א    🔗

עכשיו שמוֹ: מוֹאִיסיי פיֶראפּוֹנטוֹב, על שם הכּוֹמר המטבּל, שאִימץ אוֹתוֹ לוֹ לבן. ואוּלָם כּשהכניסוּהוּ בּבריתוֹ של אַברהם אָבינוּ, קראוּ שמוֹ בּישֹראֵל: משה בּרב סנדר. בּני־עירוֹ היהוּדים קוֹראִים לוֹ שלא בּפניו “מוֹשקיֶלי־חזיר”, ותגרי השוּק, הקוֹנים ממנוּ זיפי חזירים, עוֹשֹים לוֹ חוֹנף, טוֹפחים על שכמוֹ בּיד מקרבת ודוֹחָה ואוֹמרים: "אִי לךָ, מוֹשקי, הלא ראש יהוּדי עליךָ, תּיפח רוחךָ! "

מוֹשקילי־חזיר הוא גבר אַמיץ כּבן שלוֹשים, גבה־קוֹמה וּרחַב־כּתפיִים, מבוּסס ומאוּשש. פּרצוּף־פּניו השזוּף והמוּצק, שֹער ראשוֹ הערמוֹני, הקצוּץ על ערפּוֹ בּקו ישר, זקנוֹ הגָזוּז כּעֵין מַטאטא, חוֹטמוֹ הקצר ומַבּט־עֵיניו השוֹקט והבּוֹטחַ – כּל אֵלה עשֹוּיִים להשכּיח בּוֹ את צוּרת היהוּדי. מוֹסיפה לכךְ גם תּלבּשתֹּו, המעידה על מלאכתּוֹ, מלאכת טבּח של חזירים: בּימי הקיִץ – קפטן־בּד כּחוֹל, מַבהיק משוּמן, עם קפלים מחציוֹ וּלמַטה, וּבימי החוֹרף – פּרוָה לבנה של כּבשֹים, ללא חיפּוּי, אַף זוֹ מַצהיבה מכּתמי־שוּמן. אִשתּוֹ אַבדוֹטיה, בּת־טבּחים עירוֹנית, בּשֹרנית ודדנית, דוֹמה לוֹ בּקוֹמתה הגבוֹהה וּבהליכתה המאוּששת. כּשהם מתגלים שניהם בּשוּק, בּדרכּם אֶל פּינַת האִיטליזים לבשֹר חזיר ונַקניקי־טריפה, יוֹרקוֹת החנוָניוֹת היהוּדיוֹת אִשה פּתח חנוּתה ואוֹמרוֹת זוֹ לזוֹ בּלחש סוֹלד: "ראוּ־נא גם ראוּ הילוּכם של זוּג החזירים – האדמה רוֹעֶדת תּחת רגליהם, כּל צרוֹתינוּ על ראשם! "

מוֹשקילי־חזיר הוּא בּעל־גוּף אָמיד. בּיתו החָדש, העוֹמד בּקצה “הסימטה הטריפה”, זוֹ סימטת הגוֹיִים, שרוֹב יוֹשביה טבּחי־חזירים, סַנדלָרים וחַבתנים, מוּקף גָדר גבוֹהה, עשֹוּיה כּלוֹנסוֹת מהוּקצעים ומחוּדדים, המשמשים תּריס בּפני הגנבים. חצרוֹ רחבת־המידוֹת, הנראֵית כּמין קרפּף, סדוּרה בּיד־חָרוּצים במַערכת כּלים ומיטלטלים שוֹנים, השייכים למשק־בּיתוֹ וּמלאכתּוֹ. כּאן גם דיר החזירים בּפינה אַחַת ולוּל העוֹפוֹת בּפינה שכּנגדה. ליד מבוֹא החָצר סוכּת־קרשים נמוּכה, וכלב עז־נפש, אָסוּר בשלשלת, רוֹבץ לפתחָה ואוֹרב לכל הנכנס מן החוּץ. מאחוֹרי החָצר משֹתּרע גן־ירקוֹת עם עצי־פרי מצילים על הערוּגוֹת. בּמפתּן הבּיִת קבוּעה פּרסַת־בּרזל שחוּקה של סוּס – סגוּלָה להצלָחָה. כּוֹתלי הבּיִת מבּפנים מכוּסים צלמים של קדוֹשים. ממַעל למַשקוֹף הדלת תּלוּיה אִיקוֹנה בּמסגרת מוּזהבה, עטוּרה בּמַגבת לבנה, הרקוּמה ציצים אדוּמים. מתּחתּיה דוֹלק למפּדוֹס אָדוֹם בּאֵש־תּמיד קטנה.

נוֹהג מוֹשקילי להשכּים עם שחר, שעה שקצה השמַיִים בּמזרח מתאַדם. יוֹצא הוּא מבּיתוֹ בּמכנסיו הרחָבים וּבכותּנתּוֹ הפּתוּחָה, חוֹשֹף חָזהוּ השֹעיר לצינַת הבּוֹקר. ניצב על המפתּן וּמַבִּיט אֶל העננים הקלים, הרוֹגעים וּמנַמנמים בּאוֹדם השחר, מנַחש וּמשתּאֶה לָדעת, אִם יֵרד גשם היֹום, אוֹ יִהיֶה יוֹם בּהיר בּשחָקים? יוֹרד לחָצר, מתהלךְ אַט, אָנה ואָנה, מתּוֹךְ הרגָשה נעימה של בּעל־הבּיִת, המסיֵיר נכסיו, עוֹמד וּבוֹדק בּאוֹפני העגָלָה, אִם מזוּפּתים הם כּל־צרכּם, ממַשמש בּמַצע־הקש שבּתוֹכה, הרטוֹב עדיִין וספוּג טל הלילה, מהפּכוֹ ומנַערוֹ יפה, שיִתייבּש ויִהיֶה נוֹחַ לישיבה. פּוֹנה וניגָש אל החזירים, הרוֹבצים בּתוֹךְ הדיר בּצפיפוּת חַמה, כּגוּש אָפוֹר אֶחָד, שמן ומַבהיק, מתרפּקים זה על זה מתּוֹךְ תּנוּמַת־שחרית מתוּקה, זעים וחוֹרקים להנאָתם בּקוֹל חריקה דקה. עוֹמֵד רגע וסוֹקר את גידוּלָיו אֵלה לשֹביעת רצוֹנוֹ, פּוֹתח את פּישפּש הדיר, שוֹרק לָהם מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת וּמַעמידם על רגליהם, מוֹנה אוֹתם אַחַד אֶחָד, מַשהה עֵינוֹ על הגדוֹלה והמשוּבּחת שבּהם, אֵם הגוּרים הקטנים, מַחליק לה על גבּה השמן וקוֹרא לה בּשם־החיבּה “אַחריוּשקה”. נפנה משם והוֹלךְ אֶל פּרוֹזדוֹר הבּיִת ומוֹציא לָהם אוֹכל – עריבה מלאָה קלחי תּירס, רקב מלָפפוֹנים וּפסוֹלת של שאָר ירקוֹת. משם הוּא פּוֹנה ונכנס לאוּרוָה הסמוּכה לבּיִת, פּותח את דלָתיה לִרוָחָה¹, ממַצמץ בּעֵיניו אל תּוֹךְ האוֹפל. ריחַ של שחת מעוֹרב בּהבל חַם של זבל הסוּס והפּרוֹת, הרוֹבצוֹת כּאן בּמחיצה המיוּחדת לָהן, אוֹפף את אַפּוֹ, והוּא שוֹאֵף אֶל קרבּוֹ את הריחַ החַם, הדחוּס, וּמתעטש להנאָתוֹ. ניגָש אֶל הסוּס, העוֹמד כּחוֹלם אֶל האֵבוּס הריק, מַניחַ את כּפּוֹ הכּבדה על גבּוֹ. הסוּס מזדעזע בּכל בּדי עוֹרוֹ החָלָק, מרים ראשוֹ אֶל בּעליו ונוֹחר אל פּניו בּנחיריו הרחָבים.

– רוֹצה לשתּוֹת, זוֹלל וסוֹבא שכּמוֹתךָ? – מדבּר הוּא אל סוּסוֹ בּנעימה אבהית ונוֹטלוֹ בּרעמתוֹ. – בּוֹא ונשתּה מַיִם, ואַחַר נאֹכל שיבּוֹלת־שוּעל לארוּחַת־הבּוֹקר.

בּחוּץ, כּשהוּא הוֹלךְ עם סוּסוֹ אֶל הבּאֵר, הוּא מַקדים שלוֹם לשכניו יוֹשבי הסימטה, בּיניהם וואסקה גיסוֹ ושוּתּפוֹ, מדבּר עמהם בּחיתּוּךְ וּבגסוּת הקוֹל כּאֶחָד מהם, כּאִילוּ הוֹרתוֹ ולידתוֹ היוּ בּתוֹכם. הסימטה נראֵית לאוֹרוֹ של בּוֹקר כּרחובו של כּפר. בּקעה של חוֹל אדמדם, וּבתּים קטנים דמוּמים, רוּבּם מכוּסים קש, עוֹמדים משני עבריה התּלוּלים בּצללי החצרוֹת. קוי השמש, המַפציעה ועוֹלָה מבּין העננים הקלים, מפיזים אֶת תּלוּלית הבּקעה מצד אֶחָד, מנַצנצים ונוֹגהים באַפלוּלית החַלוֹנוֹת הקטנים, מבשֹרים זוֹהר וחוֹם של יוֹם־קיִץ. מוֹשקילי דעתּוֹ מתרחבת עליו בּדרך הילוּכוֹ, והוּא מביא את הסוּס עד הבּאֵר המוֹריקה בּאֵזוֹב ועוֹמד להשקוֹתוֹ, מַחזיק אֶת הדלי מלמַעלָה וּמלמַטה בּשתּי ידיו, מַטהוּ אֵלָיו בּפנים וּברגש של אֵם, החוֹלצת שד לתינוֹקה. הסוּס שוֹתה אֶת המַיִם בּצמא, וּכשהוּא מתעיֵיף מרוֹב להיטוּת וּמוֹציא אֶת חַרטוּמוֹ מתּוֹךְ הדלי, חוֹטם בּחוֹטמוֹ וּמַפטיר בּשֹפתיו המטפטפוֹת, עדיִין מוֹשקילי אוֹחז כּנגדוֹ בּדלי ותוֹמכוֹ בּברכּוֹ, מַמתּין לוֹ בּסַבלנוּת אִמהית, שוֹרק לוֹ שריקה דקה וּמשדלוֹ בּרמז, כִּי ינוּחַ קצת ויִשתּה עוֹד.

בּבּית הוּא מוֹצא אֶת אַבדוֹטיה אִשתּוֹ שוֹכבת עֵרה בּמיטתה, מתמַתּחת וּמפהקת להנאָתה, והוּא נוֹתן עליה בּקוֹלוֹ, קוֹל השֹוֹרר בּביתוֹ:

– הוֹי, אִשה, עדיִין אַתּ סרוּחָה על משכּבךְ? עֵת לחלוֹב את הפּרוֹת. עוֹד מעט ויבוֹא הרוֹעֶה עם העֵדר!

אַבדוֹטיה מחַיֶיכת אֵלָיו בּפניה הַבּריאּים והצחים, מוֹציאָה מתּחת לשֹמיכה אֶת זרוֹעוֹתיה הערוּמוֹת, שתּי חתיכוֹת נאוֹת וּשמנוֹת הראוּיוֹת להתכּבּד, מרימה אוֹתן ממַעל לראשה וּמוֹסיפה להתמַתּח בּכל גוּפה המסוּרבּל, השוֹפע בּשֹר וחָלָב. מוֹשקילי אֵינוֹ עוֹמד בּנסיוֹן, ניגָש אל זוּגָתוֹ המתפּנקת, אוֹחֵז בּסַנטרה, מַחליק לה על כּתפה השמנה מתּוֹךְ אוֹתוֹ רגש של הנאה, שבּוֹ החליק לאֵם חזיריו, ואוֹמר לה בּאותה לָשוֹן של חיבּה:

– אִי, אַחריוּשקה! לָקוּם! לָקוּם!

בּנים עדיִין אֵין לָהם. אַחרי ארוּחת־בּוֹקר שמנה, שיֵש בּה כּדי שֹביעה יתירה, אוֹסר מוֹשקילי את סוּסוֹ בּעגָלָה הבּדוּקה והמזוּפּתת יפה ויוֹצא עם אִשתּוֹ אל הכּפרים אשר בּסביבה לקנוֹת חזירים לצרכי האִיטליז, שגיסוֹ וואסקה מפקח עליו. הסוּס השֹבע שֹשֹ לָרוּץ דרכּוֹ, העגָלָה קלת־האוֹפנים משתּקשקת וּמתגלגלת בּמהירוּת בּין שֹדוֹת־קמה, השמש שוֹפכת אוֹר וחוֹם על ימין וּשֹמאל, וּמוֹשקילי מתרוֹנֵן כּטוֹב לבּוֹ. מוֹשקילי יוֹדע נַגן. בּהשפּעת הכּוֹמר, אָביו־מטבּלוֹ, נצטרף לקלירוֹס, זוֹ מַקהלת המשוֹררים בּבית־היִראָה, ונתמחָה כּטינוֹר מַנעים־זמירוֹת בּיוֹם הראשוֹן וּבחגָאוֹת. והריהוּ מרים את קוֹלוֹ בּדרךְ נסיעתוֹ ושר, בּהשתּפֵּךְ עליו נַפשוֹ:

Коль славенъ нашъ Господь въ Ciонѣ!…

 

ב    🔗

אָביו של מוֹשקילי, סנדר עוֹשֹה־התּנוּרים, היה יהוּדי גָבוֹה וצנוּם, בּעל עֵינַיִים אדוּמוֹת וזוֹעמוֹת, שהבּיטוּ על כּל העוֹלָם בּמַשֹטמה ניצחת. כּל ימיו היה חַי בּעוֹני וּבדחקוּת. מלאכתּוֹ, שפּירנסה אוֹתוֹ רק בּימי הקיִץ, הספּיקה לביתוֹ ללחם צר וּנזיד־גריסים דל, ולוּלא חַיה־שֹרה אִשתּוֹ, שהחזיקה בּקרן־זוית של הבּיִת, מאחוֹרי חַיִץ של קרשים, חנוּת־מַכּוֹלת קטנה, היוּ הילָדים צפוּיִים לרעב בּימי החוֹרף. זו היתה אִשה קטנה ורזה, בּעלת פּנים צהוּבּים וצוֹמקים, עצוּבת־רוּחַ וּמַצניעה לכת ועוֹבדת את עבוֹדתה הקשה בּבּית וּבחָנוּת מתּוֹךְ שתיקה והירהוּרים, כּולָה כּפוּפה למרוּתוֹ של בּעלָה ולשרירוּת לבּוֹ הרע. וזה היה מַכבּיד ידוֹ עליה ומתעמר בּה בּתקיפוּת של אַכזר, השֹורר בּביתו. עוֹד היוֹם, כּשמַעלה מוֹשקילי על לבּוֹ את זכר אָביו והליכוֹתיו עם אִמוֹ, הוּא מקמץ את אֶגרוֹפוֹ וּמוֹציא קלָלָה נמרצה מפּיו.

בּיִיחוד גָדלָה אַכזריוּתוֹ של האָב בְּחָדשי החוֹרף. עבוֹדה לא היתה לוֹ, והיה יוֹשב בּטל בּבּיִת, מעשן סיגָריוֹת מן הטאבּאק, שאִשתּוֹ היתה מוֹכרת בּחנוּתה, וכוּלוֹ כּחמת מלא רעל. מדי פּעם בּפעם היה מבקש לוֹ תּוֹאנה לשפּוֹךְ את חמתוֹ על בּני בּיתוֹ, לחָרפם, לקללָם וגם להרים יד עליהם. קשה בּיוֹתר היתה מנת־חלקם של הנערוֹת ושל בּן־הזקוּנים מוֹשקילי. הבּן הבּכוֹר יוֹסיל, זה שהיה לוֹמד יוֹמם ולילה בּבית־המדרש הגָדוֹל, בּין שאָר הבּחוּרים לוֹמדי־התּורה, וקנה לוֹ שם בּעיר שם של מַתמיד, נִפלָה לטוֹבה גם בּעֵיני האָב הרגזן. כּשהיה בּא מבּית־המדרש לאכוֹל את ארוּחָתוֹ והיה יוֹשב בּשתיקה אֶל השוּלחָן, פּרוּש וּמוּבדל משאָר בּני הבּיִת, כּיצוּר מיוּחָד בּפני עצמוֹ, וּמעיֵין בּספר בּשעת אכילָתוֹ, היה האָב מתבּטל מפּניו, כּוֹבש זעפּוֹ וּפניו הקוֹדרים מַחרישים מתּוֹךְ כּניעה ויִראַת־הכּבוֹד. זה היה המאוּשר האֶחָד בּבּיִת!

האֵם – זוֹכר מוֹשקילי – היתה בּוֹכה בּמסתּרים. בּין השמשוֹת, בּשעה שהאָב היה הוֹלֵךְ לבית־הכּנסת לתפילת מנחָה וּמַעריב, היה מוֹצא לפעמים את האֵם הקטנה יוֹשבת כּפוּפה בּפינַת החָנוּת ודמעוֹת־אֵלם ניגָרוֹת בּלחָיֶיה הצוֹמקוֹת. אָכן בּרייה ענייה, לא־רוּחָמה היתה הָאֵם! גם עתּה יש אשר יִתלקח בּלבּוֹ של מוֹשקילי ניצוֹץ של חנינה ורחמים לזכרה. בּנפוֹל קטטה בּין האָב ובין הילָדים, היתה האֵם ניצבת בּיניהם בּפנים אוּמלָלים, כּוּלָה חרדה וּנבוּכה. והאָב היה שוֹפֵךְ עליה את כּל זעמוֹ וּמחָרפה בּמלים גסוֹת.

פּעם אַחַת – זוֹכר הוּא – נוֹדע לאָביו, כִּי הוּא גָנַב מקוּפסתוֹ טאבּאק. האָב הפשיטוֹ ערוֹם, קשר אוֹתוֹ אֶל כּרע השוּלחָן, הסיר את רצוּעת־העוֹר מעל מתניו ועמד להלקוֹתוֹ. הרצוּעה חָתכה את בּשֹרוֹ, והאָב עוֹמֵד וּמַלקה בּאַכזריוּת מוֹסיפה והוֹלכת. מוֹשקילי קיבּל את המַכּוֹת בּשתיקה עקשנית, ורק התפּתּל לרגלי אָביו מעצמת הכּאֵב ונשךְ את שֹפתיו. וזה הגדיל אֶת חמתוֹ של האָב, שהוֹסיף והצליף על בּשֹר בּנוֹ בּכל כּוֹחַ, מתּוֹךְ הנאה מיוּחדת, ועל כּל הצלָפה והצלָפה היה מַכריז ואוֹמר בּקוֹל צרוּד: “הא לךָ בּעד הטאבּאק! הא לךָ בּעד הטאבּאק!”… וּפתאוֹם זינק מוֹשקילי מתּוֹךְ אסוּריו, קפץ אֶל פּני אָביו ואָמַר בחירוּק שינַיִים וּשֹפתַיִים רוֹעדוֹת:

– הלוַאי שתּמוּת!

האָב הפסיק את מלאכתּוֹ ועמד לנגד בּנוֹ הקטן בּפנים קוֹדרים, כּמשתָּאֶה. אַךְ מיד התאוֹשש, נטל אוֹתוֹ בּידיו וּברגלָיו, הוֹציאוֹ אל פּרוֹזדוֹר הבּיִת, השליכוֹ שם אל תּוֹךְ המַרתּף וסגר עליו את הדלת. שעה ארוּכּה היה מוֹשקילי מוּטל בּמַרתּף האָפל והלח ערֹום ורוֹעֵד ונאנק מתּוֹךְ מַכאוֹביו, וחוֹם וקוֹר משמשים בּגוּפוֹ בּעירבּוביה. כּשנרדם, הרגיש תּנוּעה מסביבוֹ. זוֹ היתה האֵם, שירדה אֵלָיו בּחשאי למַרתּף ועמדה לכסוֹתוֹ בּבלואֵי סחָבוֹת וּמיששה את מצחוֹ הלוֹהט בּידיה הקרוֹת. אַחַר־כָּךְ ישבה על־ידוֹ בּאפילה וּבכתה חרש. והוּא אָז יֶלד בן שש שנים. למן היוֹם ההוּא החל לשֹנוא את אָביו שֹנאַת־מות.

 

ג    🔗

בּחדר היה מוֹשקילי בּוֹדֵד בּין חביריו, זר וּמוזר לָהם. לבוּשוֹ הדל, העשֹוּי טלאי על־גבּי טלאי, כּשרוֹנוֹתיו הכּהים ללימוּד התּוֹרה וכל הילוּכוֹ העלוּב, הילוּךְ של בּן־עוֹני היוֹדע רק לחץ וּמַחסוֹר, הרחיקוּהוּ משאָר התּלמידים, שרוּבּם היוּ מפוּנקים בּבית הוֹריהם, שֹבעים ועליזים. הוּא היה תּמיד הראשוֹן, המוּכּה בידי המלמד, – על כּשלוֹנוֹ בּלימוּדים, על טבעוֹ הקָשה, העקשני, וגם על שלא הספּיק אָביו לשלם שֹכר־לימוּד בּעתּוֹ. אַחַר־כּךְ הוֹציאוּהוּ מן החדר וּמסרוּהוּ לתלמוּד־התּוֹרה של הקהל, בּית ישן וּפרוּץ, מלא זוּהמה וצחנה, מלא וגָדוּש ילדי־עניִים פּרוּעים, הוֹמים ורוֹעשים, שהמלמדים היוּ מנַצחים עליהם בּמַקל וּברצוּעה, בּצעקוֹת וּקלָלוֹת. בּתוֹךְ הרעש והמהוּמה האֵלה ראה מוֹשקילי את עצמוֹ עזוּב לנַפשוֹ וחָפשי מכּל עוֹל. בּימים ההם התחַבּר אל נערים עזוּבים כּמוֹהוּ, חבר יתוֹמים מוּפקרים, שוֹטט עמהם בּרחוֹבוֹת העיר, לָמַד אל דרכיהם וּמעַשֹי תּעתּועֵיהם, עד אשר הוֹבילוּהוּ רגלָיו אל רחוֹב־הגוֹיִים.

אֵיזה קסם מיוּחָד היה צפוּן בּרחוֹב ההוּא, שמשךְ אֵלָיו את מוֹשקילי למן ימי ילדוּתוֹ! פּה, בּרחוֹבם, בּמשכּנוֹת היהוּדים, היה הכֹּל גָלוּי וידוּע לפניו, הכּל ישן־נוֹשן. האָב, האֵם, החדר עם המלמד והתּלמידים – כּל אֵלה קבוּעים ועוֹמדים ללא שינוּי וחידוּש. מוֹשקילי קם בּבּוֹקר ויוֹדע, כּי כּל מַה שהיה אֶתמוֹל יחזוֹר ויִישנה גם היוֹם וגם מחר וגם מחרתיִים. ואִילוּ שם, בּרחוֹב־הגוֹיִים, הכּל חָדש וּמוּפלָא ממנוּ. כּשהיה עוֹבר לפני הסימטה הצרה והארוּכּה, המתפּתּלת ויוֹרדת בּמדרון אל עוֹלָם טמיר ונעלָם, היה רוֹאֶה לנגדוֹ בּתּי־קוֹרוֹת נמוּכים עם חַלוֹנוֹת קטנים, מַרבּיתם מסוּרבּלים בּגגות־קש מַצהיבים, עוֹמדים בּתוֹךְ חצרוֹת רחָבוֹת עם גני־ירקוֹת ועצי־פרי מצילים. כּל בּיִת סוֹד נעלָם בּוֹ. שם – יוֹדע מוֹשקילי – מגדלים חזירים ואוֹכלים אוֹתם, דבר האָסוּר ליהוּדים. וגם אכילת החזיר נדמתה לוֹ כּפליאה גדוֹלָה, שסוֹד מגָרה את הלב כּמוּס עמה. פּעם אַחַת, בּעוֹדנוּ יֶלד, נזדמן לאַחַד הבּתּים האֵלה. אִמוֹ לָקחה אוֹתוֹ בּעֶרב, שלא בּידיעת האָב, אֶל אַחַד הגוֹיִים, ידעוֹני מפוּרסם בּעיר, שיִלחַש לוֹ על מַכּה שפּשֹתה בּלחיוֹ. היִדעוֹני, גוֹי גָבוֹה, בּעל זקן אָרוֹךְ וּמחוּדד בּקצהוּ, ישב בּחשיבוּת רבּה עם כּל בּני בּיתוֹ אֶל סעוּדת־העֶרב, הצטלב עם כּוּלָם בּציבּוּר, חָתך מכּיכּר הלחם השחוֹר חתיכוֹת גסוֹת, חָזר וחָתךְ מכּיכּר שוּמן לָבן חתיכוֹת דקוֹת, וחילק אוֹתן בּין המסוּבּים. מוֹשקילי עמד בּפּינה ולָטש עֵיניו על התּכוּנה הנפלָאָה הזאת, שהיה בּה מַשהוּ מסעוּדת ליל שבּת, כּשהאָב מחַלק לאַחַר הקידוּש פּרוּסוֹת החַלָה בּין הילָדים. אִמוֹ לָחשה לוֹ בּנזיפה, לבל יבּיט לשם – אָסוּר להסתּכּל בּפני גוֹי, כּשהוּא אוֹכל חזיר. פּנה אל קירוֹת החדר המרוּוָח, המכוּסים תּמוּנוֹת יפוֹת של כּל מיני פּרצוּפים משוּנים, צבוּעים שחוֹר ואָדוֹם, עם עיגוּלים מַזהירים מסביב לראשיהם, ועמד להבּיט גם כּאן בּכוֹסף רב. ואַף הפּעם גָערה בּוֹ אִמוֹ בּלחש, כִּי אָסוּר ליֶלד יהוּדי להסתּכּל בּצלמי אלוֹהיהם של הגוֹיִים.

ושוּב היה מַעשֹה בּאֶחָד מימי הקיִץ, כּשגָדל וּכבר היה נַער. מוֹשקילי נשֹא אוֹכל לאָביו, שעבד אָז בּרחוֹב־הגוֹיִים. הנַער עבר לאִִטוֹ בּרחוֹב ועמד בּדרךְ הילוּכוֹ פּעם בּפעם להסתּכּל בּחצרוֹת. השמש הגיעה לאֶמצע השמַיִים והפזה את החוֹל האדמדם בּשפלת הרחוֹב. משקרב אֶל אַחַת החצרוֹת, הסמוּכה למקוֹם עבוֹדתוֹ של אָביו, ראה והנה עשן עוֹלה מתּוכה. מוֹשקילי ניגש אל החָצר ונכנַס בּחשאי לתוֹכה. חבוּרה של גוֹיִים עמדה מסביב למדוּרת־אֵש, שבּתּוֹכה היה מוּטל גוּר גָדוֹל ושחוֹר. הנַעַר התקרב מתּוֹךְ חשש אֶל החבוּרה. זה היה חזיר טבוּחַ, שנתחָרֵךְ בּאֵש המדוּרה. בּרגע הראשוֹן השתּאָה למַראֶה, אַךְ מיד נתחַוור לוֹ הדבר כהוויתוֹ: הרי זה קרבּן שהגוֹיִים מַקריבים לכבוֹד אֵיזה חַג שלָהם, כּשם שבּני יִשֹראֵל היוּ מַקריבִים קרבּן־פּסח בּזמַן שבּית־המקדש היה קיים. הלא הם יוֹשבים על אַדמתם!… אַךְ אַיה אֵיפוֹא המזבּחַ?…

וּמוֹשקילי עוֹמד וּמסתּכּל בּכל הנַעשֹה כּאן: בּחזיר המתחָרךְ “ראשוֹ על כּרעיו ועל קרבּוֹ”, בּגוֹיִים ההוֹמים וטוֹרחים סביבוֹ בּמַגריפוֹת וּבמוֹטוֹת־עֵץ, בּשקצים הקטנים, המַקריבים זרדים וקוֹצים יבשים אֶל האֵש, ולבּוֹ מלא תּמהוֹן על החידוּשים הנפלָאִים, המתרחשים בּעוֹלָם זר וּמוּזר זה. וּפתאוֹם בּא אָביו.

אָביו לָקח מידיו את הלחם ואֶת כּד התּבשיל ורמז לוֹ בּפנים מַחרישים, כִּי יֵלךְ אַחריו, אֶל מקוֹם עבוֹדתוֹ. שם הסיר בּמתינוּת מעל מתניו את הרצוּעה העבה ועמד להלקוֹתוֹ, כּשהוּא מַכריז ואוֹמר על כּל הלקאָה בּקוֹל צרוּד: “הא לךָ בּעד החזיר! הא לךָ בּעד החזיר!”…

 

ד    🔗

לאַחַר שמצא מוֹשקילי את הדרךּ אֶל רחוֹב־הגוֹיִים, החל להיוֹת שם אוֹרחַ רגיל והתוַדע אֶל השקצים. מתּחילה היו אֵלה מתקלסים בּיהוּדוֹן הקטן, שנתעה לרחוֹבם, מציקים לוֹ בּתעלוּליהם וּמשסים בּוֹ את כּלביהם. ואוּלָם מוֹשקילי היה נַעַר עז־נפש וידע להשיב חוֹרפיו דבר וּלהראוֹתם גם את תּנוּפת ידוֹ. למרוֹת חַיֵי העוֹני והלחץ בּבית אָביו, גָדַל מוֹשקילי והיה נַער גבה־קוֹמה, חָזק וּמהיר בּתנוּעוֹתיו. לאַט לאַט נתחַבּב על השקצים ונתקבּל בחברתם. אַף הוּא דבק בּהם, לָמַד שֹפתם ואת אוֹרח חַיֵיהם, וּברבוֹת הימים היה כּאֶחָד מהם. בּיִיחוּד התמַכּר אֶל עֵסק היוֹנים, שהשקצים היוּ מַפריחים אוֹתן משוֹבךְ לשוֹבךְ וּמרחוֹב לרחוֹב וּמוֹשכים אַחריהן בּהעלָמה יוֹנים זרוֹת. זה היה עֵסק מסוּבּךְ, שיֶש בּוֹ משֹחָק לוֹקֵח־לב, והיה גוֹרם לקטטוֹת ותגרת־ידיִים בּין השקצים עצמם וּביניהם לבין מַפריחי־היוֹנים היהוּדים שבּעיר. מוֹשקילי נתמחָה בּין חביריו השקצים כּמַפריחַ־יוֹנים חָרוּץ, וּבעלי־היוֹנים היהוּדים, שהיטב חָרה להם על חַברוּתוֹ עם הגוֹיִים, קראוּ לוֹ אָז “מוֹשקילי־חזיר” – שם שדבק בּוֹ והלךְ לפניו עד רחוֹב בּית־אָביו.

כּשהגיע הדבר לאָביו, החל להתנַהג אִתּוֹ בּאַכזריוּת כּפוּלה וּמכוּפּלת. היה מַכּהוּ מַכּוֹת־רצח ומוֹנע אוֹכל מפּיו. אַךְ כּכל אשר גָדלָה אַכזריוּתוֹ של אָביו, כּן התעקש וכן התמַכּר אל השקצים ואֶל הפרחת יוֹניהם. מוֹשקילי נשבּע בּאַפּוֹ לנקוֹם מאָביו וּלהכעיסוֹ כּכל אשר יוּכל.

שתּי נפשוֹת שֹנוּאוֹת היוּ לוֹ בּבּית: האָב והאָח הבּכוֹר יוֹסיל. את אָחיו שֹנא תּכלית שֹנאָה על גבּוֹ הכּפוּף, על פּסיעוֹתיו החסוּדוֹת, הרכּוֹת והמתוּנוֹת, וּבעיקר – על ישיבתוֹ אֶל השוּלחָן כּזר, בּפנים של חירש ואִילם, כּמי שכּל המצוּקה בּבּית אֵינה נוֹגעת אֵלָיו. כּשהאָב היה מרים את קוֹלוֹ הזוֹעֵם על האֵם העלוּבה ומחָרף אוֹתה בּשעת הסעוּדה, היה זה מַעמיק עֵיניו בּספר ואֵינוֹ מניד עפעף. מציאוּתן של אַחיוֹתיו לא היתה ניכּרת בּבּיִת כּלָל. אַף אֵלה היוּ נפשוֹת נַענוֹת, כּמוֹהוּ וּכאִמוֹ, אבל משגָדלוּ קצת, עזבוּ את בּית אביהן והלכוּ לשרת בּבתּי זרים.

לבסוֹף הוֹציאוֹ אָביו מתּלמוּד־התּוֹרה והתחיל להרגילוֹ בּמלאכתּוֹ. אָז גָדלוּ יִיסוּריו של הנַער עד בּלתּי נשֹוֹא. על כּל משגה קל בּמלָאכה היה זה סוֹטר על פּניו בּכף־הסַיידים הלחה. פּעם אַחַת, בּעֶרב שבּת בּין השמשוֹת, אַחרי התנַגשוּת קשה עם אָביו, בּרח מוֹשקילי מן הבּיִת וּביקש לוֹ מיפלָט בּרחוֹב־הגוֹיִים. אֶחָד מן השקצים הקרוֹבים לוֹ בּיוֹתר, וואסקה בּן מַאכּסים הטבּח, הכניסוֹ אל בּיתם והציע לוֹ משכּב־לילה על הקרקע, ליד משכּבוֹ. בּביתוֹ של מַאכּסים ראה בּפּעם הראשוֹנה את אַבדוֹטיה בּתּוֹ, נַערה בּוֹגרת בּריאַת־בּשֹר, שנעצה בּוֹ אֶת עֵיניה הירוּקוֹת, וחָמַד את בּשֹרה בּלבּוֹ. והוּא אָז בּן שש עֶשֹרה שנה.

זוֹכֵר הוּא, כּי כּבר בּלילה ההוּא עלתה בּלבּוֹ מַחשבה לירוֹק בּפני אָביו וּבפני כּל היהוּדים ולעשֹוֹת מַעשֹה להכעיסם. מתּחילה נבהל מפּני מַשבה זרה זוֹ, ואַף־על־פִּי־כן הוֹסיף להגוֹת בּה בּעקשנוּת וּבתאוַת־נקם.

וואסקה כּבר ישן והשמיע קוֹל נַחרתוֹ. ורק מוֹשקילי עדיִין שכב עֵר על הקרקע, בּעֵינַיִים פּקוּחוֹת וּבלב תּוֹעֶה. קוי אוֹר אדמדם נמשכוּ מן החדר הסמוּךְ, מקוֹם שהיה דוֹלק שם הלמפּדוֹס בּפּינה, וריחפוּ על תּמוּנוֹת הקדוֹשים, המכסוֹת את הקיר. מוֹשקילי קם וישב על משכּבוֹ, יוֹשב ותוֹהה על העוֹלָם הזר הזה, הרחוֹק כּל־כּךְ מבּית־מוֹלדתּוֹ וּמקוֹם גידוּלוֹ, שימים רבּים ערג אֵלָיו בּסתר ועתּה נפל לתוֹכוֹ ונסתּבּךְ בּוֹ לאֵין מוֹצא. לבסוֹף עייף ודעתּוֹ חָלשה מרוֹב מַחשבה, שלא היה רגיל בּה. הטיח ראשוֹ בּמַצע־התּבן הקשה וּבכה לנַפשוֹ בּכי כּבוּש וּממוּשךְ, מתּוֹךְ כּעס וּבדידוּת ואֶפס־אוֹנים.

 

ה    🔗

למחר בּבּוֹקר בּא הבּיתה בּפנים מַחרישים, כּמי שהחליט בּלבּוֹ דבר. אָביו ואָחיו עדיִין היוּ בּבית־הכּנסת. האֵם הגישה לוֹ אל השוּלחָן את שיירי ארוּחַת־העֶרב, ששמרה בּשבילוֹ, ישבה ממוּלוֹ והבּיטה בּפניו בּעֵיניה העגוּמוֹת. אַף הוּא הוֹסיף לשתּוֹק, אָכל מן הקערה בּחטיפה, כּרוֹגז, ולא הרים את פּניו אֵליה.

– אֵיפה לנתּ הלָילָה? – שאלה האֵם לאַחַר דוּמייה אָרוּכּה.

– בּסימטה הטריפה! – ענה בּזעף, בּלי הבּיט בּפניה. תּשוּבה גלוּיה זוֹ כּאִילוּ הניחָה את דעתּוֹ וחיזקה את לבּוֹ לקראת הבּאוֹת. יבוֹא־נא הוּא, וגם אוֹתוֹ יענה כּדברים האֵלה. מכּאן ולהבּא יהיוּ בּיניהם דיבּוּרים אחרים, גלוּיִים ונמרצים!

אָביו בּא מבּית־הכּנסת קוֹדר וּמַחריש כּדרכּוֹ, בּלא בּרכּת השבּת. אַחריו נגרר יוֹסיל בּקפּוֹטת־השבּת השחוֹרה וּבפאוֹתיו המגוּדלוֹת ונשק את המזוּזה בּכניסתוֹ.

– אֵיפה היִית כּל הלָילָה? – שאל האָב אֶת מוֹשקילי בּקוֹל צרוּד, שכּבר נשמעה בּוֹ החַיה המתפּרצת.

– היִיתי בּמקוֹם שהיִיתי… – נהם מוֹשקילי אל תּוֹךְ הקערה.

– ענה, כּשאני שוֹאֵל אוֹתךָ! – הרים האָב את קוֹלוֹ. – אֵיפה לנתּ?

מוֹשקילי קם מעם השוּלחָן והרים אַף הוּא את קוֹלוֹ:

– לנתּי בּביתוֹ של גוֹי!… השוֹמע אַתָּה, רב יוֹסיל? – פּנה אֶל אָחיו בּלעג, ליֶתר קינתּוּר. – לָמַדתִּי כּל הלילה תּוֹרה בּבית־מדרשוֹ של מַאכּסים טבּח־החזירים!

– צא מבּיתי! – קרא אָביו בּחימה שפוּכה. – דריסת רגל לא תּהיה לךָ עוֹד אֶצלי!

מוֹשקילי לא זז ממקוֹמוֹ, ורק הבּיט אֶל אָביו בּשֹנאָה יוֹקדת. אַחַר־כּךְ פּסע כּנגדוֹ פּסיעה אַחַת, קימץ אֶגרוֹפוֹ והגישוֹ אֶל פּניו.

– הרוֹאֶה אַתָּה אֶת זה?…

– צא, משוּמד! – צעק האָב מתּוֹךְ טירוּף הדעת, התנַפּל עליו ודחף אוֹתוֹ מן הבּיִת וסגר את הדלת בּרעש.

מוֹשקילי עמד רגָעים מספּר לפני בּית אָביו, וּפתאוֹם ניגש אל החַלוֹן וקרע אוֹתוֹ אֶל הַחוּץ.

– הישמר לךָ, נבל, מפּנַי! עוֹד תּקבּל אֶת גמוּלךָ מידי!

מן הבּתים הסמוּכים יצאוּ השכנים והקיפוּהוּ בּשאֵלוֹתיהם.

– אני לועֵג לכוּלכם! – קרא וּפנה והלךְ מאִתּם.

– מוֹשקילי־חזיר! מוֹשקילי־חזיר! – שמע מאַחריו את קוֹל נַערי הרחוֹב.

 

ו    🔗

מאוֹתוֹ יוֹם השבּת נעלם מוֹשקילי ולא נראָה עוֹד בּבית אָביו. היהוּדים הרוֹכלים בּכּפרים סיפּרוּ, כּי פּגָשוּהוּ פּעמים אחָדוֹת בּין האִיכּרים, והוּא לָבוּש כּאֶחָד מהם, וכל הליכוֹתיו כּגוֹי גָמוּר.

מוֹשקילי התיישב בּביתוֹ של מַאכּסים הטבּח ועזר על־ידוֹ, יחד עם וואסקה בּנוֹ, בּקניית החזירים בּסביבה וּבהכנתם לטביחה בּשביל האִיטליז. מַאכּסים עצמוֹ, עירוֹני גָבוֹה ועבדקן, חָרוּץ בּעסקיו ואִיש־מזימוֹת, ראה את הנַער היהוּדי הנידח, כּי נבוֹן הוּא ועוֹשֹה מלאכתּוֹ בּאמוּנה וקיבּל אוֹתוֹ בּביתוֹ בּנפש חפצה, פיתּה אוֹתוֹ מדי פּעם בּפעם להמיר את דתוֹ, אַף רמז לוֹ בקריצת עיִן על אַבדוֹטיה בּתּוֹ. ואוּלָם מוֹשקילי השתּמט מפּניו בּזעף ודחה את הדבר לימים הבּאִים. מתּחילה היה זהיר גם מאכילת חזיר, שעוֹרר בּוֹ רגש־פּיגוּלים בּריחוֹ החַם, המַחניק. אַךְ לאַט לאַט התרגל אֶל החַיִים החדשים, וטעמם הזר פּג מאֵלָיו. פּריקת עוֹל אָביו הקשה מעל צוָאריו והחוֹפש הגָמוּר שניתּן לוֹ כּאן, כּשהם לעצמם, נסכוּ עליו בּזמַן הראשוֹן שיכּרוֹן. אַחַר־כךְ התחילוּ נסיעוֹתיו עם וואסקה אל הכּפרים הקרוֹבים והרחוֹקים, לִינוֹת־לילה בּגרנוֹת, התעלסוּת מוּפקרת עם בּנוֹת האִיכּרים. וּבשוּבוֹ לבית מַאכּסים, התרפּקה עליו אַבדוֹטיה בּסתר והבטיחה לוֹ עוֹלָם מלא בּחמדת בּשֹרה. בּית אָביו נעקר מלבּוֹ, כּחלוֹם רע.

פּעם אַחַת בּאה אמוֹ אֶל חצרוֹ של מַאכּסים וּמצאַתּוּ כּשהוּא עוֹמד כּפוף על חזיר נוֹאֵק ומעַקיד אוֹתוֹ. בּרגע הראשוֹן נבעת מפּניה וכל דמוֹ פּרץ אֶל ראשוֹ. ואוּלָם מיד התגבּר על מבוּכתוֹ והעמיד פּנים כּאִילוּ אֵינוֹ חוֹשש ואֵינוֹ מַרגיש בּה. האֵם הסתּכּלָה בּוֹ שעה ארוּכּה בּאֵין אוֹמר וּדברים, רק שֹפתיה נעוֹת. אַף הוּא לא התאַפּק ושלח אֵליה מַבּטים מתגנבים מלמַטה למַעלָה. כּמה נשתּנתה האֵם הקטנה! אֵין זוֹ אִשה, אֶלָא גל של עצמוֹת כּרוּךְ בּמטפּחת קרוּעה. וּפתאוֹם התחיל קוֹלָה לרעוֹד:

– בּני, בּני! אוֹי לעֵינַי שכּךְ רוֹאוֹת!

– וכי מה? – נהם בּליגלוּג. – האִם דלו פּנַי כּל־כּךְ מיוֹם שגוֹרשתִּי מבּיתוֹ של אַבּא היקר?

– מוֹשקילי, שמַע־נא, בּני. יוֹסיל שלָנוּ נוֹתן לךָ עֵצה, כּי תּסע לאמריקה. רחל צברה מעט כסף לנדוּניה, ותתּן לךָ להוֹצאוֹת הדרךְ.

גל חם הציף את לבּוֹ. ואַף־על־פּי־כן קם מעל החזיר הנעקד ואָמַר בּקוֹל זוֹעֵם:

– מי שוֹאֵל עֵצוֹת מאֵת העלוּקה החסוּדה הזאת?

– גם הוּא מַסכּים לכךְ.

– כּן? גם הוּא, הרוֹצח, מַסכּים לשלחני לאמריקה? לכי אֵיפוֹא ואִמרי לוֹ: אִילוּ מת הוּא היוֹם לעֵינַי מיתה משוּנה, היִיתי נשאָר יהוּדי. עכשיו שהוּא חַי, אני ממיר את דתי!… ואַתּ לכי לָךְ מזה, לכי! – נתן עליה בּקוֹל גס, – אֵין לָךְ מַה לעשֹוֹת פּה בּין חזירים!…

האֵם עדיִין עמדה בּראש מוּשפּל. אַחַר־כּךְ הצטנפה כּפקעת בּתוֹךְ מטפּחתּה הקרוּעה וּפנתה ויצאה בּחשאי מתּוֹךְ החָצר. מוֹשקילי ניצב דוּמם על החזיר הנעקד. פּתאוֹם נפנה ממקוֹמוֹ, כּאוֹמר לָרוּץ אַחרי אִִמוֹ להשיבה, אַךְ תּוֹךְ כּדי רגע חָזר בּוֹ. הוּא היה נבוֹךְ מאוֹד, כּנאחָז בּסבךְ, שאֵין להיחָלץ ממנוּ.

– וואסקה! – קרא כּלפּי הבּיִת בּקוֹל רוֹגז.

והוּא מסר את החזיר לידי רעֵהוּ ומיהר ויצא מן החָצר. כּל היוֹם תּעה מחוּץ לָעיר בּשֹדוֹת וּביערים. וּבעֶרב, כּשבּא אֶל בּית מַאכּסים, הוֹדיע בּמוֹשב כּל בּני הבּיִת, שהיוּ מסוּבּים לפת ערבּית:

– אני ממיר אֶת דתי!

פּניהם של אַנשי הבּיִת האִירוּ משֹמחה. מַאכּסים קם מעם השוּלחָן בּכל גוֹבה קוֹמתוֹ, קינח את זקנוֹ ואֶת שֹפמוֹ השמן, חיבּק את מוֹשקילי בּזרוֹעוֹתיו והצליבוֹ. הצלוּב החָדש נזדעזע בּכל גוּפוֹ וכמעט דחף אוֹתוֹ מעל פּניו. וּמיד פּנה ויצא מן הבּיִת. אַבדוֹטיה יצאה אַחריו, נפלה על צוָאריו והעתּירה עליו נשיקוֹתיה.

– הניחי לי! ריחַ של חזיר נוֹדף מפּיךְ!…

הוּא ישב בּפינַת החָצר על כּוֹרת של עֵץ. פּניו לָהטוּ וּכהוֹלם פּטישים בּמוֹחוֹ. מוֹשקילי ידע, כִּי עשֹה זה־עתּה מַעשֹה נוֹרא, אשר יפּילהוּ לתהוֹם, שמתּוֹכה לא יוּכל עוֹד לעלוֹת כּל ימי חַייו. גם עד עכשיו הרגיש, כּאִילוּ שקוּע הוּא בּבוֹר עמוֹק וּמלמַעלָה עוֹמדים הם, אֶחָיו בּני עמוֹ. אבל עדיִין היה קשר כּל־שהוּא בּינוֹ וּביניהם. והנה ניתּק בּבת אַחַת את הקשר לעוֹלָמים. אָמנם גדוֹלה תּהיֶה הנקמה בּאָביו האַכזר, אשר התעלל בּחַייו הצעירים ללא רחם. אַךְ מַה יהא על אִמוֹ? מה חָטאָה היא לוֹ?… והוּא נזכּר בּפניה הקטנים והצוֹמקים, המקוּמטים כּתפּוּחַ צלוּי, וּבכל עמידתה האִילמת כּאן בּחָצר, כּשהבּיטה אֵלָיו בּיגוֹן מַחריש, בּבקשת־רחמים ללא דברים. והוּא, בּן־זקוּניה היקר, אשר גידלה אוֹתוֹ בּעוֹני וּבלחץ, שמרה אוֹתוֹ מתּגרת ידוֹ של האָב, שפכה עליו דמעוֹת־סתר, האכילה אוֹתוֹ בּצניעה ממיטב מַאכליה, לא זז ממקוֹמוֹ, הקשיח לבּוֹ ממנה, עקד בּמנוּחה את החזיר, וּלבסוֹף גירש אוֹתה בּחרפּה מעם פּניו… “בּני, בּני! אוֹי לעֵינַי שכּךְ רוֹאוֹת!”…

– מוֹשקילי־חזיר! – קרא בּקוֹל לעצמוֹ, קם וסטר בּידוֹ על לחיוֹ. – תּיפּח רוּחַ אָביךָ!

 

ז    🔗

הלילה היה אָפל. מוֹשקילי תּעה בּרחוֹבוֹת העיר ולא השגיחַ, כִּי רגלָיו הוֹבילוּהוּ אל רחוֹב־מוֹלדתּוֹ. רגש מוּזר, אשר לא ידע כּמוֹהוּ מימיו, תּקף אוֹתוֹ למַראֵה הבּתים הידוּעים, שהיוּ קרוֹבים לוֹ זה לא־כבר, ועתּה הוּא עוֹבר בּיניהם כּזר, כּבא מעוֹלָם אַחר. הנה חצר בּית־הכּנסת. שלוֹשה בּתּי־תפילה דוֹממים ניבּטים זה לעוּמַת זה בחַלוֹנוֹתיהם האפלים. מוֹשקילי עמד לפניהם תּוֹהה, מבּלי דעת, אֵיךְ הגיע למקוֹם קדוֹש זה? מתּוֹךְ סבךְ הירהוּריו נזכּר בּמַעשֹה, שסיפּר הרבּי בּחדר לתלמידיו. כּמדוּמה לוֹ, שזה היה בּעֶרב פּסח. מַעשֹה בּתינוק יהוּדי, שנשבּה לבין הגוֹיִים וגָדל כּגוֹי. וּכשמת אָביו של אוֹתוֹ תּינוֹק, היה בּא אֵלָיו בּתכריכיו הלבנים וּמעירוֹ משנתוֹ בּלילוֹת, כִּי יאמַר אַחריו קדיש. וּפעם אַחַת בּא ולָקח אוֹתוֹ בּציצית ראשוֹ, הביאוֹ לרחוֹב היהוּדים ועזב אוֹתוֹ ליד בּית־הכּנסת בּצינַת הבּוֹקר. הילד הנעזב עמד בּכותּנתּוֹ וּבצלָב על חָזהוּ, עוֹמד ורוֹעֵד. בּאוּ יהוּדים להתפּלל. “מי אַתָּה?” “יֶלד יהוּדי, לאמוֹר קדיש”…

וכאשר תּמוּת האֵם, מי יאמַר קדיש אַחריה? האוּמנם רק יוֹסיל בּלבד? חדל־אִישים זה, עֶצב נבזה זה, שמימיו לא הוֹציא הגה מפּיו, כּשהאָב היה מרים קוֹל על האֵם?…

והוּא פּוֹנה מחצר בּית־הכּנסת והוֹלךְ בּלב נסער.

הנה בּיתם. מוֹשקילי ניגש אֶל החַלוֹן ועמד להבּיט אֶל תּוֹךְ הבּיִת. עירבּוּביה וחשיכה ותנוּר לָבן מַלבּין. והוּא מַטה אֶת אָזנוֹ להקשיב, אוּלי יִשמַע תּנוּעה כּל־שהיא, קוֹל לחישה, בּכי עצוּר… מה עוֹשֹה האֵם – הישנה היא? שם, על המיטה העוֹמדת מאחוֹרי התּנוּר, היא שוֹכבת, אבל וַדאי לוֹ שאֵינה ישנה, לאַחַר כּל מַה שראתה בּעֵיניה היוֹם בּחצרוֹ של מַאכּסים.

“בּני, בּני! אוֹי לעֵינַי שכּךְ רוֹאוֹת!”

לבּוֹ נעכּר. ואָז ניגש אל הדלת ואָחַז בּכף־המַנעוּל. הדלת היתה נעוּלה בּבּריחַ.

– אִמא! אִמא! אִמא! – קרא בּלחש, כּאילוּ לעצמוֹ.

– משוּמד! משוּמד! משוּמד!…

מוֹשקילי התבּוֹנן לאחוֹריו. השמע אֶת הקוֹל, אוֹ רק דמיוֹנוֹ התעהוּ?

אָז ישב על מפתּן הבּיִת וכבש פּניו בּידיו. נדמה לוֹ, כִּי הוּא רואֶה את אִמוֹ מטוֹרפת. האִשה הקטנה והרזה, לבוּשה קרעים, רצה בּרחוֹבוֹת. עֵיניה גדוֹלוֹת וּמפיקוֹת פּחד. נַערי השוּק מתקלסים בּה, רצים אַחריה וקוֹראים בּחבוּרה: “אִמוֹ של מוֹשקילי־חזיר! אִמוֹ של מוֹשקילי־חזיר!”

וּפתאוֹם התחיל לבכּוֹת, תּחילה בּחשאי ואַחַר־כּךְ בּקוֹל מַר גוֹעֶה.

בּשעה זוֹ אֵירע דבר. הדלת נפתּחה בּלָאט מאחוֹריו ובפּתח נגלתה דמוּתוֹ של אָביו, כּשהוא יחף ולָבוּש תּחתּוֹנים. מוֹשקילי קפץ ממקוֹמוֹ.

– מַה לךָ פּה, תּכשיט? – שאל האָב בּקוֹל צרוּד.

– בּאתי, אַבּא היקר שלי, לָקחת ממךָ פּרידה. מחר אני ממיר את דתי!

– הלאה, משוּמד! – צעק האָב, חָטף את בּריחַ הדלת והניפוֹ על ראשוֹ.

מוֹשקילי התחַמק מפּניו וצעק אַף הוּא כּנגדוֹ:

– אָרוּר תּהיֶה, רוֹצֵחַ!

 

ח    🔗

אַחרי המרת הדת שקט מוֹשקילי, הסיח מלבּו את כּל אֵלה שהיוּ קרוֹבים לו לפנים ולא רצה עוֹד לדעתּם. לתכלית זאת התיישב עם אַבדוֹטיה זוּגָתוֹ בּאַחַד הכּפרים הרחוֹקים, ושם עזר למַאכּסים וּלוואסקה בּעסקיהם, אַף התחיל בּעצמוֹ לסחוֹר בּחזירים. אַחַר־כּךְ שמע, כִּי אִמוֹ מתה ואָביו נסתּמא. ואָז שב לָגוּר בּעיר, בּנה לוֹ בּיִת ונַעשֹה שוּתּף לוואסקה גיסוֹ בּאִיטליז. עם היהוּדים אֵין לוֹ מַגָע וּמַשֹא, להוֹציא את תּגרי השוּק, הקוֹנים ממנוּ לפעמים זיפי חזירים. כּשהם נפגָשים עמוֹ, הוּא מתנַכּר אליהם ומדבּר עמהם רק גוֹיִית, כּגוֹי מלידה וּמבּטן. ואוּלָם בּעוֹמק לבּוֹ אֵין הוּא מַרגיש שוּם טינה אליהם. רק פּעם אַחַת היה מַעשֹה ונזדמן לאַחַת הסימטוֹת הנידחוֹת של היהוּדים. חָברוּ עליו חבורה של נערים, רָצוּ אַחריו וצעקוּ: “מוֹשקילי־חזיר!” נפנה לאחוֹריו, תּפס אֶחָד מהם ועקר לו רגל. מאָז חָדלוּ ילדי היהוּדים להתגָרוֹת בּוֹ.

ואַף־על־פּי־כן יֵש יוֹם אֶחָד בּשנה, עֵת מוֹשקילי נוֹתן את דעתּוֹ על היהוּדים. בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, כּשהשוּק מתרוֹקן מאָדם ויהוּדים לבוּשים בּקיטלים לבנים רצים לבתּי־התּפילָה ונרוֹת גדוֹלים בּידיהם, מתעצב מוֹשקילי אֶל לבּוֹ. עוֹזב הוּא את חנוּתוֹ בּעוֹד יוֹם בּידי וואסקה שותּפוֹ ויוֹצא אֶל מחוּץ לָעיר, תּוֹעֶה שם בּשֹדוֹת הקצוּרים וּביער העוֹמד על שלכת עֵציו, ואֵינוֹ חוֹזר לביתוֹ לפת ערבּית. וּפעם אַחַת היה מהלךְ וּמהלךְ, עד שראה את עצמוֹ עוֹמד בּקצה העיר לפני בּית־תּפילה של יהוּדים. הבּיִת היה מוּאָר כּוּלוֹ והמוּלָה קדוֹשה, ידוּעה וּמוּכּרת לוֹ משכּבר־הימים, נישֹאת מתּוֹכוֹ. אָז ניגש בּחשאי עד אַחַד החַלוֹנוֹת והציץ פּנימה, ראה את הנרוֹת הרבּים הדוֹלקים, ראה את המתפּללים, העוֹמדים לתפילת שמוֹנה־עֶשֹרה, מעוּטפים בּטליתוֹת וקיטלים וּמתנוֹעעים בּלחש סוֹעֵר.

שעה ארוּכּה עמד עמידת זר מן החוּץ ולא ידע את נַפשוֹ. והנה שמע קוֹלוֹת מתלחשים בּפתח בּית־התּפילה:

– ראוּ־נא מוֹשקילי־חזיר עוֹמד כּאן!

והוּא התעוֹרר והלךְ לוֹ.

עם אַבדוֹטיה אִשתּוֹ הוּא מתהלךְ בּמישרים, מַקפּיד על סדרים טוֹבים בּבּית ועל מידֹות דרךְ־אֶרץ – על כּל מַה שהיה חָסר בּבית־אָביו. ואוּלָם רוֹאֶה הוּא את עצמוֹ חָכם ממנה וּמַקדיר עליה לפעמים את גבּוֹת־עֵיניו השֹעירוֹת בּזעף וָבוּז. ילָדים עדיִין אֵין לָהם. אַבדוֹטיה נכספת בּכל לבּה ליֶלד, וּכבר הלכה בּסתר לשאוֹל בּיִדעוֹני. אַךְ מוֹשקילי אֵין נַפשוֹ אל יוֹרֵש. כּשהוּא מהרהר בּזה, על־כּרחוֹ הוּא נזכּר בּימי ילדוּתוֹ הרעים. לזכר אִמוֹ חוֹזר וּמהבהב בּקרבּוֹ אוֹתוֹ הניצוֹץ החַם, שכּבה כּמעט בּרבוֹת הימים. אבל כּשהוּא זוֹכר את אָביו, הריהוּ מקמץ את אֶגרוֹפוֹ. אֵין הוּא יוֹדע, אם עוֹדנוּ חַי אוֹ כּבר מת.

– יִקחהוּ אוֹפל! – מקלל הוּא אוֹתוֹ בּלבּוֹ.