה… ואָמנם כּךְ היה סוֹפוֹ של דבר: מקץ שנה יצאה מעירנוּ ונעֶלמה ממני לעוֹלָמים, בּלי דעת שמץ דבר מכּל אשר חוֹללָה בּקרבּי. שנה תּמימה עבדתּי עמה בּשביל העוֹלָם, וכל העוֹלָם כּוּלוֹ לא היה כּדאי לי אֶלָא בּשבילָה. לבִּי פּירפּר בּקרבּי, מיחָה בּכל עוֹז העלוּמים, כּלה לחַיִים, למרוֹם אָשרוֹ של האָָדם, ואני המַתּי אוֹתוֹ… הוֹי, כּמה נוֹאַלתּי וכמה חָטאתי לעצמי!… זה היה החטא הקדמוֹן הפּרטי שלי, שממנוּ בּאוּ תּוֹצאוֹת לכל ימי חַיי… יוֹדעת אַתּ, קלארה סיֶמיוֹנוֹבנה? בּלילוֹת האפלים ללא שינה, כּשאני הוֹגה בּכל מַה שעבר עלי מאָז ועד עתּה, מזמזם בּאָזני ולא ירפּה ממני פּסוּק אֶחָד ישן־נוֹשן, שלָמַדתִּי בּימי ילדוּתי: “אשר עשֹה האלוֹהים את האָדם ישר והמה בּיקשוּ חשבוֹנוֹת רבּים”…

צירקין הרים ידוֹ והניעה בּאַויר מתּוֹךְ אנחה. שרווּל כּותּנתּוֹ הוּפשל, ונחשֹפה זרוֹע רזה ודקה, מכוּסה שֹערוֹת שחוֹרוֹת, שהבליטוּ את הרזוֹן. קלארה ראתה, כּי החוֹלה השגיחַ בּמַבּטה ונחפז למשוֹךְ את השרווּל מתּוֹךְ התרגשוּת יתירה, כּדי לכסות על זרוֹעוֹ החשֹוּפה. מיד הזיזה את כִּיסאָה אֶל מיטתוֹ, פּשטה את ידה ונגעה בּאֶצבּעוֹתיה הלבנוֹת והענוּגוֹת בּידוֹ הרוֹעֶדֶת, אכוּלת החוֹם.

– אבל, מַארק אלכּסנדרוֹביץ, אִילוּ ידעתּ… אנשינוּ מדבּרים בּלָשוֹן אַחרת עַל חַיֶיךָ… אִילוּ ידעתּ, כּמה מַעריצים אנַחנוּ אוֹתךָ, מַצִיגים אוֹתךָ למוֹפת!

החוֹלה הבּיט רגע אל תּוֹךְ עֵיניה של הנַערה, המַשהה עדיִין את ידה הלבנה על ידוֹ המַאדימה. וּפתאוֹם שמט את ידוֹ ממנה ופניו קדרוּ.

– ידעתּי, ידעתּי! – אָמַר בּמרירוּת גלוּיה, רוֹגזת. – אבל מַה יִתּן וּמַה יוֹסיף לי השקר הזה? הלא זה שקר, שקר! לא עשֹיתי שוּם דבר בּחַיי בּאמת וּבאמוּנה, בּלבב שלם, שאֶהיֶה ראוּי לכל אוֹתם הפּזמוֹנוֹת, ששרים עתּה אַחרי, לכל אוֹתה ההערצה התּמימה, האוילית בּעֶצם, שפּרחי המַחתּרת ואִינטליגנטים קרתּניים מַעריצים אוֹתי!… ועל כּל זאת – מַה תּתּן התּהילה הכּוֹזבת לאָדם גוֹוע בּמיטב ימיו, הפּוֹשט מעל משכּבו אל הלילה האָפל, האִילם, את זרוֹעוֹתיו הצנוּמוֹת כּשֹחיפי־עֵץ?… והתּהילה כּוֹזבת היא, קלארה סיֶמיוֹנוֹבנה, כּי בּשקר יסוֹדה… מיוֹם שעזבתּי את עירי ואֶת בּית־אָבי נסתּרה דרךְ־האמת ממני, נתעֵיתי בּשוא… יש רגָעִים… אֵלי, אֵלִי! מַה נתנוּ ללבּי כּל אוֹתה ההתלהבוּת המדוֹמה, כּל אוֹתה הרגשנוּת הריקה, כּל אוֹתוֹ השאוֹן הזר, שנסתּבּכנוּ בּהם אני וחבירי? שוֹאֵל אני עתּה אֶת עַצמי: מַה נתנוּ כּל אֵלה ללבּי?… הרעשנוּ עוֹלָמוֹת… הכרזנוּ שביתוֹת של פּוֹעלים… שלחנוּ נערים תּמימים לירוֹת בּפקידי־משטרה מטוּמטמים… וכל מַערכת־החַיִים שלָנוּ, האַוירה שבּה חָיִינוּ ונשמנוּ? חדרים מלאים עשן סיגָריוֹת, מוֹחוֹת בּוֹערים בּתוֹךְ ערפל קר, דיבּורים מפוֹצצים, ויכּוּחי־סרק שהנפש לא תּימלא מהם… בּחורים פּרוּעֵי־שֹיער ובחוּרוֹת בּלוֹת, חמוּצוֹת־פּנים ומחוּסרוֹת־שינה, המבקשוֹת בּסתיו את אביב־חַיֵיהן האָבוּד… והכּל מדבּרים, כּל לָשוֹן ממַללת עַל מַה שידוּע לך מכּבר, שכּבר היה לך לזרא עד כּדי זוָעה. מדבּרים כּל הימים וכל הלילוֹת על החַיִים, על קלקלתם ועל תּיקוּנם. אבל מה בּעֶצם החַיִים? דיבּרתּי לכל חבירי בּלשוֹן אַתּה, ישנתּי עמהם בּמיטה אַחַת, חָתכנוּ אֶת פּתּנוּ מלחם אֶחָד, וּבֵין כּל אֵלה לא מצאתי לי אָדם קרוֹב, אשר יֹאבה לפרוֹש עמי לקרן־זוית, למַען אסַפּר לוֹ את נגעֵי לבּי, את ספקוֹתי, את עגמַת נַפשי, המתעטפת בּיגוֹן הבּדידוּת… זוֹכר אני: קיבּלתי מכתּב מבּיתי, כּי אָבי מת. אָבִי היה יהוּדי מַשֹכִּיל, צנוּעַ ושוֹקֵט. עצוּב תּמיד, נוֹחַ לביתוֹ ולילָדיו, בּעל עֵינַיִים טוֹבוֹת, מהוּרהרוֹת. עד ימיו האַחרוֹנים היה כּוֹתב לי אֶת מכתּביו בּלשוֹן־הקוֹדש: “בּני היקר שאָהבה נַפשי”… סיפּרתּי את צערי לחבירי. הלָלוּ שמעוּ בּקרירוּת זרה, והלָלוּ גם לא שמעוּ והוֹסיפוּ לדבּר את דיבּוריהם, כִּתמוֹל־שילשוֹם. נמלאתי עֶלבּוֹן יוֹקד ודיבּרתּי אליהם דברים מרים, והם פּנוּ אֵלי עוֹרף ועזבוּני אַחַד אֶחָד. בּלילה ההוּא, כּששכבתּי על משכּבי עם אֶחָד מחבירי, הסיבּוֹתי פּנַי ממנוּ וגעיתי בּבכי, כּיֶלֶד עזוּב. ראִיתי בּדמיוֹני אֶת אִמי האַלמנה, ענייה, סוֹעֵרה, מתהלכת בּדוּמיית הלילה לאוֹר הנר כּצל, ניגשת וכוֹפפת עצמה אֶל עריסת אָחי הקטן ומבכּה עליו, על היתוֹם הקטן. ואני, בּנה הבּכוֹר, בּחוּר מגוּדל וּפרוּע, עוֹמד כּאן בּתוֹךְ בּחוּרים אחרים מגוּדלים וּפרוּעים וטוֹעֵן בּלב ריק וּבגָרוֹן ניחָר, כּי החַיִים אֵינם טוֹבִים, הַחַיִים צריכים תּיקוּן, החברה האנוֹשית היא בּכל רע… חבירי התהפּךְ מצד אֶל צד, נהם אֶל ערפּי נהימה רוֹגזת, וּפתאוֹם קפץ על האָרץ ועמד לעשן סיגָרייה בּחשיכה. נשתּתּקתּי, וקוֹר חילחל בּלבּי עד אוֹר הבּוֹקר.

קלארה קמה נרגשת מעל הכּיסא ועברה בּדוּמייה אֶל החַלוֹן. היוֹם כּבר רפה לערוֹב והאַויר בּחוּץ האדים. צללי־עֶרב ראשוֹנים טיפּסוּ ורעדוּ על הקיר ממוּל הַחַלוֹן. הַחַיִים נדמוּ עתּה לנַערה מוּזרים וּמסובּכים. כּל מה שהיה בּרוּר וּמוּצק מיטשטש וּמתרוֹפף, וחידה סתוּמה, שפּתרוֹן אֵין לָה, מרחפת על הכּל. צירקין נשם בּכבדוּת והרים את ידיו למַעלָה. נראֶה היה בּתוֹךְ צללי העֶרב, השטים וּממַלאים את החדר, כּמתפּלל וּמבקש על ימיו, שעברוּ ללא אַהבה, ללא חנינה ורחמים. שרווּלי כּוּתּנתּוֹ הוּפשלוּ שוּב על זרוֹעוֹתיו הרזוֹת, ואוּלָם הפּעם לא השגיח בּכךְ והוֹסיף לדבּר בקוֹל שפל ועיֵיף, כּאִילוּ מתּוֹךְ שויוֹן־נפש.

– אִי אַתּ יוֹדעת, קלארה סיֶמיוֹנוֹבנה, את מַחשבת האָדָם ההוֹלֵךְ למוּת ואַחריו אֵין הוּא מַשאיר כּלוּם. אִילוּ אָהבתּי דבר בּחַיי בּכל לבּי, בּרטט הנשמה, ועכשיו, כּשאני פּוֹרש מן הַחַיִים, צריךְ היִיתי לפרוֹש גם ממנוּ, – וַדאי שצערי היה אַחר, צער נַעלה, המרוֹמם ומזכּךְ גם את נפש הגוֹוע. ואִילוּ עתּה, כְּשאני מַשאִיר מֵאַחרי חַיִים ריקים ושוֹממים, ריק ושוֹמם גם צער הפּרישה מהם. וחַיי היוּ ריקים…. כּמה פּעמים, בּמשך ימי פּעוּלתי, נתפּסתּי וישבתּי בּבית־האסוּרים, ועל־ידי כּךְ נתפּרסם שמי לתהילה בּקרב אנשינוּ, כּפי שאַתּ קוֹראת להם. ואוּלָם עכשיו, כּשאני מהרהר בּימים ההם, אני מוּכרח להוֹדוֹת בּפני עצמי, כּי נתפּסתּי על דברים בּטלים… זוֹכר אני: פּעם אַחַת ישבתִּי בּתפיסה עם חבוּרה שלימה משלָנוּ. בּימים ההם כּבר היתה עצוּרה בּלבּי מעֵין חימה אִילמת, כּבדה וּמדכּאָה. בּעוֹמק לבּי היִיתי רחוֹק ונבדל מכֹּל חבירי, וּשאֵלה קשה הציקה לי בּמסתּרים: על מה ולָמה אני מוֹסר את נַפשי ואֶת חוּפשתי?… ואֵירע אָז בּתפיסתנוּ דבר היוֹצא מגדר הרגיל. בּתוֹכנוּ ישב עֶלם צעיר מוּזר בּהליכוֹתיו, שתקן ועצוּב־רוּחַ, שנראָה כּמתרחק מֵאִתּנוּ בּעצבּוֹ וּבשתיקתוֹ. היה פּוֹרֵש לקרן־זוית וּמַבּיט אֵלינוּ משָם כּציפּוֹר בּוֹדדת, שנפלה לתוֹךְ כּלוּב של עוֹפוֹת זרים. לא ידענוּ, מי הוּא ועל מה נתפּס, והוּא עצמוֹ היה משתּמט בּשתיקה עקשנית וזועֶפת משאֵלוֹתינוּ. והגיע הדבר לידי כּךְ, שחָשדנוּ בּוֹ, שמא בּלש הוּא, שהכניסוּהוּ למחיצתנוּ להתחַקוֹת על צפוּנוֹתינוּ. והנה היה מעַשה בּאַחַד הימים, עם דימדוּמי עֶרב. קטטה נפלה בּינינוּ וּבין המפקח על בּית־האסוּרים, והלָה נזף בּנוּ מתּוֹךְ זילזוּל, כּי אֵין אָנוּ נחשבים בעֵיניו כּאסירים פּוֹליטיים, אֶלָא כּיהוּדוֹנים מתמרדים. היִינוּ נסערים והתרגשנוּ בּיוֹתר. וּפתאוֹם קם העֶלם השתקן והתחיל לדבּר. כּוּלָנוּ עמדנוּ סביבוֹ ושמַענוּ והשתּוֹמַמנוּ. מדוּכּאִים היִינוּ בּמאוֹד, ואִיש מאִתּנוּ לא מצא עוֹז בּנַפשוֹ להפריעוֹ, להתל בּוֹ וּלהשתּיקוֹ. והעֶלם דיבּר בּתוֹךְ חצי־האוֹפל של התּא, לאוֹר העששית הקטנה, המַבליחָה ממרוֹם התּקרה, דברים קשים, שנראוּ לָנוּ מתּחילה רחוֹקים, כּאִילוּ שלא מן העניין. לחָייו הדלוֹת האדימוּ ועֵיניו בּערוּ בּשֹנאָה לוֹהטת – לָנוּ ולָעוֹלָם הנכרי, הגוֹיִי, הרע והאַכזרי, שאָנוּ מַלעיטים אוֹתוֹ על־כּרחוֹ, למרוֹת רצוֹנוֹ, מבּשֹרנוּ ודמנוּ, מכִּשרוֹנוֹתינוּ, מכֹּל הירוּשה היהוּדית, שהנחילוּ לָנוּ אבוֹתינוּ. וכךְ היה מתמַרמר והוֹלךְ, עד שהפליג בּדיבּוּרוֹ לספירה שהיתה זרה וגם פּסוּלָה לרבּים מאִתּנוּ – אֶל העם היהוּדי וגוֹרלוֹ הנצחי, אל אֶרץ־מוֹלדתּוֹ הקדוּמה, העזוּבה והשוֹממה, שרק היא מקוֹם חיוּתנוּ, מקוֹר כּבוֹדנוּ בּעבר וּבעתיד, ואָנוּ מתכּחשים לכל זאת, מזלזלים בּעצמנוּ, כּאִילוּ היִינוּ אסוּפים מן השוּק, מַמזרי־עוֹלָם… וּכשגָמַר, ואנַחנוּ עוֹמדים סביבוֹ כּנזוּפים וּמוּצלָפים, פּנה מֵאִתּנוּ, ניגש אל סוּגר החַלוֹן הקטן, תּמךְ ראשוֹ בּוֹ וגָעה פּתאוֹם בּבכי, כּתינוֹק נעלָב לאַחַר שכּילָה את חמתוֹ בּמַעליביו.

– אבל… הלא זוֹהי אוּטוֹפּייה של בּעלי־הזייה! –אָמרה קלארה כּאילוּ לעצמה, כּוּלָה תּוֹהָה וּמבוּלבּלת.

החוֹלה לא ענה על זה כּלוּם. נראה היה, כּי נתוּן הוּא עדיִין לזכרוֹנוֹתיו ולהלָךְ־הירהוּריו, שאֵלה עוֹררוּ בּקרבּוֹ. לאַחַר רגעֵי דוּמייה חָזר לדבּר בקוֹל נחלָש, כּמי שהוֹציא כּבר את כּל רוּחוֹ.

– רק עכשיו, כּשימַי ספוּרים ואני מַרגיש את קרבת המות, אני מתאַמץ לָבוֹא לידי סיכּוּם כּל־שהוּא, לַעשֹוֹת את חשבּוֹן־נַפשי, ואֵינִי יכוֹל. חשבּוֹני ריק, אַיִן ואֶפס… אני כּלוּם לא היה לי בּחַיי, שיֶהמה לבּי עליו, שאוּכַל לבכּוֹת עליו, כּמוֹ שבּכה העֶלם ההוּא.. כּל ימַי היוּ נַפתּוּלי־שוא ומַדוּחים… שיקרתּי גם לעצמי וגם לאחרים… אָהבתּי את הנַערה הראשוֹנה, היחידה, שנגלתה עלי בּאביב חַיי, – וּביקשתִּי לאַהבתי כּסוּת־עֵינַיִים בּמַאטריאַליזם ההיסטוֹרי, שהוּא עתּה לי לגוֹעל־נפש. והנה היא נמַקה בּסיבּיר, אוּלי כּבר אֵיננה, ואני מוֹנה את ימַי האַחרוֹנים, חָרד עליהם בּמסתּרים כּעני על פּרוּטוֹתיו הספוּרוֹת, וּמפחד מפּני החשיכה… ואוּלָם… לָמה כּל התלוּנוֹת המאוחָרוֹת האֵלה? הבל הבלים, בקבר אֵין אַהבה, אֵין בּכי, אֵין אמת ואֵין שקר… צריך למוּת… הנה הלילה כּבר בא…

החוֹלה הוֹציא מלבּוֹ אנחה קצרה, כּעֵין סיוּם רפה־אוֹנים לשֹיחָתוֹ, ונשתּתּק. הנַערה הוֹסיפה לעמוֹד ליד החַלוֹן נבוּכה ועגוּמה, עצמה את עֵיניה, כּמבקשת לרכּז את מַחשבוֹתיה הנרגָשוֹת, וכאשר חָזרה וּפקחה אוֹתן, כּבר היה חוֹשךְ מסביב, כּאִילוּ בּן־רגע כּבה אוֹר היוֹם. אֵצל מיטת החוֹלה נראתה האֵם הזקנה.

– מוֹטילי, אֶפשר שאַעלה אוֹר? הלא החשיכה מַזִיקה לְךָ¹.

– כּן, אִמא, העלי אוֹר. והלילה תּשבי ליד מיטתי עד אשר אֵירדם. אוּלי בּכל זאת אֵירדם.

– אֵשב, בּני, בּוַדאי אֵשב.

לאַחַר שהדליקה הזקנה את העששית, הציצה בּפניו הליאִים של החוֹלה והניעה בּראשה.

– לא היִית צריךְ להרבּוֹת שֹיחָה בּני. הנה לא נתת את האוֹרחת לטעוֹם מן התּפּוּחים וגם לבריאוּתךָ הריעוֹת.

החוֹלה העלָה על שֹפתיו מעֵין גיחוּךְ והבּיט אל קלארה בּברק־עֵיניו הרצוּץ. לאוֹר העששית נראָה בּרק זה מעוּמעם וּמוּזר, כּאִילוּ קיבּל מן האֵש נוֹגה חָדש, לילי.

– אָמנם כּן, קלארה סיֶמיוֹנוֹבנה. אוֹתךְ לא נתתּי לטעוֹם מן התּפּוּחים וּלנַפשי רק הריעוֹתי… לָמה עשֹיתי כּן? למה הדיבּורים התּפלים האֵלה אַחרי כּכלות הכּל?… אִיולת היא הקשוּרה בּלב האָדם, האלוֹהים עשֹה אוֹתוֹ ישר, והוּא מבקש חשבוֹנוֹת רבּים… ואַת סלחי־נא לי, שהלאֵיתיךְ יוֹתֵר מדאי². בּשעה זוֹ טוֹב כּל־כּךְ לטיֵיל בּחוּץ לרוּחַ העֶרֶב…

האֵם הזקנה עמדה בּפניה הדוֹאגים כּמַמתּינה, כּשהיא ממַשמשת בּכפתּוֹר קפטנה. קלארה הרגישה, כִּי זרה היא וּמיוּתּרת כּאן, בִּמחיצתם של האֵם וּבנה, וּמתּוֹךְ הרגָשה כּבדה מיהרה להיפּרד מהם ולָצאת.