א    🔗

פּעם אַחַת בּתחילת הקיִץ התבּוֹננה שפרה וראתה, כּי בּוֹדדה היא וזרה בּעיר הגדוֹלָה והוֹלכת ומַזקינה בּבדידוּתה מיוֹם ליוֹם, והחליטה לָשוּב לעיירתה וּלבית אָביה.

אִיש לא ליוָה אוֹתה לבית־הנתיבוֹת. חַברוֹתיה התּוֹפרוֹת, אֵלוּ שישבוּ עמה שנוֹת מספּר אל מכוֹנוֹת־התּפירה, סיפּרוּ בּאוֹתוֹ בּוֹקר אֶת המאוֹרע:

– הליטאִית שלָנוּ נסעה הבּיתה לבקש לָה חָתן. אוֹת הוּא, שבּדקה וּמצאה, כּי לא לעולָם יִחיֶה האָדם.

אַחַת הנערוֹת התלוֹצצה:

– שמוּעה עוֹברת בּעיר, שקוֹדם נסיעתה כּרכה בּנייר נקי פּת לחם לָבן, להראוֹת פּלא זה להליטאִים שלָה.

רגע נשתּתּקוּ מכוֹנוֹת־התּפירה לקוֹל צחוֹקן של התּוֹפרוֹת. כּעבוֹר רגע רעשוּ שוב המכוֹנוֹת, והליטאִית נשכּחָה.

שפרה נסעה לביתה כּוּלָה הדוּרה בּלבוּשה, על ראשה מגבּעת־קיִץ עם נוֹצה גדוֹלָה. על ידיה כּפפוֹת־סַלסלה לבנוֹת, וּסביבה כּבוּדה רבּה של מזוָדוֹת שוֹנוֹת, גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, עמל שנים בּכרךְ זה, שנתעלם מאַחריה. מדי הבּיטה על מזודוֹתיה, הירהרה בּבית אָביה, העלתה בּזכרוֹנה את אַחיה הקטנים היחפים, אֶת אַחיותיה הצעירוֹת עם צמוֹתיהן הדקוֹת, את הסימטה השוֹקטת בּחוֹל וּמַעלָה אָבק בּין־ערבּיים, עם הבּאֵר העמוּקה והאפלה, המַרקיבה מיוֹשן, שאפילוּ בּחוּמוֹ של תּמוּז קוֹר מנַשב ועוֹלה ממַעמַקיה, – ולבּה פּירכּס בּה מקוֹצר־רוּחַ. וכךְ ישבה יחידית אל חַלוֹן הקרוֹן וחָשבה מַחשבוֹתיה וגיחכה לעצמה בּעֵינַיִים מאִירוֹת וסידרה בּדמיוֹנה את סיפּוּריה על־אוֹדוֹת העיר הגדוֹלָה, שעתידה היא לסַפּר ללא הפוּגָה, יומם ולָילָה.

כּשהגיעה לעיירה האִיר בּוֹקר נאֶה וָחָם. ליבלבוּ גני־הירק תּחת זוֹהר שמַיִים בּהירים וּרחָבים, הציצוּ סבכי־הסירפּד הירוּקים והרענַנים מאחוֹרי הגדרוֹת, בּתּים נמוּכים עמדוּ שאנַנים בּתּוֹךְ צללי־בוֹקר קרירים וּקריאוֹת עדינוֹת של תּרנגוֹלים רכּים השתּפּכוּ בּתוֹךְ החצרוֹת.

בּבּית קמה בּהלה, כּשהוֹפיעה שפרה עם מזודוֹתיה. האֵם התעסקה אוֹתה שעה בּמיטבּח האַפלוּלי וקלפה תפּוּחי־אדמה לפת שחרית. כּשפּרצה לתוֹךְ הבּיִת העלמה הגבוֹהה, המקוּשטת בּמגבּעת עם נוֹצה גדוֹלָה, והילָדים הנרעשים קראוּ פּה אֶחָד: “שפרה”! – חָרדה האֵם מן הסַפסל, חָפזה ונערה מתּוֹךְ חָצנה את הקליפּוֹת, כּפפה ראשה אל סַל־הנצרים ואָמרה לעצמה בּקוֹל רוֹעֵד ותמה:

– מה, האוּמנם שפרה?

בּחשאי וּבזהירוּת, כּשהיא משלשלת שרווּליה החפוּתים וּמנַגבת ידיה הרוֹעדות בּסינרה, הציצה ויצאה ממַחבוֹאָה האָפל, מַזקינה וּכמוּשה וּשזוּפת־פּנים, מַבּיטה אל הבּת מן הצד נרגשת וּבוֹשה, סוֹבבת בּמקוֹם אֶחָד, מכינה עצמה לנשיקוֹת וּמַקדימה וּמתקנת שׂערוֹתיה מתּחת למטפּחתּה, מבקשת לבכּוֹת ועֵיניה הכּבוּיוֹת והלחוֹת ממַצמצוֹת ונראוֹת כּמחַייכוֹת. לבסוֹף מצאה את לבּה, פּסעה פּסיעה אַחַת כּנגד בּתה ואָמרה:

– חי נפשי, אָמנם בּאָה!

והתחילוּ לנַשק זוֹ לזוֹ. שׂפתי האֵם היוּ רטוּבּוֹת ורוֹעדוֹת וידיה נקשוֹת וקרוֹת, וּלאַחַר הנשיקוֹת נתאַדם חוֹטמה ודמעה בּוֹדדה נתלתה בּקצהוּ. שפרה עמדה נפעֶמת בּין המזוָדוֹת, מַבּיטה וּתמהה אֶל אִמה, אֶל עמידתה העלוּבה, אֶל לבוּשה הבּלוּי, אֶל מטפּחת־החוֹרף החַמה, המכסה על מצחָה השחוֹר.

– זקנתּ כּל־כּךְ אִמא…

– וכי מַה בּכךְ… – בּיקשה האֵם לענוֹת דבר, אֶלָא שלא מצאה עדיִין מלים בּפיה, וּבלחָיֶיה הצוֹמקוֹת השתּפּכה אַדמימוּת קלוּשה. ושוּב מיצמצה בּעֵיניה הכּבוּיוֹת, הנראוֹת כּמחַייכוֹת מתּוֹךְ בּכי, מישמשה בּשׂערוֹתיה מתּחת למטפּחתּה, וּבקצה חוֹטמה המתאַדם הזהירה שוּב דמעה בּוֹדדה.

האָב, שחָזר זה־עתּה מבּית־הכּנסת, היה עוֹמד אוֹתה שעה בּפּרוֹזדוֹר, חָבוּי אחוֹרי דלתּוֹ הפּתוּחָה של ארוֹן־המזוֹנוֹת, טליתוֹ וּתפיליו תּחת זרוֹעוֹ, והוּא אוֹחז בּידיו בּקבּוּק ייש עם זנַב דג מלוּחַ וּמתכּוון להיטיב אֶת לבּוֹ לפני פּת שחרית. מששמַע, כּי שפרה בּאה, מיהר וּמילא חצי תּאוָתוֹ וּמחה שׂפמוֹ בּחפּזוֹן, פּרץ לתוֹךְ הבּיִת, קרא בּנהימה צרוּדה: “בּתּי!” – ועמד עליה בּטליתוֹ וּבתפיליו לנַשקה בּלחיה האַחַת נשיקוֹת בּהוּלוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ, כּשהוּא מכסה על פּניה בּזקנוֹ המגוּדל וּבריחַ חַם וחָריף של ייש. לאַחַר שעשׂה מעשׂה, נרתּע לאחוֹריו וישב על סַפסל, וּפניו היוּ לוֹ כּאִילוּ בּן־רגע פּגה התלהבוּתוֹ והוּא מתחָרט על מַה שעשׂה. שיעוּל קשה ויבש תּקף אוֹתוֹ.

בּינתים נפתּחָה הדלת בּחשאי ונכנַס נַער מעוּטר בּזוּג תּפילין גדוֹלוֹת ואָסוּר בּרצוּעוֹת ישנוֹת, מַצהיבוֹת ומתקלפוֹת. פּני הנַער היוּ אדוּמים וּמזיעים וכוּלוֹ נוֹשם ושוֹאֵף. משנכנַס, תּקע עצמוֹ אֵצל הדלת, כּבש פּניו בּקרקע, וכךְ היה עוֹמד כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה, כּשהוּא מַשפּיל עֵיניו אֶל מַגָפיו הגדוֹלים עם בּתּי־השוֹקיִים הרחָבים והיבשים.

האֵם גיחכה בּעֵיניה הכּבוּיוֹת כּלפי האוֹרחת, רמזה בּאֶצבּעה על הנַער ואָמרה אמירה של בּיטוּל:

– אָה, הריהוּ לפנַיִךְ!

– הזה אַברמצי? – תּמהה שפרה והתקרבה אל אָחיה בּכוונה לנַשקוֹ. הנַער, שהרגיש בּסַכּנה, נתבּהל והתחיל פּוֹסע לאחוֹריו. אַךְ מנוֹס לא היה לוֹ. לאַחַר הנשיקוֹת התחַמק בּבוֹשת־פּנים מידי אחוֹתוֹ, פּרש לקרן־זוית, וּלחָייו המנוּשקוֹת לָהטוּ בחרפּה, כּאילוּ לא נשקוּ אותן, אֶלָא סטרוּ עליהן סטירה יפה. כּשראה כּי אחוֹתֹו אֵינה גוֹרעת עיִן ממנוּ, צימצם עצמוֹ בּפינתוֹ בּענותנוּת רבּה, התחיל ממַשמש בּאֶצבּעוֹתיו בּרצוּעוֹת התּפילין, מחַכּךְ חוֹטמוֹ וריסי עֵיניו, וּלבסוֹף הפךְ ראשוֹ אל הקיר ועמד לתפילת שמוֹנה־עֶשׂרה.

ושפרה עדיִין מתרגשת, מתבּוֹננת בּעֶצב אֶל אָחיה הקטן שגָדל פּרא וּמַעלָה זכרוֹנוֹת נעימים מימי העבר:

– כּבר גָדל אַברמצי ונַעשׂה בּחוּר!… והלא זה לא־כבר היה תּינוֹק. פּעם אַחַת תּפרתּי לוֹ חוּלצה כּחוּלָה, עם חגוֹרה ועם פּיפים, וקינאוּ בּוֹ כּל ילדי החדר.

– אָה, גם זה קרוּא אָדם! – יצאה האֵם בּגיחוּכה הנוּגה ללמד זכוּת על בּנה. – בּחוּר, כּביכֹול. הלךְ בּתּפילין לגָרש חזירים מן הגן. כּךְ הוּא מתפּלל נאֶה, בּעווֹנותינוּ הרבּים. לא היה יכוֹל להשכּים קוּם וּלהתפּלל כּאַחַד האָדם. אֵימתי אחָזוֹ בּוּלמוּס התּפילָה? דווקא בּשעה שנכנסוּ חזירים לגן. כּאִילוּ עוֹמדים עליו וכוֹפים אוֹתוֹ לכךְ!… אֶלָא מה? הדברים עתּיקים. הלא מַחזיקים אָנוּ גן, כּביכוֹל, אָנוּ מַחזיקים, ועכשיו הגיע זמַן מלָפפוֹנים. כּלוֹמר, מלָפפוֹנים… הפּרנסוֹת היפוֹת שלָנוּ!… אָט, אֵין הוּא כּדאי אפילוּ שיִשאלוּ עליו. בּחוּר, בּרוּךְ השם, קרוֹב לחמש עֶשׂרה. נוּ, בּוַדאי, אַרבּע עֶשׂרה וּמשהוּ. ואַף־על־פּי־כן, ראוּי לוֹמַר, בּחוּר שכּמוֹתוֹ…

כּאן זע אַברמצי והפסיק תּפילָתוֹ, הפךְ פּניו לאחֹוריו ונעץ בּאִמוֹ זוּג עֵינַיִים זוֹעמוֹת:

– בּחוּר שכּמוֹתוֹ… בּחוּר שכּמוֹתוֹ… היא היוֹדעת! – וּמיד חָזר וּפנה עֹורף אל בּני־הבּיִת ועמד אל הקיר בּתפילת שמוֹנה־עֶשׂרה.

האָב החריש. השיעוּל הציק לוֹ, והיה יוֹשב בּפנים קוֹדרים, רגוּזים, מַבּיט בּאַויר בּעֵינַיִים דלוּחוֹת, כּאֵינוֹ רוֹאֶה כּלוּם לפניו. שפרה בּיקשה לשאוֹל כּמה וכמה דברים: מה ראתה האֵם, שחָבשה לראשה מטפּחת־חֹורף כּבדה בּחוֹם־קיִץ שכּזה? היכן פּישפּשוּ וּמצאוּ לאַברמצי מַגָפיִים מגוּשמים אֵלוּ? ולָמה הוּא גס כּל־כּךְ? מַדוּע שוֹתק האָב וּפניו זוֹעפים? היא הבּיטה על סביבוֹתיה והתבּוֹננה בּבּית, בּכּתלים המעוּקמים והמתקלפים, בּתּקרה הנמוּכה והמפוּחַמה, בּפּינוֹת האפלוֹת, שקוּרי־עכּביש ישנים־נוֹשנים מכסים עליהן בּאָבק שחוֹר, בּפגרי זבוּבים. נדף ריחַ של עוֹבש, של מי־שוֹפכים ושל בּגדי־לָבן מזוּהמים. בּאַחַת הזויוֹת הרקיבה ערימה גדוֹלָה של תּפּוּחי־אדמה ארוּכּים ועקוּמים, ששרשיהם הלבּינוּ מתּוֹךְ האַפלוּלית והציצוּ כּתּוֹלָעים. משכּבי־הלילה עדיִין לא נתפּנוּ, ועל הסַפסלים היתה מוּשלכת עירבּוּביה של כּרים ושׂמיכוֹת ישנים וממוּעכים, שהנוֹצוֹת והמוֹכים מבצבּצים מהם והזוּהמה מנַוולתּם.

– ביתנוּ כּבר התחיל שוֹקע! – אָמרה שפרה בּלחש, כּאִילוּ לעצמה, מתּוֹךְ עגמת־נפש רבּה.

– וכי מַה בּכךְ… נענתה האֵם בּגיחוּכה הנוּגה, פּוֹסַעת פּסיעה אַחַת ממקוֹם עמידתה וּממַששת בּשתּי ידיה את מטפּחתּה שעל ראשה. האָב נתן עֵיניו בּבתּוֹ וּביקש אַף הוּא לענוֹת דבר, אֶלָא שהשיעוּל קידמוֹ וקיצר נשימתוֹ.

מסביב לשפרה וּמזודוֹתיה התייצבוּ אַחיה ואַחיוֹתיה הקטנים, עוֹמדים מַחרישים וּמשתּאִים, זוקפים ראש וּפוֹערים פּה כּלפּי אחוֹתם, מתבּוֹננים אֵליה מתּוֹךְ יִראַת־הכּבוֹד, שוֹמרים תּנוּעֹותיה וּתאֵבים לדבריה, עֵיניהם מתנוֹצצוֹת ואַדמימוּת של בּוּשה בּוֹעֶרת בּלחָייהם השחַרחוֹרוֹת והרזוֹת. אבל משראוּ את אביהם מַחזיק בּחָזהוּ וגוֹעֶה בּשיעוּל, התכּווצוּ, השפּילוּ עֵיניהם לָאָרץ וּפניהם הקטנים והצנוּמים נראוּ כּפני זקנים נבוֹנים, עצּוּבי־רוּחַ וּמרי־נפש. בּעוֹמק לבּם העלוּ הילָדים טינה על אביהם עם שיעוּלוֹ, המַשבּית שׂמחָתם דווקא בּה בּשעה שבּאה אליהם ממרחַקים אחוֹתם הבּכירה, הנפלָאָה בּמַראֶיה וההדוּרה בּלבוּשה, מוּקפת המוֹן מזוָדוֹת וקוּפסוֹת־כּרטוֹן, הצוֹפנוֹת בּקרבּן אוֹצרוֹת לא־שערוּם

– אַבּא אֵינוֹ פּוֹסק מהשתּעֵל… – הוֹסיפה שפרה ודיבּרה בּלחש. – אַבּא, שיעוּל זה מנַיִן לָךְ?

האָב, כּוּלוֹ אדוֹם מרוֹב התאַמצוּת, הניע בּידוֹ תנוּעת־אֵלם וחָזר לשיעוּלוֹ הקשה, המזעזע קרביו. בּמקוֹמוֹ יצאה האֵם בּגיחוּכה, מכוונת פּסיעה אַחַת כּלפּי בּתּה, מתקנת מטפּחתּה על ראשה ועֵיניה הכּבוּיוֹת ממַצמצוֹת בּמהירוּת משוּנה.

– וכי מַה בּכךְ… השוֹמַעת את בּתּי? אֵין אָדם משתּעֵל מרוֹב טוֹבה. שאֵלה שאַלתּ, בּתּי: “מנַיִן?” אָט, הדברים עתּיקים. אם אוֹמַר ואסַפּר לָךְ אֵת כּל לבּי, דבר כּעניינוֹ, מתּחילָתוֹ ועד סוֹפוֹ, – הלא ראוּי לוֹמַר, מה יֶש כּאן לסַפּר? הלא עוֹסקים אָנוּ כּל ימינוּ בּגנים הנאִים, כּביכוֹל, אָנוּ עוֹסקים, ובּפרט עכשיו, כּשהגיע זמַן מלָפפוֹנים. כּלוֹמַר, מלָפפוֹנים… כּסבוּר אָדם, חמדה גנוּזה היא זוֹ, שמתאַשרים ממנוּ אוֹשר גָדוֹל! סתם כּךְ, לא כּלוּם. האוֹשר שלָנוּ, בּרוּךְ השם, גָלוי וידוּע. והלא תּשאלי: אִם כּן, לָמה זה אנחנוּ? אָט, הדברים עתּיקים. גלגל הוּא החוֹזר מאֵלָיו. ראוּי לוֹמַר, אָדם להבל נוֹלד, להתענוֹת תּחת סבלוֹ. משוּל כּבּהמה, להבדיל, כּשוֹר תּחת עוּלוֹ, מוֹשכים וּמוֹשכים, עד בּוֹא יוֹם ליפּוֹל – ונוֹפלים אַפּיִים אָרצה. שהרי כּךְ היא, בּרוּךְ השם, דרכּוֹ של גן: כֵּיוָן שהאִיר הבּוֹקר, אֵין מַשגיחים לא בּגשם ולא בּצינה – חַייב אַתּה לקוּם ולרתּוֹם את עצמךָ. עם אוֹר היוֹם הלא בּאוֹת הגוֹיוֹת מן הכּפרים ונכנסוֹת לעבוֹדה, ואִי אַתּה יודע מַה קוֹדם: אִם לָרוּץ בּעיר כּמשוּגָע, לחַפּשׂ בּנרוֹת, לבדוֹק בּכל החוֹרים והסדקים, שמא תּשׂיג גמילוּת־חסד, כּדי שתּוּכל לשלם לעֵת עֶרב שׂכר הפּוֹעלוֹת, אוֹ לָרוּץ אֶל הגן, לקרוֹע עצמךָ, שׂונאֵי ציוֹן, לגזרים, כּדי להשגיחַ בּשבע עֵינַיִים על הגוֹיוֹת העוֹבדוֹת שם. שהרי גוֹיה, ראוּי לוֹמַר, דבר גס היא: מטבע הגוֹיה, שאֵין להעלים עיִן ממנה ואֵין לעזוֹב אוֹתה בּגן בּאֵין רוֹאִים. ובּפרט בּימים אֵלוּ, כּשהגיע זמַן מלָפפוֹנים… וּבכן, מַה כּוונתי אֵיפוֹא להוֹכיחַ לָךְ בּתּי? ראוּי לוֹמַר, לא כּלוּם. הלא תּינוֹקת אַתּ עדיִין, והיִית רחוֹקה מאִתּנוּ, ושמוֹע לא שמַעתּ דבר. נתוּנים אָנוּ, בּרוךְ השם, אִיש לסבלוֹ ואִיש לעמלוֹ עד כּדי כּךְ, שאֵין אפילוּ שהוּת לישב פּעם אַחַת ולכתּוֹב מלים אחָדוֹת לילדנוּ, לעצמנוּ וּבשׂרנו. כּלוֹמַר, לכתוֹב… מי וָמי הכּוֹתבים? הלא הוּא, בּרוּךְ השם, כּךְ טבעוֹ כּל ימיו: מה אִיכפּת לוֹ? מַלאָךְ קר… אַף כּי, ראוּי לוֹמַר, מַה יכוֹלתּ אַתּ להוֹשיעַ מרחוֹק? נוּ, כּסבוּרה אני, שמנהג העוֹלָם הוּא, אַדרבּה… כּוונתי, בּניהם של שאָר בּני־אָדם, שישיבתם ישיבת כּרךְ, ושהפּרוּטה, למשל, מצוּיה בּכיסם… אֶלָא מה? לא כּלוּם, הדברים עתּיקים. הנה בּאת, בּתּי, ואַתּ רוֹאָה בּעֵינַיִךְ: משתּעֵל הוּא. מסתּמא גזירה היא מן השמַיִים, שיקבּל יִיסוּרים מרים אֵלוּ כּמין תּוֹספת לחַייו. בּשנה שעברה פּגעה בּוֹ הרעה, סמוּךְ לחַג הסוּכּוֹת, מַמש כּשהגיע זמַן כּרוּב. צינה חטפתּוּ… ואַף־על־פּי־כן השוֹמַעת אַתּ בּתּי? אילוּ היה אָדם מן היִישוּב. כּמה פּעמים היִיתי טוֹעֶנת וּמשננת לוֹ: “אֶלי, קח סוּדר לצוָארךָ!” אבל כּלוּם אֵין אַתּ מַכּירה אוֹתֹו? הלא זה דרכּוֹ תּמיד, שסוֹרוֹ רע. דבּר אֵליו ודבּר אל הכּוֹתל!… נוּ־נוּ, ימי סתיו היוּ לָנוּ אָז, אַל ישוּבוּ עוֹד, אבינוּ שבּשמַיִים! התחילה סדרה נאָה: רוֹפאִים וּרפוּאוֹת, ושלפּוּחיוֹת של קרח, וקרני־אוּמן, וכל מיני פּוּרעניוֹת. וכאן אני לבדי, אֵין עוֹזר ואֵין תּוֹמךְ, בּחוּץ צינה של סתיו, גשמים יוֹרדים, חוֹשךְ ואפילה בּגָן, הכּרוּב לא נאסַף עדיִין מן הערוּגוֹת. הגיעוּ מַיִם עד נפש, מלבד היִיסוּרים שבּלב. כּי מי, ראוּי לוֹמַר, נוֹתן דעתּוֹ על יִיסוּרים, בּשעה שהכּל רוֹאִים, כּי למן הימים ההם אָדם זה מתהלךְ כּצל, ניטלה חיוּתוֹ ממנוּ וּפניו כּפני חוּרבה?…

כּל אוֹתה השעה, שעת דיבּוּרה, היתה האֵם עוֹמדת בּקרן־זוית הסמוּכה לתּנוּר, קטנה וּכפוּפת־קוֹמה ואֶצבּעה על לחיה, אַדמימוּת רכּה של בּוּשה, כּזוֹ של תּינוֹק, משׂחקת בּלסתּוֹתיה הדלוֹת, והיא מַבּיטה אל בּתּה בּפנים טוֹבים, מאִירים בּאוֹר גנוּז, כּוּלה עוֹרגת אֵליה וחוֹננת אוֹתה בּעֵיניה הכּבוּיוֹת והלחוֹת, הממַצמצוֹת בּמהירוּת משוּנה. נכספה האֵם בּעמידתה זוֹ להרבּוֹת שׂיחָה עד אֵין שיעוּר, להרצוֹת בּפני בּתּה הבּכירה, הנבוֹנה, אֵת כּל חַיֶיה הדווּיִים והשוֹממים, את ימי עניה ולילוֹת מרוּדיה, העוֹברים עליה כּאן, בּדירה רעוּעה ואפלה זוֹ, ללא אוֹרה, ללא שׂמחָה וללא תּנחוּמים. ועם זה נתכּוונה, שיִהיֶה סיפּוּרה יוֹצא מן הלב בּנַחַת, ללא חפּזוֹן, מקלח והוֹלךְ לאַט, בּחשאי וּבקוֹל נמוּךְ, כּדי שדבריה יהיוּ נשמעים לאוֹזן כּדברים של רגש ושל טעם.

האָב חָדל בּינתיִים להשתּעֵל, ישב בּמקוֹמוֹ כּנח מעבוֹדה קשה, שאף רוּחַ בּכבדוּת והקשיב לדברי אשתּוֹ בּפנים קוֹדרים וזרים, כּתּינוֹק שסרח ולָקה, השוֹמע לאַחַר ענשוֹ אֶת דברי המוּסר, שמַטיפים לוֹ מַענישיו. שפרה היתה כּנדהמת, עיֵיפה מטילטוּל הדרךְ ונפעֶמת מרוֹב רגשוֹתיה. ראשה סבב עליה כּמוֹ בּערפל ואָזניה עדיִין צללוּ לבת־קוֹל של קטר מנַהם בּמרחָק וּלרעש אוֹפנים מתגלגלים בּמרוּצה על־גבּי מסילת־הבּרזל. בּדמיוֹנה חָזרה וניעוֹרה הדרךְ הארוּכּה, שבּה עברה מן הכּרךְ לעיירתה, ונַעשׂה לָה כּל זה עכשיו תּמוּה ומוּפלָא כּמוֹ חלוֹם – חלוֹם של שׂדוֹת טלוּלים, עוֹטפים בּר ויֶרק, של רוּחוֹת צחוֹת וקלוֹת, המנַשבוֹת עם זהרוּרי שחר, של בּתּי־נתיבוֹת קטנים, בּוֹדדים בּשׂדה, העפים לפני חַלוֹן הרכּבת, מתעלמים מן העַיִן ואוֹבדים בּצל אִילָנוֹת נרדמים בּדימדוּמי בּוֹקר. וּכמוֹ חלוֹם אָרוֹךְ ותמוּה נראוּ לה בּרגע זה כּל חַיֶיה שם, בּעיר הגדוֹלה הרחוֹקה, עם בּדידוּתה השוֹממה ועם געגועֵי נַפשה, שכּלתה כּל־כּךְ לאוֹשר וּלאַהבה וּלבית־אבּא.

– השומַעת אַתּ בּתּי? מתכּוונת אני כּנגד זה, שהוּא דוֹרש אותי תּמיד לגנַאי: אִשה רעה אני. לוּא יהי כן. נַניחַ שרעה! ראוּי לוֹמַר, כּלוּם לפנַיִךְ, בּתּי, אֶעמוֹד להצטדק? בּוַדאי רעה! כּי אֵיךְ לא אֶהיֶה רעה, כּשרוֹאָה אני, שאָדם זה כּל מַה שהוּא עוֹשׂה אֵינוֹ עושׂה אֶלָא כּדי להכעיסני! לָמה לי להרחיק עֵדוּתי – הנה, ראִי גם ראִי: כּבר מכין הוּא שם אֶת עצמוֹ למקטרתּוֹ שלֹו, שהוּא מפעפּע להנאָתוֹ. אַדרבּה, קוּמי אַתּ ושאלי אֶת פּיו: עישוּן זה של מַמרוֹרים לָמה לוֹ? כּלוּם ראיתּ מימַיִךְ אָדם שנשמתוֹ תּלוּיה בּשׂערה, שיִהיֶה לָהוּט כּל ימיו אחר פּיעפּוּע של עשן? משתּעֵל ומפעפּע, יוֹרק דם וּמפעפּע, קוֹרא קריאַת־שמע, מכבּה את הנר, עוֹלה על משכּבוֹ לישוֹן – אהא, כּבר יוֹשב הוּא על המיטה וּמפעפּע בּחשיכה… מפעפּע הוּא את גוּפוֹ ונשמתוֹ גם יחד! ואַתּה, בּן־אָדם, נַסה־נא פּעם אַחַת, קוּם השלךְ את הפּיעפּוּע שלךָ, הלא אָב אַתּה לילָדים קטנים, יחיוּ ויאריכוּ ימים! לא! וכי מה, כּלוּם יטה אוֹזן לשמוֹע נכוֹחוֹת? כּךְ, בּתּי, אני מתענית תּחת ידוֹ ומררתי נשפּכת. אֵיני מדבּרת עוֹד על הייש, שהוּא שוֹתה בּכל בּוֹקר, – הלא זה סַם־המות מַמש. הגיעי בּעצמךְ: אָדם משתּעֵל – ושוֹפךְ אֵש אֶל קרבּוֹ. תּאוָה משוּנה דבקה בּוֹ: בּכל בּוֹקר ייש! שמא סבוּרה אַתּ, שיכּוֹר הוּא, חַס ושלוֹם? לא, סתם כּךְ, גָדוֹל כּוֹחוֹ של יֵצר־הרע, שהרי, ראוּי לֹומַר…

האָב לא הספּיק עדיִין לגמוֹר את גלילת הסיגָרייה הגדוֹלָה והעבה, והנה קם פּתאוֹם בּחמתוֹ מעל הסַפסל, כּוּלוֹ נרגָז ואָדוֹם, והצליף בּסיגרייה זוֹ על־גבּי השוּלחָן.

– אה, יֵלֵךְ הכּל לכל הרוּחוֹת! כּבר פּצית את פּיךְ? כּבר?!…

בּיציאָתוֹ מן הבּית נתעכּב רגע בּפּתח, נתן עֵיניו בּבנוֹ, העוֹמד בּטל בּתפיליו, והתנַפּל עליו בּחימה שפוּכה:

– תּפילה נאָה של בּחוּר! עוֹמד ושוֹמע. התפּלל, כּשאַתּה מתפּלל, לכל הרוּחוֹת!

 

ב    🔗

בּימים הראשוֹנים היתה שפרה אוֹרחת בּבּיִת, בּרייה חשוּבה וּמלאת־עניין, בּת־כּרךְ מפוּנקה וענוּגָה, שהכּל צוֹפים בּה וּמַפליאִים לבּם בּהליכוֹתיה, מתעסקים בּה ומתכּוונים להנאָתה, כּרוּכים אַחריה ושוֹמרים צעדיה. הוּתּרוּ הרצוּעוֹת מעל המזוָדוֹת הגדוֹלוֹת והקטנוֹת ונתגלתה לעיִן כּל החמדה הגנוּזה בּתוֹכן, שחוֹתם של כּרךְ וחנוֹ המוּפלָא טבוּעים בּה. נטפּלוּ בּני הבּיִת להאוֹרחת המאוּשרה לסַיֵיע אוֹתה בּהוֹצאַת החפצים וסידוּרם, בּוֹדקים וּבוֹחנים כּל דבר בּמישוּש אֶצבּעוֹת זהירוֹת וּביִראַת־הכּבוֹד, נוֹשׂאִים עֵיניהם אֶל אחוֹתם בּתמיהה והערצה: הזאת שפרה?… הרי שׂמלת־משי שחוֹרה, מהוּדרת, שמשקלה קל כּנוֹצה, והרי מעיל כּחוֹל ונאֶה, שצוארוֹנוֹ ושוּלי שרווּליו מעוּטרים בּסַלסלה ומקוּשטים בּמַעשׂה־מקלעת מַרהיב־עַיִן. הרי מברשת קטנה, שהיא יפה לבּריאוּת, מפּני שעשׂוּיה היא לשם ניקוּי שינַיִים בּכל בּוֹקר, והרי קוּפסה חתוּמה מוּנַחַת, קוּפסת קאקאוֹ היא, מין מַשקה, שבּני־כרךְ רגילים לשתּוֹת אוֹתוֹ כּציקורייה. והנַעליִים הלבנות הלָלוּ, העשׂוּיוֹת עוֹר דק ורךְ, נַעלי־מחוֹל הן, לפי שכּךְ נוֹהגים בּכּרךְ, שנשים עשירוֹת וּנערוֹת יפוֹת קוֹשטוֹת עצמן בּכל מיני מַחלָצוֹת ותכשיטים, נוֹעלוֹת לרגליהן נַעליִים לבנוֹת אֵלוּ, הוֹלכוֹת לנשפי־חשק, למקוֹם הילוּלָה וּמוּסיקה, ויוֹצאוֹת שם בּמחוֹל. אבל לכךְ יש צוֹרךְ גם בּמניפה, שבּה מניפים על הפּנים. בּלא מניפה אֵין התּכוּנה שלימה… האֵם, המתעסקת בּמיטבּח וידיה מלאוֹת תּמיד מלָאכה, אף היא מסתּלקת לרגע מפּינתה האפלה, יוֹצאת וּמתייצבת לעוּמַת בּתּה, מַאזינה לסיפּוּריה וּמנַענַעת לָה בּראשה, מנַגבת ידיה בּסינרה ונוֹטלת חפצים נפלָאִים אֵלוּ אֶל החַלוֹן, מסתכּלת בּהם יפה לאוֹר היוֹם, הוֹפכת וממַשמשת בּהם בּזהירוּת וּברגש של כּבוֹד, שיש בּוֹ גם שמץ היתּוּל, וּמתּוֹךְ כּךְ פּניה הצוֹמקים מתרכּכים וּמאִירים בּערמימוּת טוֹבה ונוּגָה.

– נו, וַדאי שכּךְ הוּא. הסחוֹרה היא, אַדרבּה, סחוֹרה לא פּשוּטה. מסתּמא פּרקמטיה הבּאָה מחוּץ־לאָרץ. כּמה, למשל, משלמים שם דמי זוּג סַנדלים כּעֵין אֵלוּ? חוֹששת אני, אִם לא… אֶלָא מה? אֶצלנוּ, לפי השׂגוֹתינוּ, וּבּביצוֹת־הסתיו שלָנוּ, הרי אֵין זה, ראוּי לוֹמַר, אֶלָא… אֶט! סתם כּךְ… הדברים עתּיקים.

אֶת אָביה, בּשביל שהוּא זכר, כּיבּדה שפרה בּכוֹס קאקאוֹ. לאַחַר שלָגם האָב מעט ממַשקה מוּפלָא זה, הרים ראשוֹ מעל הכּוֹס, מצץ בּמתינוּת את שׂפמוֹ הרטוֹב וּפקח על בּתּוֹ עַיִן אַחַת בּעָרמה מרוּבּה. הבּטה זוֹ של עַיִן אַחַת פּקוּחה ואַחַת עצוּמה נמשכת רגע קל בּאֵין אוֹמר וּדברים, וּבשעת מַעשׂה קרן עוֹר פּניו של האָב מתוֹךְ כּוונה כּמוּסה, הקרוֹבה להתגלוֹת.

– מה שם, אוֹמרת אַתּ, קוֹראים למין זה אֶצלכם בּכּרךְ?

– קאקאוֹ.

– דווקא כּךְ? ולא בּשם אַחר?… – העַיִן האַחַת, שהיתה עצוּמה, נפקחה אַף היא והכּוונה הכּמוּסה נתגלתה כּוּלָה. – לָכן שמעי, בּת, ואַגידךְ: לא היוּ דברים מעוֹלָם! אֵין כּאן לא קאקאוֹ ולא שמַאקאוֹ ולא כּלוּם, אבל יֶש כּאן, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, אַל תִיחָשב לָךְ זאת לחרפּה, מעט ציקוֹרייה פּשוטה. אֶלָא מה? בּיקשו החנוָנים להוֹנוֹת את הבּריוֹת, נטלוּ אֶת זה ותיבּלוּהוּ קצת בּמיני בּשׂמים, בּצרי וציפּוֹרן…

שפרה ראתה את עצמה נעלבת מאוֹד.

– כּיצד “ציקוֹרייה”? הלא אני עצמי, קוֹדם נסיעתי, הלכתּי וקניתי קאקאוֹ, קאקאוֹ בּפירוּש. וזה לךָ האוֹת, ששילמתּי…

– למי היא מסַפּרת סיפּוּרי מַעשׂיוֹת? – הפסיק האָב מתּוֹךְ יהירוּת של בּוּז, ודחה מעם פּניו את כּוֹס הקאקאוֹ בּאַכזריוּת מרוּבּה. – לי אַתּ מסַפּרת דברי־הבאי אֵלוּ? הרי אני, בּרוּךְ השם, כּבן חמשים, ולא זכיתי מימַי לטעוֹם טעם ציקוֹרייה, עד שבּאוּ אֵלי מן הכּרךְ והביאוּ לי מעט ציקוֹרייה זוֹ!…

– אבל אֵין זוֹ ציקוֹרייה, אַבּא, אֶלָא קאקאוֹ! הנה ראֵה, הלא כּךְ כּתוּב בּפירוּש על־גבּי הקוּפסה!

– על־גבּי הקוּפסה? כּלוּם בּאמת כּךְ? אַי־אַי, מַעשׂי אלוֹהינוּ ונפלאוֹתיו! כּסבוּרה אַתּ, כּל מה שכּוֹתבים על־גבּי הקוּפסה תּוֹרת משה היא? מי כּתב לָךְ שם על־גבּי הקוּפסה? וַדאי אֵיזה יהוּדי, יהוּדי ווארשאִי, וּסתם יהוּדי ווארשאִי חזקה שרמאי הוּא!

ֹראתה שפרה, שגָדוֹל כּוֹחוֹ של הצד שכּנגד ועוֹד מעט תּהיֶה ידוֹ על העֶליוֹנה.

– אבל הלא כּל העולָם כּוּלוֹ שוֹתה קאקאוֹ! – חיננה את קוֹלָה לפני אָביה וּדמעוֹת של עֶלבּוֹן נוֹצצוּ בּעֵיניה.

– לדידי רשאי כּל העוֹלָם כּוּלוֹ להלךְ הפוּךְ, ראשוֹ למַטה ורגלָיו למַעלה, ואני אַל אֶהיֶה שוֹטה!

כּאן נכנסה האֵם לתוֹךְ הויכּוּחַ הסוֹעֵר ונזפה בּבעלה:

– ראוּ־נא גם ראוּ את זה, כּיצד הוּא יוֹשב ודוֹרש, המבין שלי! מוּמחה רב הוּא לכל עניין וּלכל חפץ, הכּל יוֹדע הוּא, אֵין דבר נפלָא ממנוּ! חַיֶיךָ, מוּטב שתעלה על דעתּךְ את הכּוֹמר ואת סַל המלָפפוֹנים, העוֹמד מוּכן בּשבילוֹ מבּעוֹד בּוֹקר!

לאַחר שהשמיעה האֵם את דברה, הרי היא נחפּזת וחוֹזרת לעוֹלָמה, זו פּינתה האפלה שבּמיטבּח, מתעסקת שם אֵצל התּנוּר והכּיריִים, פּניה המרוּכּזים והדוֹאגים מפוּחָמים וּמַבהיקים כּפני מחוּתּנת, והיא עוֹשׂה את שלָה בּדממה וּבצינעה, אוֹרגת את סוֹדה בּאֵין־רוֹאִים, וּלבסוֹף היא מוֹפיעה כּמנַצחת, נוֹשֹאת בּידיה על מַחבת־הבּרזל השחוֹרה והמדוּשנת חביתה של בּיצים רוֹתחת וּמבעבּעת ורוֹחשת בּקוֹל, המַזהירה כּשמש וּמפיצה קרנַיים סביבה, וריחַ־ניחוֹחָה נוֹדף למרחוֹק. מנחַת־מַרחשת זוֹ היא מַקריבה לשפרה בּתּה, מַעמידתה על השוּלחָן הערוּךְ, וּפניה, פּני אֵם, טוֹבים וּמאִירים בּשעת מַעשׂה, נהנים מזיו החביתה וּשרוּיִים בּאוֹר של עצבוּת דקה מן הדקה.

– טעמי, שפרה, וּראִי מַאכלוֹת אֵלוּ שלָנוּ. הלא אוֹרחת אַתּ אֶצלנוּ, וחביתה זוֹ אֶפשר שתּהיֶה כּחדשה בּעֵינַיִךְ, ואֶפשר, שטוֹעה אני? ראוּי לוֹמַר, אָדם שישב בּכּרךְ בּין אנשים והיה רגיל מסתּמא בּמטעמים טוֹבים מאֵלוּ. אֶלָא מה? אֶצלנוּ הרי אֵין זה, בּרוּךְ השם, אֶלָא… אֶט! הדברים עתּיקים. בּאמת אָמרוּ: בּמַדריגה שלָנוּ לב מי פּנוּי לאכילה? וכי יש לָנוּ שהוּת לכךְ? הרי אפילוּ להשמיעֵךְ דבר כּעניינוֹ עדיִין לא היה סיפּק בּידי. הנה עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת: עוֹמדת אני כּנגדךְ כּאן – ואָסוּר לי לעמוֹד כּאן. והכּל משוּם מה? משוּם הגן, כּביכוֹל. וּבפרט עכשיו, שהנה כּבר הגיעה השעה והמלָפפוֹנים נראוּ בּערוּגוֹת… אוֹי, כּן, חַייִךְ, שפרה! דיבּרתּי במלָפפוֹנים ונזכּרתּי! ראשי, בּרוּךְ השם, סוֹבב־הוֹלךְ. כּל העֵת אני משננת לעצמי, שצריכה אני להביא לָךְ מן הגן, לכל הפּחוֹת, מלָפפוֹן אֶחָד ירוֹק לברכּת “שהחיינוּ”, ואני שוֹכחת! אָמנם לעֵת־עתּה מין זה של מלָפפוֹנים עדיִין הוּא, ראוּי לוֹמַר, בּחזקת יקרוּת…

שפרה ניגשת אֶל אַחַת ממזודוֹתיה וּמוֹציאָה מתּוֹכה מַפּית לבנה, אַחַת מתּריסר המַפּיוֹת שהביאה אִתּה בּתוֹךְ שאָר חפציה מן הכּרךְ, קוֹשרת אוֹתה מסביב לצוָארה ויוֹשבת אֶל השוּלחָן לסעוֹד פּת שחרית. האֵם מתייצבת ממוּל הבּת, טוֹבלת פּתּה בּמי־חמאָה, חוֹטפת ואוֹכלת בּעמידה וגוֹמרת סעוּדתה בּמהרה. הילָדים אַף הם מסוּבּים לשוּלחָן, כּל אֶחָד פּנכּתוֹ לפניו, גוֹמעים בּענוָה תּבשיל דל של גריסים, מעיפים עֵיניהם בּצינעה, מתּוֹךְ רגשוֹת דרךְ־אֶרץ, בּחביתה הדשנה והמַבהיקה, המַרהיבה אֶת הלבבוֹת, וּבמַפּית הלבנה, המוּפלָאָה, המוֹסיפה לפני אחוֹתם האוֹרחת לוית־חן ואוֹצלת עליה עדינוּת מיוּחדת.

גָמרה האֵם סעוּדתה החטוּפה, מיד היא חוֹפזת ונוֹטלת שׂק תּחת זרוֹעה וּמתעלמת מן העַיִן. הקטנים אַף הם מסתּלקים לחוּץ, ושפרה נשאֶרת בּבּיִת רק עם פראדיל אחוֹתה הצעירה, זוֹ פראדיל הטוֹבה והבּיישנית, השאנַנה כּיוֹנה, שצמתה ארוּכּה וַחלָקה, עֵיניה האפוֹרוֹת שוֹקטוֹת וחוֹלמוֹת וריסיהן השחוֹרים והארוּכּים מַשרים על פּניה שכינה צנוּעה וַענוּגה.

פראדיל מגישה כּוֹס תּה לשפרה, ותיכף למַעשׂה היא מסַלקת ידיה לאחוֹריה וּמתרחקת ממנה משוּם הנימוּס, עוֹמדת כּנגדה סמוּךְ לכּוֹתל, כּוֹבשת עֵיניה בּקרקע, כּוּלָה בּוֹשה ונרגשת: הנה נתייחדה בּבּיִת עם שפרה בּאֵין אִיש אִתּן. שפרה קוֹשרת שוּב את המַפּית הלבנה מסביב לצוָארה, שוֹתה את התּה ומַתחילָה לחקוֹר את פראדיל על חַיֵי שכניהם וּמַכּריהם בּעיירה, שנתרחקה מהם זה שנים, וּמעניין זה היא עוֹברת לחַיֵי בּני הכּרךְ, שלבּה גס בּהם, מסַפּרת על בּתּי־החוֹמה הגבוֹהים עם הקוֹמוֹת המרוּבּוֹת, שעוֹלים אליהן בּמַדריגוֹת, ועל האַבטוֹמוֹבּילים, אֵלוּ המרכּבוֹת הנפלָאוֹת, שנוֹסעים בּהן בּלא סוּסים, עד שמתגלגלים הדברים וּמַגיעים לידי מַעשׂה בּגבירה אַחַת, מַטרוֹנית מפוּרסמת, שתּפרו לָה שׂמלָה בּבית־מלאכתָּם, ועלתה לָה אוֹתה שׂמלָה, בּשש מאוֹת רוּבּלי־כסף, וּבאה הגבירה לקבּל שׂמלָתה והניחה על השוּלחָן בּשביל הנערוֹת התּוֹפרוֹת שטר של חמשה רוּבּלים “דמי שתייה”.

פראדיל עוֹמדת, מַחרישה וּמשתּאָה ושוֹמַעת, מַאדימה קצת וכוּלָה מסוּרה לאחוֹתה הבּכירה בּלב ונפש, מנַענַעת לָה ראשה לאַט, בּבושת־פּנים, ועֵיניה האפוֹרוֹת והשוֹקטוֹת מאִירוֹת בּאֹור צנוּע ורךְ מתּחת לריסים השחוֹרים הארוּכּים. ושפרה דמיוֹנה מתלהב עתּה בּיוֹתר לזכר הכּרךְ הנפלָא, שהיא עצמה זכתה ונמנתה אֶת יוֹשביו, וּמתּוֹךְ שפע ההתלהבוּת רוֹחש לבּה פּתאוֹם דבר טוֹב. קמה היא מלפני השוּלחָן וניגשת בּחשאי אל מזודוֹתיה, בּוֹדקת בּהן וּמוֹצאת חגוֹרה נאָה מַעשׂה מקלעת, נוֹשׂאת חגוֹרה זו בּדוּמייה, בּהרגשת־ניצחוֹן כּבוּשה, וּמוֹסרת אוֹתה מַתּנה לאחוֹתה הצעירה. פראדיל מַסמיקה מאוֹד, אוֹחזת את החגוֹרה הנפלָאָה בּשתּי ידיה, כּשם שמיילדת צעירה אוֹחזת את הרךְ הנוֹלָד, שיצא זה עתּה לאַויר העוֹלָם, יראָה לעשׁוֹת בּה תּנוּעה כּל־שהיא, ואפילו להבּיט אֵליה לא יִתּננה לבּה. וּכנגדה שפרה, לאַחַר שעשׂתה מַעשׂה טוֹב, חוֹזרת וּמסַפּרת את סיפּוּריה בּיֶתֶר רגש וּביֶתר טעם:

– אוֹתוֹ פּרדס שבעה שערי־ברזל יוֹצאִים ממנוּ לָעיר, ושבעה שערים אֵלוּ פּתוּחים כּנגד שבעה רחוֹבוֹת היפים בּיוֹתר. נכנס אָדם לפּרדס, הרי הוּא מהלךְ בּוֹ ותוֹעֶה, מהלךְ ותוֹעֶה, ללא קץ וּללא מוֹצא. כּל־כּךְ גָדוֹל הפּרדס! וקוֹראִים לוֹ לא “פּרדס”, אֶלָא “גן”, משוּם שכּךְ הוּא בּלשוֹן אַשכּנַז. וּבאֶמצע הגן יֵש נהר מיוּחָד בּמינוֹ, וּמי הנהר יפים וזכּים, אֵינם דוֹמים כּלָל לשאָר המַיִם שבּעוֹלָם, וּבתּוֹךְ הנהר בּרבּוּרים שׂוֹחים, מיני עוֹפוֹת גדוֹלים, לבנים כּשלג, עם מַקוֹרים אדוּמים כּדם, וּמבינים הבּרבּוּרים בּלשוֹן בּני־אָדם, וּמדבּרים אליהם, כּאשר ידבּר אִיש אל רעֵהוּ. וּמתּוֹךְ מי הנהר פוֹנטאן מתרוֹמם, מין צינוֹר הזוֹרק מַיִם כּלפּי מַעלָה, שוֹפע ושוֹפע כּל היוֹם ואֵין מַעצוֹר לוֹ. כּיצד עוֹשׂים, שצינוֹר זה יִהיֶה שוֹפע מַיִם מאֵלָיו? נוֹטלים מכוֹנה העשׂוּיה לכךְ ונוֹתנים לתוֹכה קיטוֹר, מין אֶלקטרייה כּזה, שבּוֹ מַסיקים וּמַסיקים וּמַסיקים, עד שהקיטוֹר מתפּרץ והצינוֹר מַתחיל שוֹפע! וּמַסיקים שם לא כּמוֹ שמַסיקים אֶצלכם. אֶצלכם נוֹטלים עֵצים וּמַבעירים תּחתּיהם קש ומַסיקים – ודי! מַה שאֵין כּן שם. נוֹהגים שם, בּשביל להסיק אֶת התּנוּר, ליטול פּחָם. יֵש לכךְ מין פּחָם משוּבּח שקוֹנים אוֹתוֹ בּחנוּיוֹת. והיה מַעשׂה, ואני בּאתי לָדוּר בּדירה חדשה אֵצל בּני־אָדם מהוּגָנים מאוֹד…

פראדיל אֵינה יוֹדעת פיּרוּשה של מלת “מהוּגָנים”, אֶלָא לבּה אוֹמר לָה, שזוהי מלה מעוּלָה, רבּת־מַשמעוּת. והרי היא ניצבת ממוּל אחוֹתה מַחרישה וּמשתּאָה ושוֹמַעת, ממַשמשת בּצינעה בּחגוֹרה זוֹ שקיבּלה מַתּנה, וּפניה נרגָשים ואדוּמים. וּבאוֹתה שעה עצמה רעיוֹן טוֹרד נוֹקב את מוֹחָה: אֵיךְ אֶפשר לָה עכשיו להיכּנס לתוֹךְ דברי אחוֹתה, המשׂיחָה בּעניינים חשוּבים כּל־כּךְ, כּדי לשאוֹל שאלת־חוּלין – שמא רוֹצה שפרה להמתּיק את כּוֹס התּה בּמרקחת של דוּבדבנים?

שפרה הוֹפכת פּניה לחַלוֹן הפּתוּחַ וּמציצה אֶל תֹּוךְ הרחוֹב. מסביב דממַת צהריִים ושלוָה וחוֹם. מנגד, בּצלוֹ של בַּיִת ישן ונמוּךְ, יהוּדייה זקנה מתבּוֹדדת ליד שוּלחָן עם מי־סוֹדה וּמיני תּרגימה, יוֹשבת כּפוּפה, בּלי נוֹע, על מלאכת פּוּזמק ונראֵית כּמנַמנמת בּמשקפיה הכּחוּלים. בּאַחַת הפּינוֹת הנשכּחוֹת מרגל אָדם, מתּחת לגָדר ישנה וּדחוּיה שעשׂבים עוֹלים בּה, תּינוֹקוֹת יחפים הוֹמים ונטרדים ועוֹשׂים בּמלָאכה, טוֹרחים בּבניין של שבבים על־גבּי עפר תּחוּחַ, ומרוֹב עניין וטרחָה יתירה קילוּחים דקים יוֹצאִים להם מחוֹטמיהם וּזנבוֹת כּתנוֹתיהם מזדקפים לָהם מאחוֹרי מכנסיהם הסדוּקים. ושם, בּקרן־זוית של רפת, על אֶבן מאַבני החָצר, ישב לָנוּחַ אִיכּר זקן יחף, שקוֹמתוֹ מגוּדלת, חָזהוּ השׂעיר, השׂב, חָשוּף כּוּלוֹ ושרווּלי כּוּתנתּוֹ חפוּתים על זרוֹעוֹת ידיו האדוּמוֹת. יוֹשב לוֹ אוֹתוֹ איכּר בּיחידוּת, סוֹעֵד לבּוֹ בּפת קיבר, לוֹעסה בּפיו בּלא חשק וטעם, וּפניו המקוּמטים והאדוּמים זוֹעפים וּשרוּיִים בּהירהוּרים. מתּוֹךְ הירהוּרים אֵלוּ הוּא קם לאַט מעל האֶבן, מצדד והוֹלךְ בּצדי־דרכים וּמתעכּב בּדרךְ־הילוּכוֹ אֵצל שוּלחָנה של היהוּדייה הזקנה. זוֹ מרימה ראשה מפּוּזמקה, כּניעוֹרה מתּוֹךְ נימנוּמה, זוֹקפת על האִיכּר זוּג משקפיִים אִילמים, מַבּיטה אֵלָיו שעה קלה בּאֵין אוֹמר וּדברים ורוֹמזת לוֹ בּאֶצבּע על חמדת שוּלחָנה. האִיכּר מתגָרד מאחוֹרי אָזנוֹ, עוֹמד רגע וּמהרהר הירהוּריו, ואַחַר־כּךְ שוֹלח ידוֹ בּחשאי אֶל תּוֹךְ פּי כּוּתּנתּוֹ, מוֹציא מחיקוֹ את חריטוֹ וּמַתּירוֹ, תּוֹחב לתוֹכוֹ שתּי אֶצבּעוֹת והוֹפךְ בּוֹ וּמפשפּש וּמחַשב חשבּוֹנוֹת, עד שאַחַת המַטבּעוֹת נוֹפלת לאָרץ. האִיכּר מתכּוֹפף בּכל קוֹמתוֹ הגבוֹהה מתּוֹךְ מתינוּת והתרשלוּת מרוּבּה, כּמי שכּפאוֹ שד, מרים את המַטבּע, משפשף אוֹתה וּמסתּכּל בּה ארוּכּוֹת, כּאִילוּ קשה עליו פּרידתה מאוֹד, – עד שיִצרו תוֹקף עליו והוּא מוֹסרה ליד הזקנה, מוֹסר ואוֹמר: “נַא!” בּמחיר מַטבּע זוֹ הוּא בּוֹרר לוֹ לחמנייה אַחַת, נוֹטלה בּרגש של כּבוֹד וּמעיֵין בּה, נוֹשךְ ממנה נשיכה קלה וחוֹזר וּמעיֵין בּה, מנַענע ראשוֹ לכאן וּלכאן, כּנֹוזף בּעצמוֹ על קלוּת־דעתּוֹ, ואוֹחז דרכּוֹ בּאֶמצע הרחוֹב, מתנַהל לאִטוֹ מתּוֹךְ הירהוּר ועצלוּת, ורגלָיו היחפוֹת האדוּמוֹת דוֹרכוֹת בּחוֹל הרךְ וּמַשאִירוֹת אַחריהן עקבוֹת גדוֹלים, ניכּרים. ושוּב עזוּב הרחוֹב וָריק, ושוּב שלוָה וּדממה וָחוֹם, וּבשמי־הצהריִים הבּהירים עננים צחים תּלוּיִים בּלי נוֹע, מוּאָרים בּאוֹר החַמה, קלים וּלבנים ומזוּכּכים, כּלוֹבן השלג בּנפילתוֹ.

וּכשמוֹציאָה שפרה מתּוֹךְ אַחַת המזוָדוֹת את ספרה, שהביאָה אִתּה מן הכּרךְ, ויוֹשבת אל השוּלחָן לקרוֹא בּוֹ, חוֹזרת על כּל כּתוּב וכתוּב בּלחש וּבכוונה וּבטעם מיוּחָד, כּאִשה חסוּדה הקוֹראת מתּוֹךְ ספר “צאֶינה וּראֶינה” את פּרשת השבוּע עם צהרי שבּת, – פּוֹרץ האָב מן החוּץ עיֵיף וּמזיע, פּניו פּני נרדף וּמתייאֵש, והוּא מַציג את מַקלוֹ בּרעש אֶל הזוית וּמדבּר בּקוֹל נזיפה אל תּוֹךְ חלל הבּיִת:

– אָה, תּפּח רוּחוֹ של כּבד־הפּה האַדמוֹני! כּל היוֹם כּוּלוֹ הוֹליכני שוֹלָל, גימגם לי וגימגם, עד שיצאתי מעם פּניו בּידיים ריקוֹת! כּלתה פּרוּטה מן העיר! קץ כּל בּשׂר!… אוּף, החַמה לוֹהטת!

אַחַר־כּךְ הוּא יוֹשב מתּוֹךְ עייפות אֶל השוּלחָן, שוֹאֵף רוּחַ בּכבדוּת, מוֹחה זיעת פּניו וּמעיף עַיִן זוֹעֶפת לצד שפרה. זוֹ מרימה ראשה מעל ספרה, מַבּיטה אֶל האָב וּמַמתּינה.

– בּמה אַתּ מַבּיטה כּאן?

– סתּם כּךְ. זה ספר, שאני קוֹראת בּוֹ.

– ספר? מַה פּירוּש ספר? מַה יוֹעיל לָךְ ספר?

– סתּם כּךְ, פּעמים שזה מוֹעיל. להשׂכּלה, למשל.

– אהא! כּלוֹמר, מתמַשׂכּלת אַתּ, מתבּלבּלת… מַה יוֹצא לָךְ אֵיפוֹא מזה, שאַתּ מתבּלבּלת?

– מַה יוֹצא לי? לא כּלוּם. סתּם כּךְ, אֶפשר לָבוֹא בּין הבּריוֹת, להיכּנס בּשׂיחָה, להשמיע דבר…

– אהא!…

האָב יוֹשב רגע וּמַחריש וּפניו זוֹעפים. אַחַר־כּךְ הוּא קם בּכבדוּת מעם השוּלחָן ונוֹטל שוּב אֶת מַקלוֹ.

– נוּ, דברים בּטלים… ואַף־עַל־פּי־כן צריךְ להשׂיג מעוֹת. אָה, תּפּח רוּחוֹ של כּבד־הפּה האַדמוֹני!

בּיציאָתוֹ הוּא מתעכּב בּפּתח, עוֹמד רגע כּפוּף־דאָגה ונוֹאָש, הוֹפךְ ראשוֹ לצד בּתּוֹ וּמציץ בּה בּגיחוּךְ עקוּם:

– סבוּר אני… אִילוּ, דרךְ משל, הבאת מן הכּרכּים שלָךְ לעֵת כּזאת דבר שיֶש בּוֹ מַמש, לכל הפּחוֹת, מאוֹת אחָדוֹת… נוּ־נוּ, קראִי לָךְ את הספר שלָךְ, התבּלבּלי כּכל אַוַת־נַפשךְ, אֵין אִיש מַפריע אוֹתךְ.

כּעבוֹר רגע נשמע מן החָצר קוֹלוֹ הצרוּד, הרוֹגז:

– אַברמצי! אַברמצי!… הבּחוּר אֵיננוּ!… היכן אָבד הבּחוּר ההוֹלךְ בּטל, אַל יִיזכר שמוֹ לטוֹבה!?

אַחַר־כּךְ הוֹלךְ האָב וּמתרחק מן הבּיִת בּצעדים כּבדים ועיֵיפים. שיעוּל קשה ויבש מנַסר בּחלָלוֹ של הרחוֹב הריק והשוֹקט, וּבת־קוֹל עגוּמה עוֹנה לוֹ מן האַויר הזךְ והחַם של צהרי־קיִץ.

 

ג    🔗

הגיעוּ ימי לקיטת מלָפפוֹנים. אֵלו היוּ ימים משוּנים וּטרוּפים, שלמִן השכּמַת הבּוֹקר היה ניעוֹר וּמתרגש בּחלָלוֹ של הבּיִת רעש הוֹמה וּמַטריד, מין בּהילוּת וּרתיחָה, וריצת־רגליים וצוחַת־נוֹאָשים וּרדיפה מסוּכּנה של בּני־אָדם עניִים וּנשוּיֵי־טוֹבה אַחַרי קרן של תּקוָה, שניצנצה להם מן החשיכה. המנַצחת על כּל הבּהלה הזאת היתה האֵם. בּימים ההם היוּ פּניה של אִשה קטנה זוֹ נראִים מתּוֹךְ הסערה כּפני חַיה שַכּוּלה. לא אָכלה ולא שתתה, לא נחה ולא שקטה ולא ידעה שינה בּלילוֹת. כּל העוֹלָם כּוּלוֹ לא היה כּדאי עכשיו בּשבילָה. כּל חַיֶיה וחוּשיה נצטמצמוּ ונַעשׂוּ כּוּלָם נקוּדה אַחַת: מלָפפוֹנים.

בּדימדוּמי־שחר, כּששפרה ניעוֹרה משנתה עם ניצנוּצי־יוֹם ראשוֹנים, היא מוצאת את אִמה עֵרה מכּבר, מתבּוֹדדת וּמפשפשת בּמחיצה האפלה. יחפה, פּרוּעת־שׂיער וחשׂוּפת־חָזה מתגלית דמוּת האֵם מתּוֹךְ מחיצה זוֹ, פּוֹסַעת פּסיעה חשאִית וּמרפרפת בּחשיכה, נראֵית ואֵינה נראֵית, כּחלום־בּוֹקר, מתייצבת בּאַחַת הפּינוֹת וּמהרהרת שם הירהוּריה, שוֹלחת את שתּי ידיה אל תּוֹךְ שׂערוֹת ראשה וּמתגָרדת בּהן להנאתה, מתּוֹךְ צימצוּם כּל החוּשים. אַחַר־כּךְ היא עוברת בּחשאי, כּצל עוֹבר, אֶל המיטבּח, עוֹמדת שם כּלפי החַלוֹן הקטן, הכּהה, וּמהרהרת שוּב הירהוּריה ונאנַחַת אנחה חרישית, הנשמַעת כּיבבה. ונדמה לשפרה, כּי האֵם לא ישנה כּלָל. כּל הלילה היתה עוֹמדת חבוּיה בּפינה אפלה, עֵרה וּבוֹדדה, טעוּנה דאגה כּבדה ורבּוֹת מַחשבוֹת בּלבּה, עוֹמדת וּמצפּה עד כּלוֹת הנפש: מתי יעבוֹר לילה ויִבקע אוֹר שחר?…

ואוּלָם אֵין דרכּה של האֵם לעמוֹד שעה ארוּכּה בּחיבּוּק־ידיִים וּלהציץ מן החַלוֹנוֹת. כּעבוֹר רגָעים נשמע קוֹל שפךְ־מַיִם לתוֹךְ עביט השוֹפכים – אוֹת ראשוֹן להשכּמַת הבּוֹקר. האֵם נוֹטלת ידיה וּפניה בּזריזוּת, חוֹזרת ונכנסת לתוֹךְ המחיצה האפלה, ותיכף לכניסתה היא עוֹמדת לעוֹרר את האָב הישן. מתּחילה נשמע קוֹלָה בּלחש וּבזהירוּת, קוֹל מחַלה וּמחַנן, אֶלָא קימעה קימעה, בּהדרגה מדוּייקת, הוֹלךְ הקוֹל וחָזק, עד שהוּא נַעשׂה רם ותוֹבע וזוֹעֵם, קוֹל מַר צוֹרחַ.

– אֶלי, קוּם־נא. די לךָ לישוֹן. אֶלי, עוּרה, לָמה תּישן? אֶלי, כּבר הגיע זמַן קימה. אֶלי, עוֹד תּספּיק לישוֹן דיֶיךָ בּשבּת! אֶלי, ראֵה־נא פּריץ זה שלי, כּיצד הוּא מוּטל להנאָתוֹ בּפישוּט ידיִים ורגליִים! אֶלי, חַיֶיךָ, לָמה אַתּה משׂים עצמךָ חירש? אֶלי, השוֹמע אַתּה מַה שמדבּרים אֵליךָ? אֶלי, מין שינה משוּנה נפלה עליו פּתאוֹם, כּאִילוּ לא ישן חמשה לילוֹת רצוּפים! ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! שם בּגן מתגוֹללוֹת מאֶתמוֹל שלוֹש עגָלוֹת מלָפפוֹנים, וכאן סרוּחַ זה על מיטתוֹ ואֵינוֹ חוֹשש ואֵינוֹ מַרגיש… אֶ ־ לִי!!!

– הא? מה? – מתעוֹרר האָב משנתוֹ, כּנוֹפל ממרוֹמים, ושוֹאֵל בּקוֹל ניחָר.

– הא! מה! – מעקמת עליו האֵם את שאֵלָתוֹ. – בּרוּךְ הבּא, אוֹרחַ אתָּה!… כּבר שכחתּ, כּפי הנראֶה, מאֶתמוֹל אֶת שלוֹש עגָלוֹת המלָפפוֹנים?

– מלָפפוֹנים – שפיפוֹנים!… עוֹד חצוֹת הלילה בּחוּץ!

– הרי לָךְ! “מלפָפוֹנים” נַעשׂוּ אֶצלוֹ לפתע פּתאוֹם “שפיפוֹנים”!… וכי יש לךָ פּרנסה אַחרת נאָה ממנה, מפרנסי ונוֹתן־לחמי היפה? כּלוּם ראִיתם מימיכם תּאוָה מגוּנה כּזוֹ של בּן־אָדם – לשכּב בּפישוּט רגליִים וּלנַחר? דוֹמה, כּבר הרבּית לישוֹן כּל הלילה כּאַוַת־נַפשךָ? דיֶיךָ! כּמה הוּא שיעוּרוֹ של אָדם שיִישן? כּלוּם חַייב אָדם להפליג בּשינה עד צוַאר?…

האֵם מַפסיקה רגע את תּוֹכחתּה, ומשתּתּקת. אַחַר־כּךְ נשמע שוּב דיבּוּרה מתּוֹךְ המחיצה האפלה, אֶלָא שהפּעם היא מַשפּילה את קוֹלָה וּמדבּרת רכּוֹת, כּמשׂיחָה אֶל עצמה מהירהוּרי לבּה:

– אני, בּרוּךְ השם, הרי כּךְ טבעי תּמיד, שאֵיני יוֹדעת שינה כּל הלילה. הלוַאי לא אֵדע רע, אִם ידעתי, מאַיִן בּא לי כּל זה. מסתּמא ירוּשה היא לי מאַבּא שלי, עליו השלוֹם, שאַף הוּא לא הוֹקיר בּיוֹתר את השינה. דוֹמה, שהשׂכל מחַיֵיב את ההפךְ: מכֵּיוָן שהגוּף עמל כּל היוֹם, הוֹמה וּמהמה, כּביכוֹל… וּבכל זאת רחקה שינה מעֵיני. מיני רעיוֹנוֹת נדחָקים אֶל המוֹחַ, מיני חלוֹמוֹת… הלא החלוֹם, ראוּי לוֹמַר, אֵינוֹ אֶלָא דבר הקלוּט מן האַויר, אין בּוֹ מַמש, ואַף־על־פּי־כן… הנה שוֹכבת אני שעה אַחַת קוֹדם לָכן ועֵיני פּקוּחוֹת, דוֹמה, שאֵיני ישנה כּלָל. והנה נפתּחת הדלת כּמו מאֵליה, ואני רוֹאָה מתּוֹךְ החשיכה את אַַבּא שלי, עליו השלוֹם, נכנס בּחשאי, כּיפה שחוֹרה על ראשוֹ וּפוּזמקאוֹת לבנים על רגלָיו, כּאִילוּ עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים היוֹם, והרי הוּא מהלךְ לאִטוֹ, חוֹבט בּמַקלוֹ בּקרקע, לפי שכּךְ היתה דרכּוֹ של אַבּא לעֵת זקנתוֹ, בּמחילָה ממנוּ… אֶלי! שוּב אַתּה ישן? ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, מַה לעשׂוֹת עוֹד לוֹ?… לא, יהי אשר יִהֶיה, אֵין אני הוֹלכת עוֹד אֶל הגָן! יִסחבוּ כּל מַה שיֶש שם, יבוֹאוּ חזירים ויכרסמוּ את כּל הערוּגוֹת, יֵלךְ לאבדוֹן עמל כּל הקיִץ, ירקיבוּ שלוֹש עגָלות מלָפפוֹנים מאחוֹרי הגָדר! שלוֹש עגָלוֹת מלָפפוֹנים!… מַניחָה אני את הכּל והוֹלכת אל אשר ישׂאוּני עֵינַי – אֵין זה ענייני! יטיח כּאן לבדוֹ את ראשוֹ לכּותל עם ילָדיו היפים!… אֶלי! השוֹמע אַתּה מַה שאני מדבּרת אֵליךָ. שלוֹש עגָלוֹת מלָפפוֹנים!…

ֹניצחָה האֵם, והאָב יוֹצא דחוּף וּמבוֹהל מתּוֹךְ המחיצה האפלה. נכנס הוּא בּרעש לתוֹךְ חדר־האוֹכל, שבּוֹ ישנה שפרה, פּוסע בּרגליִים יחפוֹת פּסיעה גסה, כּוּלוֹ לָבן, כּוּלוֹ זוֹעֵם, וקוֹמתוֹ הזקוּפה מַפּילה אֵימה. תּריסי החַלוֹנוֹת עדיִין מוּגָפים ואַפלוּלית שרוּיה בּחדר. האָב משתּעֵל ורוֹקק מתּוֹךְ רוֹגזוֹ, מפשפּש וּמפשפּש בּחשיכה עד שהוּא מוֹצא את מבוּקשוֹ – את קוּפסַת הטאבּאק שלוֹ, וּמַתחיל לגלוֹל סיגָרייה עבה. עוֹמד הוּא נשען אל השידה שבּזוית החדר, עוֹמד בּלי נוֹע, מעשן אֶת סיגרייתוֹ העבה ושוֹתק, אוֹרג שׂנאָה כּבוּשה בּלבּוֹ וחוֹרש רעה בּחשיכה, וּמדי פּעם בּפעם אֵש הסיגרייה מנַצנצת מתּחת לשׂפמוֹ הזוֹעֵם וּמאִירה לרגע את פּניו הקוֹדרים עם זקנוֹ הפּרוּע.

האֵם מתעסקת בּינתיִים בּפּרוֹזדוֹר, פּוֹתחת את הדלָתוֹת לרוָחָה, טוֹרחת וסוֹחבת על־גבּי הקרקע שׂקים מלאִים וּגדוּשים ואֵינה יוֹדעת מנוּחָה אַף רגע. רוּחַ צחה של בּוֹקר פּוֹרצת בּעד הפּתח הפּתוּחַ וּמנַשבת אל מתּחת לשׂמיכה, פּס־אוֹר מתגלה בּחדר האָפל ותוֹעֶה על פּני אַחַד הכּתלים, – ושפרה מתהפּכת על משכּבה, כּוֹבשת פּניה בּכּר וּמתאַמצת לגָרש את הירהוּריה הרעים, המתרגשים וּבאִים עליה.

מן הפּרוֹזדוֹר נשמע קוֹלָה של האֵם:

– השוֹמע אַתּה שם? כּבר דבקתּ אל הפּיעפּוּע שלְךָ?¹ אוֹי לי מפּיעפּוּע זה!… הוֹלכת אני אל הגָן. כּלה שם אֶת הפּיעפּוע וּמַהר וּבוֹא אַחרי. זכורֹ ואַל תּשכּח: שלוֹש עגָלוֹת מלָפפוֹנים מתגוֹללוֹת מאחוֹרי הגָדר!

– ותה מַה יהא עליו? מי יכין לי תּה? – שוֹאֵל האָב בּקוֹל צרוּד, שוֹאֵף עשן מסיגָרייתוֹ העבה, והאש מנַצנצת מתּחת לשׂפמוֹ וּמאִירה אֶת פּניו הנרעמים.

– ראֵה זה חָדש! עכשיו חָשקה נַפשוֹ בּתה!… כּלוּם הוּא חָסר אֶלָא תּה! אני טוֹעֶנת לוֹ בּמלָפפוֹנים, והוּא עוֹנה לי בּתה… כּסבוּר הוּא, הפּריץ שלי, שהעירוֹתי אוֹתוֹ משנתוֹ, כּדי שיֵשב אֶצלי כּאן ויִשתּה להנאָתוֹ תּה! אֵין לאָדם זה לא חרפּה ולא בּוּשה, כּשהוּא לָהוּט אַחַר גרוֹנוֹ – בּשעה כּזו תּה!… נוּ־נוּ, מַהר והתלבּש שם סוֹף־כּל־סוֹף ובוֹא אל הגָן. הילָדים יקוּמוּ ויעשׂוּ לךָ גם תּה וגם נְהֵה על שׂוֹנאָי!…

– אֵילו ילָדים? מאַיִן לי ילָדים? ילָדים נאִים גידלָה לי – תּפאֶרת לעיִן ושׂמחָה ללב!…

בּאה דוּמייה האָב עדיִין עוֹמד נשען אל השידה שבּזוית החדר, שקוּע במַחשבתּוֹ הנעכּרה, וּמעשן בּחשיכה את סיגָרייתוֹ, זו הסיגָרייה הגדוֹלה והעבה, שאֵין לָה סוֹף. שפרה מתהפּכת וחוֹזרת וּמתהפּכת על משכּבה מתּוֹךְ מצוּקת־נַפשה הגדוֹלָה: מַה יהא על חַיֶיה?…

הילָדים ניעורים וקמים אַחַד אֶחָד, ועימהם ניעוֹר בּבַּיִת שאוֹן מַטריד וּמהוּמה וּמבוּכה. הלָלוּ זוֹחלים מתּחת לשוּלחָן וּמתּחת לסַפסלים, מבקשים גרבּיִים שאָבדוּ, שׂמלוֹת, מכנסַיִים, כּוֹבעים. והלָלוּ עוֹמדים וּמתגָרדים בּשׂער ראשם, מרימים קוֹל־זוָעוֹת, קוֹראים לריב וּמַראים אֶגרוֹפי־רשע זה כּלפּי חוֹטמוֹ של זה. רק אַחַת היא פראדיל הנוֹחָה והשקטה, שאֵין חלקה עמהם. פּוֹרשת היא לפינתה, מוּבדלת מכּל המהוּמה אשר מסביב, סוֹרקת צמתה החלָקה כּנגד ראִי קטן וּפגוּם בּאֶמצעיתוֹ ועוֹשׂה מַעשׂיה בּדומייה, מתּוֹךְ הירהוּרי לבּה.

שפרה יוֹצאת לחוּץ, יוֹשבת על המרפּסת הקטנה והרעוּעה, השרוּיה בּצל־בּוֹקר קריר, וּמהרהרת על יוֹם־הקיִץ ההוֹלךְ וּבא, יוֹם שכּוּלוֹ אָרוֹךְ וחַם וריק, ללא תּכלית וּללא ניצוֹץ של תּקוָה, ועל העֶרב השוֹמם, שעתיד לָבוֹא אַחרי היוֹם, ועל הלילה הקצר והמשכּב הקשה וקוֹל האֵם הניעוֹר עם בּקיעת אוֹר ראשוֹן של שחר וּבוֹכה וּמנַסר בּכל פּינוֹת הבּיִת. חַיֶיה אֵלו מַה תּהא תּכליתם?… ובאוֹתה שעה מרחפת רוּחַ־בּוֹקר קלה וצוֹננת, וּמאחוֹרי הבּתים והרפתים, ממקוֹם השׂדוֹת הירוּקים והטלוּלים, הנמשכים אֶל קצה השמַיִים, נראֵית החַמה בּיציאָתה. ראשי אִילנוֹת וגגוֹת נדלָקים בּאֵש אדוּמה, וּמסביב דממה והשקט ותרדמה נסוּכה. דלת כּי תּחרוֹק בּפתיחָתה, אוֹ תּריס של חַלוֹן כּי יִסוֹב על צירוֹ, ונשמעה בּת־קוֹל עוֹנה בּחלל הרחוֹב וגוֹוַעת בּאַויר השוֹקט. למַראֵה גלגל החַמה, הטוֹבל בּקצה השמַיִים החיורים ושוֹטף ועוֹלה, עוֹצמת שפרה עֵיניה ויוֹשבת בּלי נוֹע מרוֹב רחשי לבּה. נדמה לָה, כּי השמש בּאה עתּה לפינה נידחת זוֹ מעוֹלָם אַחר, מוּפלָא ורחוֹק, והיא נזכּרת בּכּרךְ הגָדוֹל שעזבה, אוֹתוֹ הכּרךְ הנאֶה, המפוֹאָר, ההוֹמה מאָדם רב, ורוֹאָה כּמו בּחלוֹם את הרחוֹבוֹת הארוּכּים עם המדרכוֹת הרחָבוֹת והנקיוֹת, עם השוֹערים הזוֹרקים עליהם סילוֹנוֹת מַיִם מתּוֹךְ צינוֹרוֹתיהם, עם המיית־הבּוֹקר העליזה והנרגָשה ועם ריחַ הלחם החַם, העולה ומתפּשט בּאַויר מתּוֹךְ בּתּי־המַאפה אשר בּמַרתּפים. ולבּה בּוֹכה בּקרבּה, כּי בּכל מקוֹם בּוֹדדה היא ונשכּחת ואֵין אִיש פּוֹנה אֵליה, וחַיֶיה הוֹלכים וכלים ואֵין אִיש מַשגיח בּהם.

והיא קמה ונכנסת לתוֹךְ הבּיִת, סוֹבבת כּזרה בּתוֹךְ השאוֹן והדחָק, בּין כּרים וּכסתוֹת ממוּעכים ללא ציפּיוֹת, בּין שׂמיכוֹת קרוּעוֹת, שהמוּכים מבצבּצים מתּוֹכן. והיא ניגשת ועוֹמדת אֶל הראִי הכּהה והפּגוּם, שוֹהה אֶצלוֹ שעה ארוּכּה, מפהקת מתּוֹךְ דמעוֹת ורוֹאָה בּוֹ פּנים ירוּקים וּמתוּחים, חוֹטם אָרוֹךְ וצנוּם, עם עֵינַיִים זוֹעפוֹת וּדלוּחוֹת, שיֵיאוּש מַר נשקף מהן.

בּעֶצם הרעש פּוֹרצת מן החוּץ האֵם הבּהוּלָה כּוּלָה שרוּיה בּזיעה ונוֹשמת בּכבדוּת, מטפּחתה החַמה שמוּטה מעל ראשה, וּמרוֹב בּהילות אֵין הדיבּר בּפיה. רגע היא עוֹמדת נטוּעה בּמקוֹמה כּנדהמה ועֵיניה מַבליטוֹת, וּמיד מתמַלא חלל הבּיִת קוֹל ילָלָה איוּמה: אַיֵה הבּחוּר?!… היכן נעלם הבּחוּר? אֵין אֵלו ילָדים כּלל, אֶלָא שוֹחטים! הכּל שוֹחטים!… המלָאכה בּגן מרוּבּה, צריךְ לאסוֹר תּיכף וּמיד את הסוּס וּלהוֹביל את שלוֹש עֶגלות המלָפפוֹנים אֶל השוּק, והנה עמד זה ונעלם, ואֵיננוּ! מסתּמא תּקף עליו יִצרוֹ והלךְ לרחוֹץ בּנהר להנאָתוֹ, הלוַאי שיִרחַץ בּנַהרי נַחלי דם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!…

מתּוֹךְ קלָלָה נמרצת זֹו היא חוֹטפת וקוֹלפת תּפוּחי־אדמה בּעמידה וּבחפּזוֹן רב, וּפניה פּני חַיה שכּוּלָה, הטוֹרפת בּחמתה. הקטנה בּבנוֹתיה, תּינוֹקת כּבת אַרבּע, בּאָה לפניה בּבכי ושוֹאֶלת אוֹכל, וּמיד היא מקבּלת מידה דחיפה בּצד.

– סוּרי ממני, פּן אביא מיתה משוּנה על שׂונאֵי ציוֹן בּמקוֹם הזה!… וכי חוֹלָה בּתוּלה שכּמוֹתךְ משלוֹחַ ידה בּמלָאכה? לא כּלוּם! אִמא נקרעת לגזרים, והבּתוּלוֹת הלָלוּ, חתיכוֹת של בּשׂר…

שפרה סוֹבבת אֵילךְ ואֵילךְ בשׂמלָתה התּחתּוֹנה, הלבנה והנקייה, ואֵינה יוֹדעת את נַפשה. וּפתאוֹם מנַצנץ רעיוֹן בּמוֹחָה, והיא מַחליטה וניגשת אֶל האֵם:

– אמא, הוֹלכת אני היוֹם לעבוֹד בּגָן!

האֵם מציצה בּה בּתמהוֹן.

– מה פּירוּש הוֹלכת אַתּ אֶל הגָן? מה לָךְ ולגן פּתאוֹם?

– אם כּן, יתּנוּ לי להוֹצאוֹת הדרךְ ואֶסַע מכּאן!

– מה פּירוּש להוֹצאוֹת הדרךְ? מה הדיבּוּרים האֵלה? – שוֹאֶלת האֵם בּמבוּכה.

– הלא אֵין לי מַה לעשׂוֹת כּאן. קצתּי בּחַיי…

– וּבכן? כּלוּם כּוֹפים אוֹתךְ חָלילָה, שתּסעי מכּאן? מדבּרת אַתּ סתם דברי־רוּחַ. חַכּי, בּתּי, כּמעט רגע, הלא עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת, כּוּלָנוּ עסוּקים עתּה. לעֵת כּזאת, ראוּי לוֹמַר, כּוּלָנוּ חַיִים בּעוֹלם־התּוֹהוּ. והכּל משוּם המלָפפוֹנים!… הנה יעברוּ ימים ונראֶה. וכי יוֹדעת אני? אוּלי ישוּב אלוהים וירחמנוּ. כּלוֹמר, הלא עליו, על אַבּא שלָךְ, בּרוּךְ השם, אֵין לָנוּ לסמוֹךְ. מה כּוֹחוֹ? לא כּלוּם. הלא אֵין זה, ראוּי לוֹמַר, אֶלָא סתם בּן־אָדם, כּדי לָצאת ידי חוֹבה…

האֵם כּבר נפטרה מּתפּוּחי־האדמה ועוֹמדת בּפּתח והשׂק תּחת זרוֹעה.

– לא, אִמא! – אוֹמרת שפרה בּכל תּוֹקף. – אַף אני הוֹלכת אל הגָן. קצתי בּחַיִים אֵלוּ ללא תּכלית!

ושפרה פּוֹסַעת בּרגש לאוֹרךְ החדר וּלרחבּוֹ. רעיוֹן זה, להיכּנס לגן וּלהשתּתּף בּעבוֹדתוֹ, לוֹקח את לבּה, והוא הוֹלךְ וּמתרחב ולוֹבש צוּרה דמיוֹנית, מַרהיבה אֶת הלב וּמרוֹממת אֶת הרוּחַ. בּדמיוֹנה והנה היא עוֹבדת בּשׂדה כּל היוֹם, מן השכּמַת הבּוֹקר ועד העֶרב. עוֹבדת היא בּפרךְ, עוֹשׂה כּל מלָאכה קשה עם שאָר הפּוֹעלוֹת בּנוֹת־הכּפר, ואַף־על־פּי־כן כּל הרוֹאֶה אוֹתה מבין מיד, כּי מעוֹלָם אַחר בּאה לכאן ורגשוֹתיה אחרים. וּכנגד זה הפּוֹעלוֹת שׂמחוֹת מאוֹד, שבּחברתן עוֹבדת עלמה כּזאת, ענוּגה והדוּרה בּלבוּשה. כּוּלָן מַבּיטוֹת אליה בּיִראַת־הכּבוֹד, כּרוּכוֹת אַחריה וחוֹבבוֹת אוֹתה, קוֹראוֹת לה “פאניֶינקה”. וּמתּוֹךְ כּךְ היא מַשפּיעה עליהן לעבוֹד את עבוֹדתן בּאמוּנה וּבשקידה יתירה, כי הלא יוֹדעת היא להתהלךְ עם נוֹצריוֹת, שקראה עליהן הרבּה בּספרים. ואַחַר־כּךְ… אַחַר־כּךְ יעבוֹר כּל הגן לרשוּתה, ועל־פּיה יִשק כּל דבר. המלָפפוֹנים יִגדלוּ בּשפע רב, כּפיטריוֹת אַחַר הגשם. את כּל מַעשׂיה תּכלכּל בּתבוּנה ותשגיח בּשבע עֵינַיִים, שלא יֵלֵךְ לאִיבּוד אפילוּ פּחוֹת משוה פּרוּטה. הפּדיוֹן יִגדל שבעתיִים, ואָביה ואִמה יאַספוּ ממוֹן לָרוֹב. ואָז תּקח בּידיה גם את הנהגת הבּיִת, תּשמוֹר על הנקיוֹן בּחדרים, תּקנה וילוֹנוֹת קלוּעים לחַלוֹנוֹת, תּחליף את הסַפסלים פּשוטי־העֵץ בּכיסאוֹת ווינאִיים יפים, הכּל כּמנהג הכּרךְ. לאָחיה לאַברמצי תּזמין אֵצל הסַנדלר נַעליִים הוֹגנוֹת לרגלָיו. כּל בּני־הבּיִת יִהיוּ נשמעים לה ויחַכּוּ למוֹצא־פּיה. אָביה ואִמה יִראוּ ויִשׂמחוּ בּסתר לבּם. וּפעם אַחַת, בּעלוֹתם על משכּבם בּלילה, יִתלחשוּ שניהם בּצינעה מאחוֹרי המחיצה האפלה, ואִמה תֹּאמַר: “ראֵה, מַה בּינינוּ לבינה, שהיא ישבה בּכּרךְ וראתה, ראוּי לוֹמַר, עוֹלָם אַחר וּמנהגים אחרים”. ואָביה יענה אַף הוּא חלקוֹ: “אָמנם כּן. אֶלָא שאֵין אני רוֹצה לאמוֹר לָה אֶת שבחה בּפניה”…

כּשבּאה שפרה אֶל הגָן, מגבּעתּה על ראשה וסוכֹכה הקטן בּידה, מצאה שם את אָביה ואִמה אֵצל הפּישפּש הפּתוּחַ של הגָדר, סמוּךְ לערימַת מלָפפוֹנים גדוֹלָה. אַברמצי אַף הוא כּאן. עוֹמד הוּא, כּוּלוֹ אָדוֹם וּשזוּף־שמש, בּתוֹךְ עגָלה עמוּקה, הרתוּמה לסוּס דל וּמנַמנם, ואִיכּר יחף בּעל זקן־תַּיִש מחוּדד, בּכתוֹנת־בּד משוּלשלת על מכנסיו, מַגיש לוֹ מן הערימה סַלים מלאִים מלָפפונֹים וּמריק אוֹתם אֶל תּוֹךְ העגָלה.

אַברמצי מעיף בּאחוֹתוֹ מַבּט מרפרף של עיִן אֶחָת, כּזה של אָדם עסוּק ששעתּוֹ יקרה לוֹ, וקוֹרא אֶל האִיכּר בּקוֹל גס בּלשוֹנוֹ:

– אִי, הוֹדי טיאֶבּי, זאַכאַר, מיאֶשקאַטש! דאַוואַי שוּדי פּריטקוֹ! (כּלוֹמַר: רב לךָ, זאַכאַר, להתמַהמה! מַהר ותן הנה!).

רוּחָה של שפרה נופלת בּבת אֶחָת. ניצבת היא ליד הגָדר, בּלי דעת אֵת אשר עליה לעשׂוֹת, מַבּיטה אֶל הגן הגָדוֹל וּרחַב־הידיִים, אֶל ערוּגוֹת הירקוֹת למיניהם, הנמשכוֹת והוֹלכוֹת למרחוֹק, מתייבּשוֹת ולוֹהטוֹת תּחת השמש, אֶל הפּוֹעלוֹת המַלבּינוֹת בּכתנוֹתיהן, המפוּזרוֹת בּכל פּינוֹת הגן חבוּרוֹת חבוּרוֹת, כּוּלָן כּפוּפוֹת למלאכתּן בּמַכּוֹשים שבּידיהן, – ודמיוֹנוֹתיה הקוֹדמים נמוֹגים והוֹלכים כּעשן תּחת השמַיִים. מסביב דממה וָחוֹם. רק לפעמים נפרצת הדממה בּזמר של הפּוֹעלוֹת. חבוּרה אַחַת פּוֹצחת בּרינה קוֹלָנִית ללא דברים, וּמיד מצטרפוֹת לה שאָר החבוּרוֹת מקרוֹב וּמרחוֹק. האִיכּרוֹת מַניחוֹת לרגע את מלאכתּן, נשענוֹת על מַכּושיהן, מַגבּיהוֹת ראשיהן למַעלָה, ושירה כּפרית עזה, צוֹרחת, משתּפּכת בּילָלָה מתּוֹךְ גרוֹנוֹת בּריאים על־פּני שֹדוֹת־הנכר של העיר. והנה נפסקת השירה בּאֶמצע. אַחַת האִיכּרוֹת הצעירוֹת מסַיֶימת פּתאוֹם בּצריחָה משוּנה לשם בּדיחוּת־הדעת, רעם של צחוֹק פּרוּע פּוֹרץ וּמתגלגל מחבוּרה לחבוּרה, ואַחַר – שוּב דממה מסביב. נשתּתּק העוֹלָם כּוּלוֹ, ורק השמש בּגבוּרתה מוֹשלת יחידית על הדממה. האָב ניצב בּמַקלוֹ ליד ערימת המלָפפוֹנים שקוּע בּהירהוּריו. טיפּוֹת זיעה מתגלגלוֹת ממצחוֹ בּזוֹ אַחַר זוֹ, והוּא מַבּיט בּפניו השׂעירים והזוֹעפים אל חלל העוֹלָם, כּמַקשיב קשב רב.

ואוּלם האֵם אֵינה מַניחָה לוֹ לעמוֹד בּחיבּוּק־ידיִים.

– אֶלי, כּבר שקעתּ בּמַחשבוֹת? הלא צריךְ למַהר אֶל השוּק, עד שלא תּגיע העגָלָה לשם, השוֹמע אַתּה, אֶלי?

שפרה רוֹאָה, שאֵין אִיש נוֹתן דעתּו² עליה, והיא ניגשת אֶל האֵם מתּוֹךְ היסוּס.

– אִמא, אָמַרתּי לָךְ, כּי רוֹצה אני לעבוֹד בּגָן, והנה בּאתי.

האֵם משֹימה עצמה כּלא־שומַעת. עוֹמדת היא טעוּנַת־דאָגהֹ וּמחַשבת בּפני עצמה את חשבּוֹנוֹתיה בּשפתיִים לוֹחשוֹת. שפרה מתרגזת וּמַגבּיהה קוֹלָה:

– אִמא, השוֹמַעת אָתּ?

– חַייךְ, שפרה, מדבּרת אַתּ שטוּיוֹת, הלא רוֹאה אַתּ, שעסוּקים אָנוּ!

– גם אני רוֹצה להיוֹת עסוּקה!

– מה הדבר? – שוֹאֵל האָב שאֵלת אָדם מן הצד.

– כּלוּם יוֹדעת אני? רוֹחַ שטוּת נכנסה בּה. רוֹצה היא לעבוֹד עם הגוֹיוֹת בּגָן.

– נוּ, אַדרבּה, לָמה לא? – אוֹמר האָב בּליגלוּג, כּשהוּא מעיף מַבּט זר בּבתּוֹ. – ורק זוֹ צרה: היכן תּניח כּאן אֶת המגבּעת עם סוֹכךְ־המשי?

אַברמצי, העוֹמד בּתוֹךְ העגָלָה, נוֹשׂא אֶל שפרה אֶת עֵיניו המַבליטוֹת מחוֹם, אַחַר־כּךְ הוּא מציץ בּפני האָב ונוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק גס.

– הי ־ הי ־ הי!

אַחריו צוֹחק גם הגוֹי זאכאר, שאֵינוֹ יוֹדע עדיִין לצחוֹק מַה זה עוֹשׂה. מַגבּיה הוּא מעל הסַל אֶת זקן־התּיִש המחוּדד, חוֹשׂף את שיניו הצהוּבּוֹת וּמציץ אֶל שפרה לפי תּוּמוֹ בּעֵיניו הטוֹבוֹת והשׂוֹחקוֹת. שפרה מַבּיטה אֶל העוֹמדים לפניה כּנדהמה, וּפתאוֹם היא הוֹפכת ראשה וּפוֹנה והוֹלכת מעם הגָן. זאכאר, שירד הפּעם בּשׂכל עצמוֹ לעוֹמקוֹ של דבר, קוֹרא אַחריה בּקוֹל:

– אִי־הי! אַשטשיֶ ניֶי נאַשוֹאוּ בּאַטקאַ זשאַניכאַ? ניכאַי סאַמאַ שוּקאַייאֶ! (כּלומַר: ראֵה, אַבּא לא מצא עדיִין חָתן? תּלךְ־נא וּתבקש בּעצמה!).

שפרה ממַהרת לָלכת בּלב מוּרתּח, כּבוֹרחת ממקוֹם הסַכּנה. בּלכתּה היא שוֹמַעת מאַחריה אֶת קוֹלוֹ של האָב, המתכּוון לפייסה:

– שמעי, שפרה! מוּטב שתּלכי הבּיתה ותכיני שם כּוֹס תּה. חי נַפשי, זוֹ תּיחָשב לָךְ למצוָה גדוֹלָה יוֹתר!

– כּן, כּן… – רוֹתחת שפרה בּפני עצמה וּמתרחקת מן הגן בּפסיעוֹת גסוֹת, נחפּזת לָלכת ואֵינה יוֹדעת לאָן היא הוֹלכת. תּוֹעה היא בּשׂדוֹת שטוּפי־זוֹהר, פּוֹסַעת בּמישעוֹלי־חוֹל, בּתוֹךְ קמה גבוֹהה, המנַמנמת בּחוֹם היוֹם. השמש לוֹהטת וקוֹפחת על פּניה, זיעה מכסה אוֹתה, ראשה סחַרחַר ולבּה מתעלף. והרי היא עוֹמדת בּדרךְ־הילוּכה וטוֹעֶנת לעצמה:

– מה אֶעשׂה? מה אֶעשׂה?…

והיא שבה הבּיתה עיֵיפה וּרפת־ידיִים, בּפנים אדוּמים ועֵינַיִים מעוּמעמוֹת, נוֹפלת על סַפּת־השעוָנית הקשה והחלָקה, כּוֹבשת בּה פּניה, פּוֹרשׂת ידיה הנחלָשוֹת אל הכּוֹתל הצוֹנן וקוֹפאת על מקוֹמה.

מן החוּץ בּאה פראדיל. שפרה הוֹפכת פּניה למַעלה ונוֹעֶצת עֵיניה הדלוּחוֹת בּתּקרה.

– פראדילי! – היא קוֹראת לאחוֹתה הצעירה, בּקוֹל שפל.

פראדיל ניגשת ועוֹמדת סמוּךְ לסַפּה, שוֹקטת וטוֹבה, כּוּלָה נאמנה לאחוֹתה הבּכירה וּנכוֹנה למשמַעתּה.

– פראדילי, השוֹמַעת אָתּ? מַר לי לחיוֹת, מַר לי מאוֹד. הכּל עסוּקים כּאן, טרוּדים אִיש בּמלאכתּוֹ, ואני בּוֹדדה ועזוּבה, כּאֶבן בּשׂדה. אֵיני יוֹדעת מַה יהא בּסוֹפי…

פראדיל מַבּיטה אל אחוֹתה בּתמהוֹן ואֵינה מבינה אֶת פּשר דבריה. ואוּלָם פּניה של שפרה מעוֹררים בּה חשש, והיא שוֹאֶלת בּדאָגה רבּה:

– שמא חָלילָה לא בּריאָה?

– לא זאת, אֶלָא סתּם כּךְ. לבּי עצוּב מאוֹד.

עֵיניה של שפרה מתמַלאוֹת דמעוֹת.

– מה? מַה תּהא תּכלית חַיי? הנה ראִי, שׂערוֹתי כּבר התחילוּ נוֹשרוֹת…

פראדיל מתבּלבּלת וּמַאדימה, מַשפּילה עֵיניה וּמַתחילה לטפּל בּחגוֹרתה הקלוּעה, זוֹ שקיבּלה בּמַתּנה מאחוֹתה, ממַשמשת בּה בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת. עד שהחגוֹרה נפתּחת מאֵליה ונוֹפלת לָאָרץ.

כּעּבוֹר שעה, לאַחר שבּכתה שפרה לפני אחוֹתה הצעירה ורוַח ללבּה, היא עוֹמדת אֶל הראִי הקטן בּפנים מרוּחָצים למשעי וּבחוֹטם אָדוֹם וּמַבריק, מסרקת אֶת שׂער ראשה וּמשדלת אֶת פראדיל, כּי תּלמַד רוּסית. לפי שכּל היוֹדע רוּסית אַשריהוּ וטוֹב לוֹ, ואפילוּ בּשעה שיִיסוּרים בּאִים עליו.

– אני, למשל, מעצמי רוֹאָה זאת, פּעמים, כּשלבּי מַר, מיד אני יוֹשבת לקרוֹא בּספר רוּסי. וּכשאני קוֹראת בּספר, אני שוֹכחת את כּל צרוֹתי. בּספרים אֵלוּ, שאני קוֹראת, כּתוּבה ההיסטוֹריה של אנשים אִינטליגנטים, מַשׂכּילים מאוֹד. מסוּפּר שם, כּיצד הם חַיִים בּעוֹשר וּבכבוֹד, כּיצד הם חכמים וּנבוֹנים, יפים וּנעימים, כּיצד הם מדבּרים גבוֹהה, ומידבּרם נאֶה וחָלָק, מחַיֶה נפשוֹת. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שדרכּם של האנשים האֵלה לחזוֹר אַחרי נשים יפוֹת וּלאהוֹב אוֹתן. האַהבה יקרה בּעֵיניהם מכּל יְקָר, והם מוּכנים לָתת את חַיֵיהם עליה. ויש בּיניהם רבּים, היוֹצאִים מדעתּם מרוֹב אַהבה. וטוֹב ויפה גוֹרלן של הנערוֹת, אשר בּספרים. הכּל אוֹהבים אוֹתן, הכּל כּרוּכים אַחריהן, הכּל עוֹשׂים רצוֹנן. מנהג נהגוּ שם, שהבּחוּרים מתקוֹטטים אִיש עם רעֵהוּ בּשביל נערה יפה, מחָרפים וּמגדפים זה אֶת זה, עד שהם בּאִים לכלל דעה להזדמן בּיער ולירוֹת האֶחָד בּחברוֹ. וזה נקרא דוּאָיל. וחַיִים הם כּוּלָם בּטוֹב וּבנעימים. יוֹשבים בּאחוּזוֹת עשירוֹת, עם שׂדוֹת ויערים, וּמשרתים רבּים להם וסוּסים ומרכּבוֹת. בּקיִץ הוֹלכים הגברים לָדוּג דגים בּחַכּה, והנערוֹת רצוֹת בּשׂמלוֹתיהן הלבנוֹת, של בּד דק וקל, לרחוֹץ בּנהר. ולעֵת עֶרב מתכּנסים כּוּלם מסביב לשוּלחָן על המרפּסת, מדבּרים צרפתית, אוֹכלים קציצוֹת ושוֹתים יֵין־שאמפּאניה, מין יין יקר־המציאוּת, שמחירוֹ אֵין לשעֵר כּלָל…

ֹפראדיל עוֹמדת ושוֹמַעת ונהנית בּלבּה, שיש לָה יד לשפרה אחוֹתה בּכל הדברים הטוֹבים האֵלה, והרי היא מַשפּילה ראשה, גיחוּךְ רךְ ושוֹקט מאִיר מתּחת לריסי־עֵיניה השחוֹרים והארוּכּים, והיא עוֹנה מתּוֹךְ בּוּשה:

– כּבר הגעתּי בּחשבּוֹן עד חיסוּר, והנה עמדוּ ומסרוּ את כּוֹהן הכּוֹתבן לעבוֹדת־הצבא,. אַבּא אוֹמר, כּי לנַערה די גם בּזה.

– אַל תּשמעי לדברי אַבּא. היוֹדעת אַתּ, כּי אַבּא פאנַאטיק הוּא?…

ושפרה לוֹבשת את מגבּעתּה ואת כּפפוֹתיה, מכסה פּניה בּהינוּמה לבנה, לוֹקחת את ספרה בּידה ויוֹצאת לָלכת אל חנוּת־הספרים אשר בּמרכּז העיר.

ֹבּחנוּת־הספרים, המשמשת בּיבליוֹתיקה להשאָלת ספרים, יוֹשב בּקביעוּת אִיש צעיר קטן־קוֹמה, ששׂערוֹ השחוֹר והדליל משוּחַ בּשוּמן, עשׂוּי חָלָק וּמַבהיק יפה על גבּחתּוֹ, עֵיניו הקטנוֹת שחוֹרוֹת ונוֹצצוֹת כּשתּי טיפּוֹת דיוֹ, פּניו העגוּלים אדוּמים וּמַבהיקים, כּאילוּ נמשחוּ אַף הם בּשוּמן, ואֶל מצחוֹ מוּדבּקת תּמיד רטייה קטנה, עגוּלָה וּשחוֹרה. מדבּר הוּא בּקול צרוּד וּבמתינוּת, מַטעים כּל מלה ומַמתּיקה בּמתק־שׂפתיִים, וּמַבּיט אֶל כּל בּאֵי חנוּתוֹ בּגיחוּךְ של רצוֹן ואוֹשר. גם אֶל שפרה הוּא מַבּיט בּידידוּת רבּה וקוֹרא לָה לשם הכּבוֹד “מַאדיֶמוּאַזיֶל”.

– וּבכן, מַאדיֶמוּאַזיֶל, אֵיזה ספר, למשל, נתּן לָךְ היוֹם?

– תּן לי היוֹם, הלא יוֹדע אַתּה, ספר אמתּי וָטוֹב, שיִהיֶה מעניין ואֶפשר ללמוֹד ממנוּ הרבּה.

– אולי ננַסה, מַאדיֶמוּאַזיֶל, בּפּעם הזאת, ספר מַדעי?

– מַדעי? כּן, כּן, בּודאי מַדעי!… אבל מַהוּ התּוֹכן?

– יֶש כּל מיני תּוֹכן. למשל, ידיעוֹת הטבע, דארוויניזם, אוֹ אפילוּ סוֹציוֹלוֹגיה.

– כּלוּם אֵין זה של טוּרגניֶיב?

עֵיניו הקטנוֹת והשחוֹרוֹת של האִיש הצעיר מַבּיטוֹת אֶל שפרה בּגיחוּךְ נעים וּבידידוּת רבּה, שאֵין למַעלָה ממנה.

– לא, מַאדיֶמוּאַזיֶל. סוֹציוֹלוֹגיה היא מין חָכמה העוֹסקת בּשאֵלוֹת שוֹנוֹת. למשל, – כּאן הוּא מַשפּיל את קוֹלוֹ, – בשאֵלת הפּוֹעלים… ואוּלָם רוֹאֶה אני בּךְ, מַאדיֶמוּאַזיֶל, שכּל כּוונתךְ אֵינה אֶלָא רוֹמאן, רוֹמאן טוֹב.

– בּוַדאי כּוונתּי לרוֹמאן טוֹב. לפי שעל הפּוֹעלים כּבר קראתי די והוֹתר בּשבתּי בּכּרךְ. שם מתגוֹללים הדברים האֵלה בּחוּצוֹת.

לאַחַר שקיבּלה שפרה אֶת הספר, עדיִין עוֹמדת היא לפני האִיש הצעיר ושוֹתקת. מבקשת היא לאמוֹר לו דבר טוֹב, אֶלָא שאֵינה יוֹדעת בּמה תּתחיל. האִיש הצעיר ניצב סמוּךְ לשוּלחָנוֹ ואַף הוא שוֹתק לעוּמתה, מַמתּין וּמַבּיט אֵליה בּגיחוּךְ של רצוֹן ואוֹשר.

– מה, מַאדיֶמוּאַזיֶל, חַם היוֹם בּחוּץ?

– חַם מאוֹד. מַמש כּחוּמה של אִיטליה. בּחוֹם כּזה נעים מאוֹד לָשבת ולקרוֹא ספר מעניין.

שפרה עוֹמדת עוֹד רגָעים. אַחַר־כּךְ היא מתקרבת אל שוּלחָנוֹ של בּעל־דברה מתּוֹךְ החלָטה להגיד לוֹ אֵת כּל אשר עם לבּה.

– אילוּ ידעתּ, כּמה מַכּירה טוֹבה אני לךָ על ספריךָ הטוֹבים, הגוֹרמים לי הנאָה מרוּבּה כּל־כּךְ. סבוּרה אני, כּי לי אַתּה בּוֹחר מספריךָ הטוֹבים בּאמת.

פּניו העגוּלים של האִיש הצעיר מאִירים מתּוֹךְ אוֹשר וָנַחַת.

– נוּ, זוֹהי חוֹבתי האנוֹשית, וּבפרט לבארישניה. זה דרכּי תּמיד לתמוֹךְ בּארישניה בּכל לבבי וּבכל נַפשי!

– האוּמנם? – אוֹמרת שפרה, מכוונת לעוּמתוֹ תּנוּעת־חן, ואֵין היא יוֹדעת עדיִין מַה יִהיוּ דבריה הבּאִים. – המבין אַתּה? הוֹרי הם מבּני הדוֹר הישן. אנשים ישרים, אַךְ הוֹלכים בּחוֹשךְ.

– נו, דבר המוּבן מאֵלָיו. כּךְ הם כּל ההוֹרים, “הפּוֹקוֹליֶיניה”³ הישנה.

– אוֹתךָ אני רוֹאָה מדי עֶרב בּעֶרב. הוֹלךְ אַתּה, כּפי הנראֶה, לטיֵיל מחוּץ לָעיר?

– בּאמת? דוֹמה, שגם אני רוֹאֶה אוֹתךְ. האַתּ היא היוֹשבת בּערבים על המרפּסת?

– אֵין לי אָדם קרוב לָשׂיחַ עמוֹ שׂיחָה אִינטליגנטית, והרי אני יוֹשבת יחידית על המרפּסת וחוֹשבת אֶת מַחשבוֹתי.

– טאַק־ס⁴! – מסַיֵים האִיש הצעיר על טהרת הלָשוֹן הרוּסית, מַבּיט אֶל שפרה וּמַמתּין, ועֵיניו הקטנוֹת והשחוֹרוֹת מתנוֹצצוֹת בּידידוּת רבּה.

שפרה יוֹצאת מחנוּת־הספרים זחוּחַת־דעת, מהרהרת בּדרכּה בּאִיש הצעיר הנפלָא וּמַחזיקה טוֹבה לעצמה, שדיבּרה אֵלָיו דברים של טעם מתּוֹךְ אוֹמץַ־לב. והיא הוֹפכת והוֹפכת בּדבריו, שהוא נוֹתן דעתּוֹ עליה בּשעת ישיבתה בּערבים על המרפּסת, והיא מַחליטה בּמַחשבתּה, כּי אִיש נחמד הוּא, לוֹקח לב בּשׂערוֹ החָלָק והמַבהיק וּבקוֹלוֹ הצרוּד והנעים, המַתאים כּל־כּךְ להליכוֹתיו הנימוּסיוֹת עם בּני־אָדם.

לעֵת עֶרב חוֹזרים בּני־הבּיִת מן הגן, עיֵיפים וּרעֵבים מעמל היוֹם. מַכניסים אֶל תּוֹךְ החדרים שׂקים גדוֹלים וּמלאים מפּרי הגָן, וּבחלָלוֹ של הבּיִת נוֹדף ריחַ של ירק רענן. האָב פּוֹשט קפּוֹטתוֹ, מתפּלל מַעריב, וּלאַחַר שסעד אֶת לבּוֹ בּפת ערבּית הוּא פּוסע בּבּיִת פּסיעוֹת שאנַנוֹת וּמכין עצמוֹ לשתיַית תּה. אַברמצי, אָדוֹם וּמזיע, יוֹשב על קדירה מלאה נזיד־גריסים, כּנזוּף וגָזוּל שבּא על שׂכרוֹ, וגוֹמע מתּוֹכה לתיאָבוֹן. אוֹתה שעה מַתּירה האֵם מעל סינרה את כּיס הבּד הגָדוֹל שלה, המלא “נחוֹשת” כּבדה, מפַנה לעצמה אַחַת מזויוֹת השוּלחָן ויוֹשבת למנוֹת את מַטבּעוֹת־הנחוֹשת הגדוֹלוֹת והחלוּדוֹת, דמי פּדיוֹן היוֹם. מוֹנה היא אֶת המעוֹת בּלחש, רק שׂפתיה נעוֹת, מחַשבת חשבּוֹנוֹת בּאֶצבּעוֹתיה, מתאַמצת לזכּוֹר נשכּחוֹת, וּמתּוֹךְ הירהוּריה היא נוֹעֶצת עֵיניה בּעששית הקטנה והעשינה, וּפניה הצוֹמקים מוּאָרים קימעה בּמין גיחוּךְ נלבּב של עֶצב וּדאָגה.

שפרה סוגֹרת אֶת ספרה, מחַכּכת עֵיניה וקמה מעם השוּלחָן מלאָה דמיוֹנוֹת מחמַת רוֹב קריאָה וּבמוֹחָה ערפל. בּבּית דממה ושלוָה. בּעד החַלוֹנוֹת הפּתוּחים מרחף וּבא ליל־הקיִץ החָם. נשמע קוֹל שׂיחַת שכנים, המאַחרים שבת על סַפסל אַחַד הבּתים בּחוּץ, חריקה רצוּצה של קילוֹן הבּאֵר, בּכי יֶלד עזוּב בּחשיכה, הבּוֹכה תּמרוּרים בּקוֹל מוֹסיף והולךְ, מאֵין שוֹמע לוֹ. רוּחַ קלה מתרגשת וּבאה מן החוּץ, ואֵש העששית הקטנה זעה ועוֹממת, ואִתּה זעים אַף הצלָלים על־גבּי הכּתלים, וּמסביב נוֹדף ריחַ השׂדוֹת הקרוֹבים.

בּמיטבּח, על־גבּי החצוּבה שבּכּירה, רוֹתח והוֹמה קוּמקוּם־החרס הגָדוֹל, שמרוֹב ימים נתחָרךְ והשחיר כּפּחָם. להבוֹת האֵש העליזה מַתּיזוֹת ניצוֹצוֹת, מאִירוֹת אֶת החַלוֹן שמנגד וּמַרקידוֹת צללים מסביב. אֶל האֵש עוֹמדת פראדיל, פּניה פּני להבים, כּוּלָה מוּאֶרת, שאנַנה, תּפושׂת־מַחשבוֹת ועֵיניה מושפּלוֹת לקרקע. האָב ניגָש בּפסיעה חשאית אֶל התּנוּר לחקוֹר בּקוּמקוּם, וּמיד הוּא שב על עקבוֹ שׂבע־רצוֹן, מוֹסיף להתהלךְ בּבּיִת, נוֹהם בּנהימה חרישית כּמין ניגוּן, מתעכּב ועוֹמד ליד אִשתּוֹ, כּוֹפף עצמוֹ אֶל ציבּוּרי המעוֹת שהיא מוֹנה ושואֵל:

– נוּ?

– מַה “נוּ”? – נוֹזפת בּוֹ אִשתּוֹ. – הנה נתעלמוּ ממני כּאן חמשה שׂקים מלָפפוֹנים! “נוּ”!…

שפרה יוֹצאת מן הבּיִת, יוֹשבת יחידית על המרפּסת, תּוֹמכת ראשה בּידיה ונוֹשׂאת עֵיניה למרוֹם, אֶל אפילת השמַיִים, הזרוּעים כּוֹכבים בּוֹדדים. מוחָה שרוּי בערפל, לבּה נוֹהה בּכאֵב חשאי וָרךְ, וּלנגד עֵיניה מרחפוֹת עדיִין אוֹתן הנפשוֹת, שהיוּ משׂחקוֹת בּספר. הוּא – בּעל־קוֹמה וּבעל־צוּרה, מלא כּוֹחַ־עלוּמים ועוֹז־נפש. היא – אִשה צעירה ויפה להפליא, אַךְ קשת־רוּחַ, סוֹערה ונרגשת בּאַהבתה, אַהבה אסוּרה של אֵשת־אִיש למאַהבה. ועוֹד נפש אַחַת – הבּעל. אָדם שכּוּלוֹ, לכאוֹרה, מַחמדים, אֶלָא שעוֹבר הוא בּספר כּצל. ושפרה עדיִין תּוֹהה על חידת־פּלָאים זוֹ: מַה מוּם מצאה האִשה בּבעלָה, שנַפשה נקעה ממנוּ וחַיֶיה עמוֹ היוּ עליה למַשׂא? דוֹמה, אָדם הגוּן כּמוֹתוֹ, חָביב על הבּריות ועשיר מאוד. ואַף־על־פּי־כן כּמה גדולָה הרחמנוּת עליה! הלב בּוֹכה בּשעת קריאָה על יִיסוּרי נַפשה…

– שפרה! אֶפשר רוֹצה אַתּ בּכוֹס תּה? בּואִי וּשתי. יש עוֹד די מַיִם חַמים בּקוּמקוּם! – הקוֹל קוֹל האָב, קוֹל רטוֹב ורךְ לאַחַר שתיית התּה. בּדוּמיית הלילה נשמע קוֹל זה, הזוֹעֵם תּמיד, מתּוֹךְ פּיוּס והתקרבוּת, ולבּה הנעכּר של שפרה מַרתּית רגע מהרגָשה חַמה של סליחה וחנינה. ואוּלָם בּרגע השני תּוֹקפת אוֹתה רוּחַ עקשנוּת – נגלתה עליה בּכל קוֹמתה וצביוֹנה האִשה הצעירה אשר בּספר, זו הסוֹעֶרת, הקנאִית לרגשוֹתיה. וּפתאוֹם נמאָסים עליה אָביה ואִמה עם ענים ועמלם, עם חַיֵיהם העלוּבים, העוֹברים תּמיד בּחוֹשךְ, בּמהוּמה וּבדאָגה, והיא עוֹנה ממקוֹם שבתּה בּקוֹל רם ותקיף וּברגש של נקמה גלוּיה:

– אֵיני רוֹצה בּתה!

בּינתיים הוֹלךְ הרחוֹב ומתרוֹקן. השכנים והשכנוֹת עזבוּ אֶת מקוֹמוֹתיהם על הסַפסלים ועל אִיצטבוֹת־העפר ונכנסוּ לבתּיהם לישוֹן. תּריסי החַלוֹנוֹת הוּגפוּ, דממה רבּה יוֹרדת ועוֹטפת בּתים ושׂדוֹת בּתעלוּמַת הלילה. שפרה עדיִין יוֹשבת על המרפּסת, תּוֹמכת ראשה בּידיה וּמהרהרת הירהוּריה. מהרהרת היא בּזה שיושבת היא יחידית בּלילה על המרפּסת, יחידית וּבוֹדדה בּכל הרחוֹב הישן, וגם בּזה, שהיא האַחַת בּכל הרחוֹב כּוּלוֹ, שיוֹשביו עניִים ונבערים מדעת, הקוֹראת בּספרים טוֹבים ומַחשבות טוֹבוֹת בּלבּה. והיא מַעלָה בּזכרוֹנה אֶת שׂיחָתה המעניֶינת עם האִיש הצעיר בּחנוּת־הספרים, והיא מגחכת בּלבּה וּמשוָה לנגדה אּת קוֹמתוֹ הקטנה ואת שׂערוֹ החָלָק והמַבהיק ואֶת קוֹלוֹ הצרוּד והנעים. מי יוֹדע? אֶפשר, שהאִיש הצעיר עצמוֹ אַף הוּא יוֹשב בּשעה זוֹ יחידי על מרפּסת בֵּית אָביו והוֹגה בּה?…

וּמעניין לעניין היא מַרחיקה לכת בּדמיוֹנה עד שהיא מַגיעה לאוֹתוֹ עניין, שלגבּי אִיש צעיר כּמוֹהוּ הוּא דבר שכיח, החוֹזר ונשנה בּספרים. מדמה היא לעצמה, כּי הנה יוֹשבת היא בּאַחַד הערבים היפים והחַמים, כּפעם בּפעם, על מרפּסת בּיתם, כּוּלָה נתוּנה להרהוּריה הטוֹבים. עוֹד היא שקוּעה בּמַחשבוֹת, והנה תּראֶה את האִיש הצעיר עוֹבר בּרחוֹבם וּמטיֵיל ארוּכּוֹת לפני בּיתם. אַחַר־כּךְ, כּשכּל השכנים יֵלכוּ לישוֹן וּדממה תּהיֶה מסביב, יִגש פּתאוֹם אֵליה ויִשאַל אוֹתה, כּאָדם השוֹאֵל, כּביכוֹל, לפי תוּמוֹ, אִם יֶש לוֹ הרשוּת לָשבת אֶצלה ולָנוּחַ מעט. לבּה יֶחרד ויִינבא לָה דבר מַפתּיע. ואַף־על־פּי־כן תּעמיד פּנים שוֹקטים ותתחיל בּשׂיחָה על ספרים ועל השׂכּלה. ורק לאַחַר שיפליגוּ בשׂיחָתם, יֹאחַז פּתאוֹם בּידה ויֹאמַר לָה בּקוֹל רוֹעֵד: “שמעיני, מַאדיֶמוּאַזיֶל, לא אוּכל להתאפּק עוֹד. לא אוּכל לָשׂאת עוֹד את הסוֹד הכּמוּס בּלבּי. רוֹאֶה אני אוֹתךְ יוֹם יוֹם, והנה שוֹנה אַתּ מכּל הנערוֹת אשר ידעתי לפנַיִךְ. כּוּלָן ריקוֹת כּל־כּךְ, שוֹגוֹת בּהבלים, ואַתּ עלית על כּוּלָן. עֵינַיִים נפלָאוֹת לָךְ, עמוּקוֹת ומוֹשכוֹת את הלב”… אָז תּנַסה בּלב נפעם להזיז אֶת ידה מתּוֹךְ ידוֹ, ואוּלָם הוּא לא ירפּה ממנה ויִלחָצנה בּכל עוֹז. וּפתאוֹם… יגיש את ידה אֶל שׂפתיו: “מַה, האוּמנם אֵין אַתּ מבינה עדיִין, מַאדיֶמוּאַזיֶל?”… וכאן לא תּוּכל אַף היא להתאפּק עוֹד ותניח אֶת ראשה על לבּוֹ ותגעֶה בּבכי חשאי. והוא יחליק לָה על שֹערוֹתיה וינַחם אוֹתה וידבּר על לבּה בּקוֹלוֹ הצרוּד והנעים. ואָז יִשאַל אוֹתה בּקוֹל לוֹחש: " היֵש לי תּקוָה?"… והיא לא תּשיב לוֹ דבר, ורק תּחַבּק אוֹתוֹ וּתאַמצהוּ אֶל לבּה ותשק לוֹ נשיקה ארוּכּה בּמצחוֹ. הרטייה הקטנה, השחוֹרה והעגוּלָה, לא תּהיה לוֹ עוֹד בּאוֹתה שעה…

ואָז יגיעוּ לָה ימים טוֹבים, ימי אוֹרה ושׂמחה ואוֹשר, אשר להם כּמהוּ לבּה וּבשׂרה זה כּבר. ולא יִהיוּ ימים מוּעטים עד שיִיוָדע הדבר לכל אַנשי הרחוֹב, והכּל ישׂיחוּ בּה וּבאַהבתה. וכךְ תּגיע השמוּעה גם לאָביה וּלאִמה. האֵם תּצהיל אֶת פּניה העצוּבים והדוֹאגים ותֹאמַר: “אוֹהוֹ, שפרה שלנוּ! יוֹדעת היא, בּרוּךְ השם, למצוֹא אֶת הדרךְ בּעצמה! הנה תּחסוֹךְ לָנוּ, ראוּי לוֹמַר, דמי שדכנוּת”… האָב אַף ישׂמַח בּלבּוֹ, אֶלָא שיבקש לראוֹת אֶת הבּחוּר פּנים אֶל פּנים. והוּא יִישר בּעֵיני אביה מאוֹד: אִיש הגוּן וּבר־דעת כּמוֹהוּ! וּמיד יתחיל האָב לדבּר על ענייני נדוּניה. ואוּלָם הוּא יִיכּנס בּדבריו ויֹאמַר: “אדוֹני שמוּקלר, פּארדוֹן! אני, כּשאני אוֹהב בּארישניה, הנדוּניה כּאַיִן וּכאֶפס בּעֵינַי”… האָב יִצחַק לוֹ ויֹאמַר לפי דרכּוֹ: “מַה לי אוֹהב, מַה לי תּוֹעֵב! אני מַחזיק בּשלי: זוּג צעיר, הנכנס לחוּפה זקוּק לכסף!” אָז יענה הוּא ויאמַר: “כּסף יש לי לעצמי די והוֹתר. ומַה שאָמַרתּ בּדבר אוֹהב – תּועֵב, הרי פּארדוֹן, אדוֹני שמוּקלר! גדוֹלָה אַהבה וחשוּבה מאוֹד!”…

וסוֹף־כּל־סוֹף יבוֹא יוֹם כּליוֹן־נַפשה וּשעת אָשרה הגָדוֹל. החתוּנה תּהיה בּרוֹב פּאֵר והדר. הכּליזמרים ינַגנוּ לפניה מַנגינוֹת עליזוֹת, בּחוּרים וּבתוּלוֹת יֵצאוּ בּמחוֹל כּנגדה, קרוֹבי החָתן העשירים ישפּיעוּ עליה שפע של מַתּנוֹת־הדרשה. ואַחַר־כּךְ, כּשיִישארוּ שניהם בּתוֹךְ דירתם החדשה, שניהם נרגָשים ונלהבים ואִיש אֵין אִתּם, תּפּוֹל על צוַאר בּחירה, תחַבּקוֹ בּכל כּוֹחַ, תּנַשקוֹ בּכל חוֹם, תּגפּפוֹ בּכל גוּפה הצמא לאוֹשר ותלחַש לוֹ על אָזנוֹ: “….היקר שלי! – את שמוֹ המפוֹרש אֵין היא יוֹדעת לעֵת־עתּה – הבּט בּי וּראֵה! הלא אִשה צעירה אני עדיִין. בּעֶצם ימי עלוּמַי, בּעֶצם ימי עלוּמַי הטוֹבים”…

 

ד    🔗

עברה עוֹנַת המלָפפונֹים וּבא הסתיו. התחילוּ ימוֹת הגשמים העכוּרים, עם צינה לחה ורוּחוֹת קרוֹת, המנַשבוֹת והוֹמוֹת בּערבים. בּתוֹךְ הרחוֹב, מתּחת לשמַיִים מעוּננים נמוּכים, השחירה הבּיצה המלאָה, וסמוּךְ לגני־הפּירוֹת, בּתוֹךְ שלוּליוֹת־מַיִם מַבהיקוֹת, התגלגלה שלכת העֵצים. הגדרוֹת נחשפוּ מן השׂיחים והעשׂבים המתפּשׂים, ומבּין סדקיהן הציצה אבלוּת קוֹדרת ושוֹממה. בּחוּץ נראוּ יהוּדים בּבגדי־חוֹרף חַמים וסוֹככי־‏בד גדוֹלים תַּחַת זרוֹעוֹתיהם, ונשים מחוּתּלוֹת בּמטפּחוֹת־צמר כּבדוֹת, דחוּפוֹת וכוֹשלוֹת־בּרךְ, רצוּ אַחרי סיעוֹת של אַוָזים מגעגעים, הצוֹוחים בּקוֹל מחָאָה, נסערים ונרדפים על צוָאר בּרוּחַ סוֹעה וגשם מַצליף. בּעלי־הבּתים שבּרחוֹב, לבוּשים קפטני־מוֹךְ, יצאוּ לעסוֹק בּבדק בּתּיהם לקראת החוֹרף, והרי הם שוֹקדים וטוֹרחים כּל אֶחָד בּפינתוֹ, בּוֹדקים בּחוּרים וּבסדקים וּממַלאִים אוֹתם קש וּפשתּן, טחים טיחַ של חוֹמר מסביב לחַלוֹנוֹת, שוֹפכים עפר על האִיצטבוֹת, המשמשוֹת מַחסה ליסוֹדוֹת. וּכנגדם, בּתוֹךְ החצרוֹת, עוֹמדוֹת הפּרוֹת הפּטוּרוֹת מן המרעֶה, עגוּמוֹת ואבלוֹת והוֹלכוֹת בּטלוֹת, פּוֹשטוֹת צוָאר וּמרימוֹת ראש אֶל השמַיִים המעוּננים, מַאריכות⁵ בּגעייה כּלפי מרוֹם ומבכּוֹת על הקיִץ הנאֶה והחַם ועל השמש הטוֹבה והמאִירה ועל השׂדוֹת הירוּקים והרחָבים, שעפוּ כּחלוֹם ואֵינם.

והירקוֹת האפילים למיניהם לא נאֶספוּ עדיִין מן הגנים. ריבּוּי הגשמים, גשמי־הסתיו הקרים, השקה את האדמה בּשפע, ונמַק בּה הגזר והרקיב הסלק, וּבבּקרים המעוּרפּלים נראוּ ראשי הכּרוּב מנוּכּים ומרוּסקים וטיפּוֹת מטר גדוֹלוֹת מרטטוֹת עליהם מפּני רוּחַ.

בּבּקרים הגשוּמים האפילים האֵלה, כּשמקיצה שפרה משנתה ועוֹמדת לרחוֹץ את פּניה, הבּית כּבר מלא המוּלָה משוּנה וּכבדה ודיבּוּר משוּנה וכבד, מין עירבּוּביה של גרוֹנוֹת הוֹמים וקוֹלוֹת צוֹרחים, הנשמעים כּוּלָם יחד. אֵלוּ הן הפּוֹעלוֹת בּנוֹת הכּפר, שהגשם עצר אוֹתן בּדרךְ, בּהליכתן אֶל הגן לעבוֹדה. בּאוֹת הן אֶל הבּיִת בּהמוֹן, מביאוֹת אִתּן בּסנדלי־הלכש הגסים רפש וטיט־חוּצוֹת, הוֹדפוֹת אִשה בּכתף רעוּתה, כּוּלָן אדוּמוֹת ונרגָשוֹת, עוֹמדוֹת צפוּפוֹת בּחמילוֹתיהן הלחוֹת, המטפטפוֹת מַיִם, בּמַעדריהן וּבתרמיליהן, מדבּרוֹת ללא הפוּגָה, הוֹמוֹת ומסַפּרוֹת זוֹ לזוֹ בּקוֹלוֹת שוֹנים וּמשוּנים, וּמכּל השאוֹן הזה והדיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק בּת־קוֹל אַחַת יוֹצאת וּמנַהמת בּחלל־הבּיִת: חמַת אלוֹהים ניתּכה מן השמַיִים ועוֹשׂה שמוֹת בּאדמה!

וּפני הבּית הקטן והנמוּךְ כּפני החוּץ – בּחלָלוֹ תּלוּיִים ענני־אוֹפל כּבדים. הילָדים שניעוֹרוּ משנתם מתייצבים על הסַפסל חציים ערוּמים ויחפים, רק כּוּתנתּם לבשׂרם, רוֹעדים מצינה בּרגליהם הרזוֹת, מַשגיחים מן החַלוֹן אֶל המטר הסוֹחף, הניתּךְ בּזעף לָאָרץ, מַצליף על רעפי הגגוֹת ושוֹטף אל הבּוֹרוֹת שבּצדי הרחוֹב. בּתוֹךְ המהוּמה והדחַק אֵין שפרה יכוֹלה למצוֹא מקוֹם לעצמה, והיא נדחקת וחוֹזרת אֵילךְ ואֵילךְ, זוֹעֶפת וזרה בּדמוּתה וּבהליכוֹתיה. תּמוּהים וּמוּזרים נראִים כּאן פּניה הרחוּצים בּסַבּוֹן ריחָני, לוֹבן שׂמלָתה התּחתּוֹנה, זרוֹעוֹת ידיה החשׂוּפוֹת, הנקיוֹת והזכּוֹת.

אַחַר־כּךְ התגבּרוּ הגשמים ושטפוּ תכוּפוֹת, גם בּיוֹם וגם בּלילה, והפּוֹעלוֹת הפסיקוּ אֶת עבוֹדתן בּגן וחָדלוּ לבוֹא מן הכּפרים. האֵם קטנה וּכפוּפה, מסוּרבּלת בּבגדי־חוֹרף וּמטפּחתּה הכּבדה על ראשה, היתה כּנדהמה ולא ידעה אֶת נַפשה. כּל הימים היתה מתרוֹצצת בּפנים אוּמלָלים וּמזיעים, מטלטלת מן הגן שׂקים מלאים, לחים וּכבדים, כּוֹרעת תּחת מַשׂאָה, רודפת על צוָאר אֶת אַברמצי עם סוּסוֹ ואֵינה נוֹתנת להם מנוּחָה. האָב, מפּני חוּלשתוֹ ושיעוּלוֹ, אֵינוֹ יוֹצא מפּתח בּיתוֹ. יוֹשב הוּא כּל היוֹם אֶל החַלוֹן וסוּדר כּרוּךְ לצוָארוֹ, זוֹעֵף וּמַחריש, משתּעֵל וּמעשן סיגָריוֹת שאֵינן פּוֹסקוֹת וּמַבּיט בּעֵינַיִים זעוּמוֹת לצד שפרה, המַתמידה על ספרה. שפרה מַרגישה, כּי צר לָה האַויר בּבּית עד להיחָנק, והרי היא קמה ולוֹבשת את מגבּעת־הקיִץ שלָה ואֶת הכּפפוֹת הלבנוֹת, מכסה פּניה בהינוּמה והוֹלכת אֶל חנוּת־הספרים. חוֹזרת שם סמוּךְ לשוּלחָנוֹ של האִיש הצעיר, שוֹהה אֶצלוֹ שעה ארוּכּה וחוֹשבת מַחשבוֹת משוּנוֹת ומחַכּה ומחַכּה בּלב כּלה לגוֹרל חַיֶיה. בּין לקוֹחוֹת החָנוּת בּאוֹת גם עלמוֹת אחרוֹת להחליף ספריהן, רוּבּן צעירוֹת, עליזוֹת, רענַנוֹת מגשם, והן מתלוֹצצוֹת עם האִיש הצעיר, מבדחוֹת דעתּן וצוֹחקוֹת בּקוֹל רם וּבכל לב. שפרה עוֹמדת בּתוֹכן כּפרוּשה מהן וּמעולָמן, ענייה, סועֵרה ואֵינה נראֵית, ואַף היא מנַסה לצחוֹק את צחוֹקן עמהן, אֶלָא שצחוֹקה עלוּב וירוּד ואֵינוֹ מתאים כּלל לפניה העצוּבים והמַזקינים וּלמגבּעת־הקיִץ הלבנה, החבוּשה לראשה בּימוֹת הגשמים הקוֹדרים האֵלה.

וּכשהיא חוֹזרת מחנוּת־הספרים, כּבר הגיע עֶרב והעששית הקטנה מעשנת בּבּית. האָב הזוֹעֵף פּוסע בּחדר, כּוּלוֹ רוֹתח, מטיח דברים כּלפּי בּני בּיתוֹ וטוֹעֵן, כּי חוֹלה הוּא. יוֹשב הוּא אֶל השוּלחָן לפת ערבּית, כּוֹפף ראשוֹ אֶל הקערה וּמציץ לתוֹכה: זימנוּ לוֹ לסעוּדה מין בּליל חָמיץ של ירקוֹת שרוּיִים בּמַיִם וּפלחי מלָפפוֹנים צפים על־גבּיהם. והריהוּ דוֹחה מפּניו אֶת הקערה והוֹפךְ ראשוֹ אֶל החַלוֹן מבּלי דבּר דבר. האֵם, המחוּתּלה בּמטפּחתּה ועוֹמדת בּפּינה אַף היא זוֹעֶפת וּבידה פּנכּתה ופת־קיברה, מַתריסה כּנגדוֹ:

– ראוּ נא אֶת המפוּנק הזה – רוֹגז קפץ עליו! וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם? תּאוַת האכילה התלקחה בּקרבּוֹ!…

האָב מתמַלא חימה, חוֹטף את קערת הירקות ומַשליכה בּזעם לָאָרץ, חוֹטף כּוֹסוֹת מעל השוּלחָן וזוֹרקן זוֹ אַחַר זוֹ בּקוֹל נפץ, והוּא קם בּחמתוֹ מלפני השוּלחן, וגוֹבה לוֹ ויִראָה לוֹ, ויוֹרק בּכל פּה:

– טפוּ, ילךְ הכּל לאבדוֹן!

והוּא ממַהר וּמסתּלק לפנים מן המחיצה האפלה. מיד מַגיע משם קוֹל מַגָפיִים כּבדים, המוּשלָכים לאָרץ בּרעש, אַחַר־כּךְ קוֹל חריקת המיטה, ואַחַר – קוֹל דממה דקה. נשתּתּק האָב, והילָדים יוֹשבים מסביב לשוּלחָן חיורים ואִילמים וּפניהם פּני שׂיוֹת נבהלוֹת.

בּלילוֹת ההם כּוֹבשת שפרה אֶת פניה בּכּר ושוֹאֶלת אֶת נַפשה לָמוּת. אֵין לבּה הוֹלךְ אַחרי דמיוֹנוֹתיה, המשׂחקים לפניה פּעם בּפעם וּמציירים לָה תּמוּנוֹת העתיד המַזהיר. בּלא השתּתּפוּתוֹ של האָב אֵין התמוּנוֹת האֵלה שלימוֹת ומתקבּלוֹת על הלב, אבל רע שבעתיִים, אִם ידוֹ של האָב בּאמצע. האָב פּסוּל עכשיו בּעֵיניה ללא תּקנה. רק בּחצי הלילה היא נרדמת, נוֹפלת לתוֹךְ שינה קשה עם חלוֹמוֹת רעים, המעיקים על לבּה. וּבבּוֹקר, כּשהיא ניעוֹרה משנתה, שוּב הבּיִת מלא שאוֹן. מתּוךְ השאוֹן הזה פּוֹרש האָב לקרן־זוית, כּוֹפף ראשוֹ לָאָרץ, משתּעֵל בּכבדוּת ויוֹרק וּפוֹשט אל הקיר ידיִים רזוֹת ורוֹעדוֹת.

ואוּלָם יש גם ערבים העוֹברים בּשקט, והאָב יוֹשב בּראש השוּלחָן, בּמסיבּת שאָר בּני־הבּית, ושוֹתה תּה להנאָתוֹ. אַחַר־כּךְ, כּשהכּל עוֹלים על משכּבם לישוֹן ורק שפרה מאַחרת לָשבת לפני העששית הקטנה וּמַעמיקה עֵיניה בּספרה, פּוֹרשת האֵם אל המחיצה האפלה, שוֹהה שם בּעמידה וּמתגָרדת לתיאָבוֹן בּשׂער ראשה, וּמתּוֹךְ כּךְ היא פּוֹתחת בּשׂיחָה חשאית ושוֹפכת אֶת לבּה בּפני עצמה:

– רגיל הוּא לאמוֹר: בּנים… אָמנם כּן, מנהג העוֹלָם הוּא, שהכּל חַייבים בּצער גידוּל בּנים. וכי סבוּר הוּא בּאמת, שיכוֹל אָדם לראוֹת את עצמוֹ חָפשי מכּל עוֹל ולפטוֹר את ילָדיו בּלא כּלוּם?… אֶלָא מה? טוֹעֵן הוּא: אֵין לוֹ שוּם התחַייבוּת. אִם כּן? נַניח, כּי הפּעם אָמנם צדק, שהרי רוֹאים אנוּ בּימינוּ עוֹלָם הפוּךְ: אֵצל הבּריוֹת הילָדים הם דווקא, ראוּי לוֹמַר… ואַף־על־פּי־כן, בּין שיֵש לךָ התחַייבוּת וּבין שאֵין לךָ, על כּרחךָ אַתּה חַייב לדאוֹג לתכלית. כּלוֹמַר, תּכלית… בּמה תּכלית אמוּרה? כּשהיד מַשׂגת. מה, בּרוּךְ השם? מה אָנוּ וּמה חַיֵינוּ? עוֹבדים עבוֹדת־פּרךְ, מתענים תּחת השבט, אֵין יוֹדעים לא יוֹם ולא לילה, וּלבסוֹף, אַחרי כּל המַעשׂים, כּשאַתּה בּא לידי דבר של כּלוּם, הרי ראוּי לומַר, אֶט… הדברים עתּיקים. אֶלָא מה? לךְ הגש טענוֹתיךָ לפני הבּנים שבּזמן הזה, אַחרי שהלָלוּ אוֹמרים… כּלוֹמַר: הלָלוּ אוֹמרים… כּלוּם על אמירתם העוֹלם עוֹמד? הלא העיקר הוּא, ראוּי לוֹמַר, אַדרבּה… וכי יוֹדעת אני? אָמנם כּן, אילוּ היה העוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג, והבּנים היוּ מַשגיחים בּצער אבוֹתיהם, הרי מַה שייךְ לוֹמַר?… כּי הבה נעיֵין בּדבר: מה היא אֵם? כּלוּם אֶבן היא? אוֹ עֵינַיִים לָה ולא תּראֶה? אוֹ שמא לא יִכאַב לבּה? אֶלָא מה? ראוּי לוֹמַר, הדברים עתּיקים. לא כּימים ההם ימינוּ אֵלה. לפנים, כּשהיו שנים כּתיקוּנן, היה עוֹלם אחר. האָבוֹת היוּ אָבוֹת והבּנים היוּ בּנים. כּשאָב היה אוֹמר דבר, היה דברוֹ אָמוּר. זכוּרה אני, פּעמים היה אַבּא שלי, עליו השלוֹם, אוֹמר, כּדרכּוֹ תּמיד… אָמנם אַבּא שלי, עליו השלוֹם, היה, בּמחילָה ממנוּ, אָדם קשה. כּלוֹמַר, אָדם קשה… טבע היה בּוֹ, בּמחילָה ממנוּ, שהיה זוֹרק מרה בּבניו ומשׂים ריחַיִים על צוָארם. ואַף־על־פּי־כן, כּשהגיעה שעתי להינשׂא, הרי, ראוּי לוֹמַר, אדרבּה ואדרבּה!… והוּא לא כן יחשוֹב. כּשמדבּרים אֵליו דברים של טעם, הוּא כּועֵס. פּרא־אָדם, מה אַתּה כּוֹעֵס?… אוֹהוֹ, כּסף! גָדוֹל כּוֹחַ הכּסף! וּבפרט בּימינוּ אֵלה, שהכּל מַרחיבים כּיסיהם וקוֹראִים “הב, הב”… לָמה לָנוּ להרחיק לכת? הלא אפילוּ בּעל־ מלָאכה זהוּם־אַף, חַייט נבזה וַחדל־אִישים, ראוּי לוֹמַר…

וּבאַחַד הימים, כּשישבה שפרה ליד החַלוֹן תּפוּשׂת־הירהוּרים והבּיּטה אל הגשם הדק והקר, שהצליף על הזכוּכיוֹת הדלוּחוֹת, נפתּחה הדלת ונדחקה לתוֹךְ הבּיִת אִשה יהוּדית עבה, כּולָה שרוּיה בּגשם, וסַל של נצרים בּידה. בּני הבּיִת נתעוֹררוּ והגישוּ לָה כּיסא. האָב הצית סיגָרייה וישב אֶל השוּלחָן ממוּלָה. האֵם יִיחדה לעצמה מקוֹם בּין התנוּר והכּוֹתל עמדה לפשפּש בּשֹערוֹתיה מתּחת למטפּחתּה. נכנסוּ בּשׂיחה.

– מה, שוֹטף? – פּתח האָב ושאל בּסבר פּנים יפוֹת.

– אוֹי, שוֹטף, אוֹי, שוֹטף! – ענתה האִשה בּניגוּן, כּשהיא מנַענַעת ראשה המכוּרבּל בּמטפּחת לכל צד, סוֹקרת סקירה שטחית את הבּיִת וּמַשהה מבּט חוֹדר בּפניה של שפרה. קוֹלָה היה גס וּמדוּשן, כּקוֹל גבר, עוֹר פּניה קרן, וּבחוֹטמה המגוּשם הבהיקה יבּלת לחה, שחוֹרה ושׂעירה.

– יוֹם לא־נוֹחַ להליכה בּחוּץ? – הוֹסיף האָב להשמיע את השערתוֹ מתּוֹךְ אוֹתוֹ סבר פּנים יפוֹת.

– אוֹי, יוֹם, אוֹי, יוֹם, אָבינוּ שבּשמַיִים! ענתה האִשה בּאוֹתוֹ ניגוּן, שלחה ידה אֶל סַלה, הוֹציאָה ממַעמַקיו ממחָטה מזוּהמת והתחילה לנַגב בּה את פּניה השמנים. – ראוּ גם ראוּ, זה זמַן רב אני מכינה עצמי לָבוֹא אליכם, ועכשיו שיצאתי, ירדוּ פּתאוֹם גשמים. סימן טוֹב וּמַזל טוֹב. כּסבוּרים בּני־אָדם, שהשדכנוּת מלָאכה קלה היא. אוֹי, קלה, אוֹי, קלה! וּבלבד שיִתּן הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא והכּל יֵלךְ כּשוּרה. כּבר בּאה העֵת!…

– אִם יִרצה השם! – עוֹדד אוֹתה האָב בּפנים מאִירוֹת ולָקח את זקנוֹ בּידוֹ ליֶתר תּוֹקף.

לב שפרה נתר ממקוֹמוֹ. פּניה אָדמוּ כּאֵש, והיא מיהרה והפכה ראשה אֶל החַלוֹן.

– שמעוּני אפוֹא, ידידי, ואוֹמַר לָכם, – קרבה האִשה אל עצם העניין והעיפה עֵיניה בּפני שפרה. – ותשמַע גם בּתכם הבּתוּלָה, למַען יִיטב לָה. כּפי שאַתּם רוֹאִים אוֹתי, זה טבעי מעוֹדי לדבּר רק אמת, כּי שקר שׂנאתי. והנה אני הוֹלכת עתּה תּחת הגשם הקר וּמהרהרת בּדרכּי: אוֹי, אָבינוּ שבּשמַיִים, קנא אקנא רק בּבעל־מלָאכה! כּלוּם מה חָסר בּיוֹם גָשוּם כּזה אָדם שמלאכתּוֹ, נֹאמַר דרךְ משל, מלאכת חַייט? הגיעוּ בּעצמכם: יוֹשב לוֹ מין חַייט כּזה, בּלא עֵין־הרע, ספוּן בּביתוֹ, אוֹכל לחם לשׂוֹבע, וחַם לוֹ ויבש לוֹ, והמלָאכה מרוּבּה, והוּא חַי חַיֵי גראף!… כּסבוּרים אַתּם, שרק אני אוֹמרת כּךְ? הנה גם בּתוֹרה הקדוֹשה כּתוּב בּפירוּש… רב אֶלי הלא גבר הוּא, וּמסתּמא הוּא יוֹדע, כּיצד כּתבה תּוֹרה?

האָב נהנה מאוֹד משבח זה, שגבר הוּא, והרי הוּא לוֹקח שוּב את זקנוֹ בּידוֹ, מסַלסלוֹ וּמעיֵין בּוֹ בּרצוֹן, ועל פּניו הזוֹעפים מתגלית כּמין בּת־שׂחוֹק רכּה.

– אָמנם כּן, מצאנוּ מעֵין זה כּתוּב בּתּוֹרה.

– האמת דיבּרתי? בּוַדאי, כּל דברי אמת וצדק. שקר שׂנאתי. אָמנם לפנים היוּ בּעלי־המלָאכה נמוּכים מאוֹד בּעֵיני הבּריוֹת, שהכּל היוּ מזלזלים בּהם ודוֹרשים אוֹתם לגנַאי, זה בּכה וזה בּכה. וּבכן? כּסבוּרים אַתּם, שבּימים ההם כּוּלָם חכמים היוּ וידעוּ מַה טוב וּמה רע?… שמעוּ־נא לי ואסַפּר לכם. הנה בּן יֶש לי בּאמריקה, וּכדאי היה לָכם לראוֹת אֶת תּמוּנתוֹ, ששלח לי זה לא‏־כבר. מה אוֹמַר וּמה אדבּר – חַייב אָדם לברךְ עליה! קלסתּר־פּנים! מוֹנַארך לכל דבר! עם השעוֹן הטוֹב של זהב טהוֹר, עם הטבּעוֹת הגדוֹלוֹת, עם הקאפּיליוּש היקר… וּבכן? שאוֹמַר לָכם, כּי הוּא עצמוֹ נַעשׂה שם חָלילָה בּעל־מלָאכה – זאת לא אוֹמַר. מַה לי לשקר? כּלוּם חָסר הוּא אֶלָא להשחיר לי אֶת פּנַי ולהיוֹת בּעל־מלָאכה! וכי מעט כּסף בּיזבּזתּי עליו, כּשהיה יוֹשב אֶצלי עד שנַת העֶשׂרים ולוֹמד בּבית־המדרש?… אֶלָא מה? הפּרֶאזדין שלָהם, הוּא הקיסר, שם בּאמריקה, הממוּנה אֶצלָם על הצדקה, כּךְ הוּא כּוֹתב לי, היה לפנים, בּימי נעוּריו, בּעל־מָלאכה פּשוּט. המבינים אַתּם גוּפוֹ של עניין? הקיסר עצמוֹ! אִם סַנדלָר, או חַייט – זאת לא אוֹמַר לָכם בּדיוּק. דוֹמה, שהיה חַייט…

האָב כּבר גָלל סיגָריה שנייה, גיחךְ בּנעימוּת ואָמר:

– אָמנם כּן, גם שמוּעה זוֹ שמַענוּ.

– הרוֹאִים אַתּם איפוֹא, כּי אמת דיבּרתי?… ואם נעיֵין יפה בּדבר, הרי שוּב אוֹתוֹ המַעשׂה. לפני ימים מוּעטים. כּשהזכּירני רב אֶלי את העניין המדוּבּר, מיד אָמַרתּי אֶל עצמי: אָבינו שבּשמַיִים, הלא אוֹשר גָדוֹל נכוֹן בּשבילה!… שמעוּני, ידידי, ואסַפּר לָכם. אֵין להכּיר כּלָל בּאִיש הצעיר, שחַייט הוּא. אֵיזה חַייט? בּעל נפש עדינה, רךְ וָטוֹב, כּוּלוֹ משי… הנה בּתּכם הבּתוּלָה, אַף היא, כּמדוּמה לי חַייטת. הלא חַייטת אַתּ, בּתּי? אָכן ממַראֵה פּניה ניכּר, שחַייטת היא. צנוּמה כּגרוֹגרת… מַדוּע אֵין אַתּם מַשגיחים עליה, שתּשבּיחַ קצת בּגוּפה? הבּחוּרים בּימינוּ, עליכם לָדעת, אוֹהבים, שהכּלָה תּהיֶה בּתוּלָה כּהלָכה, עם זוּג לחָייִם, וכל כּיוֹצא בּזה שם…

שפרה קמה ממקוֹמה בּפנים חיורים כּסיד.

– מה? – פּנתה אל האִשה העבה ושאלָה בּקוֹל צרוּד.

– אוֹמרת אני, כּי החָתן שלָךְ, בּתי…

– אֵיזה חָתן?

– כּשיִכתּבוּ, אִם יִרצה השם, תּנאִים.

– למי?

– מַה פּירוּש למי? לָךְ, בּתּי.

– לי אֵין חָתן.

– מה פּירוּש אֵין לָךְ? הנה אֶתּן לָךְ, בּתּי, ויִהיֶה לָךְ.

פּניה החיורים של שפרה ניצתוּ כּאֵש.

– השוֹמַעת אַתּ? קחי אֶת הסַל ואת החַייט שלָךְ וּלכי לָךְ!

ושפרה בּרחה מן הבּיִת, סגרה אַחריה אֶת הדלת בּרעש, נסתּלקה לאחוֹרי הרפת ועמדה שם תּחת הגשם הקר. ורק בּעֶרב חָזרה ונכנסה בּחשאי לתוֹךְ הבּית, עלתה בּדומייה על משכּבה וכבשה ראשה מתּחת לשׂמיכה, כּדי שלא תּשמַע אֶת קוֹל אָביה הרם והרוֹגז.

חוּצפּה זוֹ של בּתוּלָה! – הרעים האָב בּקוֹלוֹ מתּוֹךְ המחיצה האפלה. – מַה פּירוּש “לכי לָךְ”? מבּיתוֹ של מי היא מגָרשת אנשים? מבּיתי שלי? הנה אַראֶה לָה, לבתוּלָה שכּמוֹתה כּיצד מגָרשים בּני־אָדם הגוּנים מתּוֹךְ בּיתי! חוּצפּה זוֹ של בּתוּלָה!…

– אַתּה, אַתּה… בּלוֹם פּיךָ! ניסתה האֵם לשכּךְ את כּעסוֹ. – ראוּ־נא אֶת הדרשן שלי, שנכמרוּ יצריו והריהוּ דוֹרש אֶצלי על המיטה!

– עד מתי תּשב בּתוּלָה זוֹ על ראשי? כּסבוּרה היא, כּיוָן שלָבשה שם מגבּעת עם כּפפוֹת לבנוֹת, מיד אמַהר ואַשׂיאֶנה לדוֹקטוֹר? אֵין לי דוֹקטוֹרים בּשבילָה, אֵין לי!… הנשמַע כּזאת? מתהלכת בּביתי בּתוּלָה מקוּשטת ומפוּרכּסת, זרה וּמוּזרה, אויֵב בּנפש… רוֹצה היא, שאֶשׂא אוֹתה על כּתפי עד שילבּין ראשה… לא אוּכל עוֹד! אֵין לי כּוֹחַ! חוֹלה אני ויוֹרק דם! חוֹלה מסוּכּן!

שפרה שכבה דוּמם תּחת השׂמיכה, לא נעה ולא זעה, כּאִילוּ ניטלה נשימתה ממנה. וּפתאוֹם קפצה בּאפילה מעל משכּבה, כּוּלָה רוֹעֶדת, אָזניה צוֹללוֹת ועֵיניה מַחשיכוֹת, חָטפה ולָבשה אֶת בּגָדיה ויצאָה בּמרוּצה מן הבּית.

האָב נשתּתּק, ודממת־פּחד קמה בּחשיכה.

– מה זאת? מי הוּא זה? שאלה האֵם הנבהלת ויצאָה בכוּתּנתּה מן המחיצה.

ליד החַלוֹן, לאוֹר הלילה הכּהה, ישבה פראדיל על משכּבה, נרעֶשת ומַרעידה, מתאַמצת לאמוֹר דבר וקוֹלָה נחנק בּגרוֹנה:

– הלא אַתּם… אַתּם… יוֹרדים לחַיֶיה… שוֹפכים דמה… הלא אַתּם… אנשים משוּנים… רוֹצחים!

והיא גָעתה בּבכי־תּמרוּרים.

ושפרה רצה בּלב מוּרתּח על־פּני הרחוֹב, פּסעה בּחשיכה בּתוֹךְ הבּיצה, קפצה על־פּני שלוּליוֹת המַיִם. הלילה היה שוֹקט וכהה, הלבנה בּאה בּעבים. מתּוֹךְ ריצתה הפכה את פּניה לעֵבר בּית אָביה, חָרקה שיניה והרימה אֶגרוֹף לעוּמתוֹ: “כּךְ איפוֹא? חַכּוּ, חַכּוּ, תּבוֹא מאֵרה בּכם!” רעיוֹן פּרוּע התרוֹצץ כּבּרק בּמוֹחָה, התלקח כּלהבה לפני רוּחַ, נשׂא אוֹתה בּסערה: עכשיו הכּל אָבוּד, חָפשית היא לנַפשה, אֵין מַעצוֹר לפניה. יכוֹלָה היא לעשׂוֹת בּעצמה כּכל העוֹלה על רוּחָה. מי יהין להתייצב בּפניה ולגדוֹר בּעדה? מי מן האנשים הבּוֹערים האֵלה, שהתאַכזרוּ כּל־כּךְ על חַיֶיה, התעללוּ בּהם ולא ידעוּ רחם?… והיא מתמַלאת תּקיפוּת נמרצת וּמשׂטמה עזה, עוֹמדת בּדרךְ ריצתה, הוֹפכת שוּב את ראשה לעבר בּית הוֹריה, שכּבר נתעלם מעֵיניה, וקוֹפצת את שני אֶגרוֹפיה:

– תּבוֹא מאֵרה בּכם!…

וּמוֹסיפה לָרוּץ. יוֹדעת היא, כּי עוֹד מעט ותמוּת, כּי רצה היא אֶל מחוּץ לעיר, אֶל הגשר, לטבּע עצמה בּנהר. ממרחַק הרחוֹב נשמע קוֹל משוּנה וּממוּשךְ, קוֹֹל בּוֹדד בּוֹכה בּדומיית הלילה: “ש ־ פ ־ ר ־ ה!”… אַךְ הקוֹל גוֹוע הרחק ממנה, אֵישם בּחשיכה, ואֵינוֹ מַגיע לאָזניה. אֵין שפרה שוֹמַעת עתּה אֶלָא אֶת קוֹל לבּה הסוֹעֵר, השוֹאֵף נקמה: אֶל הנהר! אֶל הגשר!

ואוּלָם כּשבּאה עד הגשר והגיעה שעתה לעשׂוֹת מַעשׂה שאֵין ממנוּ חזרה, נבהלה נַפשה מאוֹד ואֵימה חשיכה נפלה עליה. וַדאי לָה, כּי הנה בּא הרגע האַחרוֹן, קרב קצה ואֵין מנוֹס ממנוּ. בּעוֹד רגע תּקפּוֹץ אֶל התּהוֹם והכּל יִתעלם מעֵיניה לעוֹלָמים. וּמה יִהיֶה אַחַר־כּךְ, כּשהיא לא תּהיֶה עוֹד?… מבקשת היא לשהוֹת על הגשר עוֹד מעט, לוּא עוֹד שעה קלה, לחַשב אֶת קצה וּלהרהר את הירהוּריה האַחרוֹנים. רוֹצה היא לשווֹת לעצמה אֵת כּל אשר יִקרה אוֹתה אחרי מוֹתה, כּשהיא לא תּשתּתּף עוֹד בּכךְ. בּדמיוֹנה היא רוֹאָה בּוקר־סתיו בּהיר. המוֹני בּני־אָדם נוֹהרים אֶל הגשר, עוֹמדים צפוּפים, מחַכּים וּמצפּים לראוֹת בּמַחזה. והנה סירוֹת־דוּגָה חוֹתרוֹת בּנהר, מתקרבוֹת וּבאוֹת אֶל החוֹף. בּתוֹךְ הסירוֹת נראִים פּני אנשים, גוֹיִים ויהוּדים, שזוּפי־שמש ושרוּיֵי־זיעה, והם טוֹרחים והוֹמים וצוֹעקים אִיש לרעֵהוּ, מוֹשים אֶת גוּפה המת מתּוֹךְ אַחַת הסירוֹת וּמטילים אוֹתוֹ על שׂפת הנהר. והנה חָרדוּ המוֹני הניצבים ממקוֹמם והתחילוּ דוֹחקים את עצמם להסתּכּל בּה. מסתּכּלים בּמַערוּמי גוּפה, בּשׂערוֹתיה המדוּבלָלוֹת, המזוּהמוֹת, בּשדיה הצנוּמים, הגלוּיִים ללא בּוּשה. כּוּלָם מַבּיטים וּתמהים זה אֶל זה ומסַפּרים מַעשׂה שהיה. מַעשׂה בּאַחַד הדייגים שישב בּקיִץ על חַכּתוֹ לדוּג דגים וראָה אוֹתה עוֹמדת על שְׂפת הנהר וּמַבּיטה וּמַבּיטה אֶל המַיִם… הכּל מנַענעים ראשיהם ושוֹרקים בּשׂפתיהם: “אָכן גזירה נגזרה עליה מן השמַיִים, שיהא דינה בּמַיִם!” הלָלוּ שוֹאלים: “נַערה שכּמוֹתה, שפּיקחית היתה, מלוּמדת וקוֹראת בּספרים, מה ראתה לשטוּת זו?” והלָלוּ עוֹנים: “כּל האסוֹנוֹת בּאִים מן הקריאה בּספרים”…

והנה נראתה פראדיל מרחוֹק, רצה וּפוֹכרת ידיה. אַחריה רצה האֵם הקטנה, מחוּתּלת בּמטפּחת חַמה, נוֹשמת בּכבדוּת ועֵיניה מַבליטוֹת מפּחד. ואַחריהן רץ גם האָב, סוּדר כּרוּךְ לצוָארוֹ וּמַקלוֹ בּידוֹ. פראדיל מפַנה דרךְ לעצמה בּתוֹךְ ההמוֹן הצפוּף וּממררת בּבכי: “שפרהלי! שפרהלי אחוֹתי היקרה!”…

והוּא, האִיש הצעיר של חנוּת־הספרים, יעמוֹד בּאוֹתה שעה ליד שוּלחָנוּ ויסיח בּה וּבמוֹתה עם הקוֹראוֹת הצעירוֹת. הנערוֹת תּתמַהנה אִשה אֶל רעוּתה: " מי מילל לזוֹ שכּמוֹתה?" והוּא יענה לעוּמתן: “הוּא אשר אָמַרתּי תּמיד: לא כּכל הבּארישניוֹת בּארישניה זוֹ. עליכן לָדעת, כּי זוֹ היתה בּארישניה אמתּית, שעליה כּוֹתבים בּספרים, בּארישניה אוּמלָלָה”…

 

ה    🔗

למחר בּבּוֹקר יצאה חַמה גדוֹלָה וּמאִירה ושפכה אֶת חוּמה וזהרה על־פּני מרחַב השׂדוֹת הקצוּרים, הנוֹבלים. שפרה מצאה לָה מקום מאחורי הגָדר של אַחַד הגנים, ושם ישבה בּפנים דוֹממים, מאוּבּנים, והתחַממה כּנגד השמש. בּאוֹתה שעה יצאה האֵם ושׂקה בּידה וּביקשה אוֹתה בּשׂדה, עד שהגיעה למקוֹם ישיבתה. עמדה כּנגדה, הסתּכּלה בּה בּרחמים והנידה בּראשה:

– משוּגעת כּזוֹ! בּרחה מן הבּיִת ולָנה בּחוּץ… הלא אֶפשר להצטנן חָלילָה!… לא עצמנוּ עיִן כּל הלילה, בּיקשנוּ אוֹתךְ בּכל הפּינוֹת, וּכבר לא ידענוּ מַה לחשוֹב… נוּ, תּוֹדה לאֵל… חַייִךְ, בּתּי, מוּטב שתּלכי הבּיתה, ותכין לָךְ פראדיל חביתה של בּיצים, ותשתּי תּה ותתחַממי… אני צריכה לָרוּץ אל הגָן, להציל מַה שנשתּיֵיר בּערוּגוֹת מן הצנוֹן והכּרוּב… כּן, כּמעט שכחתּי. אֶפשר תּתאַוי להשיב אּת נַפשךְ בּמלָפפוֹן כּבוּש, וּפתחתּ אֶת החָבית הקטנה, העוֹמדת בּפרוזֹדוֹר. אֵין בּכךְ כּלוּם. המלָפפוֹנים הכּבוּשים יספּיקוּ לָנוּ בּרוּךְ השם, לכל ימי החוֹרף הבּאִים!