א. היהודים ושאינם יהודים    🔗

המתיחות הנצחית השוררת בין היהודים ובין העולם הסובב אותם משעה שבאו במגע הדדי, מתיחות זו שנתלבשה בימינו ימי הזמן החדש, בדמות האנטישמיות, יש לבארה במניעים כלליים המתעוררים לפעולה עם כל נגיעה שנוגעים העולם היהודי ושאינו יהודי זה בזה. ומכיון שיחס איבה זה בין היהודים לשאינם יהודים נמצא בכל העמים ובכל הזמנים, הרי שיש לבקש את סיבותיהן של התופעות הללו מצד אחד בסגולותיו המיוחדות של עם היהודים גופו ובזרות מעמדו ההיסטורי, ומצד שני בצורות החיים המשותפים של בני־האדם בכלל בימים עברו ובימינו, שהן שהצמיחו ופרנסו גילויי איבה אלה.

מיום שאבדה ליהודים עצמאותם הלאומית והמדינית בארץ־ישראל התחילו לחיות חיים מוזרים, שאין דוגמתם בהיסטוריה, חיי עם בלא ארץ, חיי אומה בפיזורה. והנה בפיזורם פגשו בסביבה חברותית שתכונותיה, נטית־רוחה והלך־נפשה היו מנוגדים תכלית ניגוד לאלה שלהם. הגולה, שלתוכה נקלעו היהודים לאחר חורבן הבית, היתה מורכבת מעיי מפלתה של התרבות היונית־הרומית, שנאצל עליהם מרוחה של הנצרות הארץ־ישראלית. היהודים הביאו אתם סגולות רוחניות שגרמו להם להתיחס באיבה ובשלילה לשני היסודות הללו. הסוביקטיביות העזה של יהודי ארץ־ישראל, שמצאה לה ביטוי באמונת היחוד, בבקשת המוחלט ובהלך־הרוח האֶתי, נתקלה בקרב העולם היוני־הרומי בתכונות־רוח ויסודות־תרבות מתנגדים בתכלית.

בעל כרחם נתנגשו כאן שני קטבי המחשבה וההרגשה האנושית, ומן הנמנע היה שלא ידחו זה את זה.

כוח־הזרוע הגס של השלטון החילוני, עריצותם וברבריותם של רומי ושל ימי־הבינים הנוצריים פגעו ברגשות ישראל – מורשת הנביאים – שנתעוררו לחיים בימי צרת האומה. הפשרה, שעשתה הנצרות עם המדינה ושלטונותיה ושאמנם הביאה בפועל לידי התגברות על הנצרות, פשרה זו תמוהה ומוזרה היתה לאמוני התורה והנביאים, שכל תולדותיהם לא היו אלא נפתולים שאינם פוסקים שנפתלה האידיאה הנבואית בחתרה לקראת ממשות. לא פחות שלילי היה יחסה של היהדות אל הנצרות על אף הקורבה הפנימית וההיסטורית שבין שתי האמונות. החוצפה הגדולה לאין שיעור – בסירוס שסירסה הכנסיה את דמותו של הרבי מנצרת עד כדי בן אלהים – עוררה שאט־נפש ביהדות המורגזת, האדוקה באמונת־היחוד. על כן לא כראות בן אלהים ראתה כנסת ישראל את הנוצרי, אלא כראות את הבן האובד. האל הנוצרי היה בעיני היהדות רק עבודת־אלילים עלובה. הצלב, תמונות־הקדושים, הכנסיה, כיסודות אליליים נחשבו לה. התפקיד הכוזב שתפס ישו הנוצרי בנצרות מנע מהיהודים את האפשרות להודות אף בתכנה האֶתי של תורה זו. אך לאמתו של דבר אין בה ב"יהדות החדשה", או בנצרות, שום דבר חדש מבחינת המוסר שלא יצא כבר מפי נביאי ישראל. ועוד יתרון כביר להם לאלה על הנצרות, באשר נקיים הם בדרך כלל מן החזיונות הגסים והמתעתעים המשקצים את הברית החדשה. כך הלכה היהדות והגיעה מכל צד לכלל יחס שלילה חריף אל כל הסובב אותה.

הרגשה זו של יתרון מעמדם הדתי, בהיותה ניזונית מהתכונה הכללית של הרוח היהודי, היתה ליהודים למקור כוחם במלחמתם כנגד העולם. והעולם היה מלא שנאה ובוז לזר זה שגלה לתוכו, שכרוֹב חולשתו רב מריו וכאפס כוחו כן עקשנותו. הניגוד הנצחי השולט מימות עולם בין החזק והחלש, גובה־הלב והבוז, השנאה והרדיפה הבאים בעקב חלוקת כוח־שלטון במידה לא שוה ועולים בעזוז־איתנים דוקא במקום שמֶריו של החלש הוא רק מסותר וסביל ואינו יכול להתרומם לכלל מעשה, – כל אלה התלקחו כלפי היהודים ביקוד תבערה. על קרקע חלוקת השלטון במידה לא־שוה והניגוד שבין היהודים לסביבתם צמחה, איפוא, צרתם ההיסטורית של היהודים, שהיא אחת ואין דומה לה בכל ההיסטוריה של האנושות.

בסיסו המשפטי של מיעוט מִצעָר כמיעוט היהודי, שחומת סימני־היכר ממשיים ויחסים שאין לטעות בהם חוצצת בינו ובין הרוב, נצטמצם עד כדי מינימום. היהודים בימי־הבינים היו רק בבחינת נסבלים, וגם זה רק משום שהמדורות והרציחות ההמוניות – כמו שנראה בעליל – לא צלחו על עם קשה־עורף, כשם אשר קרא לעצמו, להשמידו.

רתוקים למקומות מסוימים, דחוקים ומכונסים בגיטאות ותחובים במלבושים מגוחכים נשאו היהודים אות־קלון על מצחם והיו מעין הגשמה חיה ומעוררת רחמים של הכינוי העתיק odium generis humani¹ שכוּנו בו. אף בחיי הכלכלה היו כמנודים מן החברה ורק הפרנסות האינדיבידואליות ביותר, כמסחר הגרוע ועסקי הכספים הפחותים, הותרו להם. היהודי היה מנודה, מגודף, חסר־זכויות ומופקר. וחולשתו היתה סיבת עניו ומרודיו.

ואולם הטבע האנושי שואף להרמוניה ולשלימות ואינו סובל סתירות. כל מעשה, יהיה מה שיהיה גודל הניגוד שבינו לבין מעשה הטוב, יש לו תמיד הנטיה לבוא באופן מלאכותי, דרך מופתי־שוא ומסקנות־רמיה, דרך סילוף של עובדות ושל יחס־הדברים כמות שהוא, לכלל התאם עם הודאי. ודבר זה כוחו יפה ביחוד לגבי חיי החברה והעמים, שבהם רגש האשם והרגישות המוסרית עוברים מן היחיד אל הרבים, אל הציבור. כדי לחפות על נידוי היהודים, שנבע מחולשתם, בטלית שכולה מוסר, שִׁלחה הנצרות ביהודים, במלחמתה בהם, אוצר בלום של עלילות שקר, שניזונו ברובן מן האפקטים המסנוורים של בן־האדם העלוב בימים ההם, ואשר על כן לא היה להן הכרח להשתבר בפריסמה של התודעה. מהעובדה, כי היהודים נרדפים היו, הוסק צידוק רדיפתם, מחולשתם הוקש על חטאם.

ברדיפת היהודים בימי־הבינים נתגלמה תקיפת־היצר העיורת של האדם התמים לגשם את יחסי הדברים ולהלבישם צורה אישית. הטוב, ויתר על כן הרע שבחיים, משתקפים במוחות הנבוכים כפעולת אישים; כביכול צריכים הם להתגלגל בבשר ודם תחילה, כדי שיתקרבו להשגת השכל התמים בקשרי סיבותיהם ובמלוא היקפם. הרי זו האנתרופומורפיות החברתית השלטת בספירת ההשקפות של האדם הנבער. מה תימה, אם עוני החיים הַבֵּינַימִיִים מצא את הגשמתו המוחשית ביהודי, יהודי זה שאף קודם לכן כבר עמד קבוע באפס־כוחו, בזרותו ובנידויו? כך נתגבבה קופת העלילות חסרות־השחר על היהודים, שהיצרים הוסיפו עליה מדי פעם בפעם מעוקצם, ושהיתה מוטלת על היהודים ושאינם יהודים כלחש־קסם. היהודים הרעילו את הבארות, הם היו מכשפים וקוסמים, התפרנסו בחגיהם מדם נוצרים – קיצורו של דבר, הם היו סיבת כל הצרות וכל הפורעניות.

ניגוד האמונה שבין היהודים לשאינם יהודים היה מקור שנאה ובוז לא מרוּוים. ואולם, אם היתה ביהדות רק שנאה כבושה ובוז נסתר כלפי הנצרות, הנה יצאה הנצרות כנגד היהדות בבוז ובכוח הזרוע. ראיית האוונגליון את ישראל כבן החוטא אשר פנה עורף לאלהיו והריהו המתייסר בידי שמים, כשה האובד אשר ישוב אל חיק האלהים – הערכה רכה זו, משבאה להתגשם בפועל, נתגלגלה בלעג ואכזריות, באפס־חנינה וחמת־השמד כלפי העם הזר והאומלל. אמונת היחוד, כל זמן שהיא חיונית, אינה סובלת מתחרים, מקַנאה ושואפת לשלטון יחיד. הנה כי כן היתה היהדות בעיני הנצרות כהגשמת המרי, כעול לנצרות ולנוצרי, כבריה משונה וולד־תעתועים שהשמדתו יש בה כדי נצחון חדש ורב־הוד לנצרות.

וכך בא הדבר, שכל הרע והגרוע שבקרב האדם ניסה כוחו ביהודים: קיומם היה לנדנוד מתמיד בין המות והחיים. מה שפסחה עליו חרב, ניתן לחרפה ולשימצה, רכושם נעשה הפקר, אנושיותם היתה לבזיון, קדשיהם – לשחוק, עד אשר עלתה זעקתם עד לב השמים, כמימרה החוזרת בפיוטיהם של יהודי ימי־הבינים.

ואולם כיצד הגיבו היהודים כלפי העולם? אם כבר הועיל הניגוד הדתי־הפסיכולוגי לזרוע זרות ואיבה בין העולם היהודי לנוצרי, עוד הרבתה מצוקתם הרַבה של היהודים להסיתם ולמלאם מרירות. חוסה בצל אחיו לצרה שבגיטו היהודי חרק היהודי שִנים, חירף וגידף את האויב ושאף לנקמה, נקמת שמים וארץ.

העולם נידה את היהודי מזכויות ונידה אותו בחברה, ואילו היהודים פגעו בנוצרים פגיעה אישית־פרטית. שללו מן היהודי את עממותו, עמד הוא וכפר באנושיותו של העולם הנוצרי. מתוך שנאה ובוז לא הניחו לו אלא את העסקים האינדיבידואליים ביותר, הפכם הוא לכלי־משחית לשם שנאתו ושאיפת הנקם אשר בלבו. ומה פחד ורחב לבו משחמה כשבאו אליו שונאיו ומבזיו ללוות ממנו מכספו. מידת הרחמים, שהיתה נר לרגליו בחיים הפנימיים בגיטו, לא נתעוררה בו כל עיקר בפני הנכרי במצוקתו. אדרבה, כי את הרשת אשר שם סביבו היה הולך ומהדק הידוק אחר הידוק ולא הניח לו מפלט. ממצוקת הנכרי הוציא ריוח לעצמו, מרפיונו ינק את כוחו, מבערותו – את יתרון־מעמדו. העמים־האדונים, אשר רמסוהו ברגליהם, ביזוהו והשפילוהו, היו לעמים־פונדקאים שמעתה בקש למקמק אותם מבִפנים! משל לחידק זה שככל שקרקע גידולו נגועה יותר בחלאים, כן ייטב לו ולהתפשטותו.

יחס האיבה של היהודי לשאינו יהודי ששרר בתקופת התלמוד החריף עוד מתוך צרות ימי־הבינים וקבל תוספת־יניקה משעבודם החוקי והחברתי של היהודים. התלמוד אומר במקום אחד: “אתם קרויים אדם ואין אוה”ע קרויים אדם". הקאנון יש לו בשביל לא־יהודי משפט אחר וחוקים אחרים. כמו שאין לשאת את בתו לאשה, לשתות את יינו ולאכול מלחמו, כך אין להשתתף בצערו, להשגיח על רכושו ולשאת עין להסכמתו.

הנכרי נראה לו ליהודי בימי־הבינים כמו שהיה לגביו: האלמות הגסה. כל זמן שזו מתקיימת, הרי הוא ותכנו האנושי מתקיימים, ומכיון שהיא מתבטלת אף הם בטלים. הוא שנא אותו שנאה עזה מקרב לב, קללו ושאף נקם. שרוי באימת מות מפני האספסוף צמא־הדם ישב היהודי בחג הפסח בתוך הדרת־קודש, הוא ובני ביתו סביבו, ושורר על גורלו הטרגי של גזעו. כאן נצטרף הכל כדי סמל עמוק־משמעות למצוקתו ההיסטורית. הקיטל הלבן – אלה התכריכים – שלבש אבי המשפחה היה זכר לחורבן ירושלים ואבדן הגדולה הלאומית; המרור היה זכר ליסורים שבמצרים, שנשתקפו בנפש היהודי כחוליה ראשונה בשלשלת היסורים בת אלפי השנים בגלות; את היין האדום המבהיק בכוסות קבעה המסורה לזכר דם היהודים אשר נשפך בעולם באין מרחם. ומשהגיע בחצות הלילה טקס הסדר לשיאו היו הדלתות נפתחות לפני אליהו הנביא שיבוא ויביא את הגאולה ובעל הבית שילח את קללתו בעולם וקרא בקול: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו; שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם; תרדוף באף ושמידם מתחת שמי ה' ".

קללה זו לא היתה רק הלך־נפש או רגש־נקם בלבד. ביחסים שבין יהודים לשאינם יהודים לבשה צורות מוחשיות ביותר. בבשרו היה אנטוֹניוֹ צריך לשלם לשיילוֹק את החוב שלא נפרע בזמנו ועל סף בית־הכנסת שוקל שיילוק את מזימתו. ושיילוק אינו מכחד את שאיפת־נקמתו מאנטוניו בצרתו. דברי השנאה וההתמרמרות שמטיח שיילוק בפני אנטוניו מביעים את מחאתו של עם מדוכא בכל הדורות.

ואולם שלילת עולם זו, התנגדות זו לאנושות כולה, שהיתה נימת יסוד בהרגשתם של היהודים בימי־הבינים, היה בה כדי להפוך את היהודים לעדת פוחזים וצוענים, אלמלי היה סוג־הרגשה זה היחידי בפסיכיקה היהודית. אפס כי בנפש ישראל היו גם מערכי־לב אחרים, אנושיים ונעלים, והם ששמרו על רמתו המוסרית של העם הזה גם בתוך ירידתו. אם הרדיפות עשו את עם היהודים לאויב העולם, הנה פרשת היסורים שלו הרימה אותו למדרגת הסובל בעד העולם. עם התגרים הרגיש והנה הוא עם הסובלים, עם המנשלים ראה את עצמו כעם הנענים. על העולם, אשר אותו קלל, גם האציל מזיו זר־המעונים אשר לו; האנושות, אשר אותה דחה, עליה התפלל לאלהיו מתוך הרגשת בעל־היסורים. שני הלכי־נפש חיו בו ביהודי של ימי־הבינים, אחד של חול ואחד של שבת; אם הביאו האחד לידי ניגוד עם שאר כל העולם, בא משנהו והעלה אותו מעל לעולם.

אותו יהודי גופו, אשר בחג הפסח שילח זעמו ומארתו בעולם, שפך את נפשו בראש השנה בתפילות קודש למען העולם. "ובכן תן פחדך, ה' אלהינו, על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, – נאמר בתפילות לראש־השנה. "ועולתה תקפץ פיה, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, – נאמר שם להלן. אם בחג הפסח קראו לעזרת שמים לנקום את נקמתם מהעולם, הנה בראש השנה וביום הכפורים נקלעו זרי הָעֱנוּת של ישראל.

אף צד נעלה זה נתגלגל בצורות חיים ריאליות. היהודים היו לא רק עם סוחרים ותגרים, אלא גם עם הוגי־דעות ומלומדים. הם עסקו לא רק בעסק הבנק הנושא פירות, אלא גם בחכמת־הרפואה לשמה על מנת להסיר מהעולם את חלאיו הגופניים. לא רק פרק במנין כסף ידעו, כי גם בחכמת החשבון ומנין הכוכבים בשמים היתה להם יד. המתימטיקה והאסטרונומיה היו שני מדעים, שאין שכרם בצדם, שהיו מצויים הרבה בין היהודים. גם בשירה ובפילוסופיה עסק היהודי לשמן: אבן גבירול, יהודה הלוי, עמנואל הרומי, הרמב"ם ושפינוזה, עדים הם לנטית־רוח אנושית עליונה זו. בשיילוק לבדו לא נתמצתה דמות היהודי של ימי־הבינים, היא נתעלתה גם בטיפוסו הנעלה של נתן החכם.

יחסים סותרים אלה של היהודים לעולם נתנו להם את הכוח המופלא לעמוד בכל מצוקות הזמנים ולהחזיק מעמד על בית ההיסטוריה. בהיותם פרי מצוקת היהודים עשו היחסים הללו את היהודים מוכשרים יותר לעמוד בפני המצוקה הזאת. בלחץ המצוקה נוצרה בגיטו אטמוספירה מיוחדה שהצליחה לקיים את עם היהודים על אף כל תלאות החיים. רגש הגאוה הלאומית, אשר הביאו עמהם היהודים עוד מארץ־ישראל, קבל תוספת חיות מן המצוקה. היהודים ראו את עצמם כשאור שבעולם, כלוחמי האמת, כמעונים קדושים אשר להם עתיד העולם; הענות והמצוקה שישראל חי בהם אינם אלא מקרים טפלים במציאותו.

על קרקע השנאה והרדיפות, השעבוד והבזיון, גדלה ותשגשג תקות הגאולה, – התקוה לשחרורו הקרוב של ישראל מהעמים ולתחיתו הלאומית. במשיח, בזה בר־אלהין הנפלא, החי תמיד בתוך עם ישראל ומצפה לרגע שתמלא הסאה, מצאה תקוה מופלאה זו הגשמה אישית מוחשית. ותקוה זו לא היתה בגדר הלך־רוח מטושטש המתעורר זעיר פה זעיר שם, כי גורם ממשי היתה, גורם שליט בלבבות ובעל כוח קובע ומכוון בחיי הגיטו.

“ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”, – השתפך לב ישראל בתפילה. התקוה המשיחית האצילה הוד וזיו־שירה על חיי הגיטו; המצוקה איבדה לנוגה קרניה את כבדה, ענות ההווה הפסידה את אין־סופיותה בזמן. בגיטו לא היתה ירושלים חרבה, אלא הוסיפה לחיות בלבבות, וגעגועי החלום לציון השכיחו את תלאות המציאות.

כה נצטרפו כמה וכמה סגולות נפשיות, ניגודים היסטוריים וכוחות לאומיים עמקי־שרשים להחיות ולקיים את עם ישראל בכל פורעניות הזמנים ולעשותו לעֵדם החי של דברי ימי העולם.

מי שידון חיים אלה לפי תכנם וינסה לכללם יחד, יֵרָאוּ לו מלאים סתירות וניגודים, אך כל הסתירות והניגודים נמשכים לנקודה אחת והיא קיום הגזע. חדות העבדות מלבר, ואולם אין זו כי אם מכסה על המחאה השואפת להתפרץ בלי הרף; סבלנות כלפי הזר וים של בוז וזלזול כלפי הזר הזה בעומק־הלב; נאמנים ומסורים למדינה ועם כל זה מערערים בכל עת את אשיות המדינה והחברה; מבחוץ – שנאה, פחד, סבל, ומבפנים – אהבה, עוז־רוח ותקוה; מחשבה ועיון מעשיים בימות החול, וחלומות־כיסופים בשבת; משועבד, נטול־זכויות, בזוי בתורת עם, ובפנימיותו – בחיר־העמים אשר יכבוש לו את העולם ויתיצב בראש גויים, – אלה היו הלכי־הרוח מלאי־הסתירות של ישראל המושפל.

כל הסגולות המתנגדות הללו היו פרי סבל ומלחמה בני אלפי שנות היסטוריה, שחוללו בדרך הברירה הטבעית את טיפוס־האדם המופלא הזה. חדות־העבדות, המורך, הפחד, האכזריות והאיבה הכבושה עשו את היהודי חסר־התנגדות, אף דכאו בו את רחשי החיים העצמאיים, ואולם סגולותיה המעולות השונות והמתנגדות של הנפש היהודית, שהוסיפו לפעול כמקודם, נתנו לחיים עלובים אלה תוכן עליון, נפחו בהם רוח חיים ושמרום ממות.

כה ידע ישראל למלט את נפשו מסערות ההיסטוריה של ימי־הבינים; ומה היה גורלו להלן?

 

ב. האמנסיפציה של היהודים והאנטישמיות    🔗

מאורעות חיצוניים שיש להם רק שייכות ארעית לתולדות ישראל הטו את חיי היהודים בזמן החדש בכיוון אחר.

כשהטעימה הבורגנות את עניניה המעמדיים נוכח שאר המעמדות שבמדינה – האצילים והביורוקרטים – העלתה את האינטרס המעמדי שלה למדרגת כלליוּת אוביקטיבית והכריזה על זכויות האדם הנצחיות שאינן ניתנות להיבטל.

עיקר ענינה המעמדי של הבורגנות היה כלול בהשגת החופש וכיבוש הזכויות המדיניות, – ביטויו החיצוני של השלטון המיוצג על ידי הבורגנות בזכות רכושה והשכלתה. העקרון הכללי של האינטרס המעמדי הזה של הבורגנות הוא החופש והזכויות – החופש של הדת, של המצפון, של הקנין, וזכות הפעולה האקטיבית, החפשית בתוך החברה, כלומר: ההגדרה העצמית הפורמלית.

ההכרזה על החופש וזכויות האדם הסירה מעל היהודים לפתע פתאום, וכמעט בלא סיוע כל שהוא מצדם, את כבלי השעבוד של ימי־הבינים והביאה להם את שיווי־הזכויות האזרחי. היהודים לא נשענו על שום כוח ממשי, אף התארגן לא התארגנו להיות לכוח כזה לשם קבלת שיווי־זכויות וקיומו, אלא הוא נפל כדבר מה חיצוני בחלקם, כתוצאה מנצחונו של עקרון כללי.

כה נותצו שערי הגיטו והיהודים נכנסו אל העולם כגורם חפשי ושוה זכויות בחיים האזרחיים. מצוקת היהודים בת אלפי השנים פסקה והמכה הטריה, אשר הוכה ישראל ביום חורבן ירושלים, החלה עתה, בנפול הבסטיליה, מגלידה והולכת.

והנה קרה את היהודים דבר מוזר ומשונה מאוד, אשר אמנם אפשר למצוא כיוצא בו בתולדותיו העלובות והמסכנות של החופש האזרחי, אלא שאצל היהודים גידל, בעטים של סגולותיהם המיוחדות ומצבם, עוד ספיחים מרובים וגסים שבעתיים.

החברה הבורגנית באה לעולם כשתָו סתירה פנימית טבוע בפניה, ועל אף גרעין הקידמה ההיסטורי שבה לא היתה בתנועות כמוה לחולשת חיים.  הבורגנות דגלה בשם החופש, ולא היתה חברה שבה רבה כל כך תלות האנשים זה בזה; חברת השוויון מפורדת יותר מכל חברה אחרת על ידי ההבדלים הממשיים של הרכוש, וכנגד זה היתה האחוה בחברה הבורגנית לקלסה, ולא היה לך זמן אדיש, גלמוד ואכזרי כזמננו.

נס האנושות וההומניות נישא בידי הבורגנות ברמה, אבל מעולם לא היה היחיד תכלית־לעצמה כאשר הוא היום. באופיה המעמדי האינדיבידואליסטי באה לידי ביטוי הסתירה שבחברה הבורגנית, – הסתירה שתוליך אותה לאבדון בטרם תספיק לקום על רגליה. החופש ושיווי־הזכויות הפורמליים, שעליהם מיוסדת החברה הבורגנית, הם המומנט המהפכני הנטוע בלבה של החברה הבורגנית והוא הוא הסותר אותה והורסה.

אם באה החברה הבורגנית לעולם ואות סתירה פנימית במצחה, הנה היהדות שְוַת־הזכויות, יצור כפיה, דומה כאילו נכנסה בה רוח תזזית.

נטית רוחה של החברה הבורגנית, המכוונת רק כלפי השגת קנינים חמריים, שנוסף עליה נופך חריפות על ידי ההתחרות שהפכה לקטיגוריה כלכלית, הביאה לידי שינוי ערכים גמור ביהדות, המסורות, התקוות והמגמות של הגלות התנגשו באורח החיים החדש והכרח היה לסלקן. אם ראתה יהדות הגולה עצמה כגזע, כאומה כבירה, חזקה כצור וּבְדֵלָה לעצמה, הנה עתה אנוסה היתה היהדות, אשר לא בכוח עצמה השיגה את שיווי זכויותיה, להשליך את הלאומיות אחרי גֵוָהּ, כדי להמציא גם מצדה בסיס מוסרי לשיווי־הזכויות. ישראל זה עצמו, אשר זה לא כבר התפלל שלוש פעמים ביום לאלהיו על השיבה לירושלים, הוא התמוגג עתה כולו מפטריוטיות של ארץ מגוריו.

העם הבודד והשמרני ביותר שבעולם, אשר כל ימי הגלות ינק את לשד חיותו מההרגשה הלאומית, היה לכָרוֹז שאין שני לו להתכחשות הלאומית. אם קודם לכן היה ישראל בעיני עצמו כליל הבריאה, הא' והת' של ההיסטוריה, הנה עתה החל עַם הגיטו לועג ובז לעצמו בנפשו פנימה כאשר לא העיזו לעשות אף הגרועים שבשונאיו. היהודי של הגיטו הציג לעֵין כֹּל בגאון ובהכרת ערך את יהדותו – בלשונו, בלבושו, באורח חייו ומנהגו, ואילו היהודי בן האמנסיפציה בקש לעקור גם את יהדותו הפנימית משורש.

התקוה המשיחית, התקוה להקמת האחדות הלאומית ולשיבת ציון, זה היה עיקר תכנם של חיי הנֶפֶש בגולה, והנה יצאה יהדות האמנסיפציה לקדש מלחמה עזה על תקוה זו, מלחמה שנסתיימה בִמְחִיָּתָהּ הגמורה מהחיים ומבית־הכנסת.

בהתבוללות היהודים בסביבת ארץ מגוריהם ראו אלה את פתרון שאלת היהודים ופריקת המעמסה בת אלי השנים שרבצה על ישראל. אפס לא אידיאה נעלה היא אשר התותה את דרך ההתבוללות, אלא אורח החיים שנשתפר בתוך אוירת החופש הבורגני, – חופש בורגני זה שהיה לאמצעי אומלל להתעשרות אדם מאדם ולשלטון האדם באדם.

פרוצס ההתבוללות שתחילתו בקרב היהודים היתה מתוך התנגדות פנימית ליהדות הישנה והסתגלות לאורח החיים שנשתפר, תכליתו האידיאלית היתה טמיעתם הגמורה של היהודים בעמים. ואולם כל זמן שעדיין פרוצס ההתבוללות בברייתו, מן הצורך היה להקים קשר בין היהדות החדשה למסורות הישנות, בין הקינות שעל נהרות בבל ובין להגה של יהדות הבורסה המהלכת על שפת השְפְּרֵי שְבֵעָה ומרוצה מעצמה. ברי שהתיאולוגיה² היא אשר קבלה קיבולת זו על עצמה. הסינגוגה כמוה ככנסיה – יש לה קיבה כתיקונה: היא מעכלת הכל וביחוד כששינוי אורח חיי היהודים מחייב זאת.

הסינגוגה התחילה, איפוא, מתחברת אל בורסת היהודים הפרנקפורטית, להיות עמה לבשר אחד. “היהודים מטבע ברייתם אינם בגדר אומה, אלא הם עדה דתית שלא נבראה אלא כדי לשאת את לפיד אמונת הייחוד בקרב הגויים”, – כך דרכה של התיאולוגיה היהודית החדשה להתפלסף. ישיבת היהודים בארץ־ישראל וחייהם הלאומיים שם הם לדעת ה"היסטוריון" יוֹסט רק משגה של ההיסטוריה היהודית, אשר רק בגלות, שבה נתעלו היהודים למדרגת המבשרים הגדולים של אחדות אלוה, מצא זה את תיקונו. על פי גייגר היתה זו עצתה הנבונה של ההשגחה, שנחרבה ירושלים והיהודים הלכו בגולה. ליהודים התעודה ההיסטורית להכריז באזני העולם כולו על האמת שנתגלתה להם במעמד הר סיני.  לגבי העולם האלילי עשו זאת על ידי הנצרות; אבל גם הנצרות אינה עדיין אמונת ייחוד טהורה, ורק לאחר זיקוקה הגמור של הנצרות על ידי המונותיאיסמוס הקפדני והמוחלט של היהדות תושלם תעודתם ההיסטורית של היהודים.

כך נתפרשו ונסתרסו בידי התיאולוגיה היהודית התקוות המשיחיות העוברות כחוט השני דרך כל הספרות היהודית. כך הפריח בית־הכנסת המודרני, בהשפעת אורח החיים שנשתנה, פילוסופיה של היסטוריה תלויה על בלימה, המתנגדת בתכלית למציאות ההיסטורית, מלאה סתירות כרמון ומתובלת במעשי נערות, בדברי הבאי, על מנת להתקין עלִיה אידיאולוגית על גבי פרוצס ההתבוללות שנגזר ע"י אורח החיים שנשתנה. ומה גדול חלול השם שבדברי האגדה של הרבנים, כי תעודת היהודים היא כביכול הפצת אמונת הייחוד, בעוד שתעודתם האמתית עתה כלולה רק בבקשת ממון בלבד!

נראים היו הדברים, כאילו באוירת החופש האזרחי וההתבוללות היהודית תיבטל שאלת היהודים העתיקה ותעבור מן העולם לחלוטין. והנה ארכו ימי אשרם של היהודים כימי ישרו של הליברליזמוס. כי במידה שהרבתה הבורגנות לבגוד בעקרונות הליברליזמוס עד היותה למעמד השליט, עבר ובטל גם העקרון האידיאולוגי שעליו הוטל לקיים את האמנסיפציה של היהודים. המלחמה על המשק ועל השלטון, האינדיבידואלית כמעמדית, היא יסוד אופיה של החברה הבורגנית המודרנית מיום שהשליכה אחרי גווה את עקרונותיה הנעלים בני־שעת־המלחמה³ ככלי אין חפץ בו. שיווי זכויותיהם של היהודים והיתר כניסתם לכל מקצועות הפעילות האזרחית לא עלו בקנה אחד עם נימת היסוד האנוכיית של החברה הבורגנית. וכך החלה האמנסיפציה של היהודים מתנדפת תוך שארית ערפלי הליברליזמוס. שהרי עוד בראשיתה היתה האמנסיפציה של היהודים בעיני החברה הבורגנית יותר מעשה של מסקניוּת עקרונית מאשר צורך של ממש. על כך הלא תעיד גם העובדה שבכל מקום אשר היה הדבר תלוי במדינה או בחברה לא נתגשם שיווי־זכויות זה כל עיקר.

כל תוי אפיה של החברה המודרנית היו עשויים כך שהאמנסיפציה של היהודים התפתחה עד כדי להיות להיפוכה הגמור. חופש ההתחרות נתגלגל בחברה הבורגנית במלחמת הכל בכל, במלחמה אישית ומעמדית שאינה פוסקת. העקרון “כל דאלים גבר” היה לראש פנה של החברה המודרנית. במלחמה הכלכלית והמדינית הולך ובטל גם עקרון החופש הפורמלי, יסוד מוסד זה של החברה הבורגנית, ולא עוד אלא שהוא מתבטל והולך מתוך בזיון לעיני העולם כולו.

ומה פלא, אם הבריות נותנים סימני־היכר ביהודים, שעל אף ההתבוללות עדיין הם בגדר קבוץ בפני עצמו, ואם מתחילים לנדותם משום שהם חלשים יותר!

ואולם היו עוד כמה גורמים, מדעת ושלא מדעת, שהביאו את החברה, הבנויה על מלחמת האדם בחברו ומלחמת מעמד במעמד, לקדש מלחמה על היהודים. הברירה הטבעית השפיעה במשך אלפי שנות סבל על הגזע היהודי המחונן מטבעו לשנותו ולייחדו עד שבמלחמת הקיום עלה ביתרון הכשרתו וציודו על יתר האוכלוסים. הסולידריות של היהודים בחיים, ולפחות בעניני עסקים, שנשתמרה כשריד ימים עברו, זכר לרגש הקורבה והשיתוף שבגיטו, הוסיפה עוד להגביר את כוח היהודים.

באותן הארצות שבהן הגיעו היהודים לידי אמנסיפציה הם עלו עליה הגונה גם בסולם החברתי. אם יתרון כוחם החברתי והכלכלי של היהודים המריץ את החברה, ששקעה בסכסוכים מתוך רדיפת שלל בצע, למלחמה משותפת ביהודים, הנה באו התרפסותם של היהודים, התכחשותם לעצמם, פחדם להֵראות כיהודים, תאות הטמיעה שבהם, פטריוטיות הרמיה שבגרונם, – כל חכמת ההתחפשות אשר להם ועוד גורמים לא מוּדעים ומסורסים כיוצא בהם – והוסיפו להסית את החברה ביהודים. שהרי עם היות היהודים חלשים גם מבלעדי זאת לא הועילו להטי תעתועים והעויות אלה אלא להחלישם עוד יותר. התנהגותם הפטריוטית הקולנית וההטעמה שאינה פוסקת של טמיעתם הגמורה בישוב הסובב נתנו אותם לשמצה בעיני העולם ורק הוסיפו על חשדנותו.

כה התלקחה שנאת היהודים ביתר עוז בכל אותן הארצות שמספר היהודים בהן גדול היה במידה כזו, שניתנו להסתמן כקבוץ מיוחד. שנאה, בוז ולעג היו שוב למנת חלקם כבימי־הבינים. מבחינה חברתית הרי הם כבר בחזקת מנודים וגם מבחינה מדינית הולך ומתגבר הקול הקורא לבטל את שיווי זכויותיהם. קץ מטרתה של תנועת עם נגד היהודים הוא גירושם המוחלט מן הארץ.  בגרמניה, אוסטריה ורומניה הולך מצבם של היהודים ונעשה עלוב יותר ויותר מיום ליום – על אף שיווי־הזכויות המדיני. ברוסיה, שבה חיים היהודים בלחץ הגבלות של ימי־הבינים, רווחת בכל זאת שנאת היהודים בחברה במידה לא פחותה מזו. כי אם גם מִצערות מאוד זכויות היהודים, הנה יש עוד מקצועות די והותר שבהם היהודים מתחרים בשאינם יהודים ושהמלחמה הסוציאלית עלולה להִיפָּנות אליהם.

מהי העלִיה הפרינציפיונית מעל לשנאת ישראל המודרנית?  בימי־הבינים היו זאת השוני הדתי והתהום שבין היהדות לנצרות. עיקר תורתה של שנאת ישראל החדשה הוא ניגוד הגזעים: על האימפונדרביליות של השינוי הגזעי הוטל להיות השעיר לעזאזל לאחר שהניגוד הדתי נחשב בחברה הבורגנית להשקפה שעבר זמנה. שנאת ישראל מפליגה בימים אלה כשדגל האנטישמיות חופף עליה, ובכל זאת היא היא הספינה והם הם חובליה!

היהודים הם עם רע מטבע ברייתו, עם שאין לו תקנה, שעיניו אך לבצעו והרי הוא מבקש להדביר את כל העולם תחתיו, עַם אשר עִם כל שאיפות ההתבוללות שבו עמד בזרותו ובשנאתו לילידי הארצות שבהן הוא יושב; הרי הוא נושא הקפיטליזם, הניצול, הנשך והעושק; ואולם באותה שעה הוא גם השאור ההיסטורי התוסס וסותר את כל הקיים, ההריסה בתבנית אדם. ולא בא כל זה אלא להשביע את תאות שלטונו בקלות יתרה. קיצורו של דבר: הוא התועבה; יתר על כן: הסכנה לכל המין האנושי, – כך נירגנת החברה הבורגנית, החיה מפי מלחמת המעמדות.

כאן ישסענו בצחוק קולני האיש הישר וכה ישאל את החברה הבורגנית: וכי אין היהדות הבורגנית האני האחר שלך, רק במשהו זריזות וכשרון המעשה יותר? כלום אין בבואתך משתקפת בה ושלה בך? וכי אין היהודי מנצל משום שאת יכולה לנצל, ואַת כלום אינך מנצלת משום שהוא יכול על כך? וכי אין הנשך, הניצול והתרמית אופיניים לשניכם, לך ולו כאחת? וכי אין שניכם מוכנים ומזומנים לבגוד בארצכם שבע ביום בשל ענינכם המעמדי ובעינכם המעמדי בשל ענינכם הפרטי? וכלום אין אַת, עם כל נדרי האהבה ודברי הצביעות על שותפות האינטרסים, זרה ואויבת לאחיך נחות הדרגה, בן עמך שלך, יותר מאשר היהודי, עם כל הכרזות ההתבוללות שלו, לבן־עמו? וכי אין הדמיון שביניכם גדול מהשינוי שאתם משתנים זה מזה?

ואולם החברה הבורגנית טופחת לעצמה על חָזֶהָ הפטריוטי וקוראת בקול מכזבים: אתה היהודי או עבד היהודים! הישר בעיני לא יכשר בעיני היהודי, כי מחיצת הרוח היא החוצצת בינינו! את אשר אֲעַצֵּב אני בידי על טהרת הגרמניות, אותו יעשה היהודי במרמה ובעקבה, – רוע גזעו הטבעי הוא המניח אותו הפקר! הֶפּ! הֶפּ! ⁴

ומכיון שהאינטרס הפרטי השפל מתכסה באיצטלה האפורה של שינוי הגזעים, – שינוי, שדרך אגב אינו בנמצא כלל, שהרי שמיים ואריים הם בני גזע קוקזי אחד, – הרי הויכוח מסתכסך, את קול ההגיון יחרישו בצעקה, המוסר נעשה צחוק, אַהלוַורדט⁵ הוא כאן הפילוסוף ודיהרינג⁶ – בעל המוסר.

ואולם האנטישמיות, שהיא יסוד מאַחד של החברה המעמדית, אינה מפעמת במידת תוקף שוה בחברה כולה, אלא היא משתנה בהדרגה לפי המעמדות השונים. בכוח היא מצויה בכל המעמדות שבחברה, שהרי היא נובעת מאופיָם המעמדי; ואולם באותם המעמדות שידם במלחמה החברתית על התחתונה היא מגיעה למרום פסגתה. המעמדות הללו הם: המעמד הבינוני הנרמס ברגלי הבורגנות, בעלי האחוזות הגדולים שירדו מנכסיהם, שהם כאסקופה הנדרסת לרגלי הרכוש, והאכרות השוקעת הנשחקת על ידי בעלי האחוזות הגדולים. המעמדות הללו הם בחברה המודרנית הנחשלים והרקובים ביותר מבחינה מוסרית, דבר המותנה בהכרח על ידי מצבם החברתי. הם עומדים על סף פשיטת הרגל ונאבקים כנואשים על הקרקע ההולכת ונשמטת מתחת רגליהם. בנים הם למעמד הרכושני, אבל רכושם אינו אלא חובות;  בעלי קנין הם ואין הם אפילו הקנין הגלום בכוח העבודה. הרי הם עומדים ברגל אחת בתוך מעמד בעלי הקנינים, אך רגלם השניה תקועה כבר במחנה הפרוליטרי, וכך מתרוצצים הם אילך ואילך, כשהסיכוי המאיים, להיטלטל ולנפול אל תהום הפרוליטריון, לנגד עיניהם. כורעים הם במלחמה עם המעמדות החזקים מהם בבחינה כלכלית ונבלעים בתוכם; על כן עוד תגדל ותעצם המלחמה הפנימית בתוכם, עוד יוסיפו לרדת למדרגת ערפדים המוצצים במאות פיות את לשד המעמד העובד. יותר ויותר שוקעת הבורגנות הזעירה למדרגת אותן הבריות המסופקות הניזונות מן התיווך, מדמי הקדימה, מהעוני ומהבערות. וכמצב הבורגנות הזעירה כן גם נפשה. בלי השכלה וגם בלי שאיפה להשכלה, – מעין זו שנתעוררה עכשיו בפרוליטריון, – בלי אופי, בלי אידיאל, בלי הכרה עצמית ובלי כיסופים לחופש היו המעמדות הללו למכת החברה המודרנית. עם כל ירידתם הכלכלית הרי הם זנב למעמדות השליטים; מבטיהם כפויים כלפי מעלה, והם נתונים בשפל המדרגה; הרי הם יסוד המקיים את החברה, אף־על־פי שלפי כל מהותם הם קרבן החברה השלטת.

המעמדות הללו מעמידים פנים מהפכניות, אבל התנגדותם היא רק קטילִינִית, אינה עקרונית ואינה כללית; מכיון שסופקו עניניהם המיוחדים, מכיון ששולמה להם הקיצבה הדרושה להם בשטרות המדינה ובמזומנים, שוב אין להם עולם טוב מן העולם הזה, והרי הם נאמני תומכיה של החברה הזאת והאצילים שבשומריה. נַצל והנח לאחרים לנצל, שעבד והנח לאחרים לשעבד! – זו סיסמתם כלפי מושלים ובעלי שררה.

מה שהאנטישמיות החבויה בלבות כל נעשתה לנימת היסוד המדינית והחברתית במעמדות ירודים, בלויים ושקועים בבערות אלה, – דבר זה מתפרש מתוך מצבם ואופיַָם של המעמדות הללו. אם האינטרסים המעמדיים הם המצַוִּים בדרך כלל את המלחמה ביהודים, הנה על אחת מאה יחייבו את המלחמה הזאת בקרב המעמדות הללו.  כי עניניהם של מעמדות אלה סובלים באופן יותר בלתי־אמצעי מההתחרות היהודית, שהיא פרט מיוחד בהתחרות הכללית. אכן בעל הרכוש היהודי הוא המפליא מכותיו (יד אחת, אמנם, עם בעלי הרכוש הנוצרים) על הבורגנות הזעירה במלחמת ההתחרות;  הבורגני הזעיר היהודי הוא המתקוטט עם שכנו הנוצרי על דבר הקונים; המתווך היהודי הוא האץ להקדים את בן תחרותו הנוצרי. ההתחרות הבאה מצד היהודי מסוכנת היא ביותר: הברירה הטבעית עשתה אותו למתחרה עצום, תוקפני ומנצח בחיי המסחר. כה היתה האנטישמיות ליסוד מוסד בתכניתם החברתית והמדינית של המעמדות הללו.

כשם שהמעמדות הללו הם היסוד העכור והגס שבחברה המעמדית, כך גם אנטישמיותם היא העכורה והגסה ביותר.

לא האופי היהודי, שהיה אמנם לקריקטורה עלובה ומגונה בהשפעת שאיפות ההתבוללות וההתכחשות של יהודים רבים, ושנוצרים ישרים מרגישים בחילה טבעית בפניו, הוא הדוחה את המעמדות הללו; לא אי־ההבנה הלאומית והדתית, אשר בימי־הבינים היתה אחת מסיבותיה החמורות והחשובות של שנאת ישראל, היא המשניאה והמנַכּרת את היהודים עליהם, – לרחשושים רוחניים כאלה שוב אין מעמדות ירודים ונחשלים אלה מוכשרים כל עיקר, – אלא שאיפת הבצע הגלויה, התאוה לממונם של ישראל, הרצון להשמיט את הקרקע מתחת רגלי המתחרה, להחרים את רכושו, לגרשו מן הארץ, – אלה עושים אותם לשונאי ישראל. שנאה, קנאה, צביעות, מרמה, זיוף, עָוֶל, עלילות שקר מדעת על כלל ישראל ועל היחיד מישראל, – כל אלה הם מסימניו של מעמד זה במלחמתו ביהודים.

האנטישמיות של המעמד הבינוני היא תנועה מהפכנית מסוג קטיליני, כלומר התקוממות מעמד נגד מעמד ונגד המשטר הקיים, לא מתוך עקרונות נעלים כלליים, אלא מתוך אינטרס אגואיסטי, אשר הוא אמנם מחפש לו אצטלה אידיאולוגיות, ודוקא משום כך הוא מתגלה בכל ערוותו וניוולו. האופי הקטיליני של האנטישמיות בא לידי גילוי במנהיגי המפלגה. כל אשר הוא מפסולת החברה הבורגנית והפרוליטרית, כל מי שאבד מלבו כל אגש אמת וכבוד, כל אותן הבריות המסופקות שאין בכוחן אלא לעורר את היצרים השפלים ביותר, – כל אלה הרימו על נס את האנטישמיות ונעשו ראשי המדברים לזרם המהפכנים הקטיליניים של הזמן החדש. שום מפלגה אין לה על כן מספר גדול כל כך של מנהיגים שנתגלה קלונם כמו המפלגה האנטישמית. נציגיה הפרלמנטריים והרשמיים של מפלגה זו היו אנוסים להמיר לא פעם את מושב הרייכסטאג בתא הכלא בעוון זיופים, מעילה, שבועת שקר והונאת הבריות. 

אם הסטטיסטיקה של פשעים בקרב המנהיגים האנטישמיים מעידה עדות שאינה משתמעת לשתי פנים על שחיתותם המוסרית של האנטישמיים, הלא גדולה מזו עדותה של פרשת החיכוכים ההדדיים, החשדות, העלילות, השקרים והכזבים הגלויים, הליכות החיים של היחידים, המעילות והשערוריות, שאם אמנם אינם נכנסים בתחום חוקי העונשים, הנה יש בהם כדי להעמידנו על טיבם המוסרי של האנטישמיים. כך מתאמתת לפחות מחציתה האחת של מימרת בֶּרְנֶה, כי האנטישמיים הם מועמדים לבית הכלא או לבית המשוגעים לעתיד לבוא.

ואף־על־פי־כן הרי האנטישמיות, עם כל פחיתות ערכם של מנהיגיה, עם כל הבושה שמתבייש בפניה כל אדם סתם, שיש בו קורטוב של מוסריות, עם כל ההשתדלות המתמדת להסתירה מעין הציבור כדבר שיש בו פסול, – עם כל אלה האנטישמיות מוסיפה והולכת ועדיין היא בגדר התהוות. ככל שמתרופפים גדרי המעמדות, ככל שהחיים נעשים קשים יותר וחסרי בטחה יותר, ככל שתגדל סכנת ההסתערות על המעמד הבינוני וגם אימת ההפיכה מצד הפרוליטריון המכוונת כלפי היהדות, ההון, המונרכיה והמדינה – כן יעלו ויתגברו גלי האנטישמיות. הכוחות הנלחמים זה בזה ילכו ויתקרבו זה לזה במלחמה המשותפת ביהודים, והיסודות המהווים כוח ממשי בחברה הרכושנית, – כבעלי האחוזות הגדולים, כמונרכיה, ככנסיה וכמדינה – יבקשו להעלות מעתה את המלחמה הגזעית והדתית על מקומה של המלחמה החברתית.

האנטישמיות יש לה על כן המגמה להקיף את החברה המעמדית כולה ולחתור תחת מעמדם של היהודים. הרי היא תולדתה של חלוקת השלטון ללא שוויון בחברה ותופעת הלוי הטבעית שלה. כל זמן שתהיה החברה מיוסדת על שלטון החזק וכל זמן שיהיו היהודים נמנים על החלשים, יהיו העוני והמצוקה מנת חלקם שאין ממנה מפלט.

 

ג. היהודים והסוציאליזם    🔗

אם אנטישמיותם של לא יהודים נובעת, איפוא, מיתרון כוחם הגשמי, מהאלמות והשחתת־המידות ויונקת ממלחמת המעמדות המתפשטת והולכת, הנה יש בה כדי להיות ליהודים כוח דוחף מוסרי, נקודת־מוצא לחידוש צורתו ותחיתו של הכלל כולו.

מחאתם הישנה של היהודים כנגד העולם, שנתבטאה בשלילת העולם, בשנאה העזה ובבוז לשונא, מתחילה ללבוש עתה, בפני ההסתערות האנטישמית בתקופת החופש והזכויות, צורות נאורות ומוסריות יותר. אכן, פרוצס זה של הזדככותה המוסרית של מחאת היהודים נמצא עדיין בתחילתו, שכן יותר מדי השקתה תקופת ההתבוללות, שלא היתה כמוה לכיעור ולצרה בדברי ימי ישראל, את כלל ישראל מאס העבדים אשר לה. ואולם חיים עוד בקרב העם היהודי כוחות אשר יטו את העם כולו ללכת בדרך מחאה מזוקקת זו.

העמידה על אופין האמתי של האנטישמיות ושל צרת היהודים, שהן תוצאה ממלחמת המעמדות של החברה ואפס־הכוח של היהודים, כופה על היהודים את צורת מחאתו כנגד העולם. ביטול מלחמת המעמדות מצד אחד והשאיפה לכוח לאומי עצמאי מצד שני – באלה צפון בעיני היהודים סילוקה של שאלת היהודים. המהפכה החברתית וביטול מלחמת המעמדות יבטלו גם את היחס האי־נורמלי שבין היהודים לסביבתם החזקה מהם. על היהודים שומה על כן להיספח על הפרוליטריון, כי היא המפלגה האחת והיחידה השואפת לביטול מלחמת המעמדות ולחלוקה צודקת של השלטון. כשם שיהודים היו נושאי הליברליזם עד כה, משום שהליברלים הם שהשיגו את שיווי זכויותיהם של היהודים מתוך מלחמה בכוחות החברה הישנה, כך חייבים הם להיות ללוחמי הסוציאליזם, מאחר שהבורגנות הליברלית בגדה בעקרונותיה הקדומים ויצאה לתרבות רעה של התפשרות עם יתר המעמדות הנשענים על כוח הזרוע.

פרוצס ההסתפחות של היהודים על המפלגה הסוציאליסטית האופוזיציונית התחיל משעה שהופיעה האנטישמיות. ואולם מחאה זו של היהודים לא היתה עד כה מוסרית, נובעת מהכרת המצוקה ומהשאיפה לעמוד בפני השונא מתוך שמירת הכבוד, אלא גם אישית ואנוכיית במידה לא מעטה, כמחאתו של יהודי הגיטו בימי־הבינים, כמחאתו של היהודי הבורגני המודרני, של יהודי־ה"שאור" סתם.  הסוציאליסטים היהודים של מערב אירופה שיצאו מתוך הבורגנות היהודית המתבוללת קבלו אף הם, וחבל, את מורשת ההתבוללות ונראים בהם אותם סימנים של חוסר הרגשת כבוד ודלות הנפש כביהדות־הבורסה: רק שבהם עצלות פנימית זו מתגלית ביותר בהירות בשל המעטֶה הסוציאליסטי. בסוציאליסטים היהודים התנוון הסוציאליזם עד כדי התרחקות מהיהדות, ממש כמו שהליברליות הביאה את הבורגנות היהודית להתבוללות. ואף־על־פי־כן אין התרחקות זו מן היהדות מותנית כלל מאופיו של הסוציאליזם ואף לא מאופיו של הליברליזם, והרי היא תוצאת ההתנוונות והירידה הכללית של היהודים שעלו לגדולה ולשלטון בזכות ההתחרות החפשית, אשר היהדות, שאין מתן שכרה בצדה, היתה לסד ברגליהם.

מאחר שנדחפו על ידי יהדותם על דרך המהפכה שגו הסוציאליסטים את המשגה ההגיוני והמוסרי הגדול, שלא ידעו לשמור על טהרת מחאתם. תחת להטעים את נימת־היסוד שבהתקוממותם המהפכנית נגד החברה המעמדית – את שייכותם לנדכא שבעמי עולם, – להציג, איפוא, את מחאתם כמחאה יהודית ספציפית בראש וראשונה להעלותה רק אחרי כן לדרגה עליונה וכללית, עמדו והפכו את הקערה על פיה, כיאות להליכות היהודים המשונות והעקלקלות. הסירו מעל מחאתם כל לבוש אופי יהודי, ולא עוד אלא שטשטשו ודכאו את הכרת שייכותם לאומה היהודית ולא יצרו מתוך כך ביהדות אלא בן־גוון מיוחד של הבורגנות המתבוללת.

הבורגנות המתבוללות פנתה עורף ליהדות והתנכרה לה, משום שזו היתה חלשה ולא הכניסה רווחים; הסוציאליזם היהודי פרק מעליו את יהדותו משום שצמח לא מתוך רגש מחאה מוסרי על עולם המשעבדים, אלא משום שהיה רק המקלט האחרון, מעין אכסניה לבורגנות היהודית המתבוללת, שגם הליברליזם עזב אותה לאנחות. ההתבוללות היהודית לבה היה עם הנציונליזם, עם השוביניות הפטריוטית; לסוציאליזם היהודי שימש האיטרנציונליזם כסות לערוותו. ובכל זאת – העקירה מהיהדות, העמידה חסרת הכבוד והאחריות בפני גזע־המחצבת, אינה ניתנת לצידוק לא על ידי כזב הנציונליזם הזר, אף לא על ידי האמת של הבין־לאומיות הכללית.

לאור מושג האינטרנציונליזם מתבהרת הופעה הרת־סכנה בחיי הלשון, כי המבטא דל הוא מהתוכן ולהיפך עלול הוא להיות למקור טעויות שלא מדעת וזיופים מדעת. שתי תופעות בהיסטוריה ובחיים, המנוגדות זו לזו בתכלית, והן בעלות ערך שונה לחלוטין מבחינת האתיקה ופילוסופית־ההיסטוריה, נקובות בשם משותף זה: אינטרנציונליזם. הבקורת והניתוח צריכים על כן להיכנס כאן בעבי הקורה כדי להגיע להערכתו הנכונה של המושג הזה.

הבין־לאומיות לא רק במובנה המודרני המרֻפֶּה, כי אם ברוח הקוסמופוליטיות השכלתנית, היא בלא ספק האידיאל אשר אליו שואפת ההיסטוריה.  מזיגת כל הלאומים לאחדות אחת, יצירת אנושות בעלת לשון אחת, טריטוריה, רכוש והיסטוריה משותפים, כמו ששיוו את הדבר לנגד עיני רוחם גדולי כל הדורות, – דבר זה הוא בודאי נצחון נעלה של התבונה האנושית על המקרי והאי־מודע שבהיסטוריה. הלאומי הוא תמיד רק תולדה מקרית, הופעה חסרת־תבונה של ההיסטוריה. הלאומי הוא רק קטיגוריה היסטורית, אך לא קטיגוריה מוחלטת.  ריבוי הגוונים הלאומי נתהווה באיסטדיה היסטורית מסוימת וגם יעבור ויבטל במומנט היסטורי נעלה מזה. סימן־ההיכר האופיני ללאומיות אינו לא הלשון ולא הדת, אף לא המדינה, אלא הכרת השייכות ההיסטורית, שותפות ההיסטוריה. הסוציאליזם אשר יעביר מן העולם את המלחמות, את המכסים ואת ניגודי הענינים הכלכליים בין עמי התרבות ויערער את אפשרות ההשתלטות, הוא יגביר את המגע והמשא התרבותי ויקים את אחדות הענינים והרוח בין עמי התרבות, הוא יפלס מתוך כך נתיב גם לשיתוף ההיסטוריה שלהם. ההיסטוריה המשותפת וסוֹלידריוּת האינטרסים של עמי התרבות תמזוגנה אותם גם לאומה אחת. הסוציאליזם על ציווייו: שלום עמים, שיתוף האינטרסים ותרבות נעלה צופן בחובו גם את הזרע להגשמת הבין־לאומיות הצרופה, היא הקוסמופוליטיות.

מתוך בין־לאומיות נעלה זו אין לבאר לא את ההתכחשות ליהדות של הסוציאליסטים היהודים ואף לא את אדישותו של כל עם אחר כלפי כבודו וחירותו. שויון־הנפש כלפי גזע־המחצבת, טשטוש לאומיותן של האומות הנדכאות והמנודות בידי עצמן, ההתבוללות, – אלה הם רק פריה של דעה מסכנה ומשועבדת, של הערצת היד החזקה, של חוסר כבוד והכרה עצמית, של מורך־לב וניוול האופי.  אלה עומדים בניגוד גמור לבין־לאומיות זו שתוארה למעלה והרי הם היפוכה הגמור מבחינת ההגיון והאתיקה. לעומת זאת קרובה ההתבוללות עפ"י מהותה לבין־לאומיותם של הבורסנים, הנוכלים וההרפתקנים למיניהם, שאינם יודעים מולדת זולת הבצע, ואומה זולת חבר־המרעים, וכבוד זולת ההתרפסות. סוג זה של בין־לאומיות העומד על פניית־עורף לאומה ההורה, על שויון־הנפש לגורלה, על ההתבוללות באומה החזקה, ירוד הוא מבחינה מוסרית אף מבין־הלאומיות של החמס, מהקוסמופוליטיות של החרב. הבין־לאומיות של החמס, כמסע אלכסנדר הגדול, כשלטון העולם של רומי, כהתנפלות המונגולים, ככיבושי נפוליאון, מעוררת בנו רגשות זעם ומחאה על שלטון הזרוע; אפס הבין־לאומיות של העבדות, כבגידה הפולנית, כהתבוללות היהודית וכיוצא בהן, מעוררת בנו בחילה ושאט־נפש בשל ההשתעבדות מרצון, בשל ההתרפסות העלובה בפני האלמות. השאיפה להגשמת הקוסמופוליטיות על חשבון החירות ודרך ההשפלה וההתנונות של האומה ההורה, – פשע ובגידה היא.

הסוציאליזם, שהכריז על קדושת החופש וזכות ההגדרה העצמית, הוא, הן עפ"י טבעו והן עפ"י מעשיו, היפוכו הגמור של מין זה של בין־לאומיות רמיה. כל השאיפות המכוונות לשעבודו ופריקת לאומיותו של עם תמצאנה בסוציאליזם את מתנגדן המפורש, כשם שכל נסיונותיהן של אומות משועבדות להשתחרר ולעמוד ברשות עצמן, יתקבלו מצד הסוציאליזם בברכה. באֶתּיקה הסוציאליסטית ובמושג החופש הסוציאליסטי מוצאת כל תנועת־שחרור לאומית סעד מוסרי. האינטרנציונל הוא שברך ראשונה את המרד הפולני האחרון ברוסיה.  המוני העם הסוציאליסטיים שבצרפת ובאיטליה הם אשר עודדו זה לא כבר בחיבתם את מלחמת השחרור של בני כרֵיתה נגד שלטון התורכים. בכינוסיה הלאומיים והבין־לאומיים של הסוציאליסטים הוכרז על זכות ההגדרה העצמית של כל אומה ואומה, וכן הוכרו שאיפות העמים להשתחרר ולהתקיים כשאיפות שהן קרובות קרבת־רוח למהותו ומוסרו של הסוציאליזם. 

אצל הסוציאליסטים מכל העמים נפתרה זה מכבר בעית היחסים שבין הלאומיות והסוציאליזם. בשום עם אי אתה מוצא לוחמי סוציאליזם המסיקים מתוך הסוציאליזם והבין־לאומיות שלהם את ההכרח להתבולל בעם החזק ולהתכחש לעמם מתוך שלילת לאומיותם. אם יש בעמים הנדכאים מי שמתכחש לאומתו ובוגד בה, שאינו מטפחה ולא עוד אלא שהוא עוזבה בצר, אין זה אלא הבורגנות, אלה המעמדות השולטים. הללו בוגדים בלאומיותם ומתכחשים לה בכל שעה ורגע שבצעם וצורך שלטונם דורשים זאת. כך בגדה הבורגנות הפולנית בפולין ובלאומיות הפולנית והיתה ראשונה להיכנע לאויב ולעשות עמו יד אחת. כך יצרה הבורגנות היהודית את ההתבוללות והפקירה את לאומיות ישראל על כל תקוותיה ומשאות־נפשה הלאומיות. למען תוכל לשוטט – בלא המטען היהודי – ביתר חירות על פני הבורסה. נושאי השאיפות הלאומיות בקרב האומות הנדכאות הם האינטליגנציה, הסוציאליסטים והעם העובד.

רק אצל היהודים, המשונים בסדריהם, קבלו הסוציאליסטים את ההתבוללות וההתרחקות מן היהדות כקנינם הרוחני. אכן יש לראות בזה משום פחיתות לרצינותם הסוציאליסטית והחפשנית. מחאתם של היהודים, שנתבטאה בהצטרפותם לסוציאליזם, לא נבעה מסיבות עליונות, מוסריות, אלא היתה, ככל מחאה של היהודים בהיסטוריה עד כה, מחאה אישית, אינדיבידואלית. כל זמן שהיתה הליברליות אדירת־כוח ונאמנה לעיקריה, היתה היהדות חוסה בצלה;  משגורשה בעטיה של הבורגנות הנוצרית נטתה הבורגנות היהודית את אהלה בסוציאליזם. אשר להרגשתו היהודית, הרי אנו רואים אף את הסוציאליזם אובד־דרך ונרצע כבורגנות.

מה שהקיום הלאומי של היהודים הוא מחוסר תוכן, אין בכך משום צידוק להתנכרותם של הסוציאליסטים היהודים. אמנם אין היהודים מטפחים משהו לאומי נעלה – זוהי הטרגיקה של סתירת חייהם. אף־על־פי־כן הרי הם בגדר אומה בדֵלה הנראית תמיד כך לשונא והספוגה הכרת הבדֵלות הזאת. עם היות היהדות משוללת כל סימני־היכר לאומיים, מפוזרת בכל הארצות, מדברת בכל הלונות ובליל כל הלשונות, ללא קנינים לאומיים, ללא כוח לאומי יוצר, הרי היא בכל זאת אומה מובהקת שעצם קיומה יש בו כדי מתן תוכן להויתה. קיומם של היהודים, שהגנו ושמרו עליו מתוך מלחמה עקשנית בעולם הסובב מזה אלפי שנים, יש בו אולי תוספת משמעות, לפי שהיהודים מייצגים על ידי קיומם את חירות המצפון וחטיבה של זכות אדם הנעלות. אם המלחמה ביהודים אינה צודקת ומקורה בכוחו של האַלים, הנה קיומם של היהודים הוא מחאה על החמס, מלחמה לצדק, שאיפת ההתקיימות של האדם.  ביהודים נתגשם משהו – והוא לא מעט – מזכויות האדם אשר היו מתקפחות עם אבדן היהודים. על כן אבדן היהודים כמוהו כאבדן האנושות.

ליהודים עצמם עלול היה המות הלאומי להיות לטרגדיה האיומה ביותר שבגורלם, ואותה תקופה יהודית, שעליה היתה עוברת הכוס הזאת, ודאי היתה המרה והמעציבה בתולדות האנושות. בגידה באנושות ובאומה מזה, יאוש, יבושת רוחנית, חוסר אמונה ומורך לב מזה. כל אלה יצמחו על הקרקע החולנית של אפס אידיאל ושטחיות החיים. הלא יתן אדם את לבו על הטרגיקה של אחרון היהודים אשר יכאב את נפתולי מותו האחרונים של עמו בתוך שלל הצבעים הלאומיים של האנושות, אם עוד יהיה יהודי אחרון זה מוכשר להלך רוח נעלה בכלל. נהרי נחלי הדם אשר שפך עמו במלחמה על קיומו, מיליוני הקרבנות הטמונים בשדות כל ארצות עולם ומעידים כעדי דמים על מריו המהפכני של ישראל במלחמה עם עולם התקיפים, – כל אלה הלא ידמו בעיניו כמחזה־התולים עלוב, כמשחק אבוד. על העם היהודי הוטלה החובה הקדושה לחיות משום שהוא מייצג את הצדק והחירות. שופֶּנהוֹאֶר אומר במקום אחד, כי החיים הם פשע, שהרי ענשם הוא המות; ליהודים החיים חובה הם, כי המות הוא להם פשע.

בימים כימינו, כשהמוני העם היהודי אינם חפצים ואינם יכולים להתבולל, כשהיהדות מוקפת עולם של אויבים בנפש, כשהמצוקה והעוני גורל הכלל הם, וזכויות היהודי מתקפחות בפומבי, כבודו נרמס ברגלים וצרתו ניתנת לקלס, – בימים כאלה הרי הצדקת ההתבוללות על ידי חוסר התוכן של החיים אינה אלא לעג לרש. לא להתכחש לעצמו משום שהחיים ריקים ונעדרי תוכן הם, אלא להתקיים ולשַוות לחיים ערך נעלה יותר, – זאת תהיה סיסמתם של הטובים שביהודים. מתוך הכרח הקיום של היהודים מתחייבת איפוא תעודתם הנעלה, המוסרית, ליתן לחייהם תוכן לאומי נעלה ולהסיר גם אותם המכשולים העומדים לשטן בדרך התפתחותו של גניוס האומה היהודית.

אם רוצה הסוציאליזם היהודי – אשר לא באינטרס מעמדי מקורו, אלא הוא נובע, כעדות עצמו, מגורמים אידיאולוגיים, – אם רוצה הוא להתעלות למדרגת ביטוי מחאה מוסרית כֵּנה, מן הדין הוא שיקבל את יסוד המחאה היהודי, אשר עליו הוא מושתת במציאות, כנימת יסוד, וגם יודיע על כך בגלוי. על הסוציאליזם של היהודים להיות לסוציאליזם יהודי ממש.

יש שיראו בצירוף מלים זה מעין סוציאליזם ריאקציוני, ביחוד מתוך שהמלה “יהודי” ניתנת להקבלה עם המלים “נוצרי”, “לאומי”, “גרמני” וכיו"ב; ואולם יהיה בזה רק מעשה קונדס של פולמוס, שהרי לפי שורת ההגיון ועל צד האמת ראוי הסוציאליזם היהודי לעמוד בצדו של הסוציאליזם הפרוליטרי, שכן שניהם שרשים משותפים להם בשעבוד ובחלוקת השלטון ללא צדק.

במקום שהפרוליטריון היהודי נתעלה להכרה מעמדית, שם היה גם בפועל ממש סוציאליזם יהודי, נקי מכל סרח ועודף של עבדות שבהתבוללות.  הסוציאליזם של הפרוליטריון היהודי צופן בחובו גם יסוד מחאה יהודי ספיציפי הבא לכלל ביטוי ברור בצד ההכרה המעמדית הפרוליטרית. לשונם, כתבם, דרך מחשבתם והלך רוחם של המוני היהודים המטביעים עליהם חותם לאומי מובהק ומבדילים אותם ברור מכל העמים, – כל אלה משתקפים בבהירות גם בסוציאליזם שלהם. נקי מכל תעתועי התבוללות ובלי תאות ההתכחשות העלובה נושא בקרבו הפרוליטריון היהודי ביודעים, ויותר מזה בלא יודעים, מחאה יהודית ספיציפית.

אכן, במידה ששאב הפרוליטריון היהודי בראשית התפתחותו את תורתו ממעין האינטליגנציה המתבוללת הוטל גם בפרוליטריון מארס ההתבוללות שנהפך שם לפחזות וקלות־דעת. ואולם הכרתו העצמאית הבריאה של הפרוליטריון, טבעיותו, אמונו בעמו והכרת ערכו שמרו עליו מפני גרעין ההרס הזה, והרי הוא מתגבר יותר ויותר על מחלת ההתבוללות. לעומת זה הרי הפרוליטריון היהודי בעל ההכרה המעמדית חוזר ומפרה את האינטליגנציה הקשורה עמו בקשר רוחני ומשיב את לבה על הכרת הערך ועל ההכרה העצמית. הסוציאליזם היהודי יתגבר סוף סוף על תרמית ההתבוללות ויכריז על עצמו, מתוך נאמנות וחירות, כעל צורת מחאה כבירה של היהודים, אשר מצאה בסוציאליזם את תקונה בצורה מוסרית עליונה.  כצורת־מחאה על חרפת היהודים עלול הסוציאליזם להיות לקנין כלל ישראל, כי את צרת היהודים חולים ומרגישים גם הפרוליטריון היהודי וגם האינטליגנציה היהודית, גם המעמד הבינוני היהודי וגם הבורגנות היהודית. חרפה ובזיון, מצוקה ועלבון הוא גורל עם היהודים לכל מעמדותיו, ובשעה שיעמוד ישראל על צרתו, באותה שעה יזדעזע עד עומק לבו בפני עֱנוּת־הויתו הגדולה לאין סוף. 

הכרת מהותה של האנטישמיות פועלת, איפוא, על היהודים פעולה מוסרית ומחדשת. המצוקה המשותפת מלכדת את היהדות כולה ומקיימת בה את הכרת הערבות הלאומית. היא עושה אותה לעם אחד אשר עליו להילחם ולִשְרות, לחיות ולמרוד. מתוך הכרת מצוקתה מתרוממת היהדות למעלת כבוד וחשיבות ומתחילה להיאבק על תוכן חיים עליון. אף־על־פי־כן אל נא תצמח מכאן הטעות, כי מצוקת היהודים היא בת־הברית הרצויה לפרוֹצס התעלותם המוסרית של אלו, כי הלאומיות היהודית מקדמת בברכה את האנטישמיות. לא הצרה תסייע בידי היהודים להתעלותם המוסרית, אלא הכרת צרתם. צרת היהודים היא תוצאה מחלוקת השלטון ללא צדק, והיא מוכרחה להתקיים כל הימים אשר יהיו עוד חזקים וחלשים בעולם. זוהי עובדה אוביקטיבית בחיים החברתיים, שאינה נפגעת מרצונם ומשאלותיהם של בני אדם. רק כשמשתלטת ההכרה על העובדה, נעשית הצרה למקור חיים עליונים, למקור התעלות מוסרית.

הֶקבֵּל להופעה זו יש למצוא בסוציאלדימוקרטיה. גם היא שואבת את כוחה הממשי והמוסרי ממצוקתם וירידתם הכלכלית של חוגי עם רחבים המתקדמת בהכרח חברתי. אפס דבר זה אין פירושו כלל וכלל, כי הסוציאלדימוקרטיה חפצה בחורבנו הכלכלי של המעמד הבינוני, – דבר שבו מונות אותה המפלגות הריאקציוניות; אלא היא מציינת את העובדה הסוציאלית, עומדת על מהותה ומגלגלת אותה בצורת התגובה הממשית שלה, במלחמת המעמדות. הוא הדין בשאלת היהודים. גם כאן מתגלגלת הכּרת מצוקת היהודים ואופיה בהצטרפות היהודים כיהודים לסוציאליזם ובהתעוררות הכרתם הלאומית של היהודים. 

הסוציאליזם הוא, איפוא, אותה המפלגה אשר אליה נדחפים היהודים על ידי האינסטינקטים המדיניים, הכרת הערך ורגש הכבוד שלהם. אפס על היהודים לקבל את הסוציאליזם כיהודים, לעשותו למפלגתם הלאומית ולנקותו מאבק התבוללות השקר. כי הפרוליטריון הסוציאליסטי הוא בן בריתם היחידי של היהודים ובנצחונו כרוך ביטול כל אפשרויותיה של צרת היהודים.

והנה, לכשישִיבו היהודים את לבם על הכרתם הלאומית ויתיצבו כעת לדבר עִם אויביהם בשער, לכשיקלוט הסוציאליזם של היהודים גם את מחאת העם היהודי על המצוקה שאין לה סוף במשך אלפי שנים ויציגנה בצד מלחמת המעמדות הכלכלית, – יעלה ויתגלה עוד כלי למחאתם של היהודים ועוד כיוון לאינסטינקטים המדיניים והלאומיים שלהם, המותנים מדמותה המיוחדת של צרת היהודים.

 

ד. הציונות    🔗

שינוי כל יחסי השלטון אשר עד כה וחידוש צורתם בסוציאליזם – יש בכוחם להעביר את צרת היהודים מן העולם רק לעתיד לבוא. ואולם בהווה הרי המלחמה הסוציאליסטית קצרת יד היא להקל על מצוקת היהודים. כי כשם שצרת היהודים היא תוצאה מהמצוקה הכללית, הנה יש לה מלבד זה עוד אופי מיוחד, שאין הסוציאליזם המתהווה עלול לישבו. המצוקה הפרוליטרית כבר מצאה את תיקונה לשעה זו במלחמת המעמדות. הסוציאליזם הנפרד לשני חלקיו, למטרה הסופית ולמלחמה על השגת תנאים יותר טובים במסגרת החברה ההווה, קובע ברכה, בשני חלקיו גם יחד, לכל הנדכאים. על ידי המלחמה הסוציאליסטית ניתנת לכל הנדכאים האפשרות להגביר את כוחם המדיני, להיטיב את מצבם הכלכלי ולהרים את השכלתם הרוחנית.

לא כן הדבר לגבי היהודים. חוסר הזכויות המדיניות, מצבם החברתי, ומצד שני גם מנהגם ותכסיסיהם של הסוציאליסטים עצמם בנוגע לעם ולממשלה, – כל אלה מביאים על היהודים תנאים מיוחדים במינם אשר אינם ניתנים להשתבח מתוך המלחמה הסוציאליסטית בהווה.

היהדות עשויה, מבחינת המבנה החברתי שלה, מבורגנות עשירה ואדירה, ממעמד בינוני הנפרד לשכבת סוחרים ולאינטליגנציה, ומדלת העם שגם היא מתחלקת לפרוליטריון עובד ולשאינו עובד, לפועלים ולקבצנים.

המצוקה המוסרית שסובלים כל היהודים יש לה הנטיה להתגבר עד כדי מצוקה חמרית בכל המעמדות. אפס, המלחמה החברתית ביהודים פוגעת קודם כל באינטרסים הכלכליים של המעמד הבינוני היהודי. לא קטן מזה הסבל הבא בעטיה של הסערה האנטישמית שסובלת האינטליגנציה היהודית הנמנית על המעמד הבינוני.  הנה כי כן מוכרח המעמד הבינוני היהודי לחגור כל כוחותיו כדי לעמוד במלחמת הקיום ולהתקיים אפילו קיום עלוב מתוך מחילה על כבודו וגאונו.

אכן, למצוקה זו של המעמד הבינוני אין מלחמת המעמדות והפרקטיקה הסוציאליסטית יכולות להעלות ארוכה. הרדיפה והחטיפה התמידית, ההתחבטות וההֵאבקוּת הקדחתנית – הן מסימניו האופיניים של המעמד הבינוני היהודי ואינם מעידים אלא על רפיפות מעמדו, ההולך ומתערער עם גידולה של האנטישמיות. לא זו בלבד שמלחמת המעמדות אינה יכולה להעביר צרה זו מן העולם, אלא מאחר שהאנטישמיות מקבלת יניקתה מן מלחמת המעמדות, הרי מצוקתו של מעמד זה עוד מוסיפה והולכת עם התגברותה של מלחמת המעמדות.

המצוקה שבה נתונה האינטליגנציה היהודית אינה יכולה לעבור ולהיבטל על ידי מלחמת המעמדות כל עיקר; אדרבה, גם זו תהיה מחריפה והולכת עם תגבורת ההתחרות. החרם החברתי העולה ובא על האומה היהודית בכלל, ועל האינטליגנציה בפרט, אין להילחם בו בשום אחת מצורות המחאה של היהודים. יתר על כן, זו מקבלת עליה את דין הקיפוח הכלכלי וההשפלה המוסרית מתוך כניעה.  אבל לא רק החרם החברתי, כי אם גם מעשי הממשלה מכוונים נגד המעמד הזה, ואפילו באותן הארצות שבהן יש להם ליהודים שיווי־זכויות פורמלי. כי האינטליגנציה של כל עם הולכת ונעשית כפופה יותר ויותר לממשלה ותלויה בה.  בפני הקיפוח הזה ושלילת הזכויות הזאת תקצר יד היהודי, וגם מצד המפלגה הסוציאליסטית לא תצמח לו ישועה לאלתר, שהרי הסוציאלדימוקרטיה אינה יכולה, מטעמים טכסיסיים, מפאת אופיה הפרוליטרי, לעמוד בפועל ובמרץ לימין בורגנות של עם שהוא גם שנוא.

אפס גם למצוקת הפרוליטריון היהודי אין הסוציאליזם ומלחמת המעמדות יכולים להושיע מיד באותה מידה שהם יכולים לעשות זאת לפרוליטריון אחר. “פרוליטריון הנמושות”, – שהוא רוב מנינו של הפרוליטריון היהודי ומורכב מסוחרים זעירים, סרסורים, מתווכים, רוכלים, חוכרים וכיוצא באלה, – אינו מוכשר למלחמת המעמדות ולפעולה סוציאליסטית כלל. יכול הוא, אמנם, לשאוף למטרתו הסופית של הסוציאליזם ולהשתתף השתתפות שברגש במלחמה הסוציאליסטית, – במישרים אין מלחמת המעמדות הסוציאליסטית עשויה להועיל לו.

גם לעבור מן העולם אי אפשר לו למעמד זה. הקפיטליזציה של החברה והתבטלות הבריות הכלכליות הקטנות, העומדות ברשות עצמן, אינן נעשות בטֶמפּוֹ כזה, כמו שהניחה התורה הסוציאליסטית מלכתחילה. הפרוצס האוביקטיבי של ההתפתחות מתקדם מתוך אטיות מרובה וכושר ההסתגלות של נושאי הפרוצס הכלכלי מתגבר על האבדן הצפוי להם מצד חוקי הכלכלה האוביקטיביים.

במזרח אירופה, במקום שהפרוליטריון היהודי נמצא בביתו וחי בעניות גדולה, שם לא תוכל ההתפתחות הכלכלית לדחוק במהרה את רגליו מן המצב החברתי אשר הפילו בחלקו ההיסטוריה. הפרוליטריים היהודים ללא עבודה יכולים ומוכרחים אמנם לקבל כנדכאים וכיהודים את הסוציאליזם, ואולם הפרַקטיקה  הסוציאליסטית אינה מכוונת אל חייהם המציאותיים.

הסוציאליזם בפעולתו של עכשיו יכול להביא סיוע כלשהו רק לפירור קטן של המון בית ישראל, לפרוליטריון העובד. גם מצבו של הפרוליטריון היהודי גרוע בהרבה ממצבו של פרוליטריון אחר. במקום שם חי פרוליטריון יהודי, הרי הוא נתון בעול החוקים המיוחדים ליהודים ומשולל חופש התנועה. יכול הוא להיטיב את מצבו הכלכלי מתוך מלחמת מעמדות, אך אין אונים הוא לבטל את הלחץ הפוליטי הרובץ עליו. את אשר תשיג מלחמת המעמדות היהודית, זאת יוכלו החוקים המיוחדים שחוקקו נגד היהודים לשוב ולעשות לאַל.

הנה כי כן אין הסוציאליזם ומלחמת המעמדות מכוּונים לרוב בנינה של המציאות היהודית, ואילו שאריתם הפרוליטרית של חיי ישראל אינה יכולה למצוא במלחמת המעמדות סם־מרפא כפרוליטריון של שאר העמים. זהו אופיה המיוחד והיוצא מן הכלל של צרת ישראל.

ניגוד נוסף בין הפרַקטיקה הסוציאליסטית למציאות היהודית יש בזה, שהיהדות אינה מוצאת בצל המפלגות הסוציאליסטיות מגן ומחסה לכל עת. ככל שאין עקרונו ומטרתו של הסוציאליזם סובלים פגיעה בזכויותיו של עם היהודים, בכל זאת הטכסיסים והאופורטוניות של המפלגות הסוציאליסטיות, היחס הפסיבי לגבי רדיפות היהודים, ולפעמים אף מתן סיוע להם, כרוכים בעקבם. עם כל ההתנגדות שמתנגדת הסוציאלדימוקרטיה לאנטישמיות, בעקרונה ובדרכיה, לא מעטים הם המומנטים המדיניים שבהם שמחה הסוציאלדימוקרטיה על האנטישמיות, או לפחות נמנעת מלהילחם בה. ההיסטוריה המדינית של השנים האחרונות יכולה להביא כמה וכמה דוגמאות למנהגה זה של הסוציאלדימוקרטיה. כדוגמה אחת מרבות תוכל לשמש כאן עמדתם של הסוציאליסטים הצרפתים כלפי עניין דרייפוס. כשם שהאופורטוניות של הסוציאלדימוקרטיה מביאה אותה לידי ניגוד עם גופי עיקריה בנוגע למטרה הסופית של הסוציאליזם, למהפכה וכו', כך מתכחשת המפלגה הזאת, מתוך אופורטוניות, לאופי הצדק המוחלט בשעה שהדבר נוגע לשאלות היהודים.

אם הצטרפות היהודים למפלגות הסוציאליסטיות בארצות הקונסטיטוציוניות אינה מביאה להם בהווה תועלת כאשר תביא לנדכאי שאר העמים, על אחת כמה וכמה באותן הארצות שבהן עוד לא הגיעו היהודים לשיווי־זכויות.  רוב מנינה של האומה היהודית החי ברוסיה נמצא בלחץ חוקי הפליה מקפחת, המוכרחים להתקיים עד נצחון הסוציאליזם. האגדה על שיווי זכויותיהם של היהודים ברוסיה, שיבוא מתוך הצטרפותם ליסודות האופוזיציוניים והסוציאליסטיים שבארץ, היא אוטופיה מסוכנת, שרק חלושי מוח או נוכלים יכולים להגות בה. לכשתברא כל האופוזיציה הרוסית חוקה חדשה לרוסיה במתכונת אירופית, לא תהיה חסרה אלא את הסעיף על שיווי־זכויות ליהודים. כי איזו שכבה חברתית יש לה כיום ענין בשיווי־זכויות ליהודים? האכרים מעונינים ביותר שלא יינתן ליהודים לצאת מתחום המושב וכי בכלל תשמור החוקה על האכר החלש מפני היהודי הזר, החי על התיווך. גם עיני המעמד הבינוני רק להגבלת זכויות היהודים, כי במסחר ובאומנויות החפשיות היהודי הוא תמיד מתחרה מסוכן ביותר. או שמא תתאוינה הבורגנות הגדולה, הפקידות ושכבת האצילים בעלי האחוזות הגדולות לפתוח לפני היהודים את כל השערים? המעמד היחיד, שיתפוס בשאלת שיווי־זכויות ליהודים עמדה ניטרלית, הוא מעמד הפועלים. מעמד זה יכול, מתוך רגש של סולידריות עם הפועלים היהודים ומתוך רגש האיבה המעמדית אל בעלי הרכוש בכללם, להתבונן לאמנסיפציה של היהודים מתוך שויון נפש לכל הפחות. אפס, ענין ממשי וער בשיווי הזכויות אין גם לו. אין זה לא מעלה ולא מוריד אם הוא מכריז תוך כדי מלחמתו על שחרורן של כל האומות; במלחמה יבטיח כל מעמד אחר הבטחות מעין אלו. מכיון שישיגו היהודים את שיווי זכויותיהם ברוסיה, מיד יאבדו את אופיָם הפרוליטרי; הם ייהפכו למעמד בינוני. מה ענין יש לפרוליטריון הרוסי לפלס נתיב לאביוני ישראל – אלה המועמדים לבורגנות – לקראת הגלגול הזה?

ברוסיה, שבה אין ליהודים שיווי־זכויות, אין הם רשאים לקוות לאמנסיפציה שלהם אף בבוא שינוי תנאים מדיניים. כל מעמד חדש שיגיע לשלטון ויביא לידי שינוי התנאים לא יהיה מעונין ביותר בשיווי זכויותיהם של היהודים. דבר זה, שמתוך סחרחורת אידיאליסטית, מתוך אדיקות בעקרונות, תפול האמנסיפציה כדורון בחיקם של היהודים, – דבר זה הלא אין להעלות על הדעת כלל. ברוסיה לא ישיגו היהודים את האמנסיפציה אלא במדינת העתיד הסוציאליסטית. עד היום ההוא בעל כרחם יתקיימו קיום עלוב בלחץ תנאי הקיפוח. ואף־על־פי־כן אין הכרה זו צריכה לעכבם מלהצטרף, מתוך אינסטינקט בריא של מחאה, למפלגות האופוזיציה הקיצוניות.

לגבי היהודים עלינו להסיק, איפוא, את המסקנה המעציבה והיוצאת מגדר הרגיל, שבניגוד לכל שאר הנדכאים אין להם כלי מלחמה כדי להקל מצוקתם אף בהווה. את הפדות מעניו רואה, איפוא, היהודי, כאשר ראה לפני מאות בשנים, במנוסה ובהתבודדות. במערב מבקשים להם היהודים מפלט בבדֵלות החברתית, במזרח אירופה – בהגירה לארצות חפשיות יותר. רוח תוגה נישאת במחנה ישראל.  היהודי הנצחי אחז שוב במקל הנדודים. חומות הגיטו מוקמות שוב על תלן. “צאו מהארץ!”, “הכנסו אל הגיטו!” – יקראו כל פה ולשון אל היהודי האומלל. מצוקה ועוני, חרפה וכלימה שבו והיו למנת חלקו כלפני מאות בשנים. וצרה זו איומה שבעתים, בבואה בלוית הכרת הכרחיותה הטבעית. כיצד יגיב היהודי על צרה זו המיוחדת לו?

בימי הבינים נשא היהודי את גורלו מתוך פטליזם ורק מחאה אישית מחה כנגד העולם. אצל היהודי המודרני באה האידיאה המושכלת לשלוט בצרת הבדֵלות וההגירה, והרי היא מבקשת לסול לה שבילים על מנת שתצמח ממנה צורת חיים מעולה מבחינה מוסרית. לפלס לפני ההגירה הכפויה על היהודים דרך אחידה, ליתן ליהודים האצילים ובעלי ההרגשה הדקה, הנפגעים וחשים בעלבונם, את האפשרות להיבדל לעצמם, ליתן לבעלי הלך־הרוח הפיאֶטיסטי והרומנטי שבהם, למתאבלים על ירידת האומה ובוכים על אבדן ירושלים, לאסירי התקוה המאמינים בגאולת ישראל, – כללו של דבר: ליתן לכל החולים ומרגישים בצער הגלות שאיפה מושכלת ולהעלות את מחאתם האינדיבידואלית למדרגת מחאה כללית, מוסרית, השואפת לעַצב את החיים מחדש – זאת היא מגמת התנועה אשר הקיפה, כתולדה טבעית ממוצקת היהודים, את כל שכבות היהדות. כשם שביקש קַבֵּי (Cabet) להקים רפובליקה לכל האומללים באיקריה, כשם שביקש הֶרְצְקָה (Hertzka) לנסות את הנסיון האנרכיסטי של חברה ללא שלטון מדיני ב"פריילאנד", כך מבקשת התנועה הנזכרת ליצור ריפובליקה לכל נִדְכְּאֵי היהודים. רק בשינוי זה בלבד, שריפובליקה יהודית זו תהי גם למקלט לישראל הנע ונד. ועוד חילוק, שתנועה זו במצוקה, לידתה ובכוחות ממשיים משענתה, ואילו האוטופיות שלא הצליחו, פרי רוחם של יחידים דגולים היו. בשם קַבֵּי נקשרה הארץ הנכספת איקריה, ובשם הֶרְצְקָה – “ארץ־הדרור” הבלתי ידועה, ואילו מדינת־היהודים פרי מעמדם ורוחם של היהודים היא ומתיחסת למולדת היהודים העתיקה לציון. בשם ציונות תיקרא התנועה העתידה לשוב ולכונן מדינה ליהודים, אלא שארץ־ישראל טפלה היא לגבי הציונות, כשם שאמריקה טפלה היא לגבי איקריה ואפריקה לגבי “ארץ־הדרור”. בכך נרמז רק שתשוקה זו לארץ הלאומית שרשיה בצרת האומה ובהרגשה הלאומית.

עוד סימן־היכר שבמהות מבדיל את מדינת היהודים האוטופית מן האוטופיות הסוציאליסטיות הנזכרות. באלו האחרונות היה האידיאל הסוציאליסטי המניע שעליו לכַנס את האנשים ולגַלות את הארץ, – ואילו מדינת היהודים מחוברת לעם שבמציאות. הללו הכוח המניע אותם היא משאת־הנפש, והללו – המצוקה. אך ככל שתתקרב הציונות להגשמתה המוחשית, כן תוסיף להזדכך ולהתעלות למעלת אוטופיה סוציאליסטית. תכנה הסוציאליסטי של הציונות אפשר לו עוד להתחזק מתוך התעשרות מצד אחר.

הציונות היא הופעה ריאלית של החיים היהודיים. שרשיה במצבם הכלכלי והחברתי של היהודים, באינסטינקט המחאה המזוקק אשר להם, במאמציהם האידיאליסטיים לתת תוכן נעלה לחייהם הדלים. נושאיה של הציונות הם הכוחות הממשיים, החיוניים של חיי העם היהודי. מורך־הלב וקטנות המוח יכולים להוריד אותה למדגרת אוטופיה חסרת סיכויים. ואף־על־פי־כן אין היא אוטופיה. אין היא אוטופיה, ככל הגדולות בתחילתן, אשר קמו עליהן תמיד בדברי הימים קטני־הרוח להכריז עליהן בקולי קולות כי אוטופיות הן.

מהי אוטופיה? יש להבחין בין אוטופיות טכניות לאוטופיות מדיניות. אוטופיה טכנית היא כל נבואה מדעית שיש סתירה בינה לבין חוקי הטבע. הגלגלים המתנועעים מאליהם בתנועה שאינה פוסקת, ענין perpetuum mobile, זוהי הדוגמא הקלסית לאוטופיה טכנית, שהרי היא פוגעת בחוק היסוד של הפיסיקה, בקיום האנרגיה. כל הנבואות המדעיות, שאין לטעון כנגדן כלום מבחינה מתודולוגית וכן á priori, שורת הדין נותנת לא לדחות אותן מלכתחילה כנמנעות.  בתולדות הטכניקה רבים לאין שעור המקרים שדברים שהיו תחילה בגדר הנמנע הפכו למציאות.

לעומת זאת אוטופיה מדינית היא כל הצעת יחיד המתנגדת למגמת שאיפתם של בני אדם, או שאין די גורמים להגשמתה בתוך החברה. כל מחשבה בלב איש להניע את גלגל ההיסטוריה אחורנית או קדימה בניגוד למגמת התקופה תיחשב לאוטופיה. נסיונות אוטופיים היו, למשל, מעשי הפועלים וידידיהם שביקשו לעכב בשעתה את התפשטות תעשית המכונות. ומצד שני היה זה בגדר אוטופיה כשחיכה הסוציאליסט פורייה (Fourrier) במשך שנים בשעה השתים־עשרה בכל יום לבואו של המיליונאי, אשר יתן לו את ההון הדרוש להגשמת המדינה הסוציאליסטית. שהרי המניעים, אשר ציוו עליו את הסוציאליזם, לא היה בהם משום תוקף כללי. גם לוּ נמצא אדיר ההון, שהיה נותן את ידו להגשמת הסוציאליזם שלו, ודאי היה הדבר נכשל בגלל שויון נפשם של בני הדור. עניני החיים הכלכליים של הזמן ההוא לא עלו בד בבד עם התכנית הסוציאליסטית שרקם לו פורייה, ולפי טעמים מוסריים ושכליים במוחו. כנגד זה אין לקרוא בשם אוטופיה לתכנית דמיונית, אם אפשר להתאימה לנטיותיהם ויצרי חייהם של בני אדם.

ולפיכך אין הציונות בגדר אוטופיה, כי היא נמצאת בהתאם עם מניעי החיים של היהדות ונובעת מתוך מצוקתה. אין בה יותר מן האוטופיה שיש בסוציאליזם המודרני, התומך יתדותיו באינטרס ובהכרח החברתי. הציונות מיוסדת על צרת היהודים, שנתעלו בזמן החדש והגיעו להרגשת כוחם וכבודם.

לעומת זאת טבוע תו האוטופיה בכל הנסיונות הבלתי ציוניים לפתרון שאלת היהודים. אוטופיה היא, למשל, אם יש להם למתבוללים תקוה בלבם שהיהדות תטמע בסביבת שונאיה בנפש. אוטופיה היא, אם כמה מבעלי הכרס מבני דת משה ואחדים מ"משכילי ישראל הדורשים טוב גם לעמם" ידמו בנפשם, כי היהודים יוכלו לפנות אל עבודת אדמה במקומות מושבם עכשיו ולהנמיך את רמת חייהם, לקורת רוחם של יהודי הבורסה וה"אינטליגנציה". אוטופיה היא, אם סבורים שהאנטישמיות וצרת היהודים אפשר להעבירן מן העולם בתחומי החברה הקיימת. אוטופיה היא, אם יהודי־"המַאוּשל"⁷ הגרמנים, שהציונות פגעה בנפשם התגרנית, סבורים, כי הציונות תחלוף והיהודים יחזרו להיות נכנעים כאשר היו. כל אלו צורות הפתרון לשאלת היהודים אוטופיות הן, משום שהן באות לידי סתירה עם מגמת שאיפתו והרגשתו של היהודי החדש.

לא האוטופיוּת היא המונעת חוגים רחבים ביהדות מהתקרב אל הציונות, כי אם רוח העבדים, עניות הנפש וטמטום הלב לגבי כבודם והכרת ערך עצמם, – כל אלו תולדות עבדותנו בת אלפי השנים. מתנגדי הציונות מביאים, אמנם, סמוכים להתנגדותם מהשקפות שונות המתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, ובכל זאת הרי דבר אחד הוא שקולו מנסר ועולה מתוך התנגדותם – הריקנות והעוני הפנימי.

הבורגנות היהודית המפרכת עצמה זה יובל שנים ומעלה בשכלול כזב־ההתבוללות, יהדות הממון והבורסה הדבקה בכל מאודה בחיים השפלים, ואפילו הם מלאים כלימה וחרפה, – יהדות טמועה זו רואה בציונות ענין מסוכן העלול להזיק חלילה לעסקם של היהודים.

מעמד זה אין כמותו לירידה ולשחיתות מוסרית. חי הוא באטמוספירה מלאה שקר וכזב, זיוף וצביעות, מתוכה ומברה. יהודי הבורגנות מעמידים פנים בפרהסיה כעמודי החברה ומקיימי המדינה, כידידי השלטון ובני בריתו הקרובים ביותר, ואף־על־פי־כן מברכים הם בעומק לבם את המפלגות המהפכניות שעליהן אפשר להם להישען כיהודים. נמנים הם על היסודות המקיימים את השלטון ובתוך תוכה של נפשם, נפש הממון, הרי הם שואפי־הפיכה מסוכנים.  מתמוגגים הם מרוב פטריוטיות ושוביניות ואינם רואים בארץ ובעם שבתוכם הם יושבים בלתי אם אוביקט לניצול. מרעישים הם את העולם באהבתם את ארצם ועמם ושופכים על הללו קיתונות של לעג ציני ביניהם לבין עצמם.

הציונות היא על פי כל אופיה הוקעתה של שכבת אנשים זו. היא קורעת את המסכה מעל פניהם ומציגה אותם כמות שהם, יהודי־"מַאוּשל" עלובים, עבדים מתרפסים, משוללי רגש כבוד וחשיבות, שכל מעייניהם בצבירת ממון, בוגדים, עוכרי עמם והעם הנכרי, הפכנים ומקיימי מדינה, מתעתעים בין־לאומיים. עם שהציונות קוראת ליהודים להשיב לעצמם את כבודם וחשיבותם, הרי היא מביאה אותם להכיר באי־כבודם ובהעדר חשיבותם. היא מעוררת את היהדות להתקומם ולמחות ומציגה לפניה את קיומה העלוב בכל פחיתות ערכו.

בת בריתה של הבורגנות היהודית היא הסינגוגה המודרנית. על כן מתנגשת עמה הציונות התנגשות קשה. מעולם לא הסתגלה עוד כנסיה לדרישות המעמדות השולטים כסינגוגה היהודית בזמן החדש. התיאולוגיה היהודית התמכרה כזונה לאורח חייהם של היהודים שנשתנה, לעסקים המצליחים של היהודים על קרקע הליברליזם. הסינגוגה היהודית היתה לשפחתה של הבורסה היהודית. הציונות הפוגעת בגבירה פוגעת ממילא גם בַּאֲמָתָהּ. היא שמה לאַל את סיפורי מעשיותיהם והעויותיהם של הרבנים על תעודת ישראל ומהפכת בבת ראש את כל בנין תרמיתם.  על כן אין הציונות פוגשת בשום מקום בהתנגדות כזו כמו בסינגוגה הריפורמית, שבעלי הממון היהודים מתפללים בה ליהוה עתיק יומין על גאות ושפל בבורסה.

ועוד מצד אחד באה התנגדות עקרונית לציונות, וזה מצד לא צפוי כלל. הרי זה דבר מעציב ומצַער, שהסוציאליסטים היהודים ממחנה האינטליגנציה תופסים יחס איבה לציונות. היתכן להסיק מתורת הסוציאליזם, שראש עיקריה הוא שיווי זכויותיהם וזכות הגדרתם של העמים, – היתכן להסיק מתוכה מסקנת ניגוד לתנועה שכל תכליתה אינה אלא להמציא להמוני אדם אומללים, מורדפים, נעים ונדים מקום־מקלט? בהתנגדותם של הסוציאליסטים היהודים המתבוללים לציונות מתגלים הטשטוש והבערות שבמוחם בנוגע למהות הסוציאליזם.

והרי הסוציאליסטים היהודים המתבוללים עומדים וממציאים אמתלאות שונות כדי לחפות בטלית על איבתם לציונות. מאחר שהבין־לאומיות, הפטריוטיות המקומית, האגדה על אי־מציאותו של עם ישראל שוב אינן מספיקות, הוטל על מלחמת המעמדות לבוא ולנמק. היהדות אף היא מפולגת למעמדות הצוררים זה את זה ונלחמים זה בזה; הניגוד של האינטרסים הכלכליים עושה את אחדות האומה, שהיא ההנחה המוקדמת לציונות, לדמיון שוא. ואולם אין לך איולת גדולה מזו, לעשות את מלחמת המעמדות היהודית נימוק נגד הציונות! טשטוש ההבנה יצר כאן סתירות באידיאה שאינן קיימות כלל במציאות. למה זה ידחה הפרוליטריון היהודי, שהוא יהיה הראשון ליהנות מן הציונות מבחינה חמרית, – למה ידחה אותה מטעם זה, שגם המעמדות העומדים עמו בקשרי מלחמה כלכלית מקבלים אותה מטעמים לאומיים ואידיאולוגיים?

מלחמת המעמדות אינה ממצה את כל גילויי החיים החברתיים.  כשהאויב החיצוני מאיים על ארץ, הלא מתאחדות גם המפלגות הצוררות לשם הגנה.  גם בפני אויב פנימי מתחברות מפלגות הנלחמות זו בזו ועושות חוזים והסכמי בחירות, אמנם בגבולות העקרונים העליונים. הן הפרלמנטריזם המודרני כולו מיוסד על זה. בכל מוסד צדקה, בכל אגודה או חֶבר אנשים המתאגדים למטרות נעלות מסתלקת המלחמה המפרידה בין בני אדם, והסולידריות העליונה כובשת את מקומה. מלחמת המעמדות היא המניע הראשון של ההיסטוריה. אך יש בזה משום סירוס מהותה אם מבקשים להעמיד את כל החיים החברתיים, עם כל ריבוי הגוונים שבהם, עליה בלבד. כל מעשי הגנה, בנין ואידיאולוגיה נעשים לא על ידי מלחמת המעמדות, אלא על אפה. הציונות היא מפעל בנין של היהודים, ולפיכך אין היא עומדת בניגוד למלחמת המעמדות, אלא ממעל לה. אותה יכולים לקבל כל המעמדות ביהדות, אחת היא מה שייכותם המעמדית.

לעומת זאת אפשר ואפשר לו לפרולטריון היהודי, ולא רק לו בלבד, אלא גם לדלת העם, לאינטליגנציה ולמעמד הבינוני, לטעון טענה מוצדקת מאוד כנגד ייסודה של מדינת היהודים על אָשיות הרכוש הפרטי והקפיטליזם. אמנם גם מדינת יהודים כשלעצמה, תהיה מה שתהיה צורתה, תוכל להעביר מן העולם חלק הגון מצרת היהודים, ואולם התודעה המודרנית רוויה כבר אידיאלי כלכלה וצדק סוציאליסטיים במידה גדולה כזו, שמדינת יהודים קפיטליסטית לא תתקבל – ובדין הוא שלא תתקבל – על לבם של חוגים רחבים מאוד בעם היהודי. אין הפרוליטרים והסוציאליסטים היהודים יכולים ורשאים לתת ידם להקמת ריפובליקה שתתנגד מלכתחילה לאידיאלים של שיתוף החיים הסוציאליים. מה תהיה הצורה הממשית שתינתן למדינת היהודים? – זוהי ההשגה העקרונית האחת שאפשר להשיג על הציונות.

הציונות חייבת להביא בחשבון התנגדות מוצדקת זו של חוגים רחבים בעם היהודי. מבלעדי אנשי העבודה הרי הציונות היא בבחינת נפל. גלגלי הריפובליקה היהודית לא יונעו מבלעדי זרועותיו האמיצות של הפועל היהודי.  הציונות תצטרך להביא בחשבון את הנטיות הסוציאליסטיות של הפרוליטריון היהודי וכן את שאיפתם של המעמד הבינוני והאינטליגנציה לשמור על עצמאותם ואי־תלוּתם הכלכלית. הציונות סוֹפה שתתמזג בהכרח עם הסוציאליזם. מדינת היהודים תהיה סוציאליסטית בהכרח. שום אינטרסים ביהדות אינם מתנגדים לכך. אדרבה, הצורה הזאת עולה בד בבד עם מאוייהם ותקוותיהם הקדושים ביותר של חוגי עם יהודיים רחבים.

אך לא זו בלבד שהצורה הסוציאליסטית של המדינה רצויה היא, אלא כל צורה אחרת בלתי אפשרית היא מבחינה טכנית וחברתית. הוכחת הדבר הזה וכן שירטוט תכנית בנינה של מדינת היהודים הסוציאליסטית – זאת היא תעודת הפרק הבא.

 

ה. מדינת היהודים הסוציאליסטית    🔗

הציונות המדינית הקיימת שואפת למדינת יהודים על יסודו של הקנין הפרטי. היא תומכת יתדותיה באפשרות יציאתם של היהודים ממקומות פיזורם אל מדינת היהודים באמצעות ארגון ציבורי ומתוך שמירת מעמד חייהם הקודם. כדי למשוך את הפועלים אל מדינת היהודים יש להבטיח להם יום־עבודה מקוצר.  נסיונות ההתישבות המעשיים, שנעשו עד כה בארץ־ישראל ובארגנטינה, אף הם היו מיוסדים על הקנין הפרטי.

ואולם משונה ומתמיה הדבר למשמע אוזן, כי בני־אדם יֵאוֹתו ליסד מדינה אוטונומית על עיקר אי־השויון החברתי. משל למה הדבר דומה?  לאמנה חברתית על עבדות. ואולם אם תקום איזו אמנה חברתית באחד הימים, הלא רק על החירות תִכּוֹן. אי־השויון החברתי מתקיים, בראש וראשונה, על ידי כוחות היסטוריים, הריהו פרי התהוות הבלתי־מודעת של התהליך ההיסטורי.  הפעולה החברתית שמדעת מבקשת לשנות שינוי מושכל את דמותו של מה שנתהווה בדרך היסטורית ולהעלותו מבחינה מוסרית. להקים בכוונת מכַוון ללא תכנית והשכל ריפובליקה על יסודות חופש ההתחרות ואי־השויון החברתי, – דבר זה הוא בבחינת שטות חברתית ופסיכולוגית.

מדינת יהודים הבנויה על יסוד הקנין הפרטי, דוגמת המדינות שנתקיימו בהיסטוריה, אין לשער בדרך ההגיון. הבה ננסה לתפסה תפיסה שבמושג.  נניח, כי ברשות היהודים המאורגנים ארגון ציוני נמצאת ארץ והללו פותחים שם בהתישבות על יסוד חופש ההתחרות, – הנחה שאין להעלותה על הדעת כלל, שכן רוב היהדות, שהוא מן הפרוליטריון ומעמד הביניים, לא ירשה זאת בשום קונגרס־יהודים – מתוך הכרה נכונה של עניניו. בעזרת כוח פיננסי – אוצר ההתישבות – קמה לקבוצת מתישבים כברת־ארץ לנחלה. האדמה מתחלקת לחלקות בין המתישבים. הואיל ובתוך קבוצת המתישבים מצויים גם כמה אנשים אמידים, יש להללו האפשרות לרכוש להם אחוזות גדולות יותר. האחוזות הללו נעבדות בידי פועלים חקלאיים, בשכר הנמוך לפי האפשר, בהתאם לחוקי ההתחרות החפשית. הבדלי הרכוש הקיימים וכן ציוד־ההתחרות שאינו שוה גוררים אחריהם תמורה נוספת ביחסי הקנין. רוב המתישבים הולכים ונעשים תלויים יותר ויותר בעשירים המעטים.

משנפתחים כל הפתחים לפני ההתחרות החפשית מטביעה התפתחות התעשיה חותם עמוק על החיים החברתיים. בעל־ההון מקים בתי־חרושת והריהו האדון לכלי־הייצור. הואיל וההתישבות כולה נעשית בארץ שאינה מפותחת אלא במידה מעטה מאוד, הרי שכר העבודה ירוד ביותר. בשכר זה אין היהודי האירופי, המורגל באורח־חיים טוב מזה, יכול להסתפק. הפועלים רובם ככולם מתגייסים משום כך מבין האוכלוסים ילידי־הארץ העובדים הרבה יותר בזול. ההתישבות הולכת ולובשת צורת מפעל־עסק יותר ויותר. היהודים שבאו אל הארץ מתחילים לעזוב אותה. הקבוצות שצריכות לבוא אחריהם יראות ללכת. וכל התנועה שוקעת סמוך לתחילתה.

אך אפילו לידי קיום קצר־ימים ביותר אין התישבות כזו, המתנהלת מתוך היתר ההתחרות החפשית והקנין הפרטי, יכולה להגיע. המלחמה הפנימית בין היחידים בעלי זכויות האוטונומיה תהיה איומה כל כך, שהפרודות תתפזרנה לכל רוח בטרם יספיק להן הזמן להתחבר ולהיות לגוף אחד.

הנחה מוקדמת היא להתישבות כולה, כי מוסד פיננסי – אוצר ההתישבות – ינהל את המפעל כולו ויפקח עליו כדי לשמור ולקיים את ההון.  המתישבים נעשים תלויים על ידי כך באדמיניסטרציה, שלעולם לא תוכל להיות משובחת ותמיד היא גרועה, גרועה מתוך עצם אופיה כאדמיניסטרציה. בדרך כך צומחים ניגודי אינטרסים, מעשי שימוש לרעה, תרעומות, מעשי איבה ולבסוף גם מעשי אלמות. מפני אופיָם של היהודים, ההולך אחרי החירות והאינדיבידואליות, מקבלים ניגודים אלה צורה חריפה ביותר ומביאים לידי התפוררותן הגמורה של המושבות.

אלו היו בדרך כלל הצורות שבהן התנהלו נסיונות ההתישבות היהודיים בארגנטינה ובארץ־ישראל. המושבות הקיימות עתה בארץ־ישראל אינן אלא שבר מהנסיונות הישוביים, הרבים לאין ספור, שנכשלו מחמת ריבות פנימיים.

ואולם, ליסד מדינת יהודים על יסודות ההתחרות החפשית והקנין הפרטי, – דבר זה הוא לא רק נמנע מבחינה חברתית, הוא גם מוטעה מבחינה טכנית. השימוש במכונות בחקלאות וכן הקמת מוסדות־תעשיה גדולים אינם אפשריים בתחום הרכוש הזעיר. ככל שיגדלו המשק והתעשיה, כן יֵקַל ויועיל השימוש במכונות. ככל שיפחת שיכלולה של טכניקת־הייצור, כן ימעט פריונה של העבודה, והיא תכבד ותתרוקן מרוחה. בספרות הכלכלה מקובל, שהֶספּק העבודה של אדם במפעל־חרושת גדול עולה פי ארבעה על הספקו של אדם במלאכה או בתעשית־בית ופי שנים על זה שבבית־חרושת קטן.

הייצור הפנימי וחילוף הנכסים נעשים, בתוך משטר ההתחרות החפשית, ללא תכנית וללא תבונה. השוק מוכרח להסדיר את הייצור, אבל מתוך קרבנות עצומים לייצור עצמו, אפילו בלי להביא בחשבון את המתיחות המקפחת, חסרת־התועלת שבהתחרות, שבה נתונים היצרנים בתנאים כאלה. סחורה זו מפסידה מעֶרכּה ללא צדק, מפאת מקריותה של קוניונקטורת־הביקוש, וזו זוכה, ללא צדק וללא טעם, ומתוסף לה על ערכה. המשבר הוא תוצאה בלתי־נמנעת ממשטר זה עד שיתגלה ויעלה – לאחר גישושים וחיפושים – היסוד הסוציאליסטי שבקפיטליזם הגדול וירצה להביא לידי שיווי־משקל בין הביקוש וההיצע.

הסחר הפנימי מצריך במשטר ההתחרות החפשית איבוד אנשים, מרץ והון במידה הרבה יותר גדולה משהיה הדבר דרוש בשיתוף מאורגן. הדברים אמורים על־אחת־כמה־וכמה בממכר חוץ. 

ליסד קיבוץ חדש על יסוד הקנין הפרטי – דבר זה הוא בלתי אפשרי מבחינה חברתית ולא נבון מבחינה טכנית. בני־האדם יודעים יפה את הסתירה הפנימית של המדינות הבורגניות המודרניות ולא יֵאוֹתו לתת יד לבנין מכוון של מדינה לא־צודקת, לא־נבונה, הפועלת שלא כהלכה ושברכתה מעטה.

אם שומה על מדינת היהודים להיות מתקוה לעובדה, מחזון למציאות, הרי אסור לניגודי החיים המודרניים לקנות בה שביתה. על מדינת היהודים לשַׁוות את אידיאלי הצדק, התבונה והחברתיות לנגד עיניה, אם חפצה היא כי לב בני־אדם מודרניים ילך אחריה. ולכשתתגשמנה הנחותיה החברתיות־המדעיות של מדינת היהודים, תבוא גם שעתם של ההישגים הטכניים של הזמן החדש למצוא שם שדה־פעולה. מדינת היהודים מן ההכרח שתהיה סוציאליסטית, אם עתידה היא להתגשם בכלל. הציונות הכרח לה להזדווג לסוציאליזם, אם מבקשת היא להיות לאידיאל של כלל ישראל: של מחנה הפועלים היהודי, של הפרוליטריון היהודי על כל צורותיו, של מעמד־הביניים, האינטליגנציה והאידיאולוגים היהודיים.

בלבוש סוציאליסטי אפשר לה לציונות להיות לקנין כלל האומה היהודית. דרך התחברותה לסוציאליזם תעלה הציונות ותֶחֱזַק עד היותה לתשוקת־עם עצומה. כל היהודים יהיה להם ענין בהצלחתה; שום יהודי לא יעמוד מרחוק.  התקוה המשיחית, שהיתה תמיד ראש מערכי לבם של היהודים בגולה, תתגלגל במעשה מדיני. ליהדות, המתקיימת קיום עלוב, יותן תוכן־חיים נעלה.

כיצד תוגשם, איפוא, מדינת־היהודים הסוציאליסטית?

הסתדרות הציונים    🔗

ע"פ העקרון שנתקבל בקונגרס הראשון בבזיליאה והונח ביסודה של ההסתדרות הציונית, צריכה זו להיות הולכת ומתרחבת עד שתקיף את כלל היהודים. לכל ארץ הועד הציוני שלה, וכל הועדים כפופים לועד מרכזי אחד.  הועד המרכזי הוא בא־כוחה של היהדות הציונית ומושבו בוינה. מטרה כפולה לו: רכישת ארץ והקמת ריפובליקה יהודית על יסודות סוציאליסטיים. בהתאם לכך עליו לייסד גם שני מכונים כספיים: קרן לאומית ובנק לאומי.

הקרן הלאומית תאפשר לאומה רכישת ארץ, שתהיה מובטחת לה בגלוי ע"פ משפט העמים. הבנק הלאומי יישב את היהודים בארץ הזאת.

הקרן הלאומית    🔗

על מוסד השקל, שנוצר בקונגרס הבזילאי הראשון והוכיח את כוחו וערכו כי רב, להיות לבסיס לארגונה של הקרן הלאומית. נעמיד את מספר נפשות היהודים שעשתה הציונות על מיליון אחד – מספר שבתנאים דהאידנא אינו דמיוני כלל – הרי יכניס השקל כשני מיליונים פרנק לשנה. מלבד התנדבות רשות זו של כל יהודי בתורת יחיד, על כל המוסדות היהודיים בעולם להתנדב לטובת הציונות. קהילות, בתי כנסת, מוסדות צדקה, אגודות, איגודים מקצועיים – כולם ישלמו מס לקרן הלאומית. בכל מקום שבו מפעם חוש הצדקה של היהודים, שאין דוגמתו בעולם – שם שומה גם על הגדול שבעיניני היהודים להציג תביעתו. שום מאורע בחיי היהודים, אם של שמחה ואם של צער, לא יתרחש מבלי שיזכור היהודי את חובתו הלאומית העליונה.

בכל מקום אשר שֵׁם ציון יזכר בתפילות ובמנהגים – שָׁם יֵעשה גם למען ציון. ועמנו, הרגיל לנתינה בעין יפה, יַראה ויוכיח את נדיבותו.  התנדבות תמידית זו מצד הציבור תכניס גם היא סכום כסף גדול. ככל שתגדל התנועה – ירבו תומכיה ותגבר ההתענינות. יש להניח, שלא תעבורנה שנים רבות והיהדות הציונית תוכל לאסוף, מתוך תרומות של התנדבות, 5 מיליונים פרנק בשנה. לאחר ניכוי ההוצאות לארגון יוּצאוּ הסכומים הללו לסידור הקרן הלאומית. בשעת הכושר תיכנס הקרן הלאומית בעבי הקורה ותרכוש את הארץ.

הבנק הלאומי    🔗

בצד הקרן הלאומית ייַסד הועד המרכזי של הציונים בנק לאומי, כמתכונתו של אוצר התישבות היהודים הקיים כבר. החילוק שביניהם יהיה רק בזה, שבנק זה יהיה כפוף לגמרי למשרד המרכזי ובדרך כך לכלל קוני השקל. בנק לאומי זה אינו מכניס ראשו בעסקי ספסרות, אלא הוא מצפה עד שיהיה קמעה קמעה למוסד כספי בעל חצי מיליארד פרנקים. הקרן והפירות של הבעלים מובטחים להם, אלא שלא הם המנהלים, כי אם הועד המרכזי הוא האדון לבנק.

הואיל והבנק כפוף להסתדרות הציונית, אין מניותיו מופיעות בבורסה. הספסרות אין לה ענין להשתלט עליו; הבנק הוא מפעל לאומי של היהדות. בשנים מעטות יתכן לכנס את הכסף, בתנאי אם תוָצרנה כל הערובות לשמירת אופיו הלאומי של הבנק. לאחר שתירכש הארץ, יחל הבנק הלאומי בפעולותיו.

הקונגרסים    🔗

מדי שנה בשנה יתכנסו קונגרסים לציונים. קוני השקל יבחרו בציריהם, לפי המוֹדוּס הקיים עכשיו, גם להבא. כדי ליתן לכל הזרמים בציונות אפשרות לשלוח באי־כוחם לקונגרס תונהג שיטת הבחירות היחסית. הקונגרס יפנה בכל שנה בקול קורא ליהדות, שיעביר תחת שבט הבקורת את מצב היהודים בשנה החולפת, יתווה את המטרות הקרובות של הציונות ויאיר את מעמדה של התנועה.

רכישת הארץ    🔗

הארץ הבאה בחשבון למדינת היהודים היא בראש ובראשונה ארץ־ישראל – מולדתם הישנה של היהודים, שבה היתה ליהודים עצמאותם ההיסטורית. היהודים הם קודם כל אומה ורק לאחר כך גיאוגרפים. הם נותנים דעתם על אותה ארץ החיה מאז בהכרתם כארץ־ישראל. האפשרויות להגיע לידי קנין על הארץ הזאת מרובות הן: או שיגמרו הציונים את הדבר בדרך שלום עם תורכיה, מתוך מתן סכום כסף; או שיקנו את לב הדימוקרטיה האירופית והפרוליטריון וילחצו לחץ מדיני על תורכיה; או שישיגו את מטרתם בדרכי־העקיפים של הדיפלומטיה.

אפס, הנאה והישר שבדרכים הוא דרך ההתחברות עם שאר העמים הנדכאים שבתורכיה והיציאה המשותפת נגד התורכים. לא שהתורכים צריכים לאבד את עצמאותם וחירותם המדינית, אלא שגם שאר האומות שבממלכה העותומנית צריכות להשיגן. על המקדונים, הארמנים, היונים, ושאר העמים שאינם תורכים, להשתחרר לגמרי מעול התורכים באותם המקומות שבהם הם רוב מנין; במקומות שבהם הישוב מעורב תֵּעשה נדידת־עמים בשלום וחלוקה לאומית של הטריטוריה. על ארץ־ישראל, המאוכלסת במידה קלושה מאוד, שבה יש ליהודים גם כיום 10 אחוזים למאה מהישוב, להתפנות לפני היהודים. היהודים יכרתו ברית עם העמים המדוכאים של תורכיה וישאפו לחלוקה צודקת של ממלכת כיבוש זו. הם יתמכו במתקוממים בכספי הקרן הלאומית, אף יעמידו מתנדבים למלחמה. הן תורכיה לא תדע שלוה לעולם. 

על ידי כוחם בעתונות, בבורסה ובדיפלומטיה הם מבקשים להגיע לפתרון רצוי להם בשאלת המזרח. המדינות האירופיות מעונינות ביישובה של ארץ־ישראל ע"י היהודים: מצד אחד תיפטרנה המדינות מהיהודים, שהם בכל מקום מקור הפורענויות החברתיות ויסוד מהרס בחיי המדינה, ומצד שני – תפותח אסיה מבחינה כלכלית ותרבותית בידי אחרים.

ואולם אם יכשלו כל הנסיונות לזכות בארץ־ישראל, או אז יבחרו להם היהודים ארץ אחרת שתפונה להם בכסף. תחילה יתנו דעתם על קפריסין והארצות השכנות לא"י, הנתונות לחסותה של מצרים, כדי לקיים את הקשר עם המסורת הלאומית, לפחות במידה חלקית. את ההחלטה בדבר קניית ארץ פוריה וגדולה במקום אחר – מוטב באפריקה – יש לדחות לאחרונה.

ההתישבות הסוציאליסטית    🔗

לאחר שתירכש הארץ, ותובטח ליהודים במשפט העמים, תחל ההתישבות. הפרולטריון היהודי יחולק לקבוצות של 10.000 איש, שתתישבנה בזו אחר זו. הקרקע היא קנינה המשותף של הקבוצה שתעבד אותה מתוך שימוש במכונות ובשותפות. הבתים, מוסדות התעשיה וכלי הייצור – אף הם קנין הכלל. מידת העבודה היא השעה. אורך כל עבודה, מתוך שימוש במכונות הנתונות ועל יסוד יחסי הייצור הסוציאליסטיים, נקבע בדרך אֶמפירית. הן גם בבתי החרושת הרכושניים נקבע ארכן של העבודות השונות, ולא עוד אלא שהוא משמש הנחה מוקדמת לכל חלוקת העבודה.

אבל לא כל העבודות שוות בערכן זו לזו. העבודה נמדדת לא רק במספר השעות, אלא גם במדרגת רגש אי־הרצון שעליה להתגבר עליו. שניונה האיכותי של העבודה מוצא תיקונו במדידתה הכמותית. כן, למשל, שווה בערכה שעה אחת של עבודה חקלאית מתוך שמחה לשעה ומחצה עבודת־תעשיה משעממת ואולי לשתי שעות של עבודה קשה חסרת שחר.

העבודה החיובית באיכותה מתיחסת ביחס פרופורציוני ישר אל הכמות; העבודה השלילית באיכותה מתיחסת ביחס פרופורציוני הפוך אל הכמות.  יחס זה שבין העבודות, השונות באיכותן לבין עצמן, נחתך ונקבע אף הוא על פי הנסיון הכללי, ההיצע החפשי והפנקסנות. אם נניח שעה של עבודה חקלאית כיחידת מידה ביסודה של כל עבודה, נוכל לשער, כי 4 שעות עבודה של כל אדם תספקנה לחיים היגייניים ונוחים בהחלט, וכן להחזרת תשלומי ההון והרבית לבנק הלאומי.

חירות העבודה    🔗

שום אדם בקבוצה אינו אנוס לעבוד, ואולם כל אדם אפשרות העבודה מובטחת לו ע"פ דין. החברים מקבלים מהנהלת העבודה שובר על כמות העבודה שנעשתה, מובעת ביחידת־המידה. בשובר זה קונים הם את כל התוצרים והמיצרכים הדרושים למחיתם, משלמים שכר־דירתם, מסיהם להנהלה, לכבישים, לבתי־הספר, להגדלת הקרן, וכן להחזרת הקרן והרבית לבנק היהודי הלאומי. מינימום של עבודה לשם תשלום המסים לציבור ולבנק הלאומי הוא, איפוא, תנאי להשתייכות לקבוצה; כל מה שנמצא מעבר לתחום זה נכנס בגדר החירות האישית.  כל אדם רשאי להביא את אורח־חייו בקשר של תלוּת בהֶסְפּק־עבודתו. גם בבחירת התוכן למילוי החיים ניתן, איפוא, מקום רחב להתגדר בו.

הטכניקה של חלוקת הנכסים

תנובת החקלאות כתוצרת התעשיה מופקדות בבתי־התערוכה הציבוריים ומוצגות לראוה בפומבי. חלקן של הסוחרות יוּצא לתצרוכת הפנימית וחלקן – למכירה בחוץ־לארץ. הנהלת העבודה תקבע מצד הכמות והאיכות את התוצרים העתידים להימכר בחוץ־לארץ. בקצתו של הכסף הנפדה ישתמשו לקניית סחורות מחו"ל, וקצתו יועבר, ככל שאר הסחורות, לחברי הקבוצה תמורת שובר־עבודתם. הנהלת פנקסים ורישום מפורט של חיי הכלכלה מאפשרים הסדרה שיטתית, הן של הייצור והן של החליפים.

ההנהלה    🔗

כל הנהלת הארץ מצטמצמת, כמעט ללא שיור, בסידור חיי הכלכלה בלבד. עוד הנהלה מלבדה, בצורת מדינה וכוח מוציא לפועל, אינה קיימת.  האנשים מתחברים יחד על מנת שלוט בנכסים, אך לא על מנת לנצח זה את זה.  המדינה נעשית מיותרת, במקומה באה התאחדות היצרנים החפשיים. פגיעות וערבובי־תחומים אישיים הם חזון יקר מאוד בתנאי השויון החברתי, הבהירות הגמורה ביחסים וזכות ההתגדרות החפשית. עבירות קלות וטעויות מגיעות לכלל תיקון מתוך דיון ציבורי; חמורות מהן נכנסות בתחומה של חכמת הרפואה, שהרי אינן אלא בגדר סטיה עלובה מהראוי והטוב.

הפעולה האינדיבידואלית    🔗

בשעות הפנאי, הנשארות לו לאדם לאחר ניכוי שעות העבודה האחדות, משתמש איש איש כפי תכונתו, נטית־רוחו וטעמו. האמנות והמדע, הריעות והיזמה זוכים ברוב הגדולה והתפארת. בשעות הפנאי רשאי כל אחד להרבות גם את רכושו הפרטי. הסופר יכול למכור את פרי־עטו, הצייר – את תמונותיו, השחקן מקבל שכר עבור הצגותיו, החוקר – עבור הרצאתו, הרופא המפורסם – עבור עצתו.  שכרם של פְּעָלִים אלה נקבע ע"פ הביקוש וההיצע. לעומת זה ענין הפַּטֶנטים הוא בגדר האסורות. כל פֹּעַל זכאי לתבוע לעצמו שכר, לא כן האמצאה. את מקומו של ריוח הפטנטים תירש שיטת הפרס הציבורי. כל אמצאה זוכה בפרס ע"פ עקרונות מוסכמים מטעמם ההנהלה הכלכלית. זכות המחבר אסור לה שתעבור תחומה של מהדורה מסוימת, שלמעלה ממנה פוקעת זכות הקנין ועוברת לידי הכלל.

היחס שבין המושבה לבנק הלאומי    🔗

משנתבססה המושבה הראשונה, מיד היא מתחילה בתשלומיה לבנק הלאומי. הרי זו משלמת את הקרן והרבית בשנים מועטות, והרבית גבוהה היא כדי להמריץ את היהודים לתת ידם לבנק. אולם לבל ישתלט ההון הגדול על המניות, צריך שהתנאים של רכישות־מניות גדולות יהיו פחות נוחים מהתנאים של רכישות קטנות. משהתחילו חוזרים הכספים שהושקעו במושבה הראשונה, – מתיסדת מושבה שניה דוגמתה, עד שמתפתחת הגירה המונית. הבנק הלאומי מעשיר והולך, ההגירה הולכת ומקיפה חוגים גדולים יותר ויותר. מעמד הביניים הרגשתו טובה ביותר במשטר החדש; הרכוש שכל אחד מביא עמו הוא משקיע כרצונו במניות של מפעלי חו"ל. באמצעות ההון הישן אפשר לו לעשיר לחיות גם במדינת היהודים חיים טובים. רק אין הוא יכול לקבל ערך עודף ע"י הונו. לבורגנות הגדולה אולי אין הדבר כדאי ללכת לארץ היהודים, ואולם נר לרגליה הן היתה תמיד האימרה: ubi bene ibi patria.⁸ 

איגוד הקבוצות    🔗

האגודות המרובות מתמזגות על ידי חוזה ליחידה כלכלית וחברתית. הן מקימות מתוכן מרכז, שממנו יתכן לפקח על כל החיים הכלכליים ולהסדירם. היחסים בין הקבוצות עֵרים מאוד, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית ומדעית. בתוך האיגוד לא יימצאו ערים וכפרים, באופן שהתעשיה והמסחר ירוכזו בערים והחקלאות תרוכז בכפרים. הכפר אינו אלא מעין כפר־תעשיה עצום, שבו התעשיה ועבודת האדמה נוגעות זו בזו. הניגוד שבין העיר לכפר בטל. יחד עם זה קיימים גם איזה מרכזים שבהם מושב ההנהלה הכלכלית. שם נמצאים גם התיאטראות הגדולים, בתי־הנכאת, האסכולות הגבוהות, התערוכות הקבועות וכיו"ב. ישובם של המרכזים אינו קבוע, אלא ארעי; אין הולכים למרכז אלא לתכלית מסוימת ולפרק זמן מסוים. המרכז יש לו עונות שונות – עונה עונה ושטח החיים שהיא מיוחדת לו.

הבטחון כלפי חוץ    🔗

כלפי חוץ ארץ היהודים היא מדינה ניטראלית. היא שואפת לשלום העולם ולצדק חברתי בכל הארצות. חיבה יתרה נודעת ממנה לכל יסודות הקידמה שבכל ארצות התרבות ואף היא זוכה בחיבתם. ואולם לשם ההגנה כלפי חוץ בשעת הצורך מתקיימת המיליציה העממית. בשעת מלחמה יחלץ כל גבר בעמו לקרב. 

* * *

שרטוטי עט אלה אינם תובעים לעצמם זכות הכרחיות, שלימות ואין צריך לומר זכות מיצוי השאלה. אין הם אלא ראשי פרקים של הצעת יחיד, חושב מחשבה סוציאליסטית, שהכרתו הגמורה היא, שמדינת היהודים ניתנת להתגשם רק על יסוד סוציאליסטי. כל ההצעה בנויה על שני עיקרי יסוד, כי יש לבטל את ההתחרות החפשית ואת הקנין הפרטי על הקרקע ועל כלי הייצור. כל השאר נתון ענין לויכוח ולבדיקה שיגיעו לכלל פתרון בנסיון הכלכלי.

בהתעלות הסוציאליסטית תלויה הצלחת הציונות כלפי פנים.  לגבי חוץ לא תצא לה ממזיגתה עם הסוציאליזם שום תקלה. אם תרשינה הממשלות מדינת יהודים, הרי צורתה הממשית של זו אינה מעלה ולא מורידה.

על תנועת “ארץ־הדרור”, שהיה בה משום הֶקְבֵּל לציונות כזו, הביטו הממשלות, וביחוד אנגליה, בעין יפה. גם לתנועת דֶבּס המודרנית, שבאמריקה הצפונית, נודעת חיבה מצד חוגים בעלי השפעה. גם הציונות הסוציאליסטית לא תביא לידי נגישות מצד הממשלות. אף לא ברוסיה, שבה יוצא הפרוליטריון היהודי כחלוץ לפני מערכת תנועת הפועלים, והממשלה תצפה בודאי כי תנועה זו תביא לידי התרופפות תנועת הפועלים. מאידך גיסא זוכה הציונות הסוציאליסטית בחיבתם של הפרוליטריון, של הדימוקרטיה, של אידיאולוגי החברה האזרחית, של הסוציאליסטים והמתקנים החברתיים לכל גווניהם, – חיבה שעליה תוכל להישען בפועל ממש.

ענין רב במדינת יהודים סוציאליסטית יש לא רק ליהודים ולמדינות המבקשות להיפטר מהם, אלא לכל השואפים לצורות חיים חברתיות נעלות, – לסוציאליסטים ולמתקנים החברתיים.

ליהודים ניתנת בכך האפשרות הממשית לגשם את משאת־הנפש הסוציאליסטית ראשונה. שהרי הם נתונים במצב היוצא מגדר הרגיל, שהם אנוסים לבקש להם מולדת, ליסד להם ריפובליקה. זוהי הטרגיקה של גורלם ההיסטורי, אך זה מטיל עליהם גם תעודה היסטורית מיוחדת. מה שהוא בדרך כלל בגדר דמיון יחידים – יהיה אצל היהודים לתנועת עם כבירה; מה שהוא במקום אחר אוטופיה – אצל היהודים הוא בגדר הכרח.

היהודים היו העם המפרד והסותר שבהיסטוריה, עתה יהיו העם המהפכני שבעולם. הם היו הנכנע והמדוכדך שבעמים, יהיו נא לגאה ולאמיץ שבהם. ממוצקתם ישאבו את עִלּוּיָם המוסרי, מֵעֱנוּת קיומם – מתן־דמות עליון לחייהם. קטן, כעור, משועבד, ירוד ואכזרי הוא היהודי כשאין הוא זוכר את עצמיותו הגדולה, אלא הוא מתכחש לה. גדול, יפה, מוסרי וסוציאלי הוא, בשעה שהוא שב אל עצמו ומכיר באני שלו.

לגיבור שנפלה עליו תרדמה, הקם מעמק צוקה ואפלה, מזדקף והנה גבוה הוא לאין שעור, משול ישראל. פניו מוקפים קרני הוד מצער העולם אשר חזה מבשרו. מרגיש הוא ביעודו לפעול צדק ולבשר אמת. מהטרגדיה ההיסטורית שלו יוצאת לו תעודה היסטורית נעלה. הוא יגאל את העולם שצָלַב אותו.

ישראל ישוב ויהיה בחיר העמים!