בנהרי דם יהודי ובנחלי דמע יהודי כתב הישוב הנוצרי בבסרביה דף חדש בתולדות ישראל. והדף חדש אך משום שנכתב זה עכשיו. הימים הנוראים בקישינוב מעלים על דעתנו את גזירות ת"ח ות"ט, כשקם בוֹגדן חמילניצקי והוריד לטבח אלפים מישראל. גם עכשיו הומתו יהודים מיתה איומה, כרתו לשונות, קיטעו אזנים, תקעו מסמרים בראש, ניקרו עינים ועינו בכל מיני עינויים קשים; נשים ובתולות אוּנסו בראש חוצות והוצאו אחר כך למות איום; ילדים, יונקים, הושלכו דרך חלונות הקומה השלישית אל אבני הרחוב. כל זה קרה במאה העשרים באירופה לעיני כל העולם. לקחו חלק בפרעות לא רק המון העם, אלא גם – ובמידה גדולה מאוד – האינטליגנציה: סטודנטים, גימנזיסטים, עתונאים ואנשים מכל המקצועות האינטליגנטיים – כולם השתתפו במידה שווה בפרעות קישינוב, כולם התחרו זה בזה באכזריות. רופא אחד, שאשה יהודיה נמלטה אליו עם תינוקה להתחבא מפני הרודפים, השליך את התינוק דרך החלון אל הרחוב ואת האשה גרש. יחס הממשלה בפרעות אלה היה גרוע מיחסה בפרעות שקדמו. אילו היתה שביתה פורצת בקישינוב, לא היו חסרים לה לממשלה כוחות להחניק את השביתה והמשא־ומתן בין קישינוב לפטרבורג לא היה נמשך שני ימים. הממשלה המדכאה בנחלי דם כל “קשר” של פועלים, היתה כאן “חסרת אונים” לדכא את הפוגרום האיום. הממשלה אירגנה את פרעות קישינוב וסייעה להן במישרים. המשטרה, הפקידים, משמרות הצבא גזלו, חמסו יחד עם ההמון. בכל מקום שראו קבוצת יהודים מוכנים לעמוד על נפשם, מיד צצו שם לעשות “סדר” ולפזר את היהודים; אבל בשעה שבאו השודדים והתחילו טובחים את היהודים ושודדים את בתיהם נעלמו “עושי הסדר” או ששיתפו את עצמם למעשי השוד. הפקידות השתתפה בפרעות, הממשלה סייעה לפרעות.
אך לא רק טעות היא, אלא גם תרמית פוליטית, אם באים לבאר את סיבת הפרעות ברצון הממשלה. אי אפשר לתלוש את הפרעות מתוך כל המצב היהודי ולהסבירן ע"י סיבות מיוחדות, ארעיות. אין הפרעות אלא הרעם הנורא בתוך הסערה האנטישמית המתמדת, שבה חי העם היהודי בגולה. במאמרים הקודמים ביררנו באריכות את ענין האנטישמיות וסיבותיה; הפעם נוכיח, אגב דיון בפרעות, עד כמה משמשים היהודים לעמים הסובבים אותם, לממשלות, למפלגות ולתנועות, אך אמצעי למשהו, ואין להם אף פעם ערך לגופם. כשהחלה התפתחות הקפיטליזם ברוסיה, בשנות הששים, ובפלכי רוסיה היה הצורך בבעלי מלאכה, נתנה הממשלה ליהודים רשות לגור בכל רחבי רוסיה. אך משהוסיף הקפיטליזם להתפתח, ההתחרות גברה ונתרתחה, הקפיטליזם התקומם ביתר שאת נגד צורות הכלכלה הקודמות, מיד הופיעה האנטישמיות, וכל המעמדות, יחד עם הממשלה, התחילו רודפים את היהודים, כי כל ארחם ויגיעם לא היו עוד נחוצים לחיי הסביבה. כעבור ימים ראתה הממשלה בפרעות אמצעי להחליש את תנועת הפועלים, וזה עשרים שנה שהתחילה מארגנת אותן. היהודים היו לאמצעי למטרותיה של הממשלה, ודם יהודי ניגר כמים.
אך לא בשביל הממשלה הרוסית בלבד, גם בשביל המהפכנים הרוסים, שונאיה הגדולים ביותר של הממשלה, אין העם היהודי אלא אמצעי, אמצעי למהפכה. כשפרצו הפרעות בשנות השמונים, ראו בהן המהפכנים הרוסים אמצעי לעורר מהפכה בארץ. קבוצה אחת של ה"נארודנאיה ווֹליה" הוציאה אז כרוז־דמים נגד היהודים וקראה את העם הרוסי לפרוע ביהודים. ולהיפך, עכשיו, לאחר פרעות קישינוב, כשהממשלה השתמשה בהן נגד המהפכה, קמו בקרב המהפכנים הרוסים מהומה ושאון, רועמים הם וגועשים נגד הממשלה, שהיא רוצה להחניק את המהפכה בדם יהודי. שאלת הפרעות היא בעיני המהפכנים הרוסים שאלת רוסיה, שאלת המהפכה, ותו לא.
השאלה היהודית לא היתה עד עכשיו קיימת כלל בפני התנועה המהפכנית הרוסית. ואף־על־פי שהאנטישמיות חיה וקיימת בכל רחבי החברה הרוסית, במעמדות העליונים כבתחתונים, ואולי בתחתונים יותר מאשר בעליונים, לא מצאו עד היום שום הסתדרות רוסית מהפכנית – מחוץ לקבוצה אחת “סווֹבּוֹדה”, – ושום ועד צורך לצאת נגד האנטישמיות ולפקוח את עיני העם הרוסי בנוגע ליהודים. יהודים נחנקים, דם יהודי נשפך ברחובות רוסיה זה למעלה מעשרים שנה, והמהפכנים הרוסים לא השמיעו כמעט מלה אחת לטובת היהודים, מחוץ לאותה פרוקלמציה מפורסמת, שבה קראו הם עצמם לפרעות. אמנם, בשנים האחרונות התחילו ההסתדרויות המהפכניות הרוסיות לטפל בשאלה היהודית, אבל לא כדי להאיר את עיני העם, חלילה, נגד האנטישמיות, לא, – כדי לנהל מלחמה בציונות וב"בונד", שגם הוא בעיניהם יהודי וציוני יותר מדי. ראו שקמה בקרב היהודים תנועת שחרור משלהם, שהיהודים רוצים להיות לעם, למדינה בפני עצמם, מטרה לעצמם ולא אמצעי לאחרים, מיד קפצו כולם יחד בחוצפה אנטישמית אמתית והתחילו מטילים בתנועה זו זוהמה ריאקציונית וניוול בורגני. ואף־על־פי שאינם יודעים ואינם מבינים את התנועה כלל, אף־על־פי שאין להם כל ענין בעם היהודי ובחייו הפנימיים, הריהם, כל ההסתדרויות והועדים הללו, מוציאים מאמרים ופרוקלמציות נגד הציונות, וכולם מלאים בערות, שקר ותחבולות ערמה אנטישמיות־ריאקציוניות חשוכות. הם משקיפים על היהודים לא כסוציאליסטים, אלא כסוחרים; אין היהודים מטרה בעיניהם, אלא אמצעי למהפכה הרוסית. אם תקום בקרב היהודים תנועת שחרור משלהם, יתכן שיהא נזק מגיע מזה למהפכה, שכן ימעיטו היהודים להעמיד מקרבם צבא מהפכני, – לפיכך אסור להם, ליהודים, לצאת מעבדותם לחיים נעלים יותר.
יש להם למהפכנים הרוסים פזמון אחד נגד הציונות, היא הטלגרמה שהקונגרס הציוני השני החליט שלא לשלוח לקיסר הרוסי. על טלגרמה זו הם יוצאים רכובים כל הימים, כבלעם הרשע על אתונו. אבל מוזר הדבר, אותם המהפכנים המזהמים את שם הציונות בעד הטלגרמה שלא נשלחה, מספרים בספרותם בהתלהבות אוילית על מעשה הפינים שאספו לפני כמה שנים חתימות בכל הארץ על בקשה לקיסר הרוסי שלא ידכא את חירותה של פינלנד. בהתלהבות של שוטים מתואר בחוברת השניה של העתון הסוציאלדימוקרטי “ז’יזן” מ־1902, כיצד התרוצצו הסטודנטים הפינים על פני כפרים שוממים, רחוקים וקרים, בסופה ובגשם, בארץ דומה למדבר, איך מסרו כמעט את נפשם ובלבד שישיגו – עוד חתימה על בקשה לקיסר. העתון הסוציאלדימוקרטי מדבר על העם הפיני, על הסטודנטים ועל האינטליגנציה, שעסקו באוסף החתימות על התזכיר אל הצאר, כעל גבורים. משמע, שהטלגרמה גופה, שהקונגרס לא שלח אותה, איננה נוגעת במהפכנים אלה כמלוא נימה, הם מטילים זוהמה בציונות אך משום שעל ידיה רוצים היהודים, זו הפעם הראשונה בתולדות הגלות, להיות מטרה לעצמם. המהפכנים הרוסים עומדים על נקודת ההשקפה האנטישמית המובהקת.
השקפה זו על היהודים, כעל אמצעי, כעל סחורה, כעל יצור המשמש לאחרים, ולא כעל אנשים, לא באה להם, למהפכנים הרוסים, בעצם, אלא מידי ה"סוציאליסטים" היהודים, שהם גם חלק גדול של “ההסתדרויות הרוסיות המהפכניות”. האינטליגנציה היהודית איננה רוצה לעבוד עַם שאין לו לא כוח, לא שלטון, לא תרבות, לא כבוד אין; היא רוצה להימנות על עם פרוליטרי. אגואיסטית היא, על כן היא בורחת מעַם־הפרוליטרים שלה. על כן היא מחפשת בסוציאליזם מפלט מן העם היהודי, מסתור מ"עם־הגלות". היא סוציאליסטית משום שאיננה רוצה לעבוד עַם, שאין בכוחו להתרומם בעצמו לתנועה סוציאליסטית; היא מצרפת את עצמה לפרוליטריון הבינלאומי, משום שהיא רוצה לברוח מן הפרוליטריון שבפרוליטריון; היא מהפכנית משום שהיא בהולה על נפשה וירודה ברוח וחסרת עוז בגלל יהדותה. לפיכך אין לסוציאליזם ולמהפכניות של המתבוללים שום ערך מוסרי, שום כוח פנימי.
למתבוללים הללו אין היהודים אלא מעמסה יתרה המעיקה עליהם וממררת את חייהם. העם היהודי, האסון היהודי – אינו נוגע להם כחוט השערה; הם אינם מבקשים אלא להיפטר מעַמם, מיהדותם. וכשם שהם עצמם מבקשים להיפטר מן העם היהודי, כן הם רוצים שהעם היהודי יפָּטר מעצמו, יכלֶה, יתבולל. אבל כל זמן שהעם היהודי לא התבולל, מן ההכרח שיהא יסוד לקיומו, שתהא הצדקה לחייו, שתהא לו הסכמה מאת אחרים ליהנות מאויר ומאדמה. העם היהודי משמש, איפוא, למתבוללים אמצעי לחיי הסביבה. וכשם שהבנקיר היהודי מחפש לו הצדקה לקיום היהודים בזה שיהודי פלוני זכה לאות כבוד, שוחח עם הגוברנטור, כן מחפש הסוציאליסט־כביכול היהודי המתבולל הצדקה לקיום היהודים בזה, שהיהודים הם חומר מהפכני טוב מאוד בשביל עמים אחרים. המהפכנים הרוסים מתרעמים על ה"בונד" שהוא עושה פרסום גדול כל כך לעבודתו המהפכנית, אין הם מבינים, שבלי זה אין לו חיים, שבצעקה מתמדת זו: “ראו, אנחנו מביאים לכם תועלת!” צפון כל ה"ניצוץ היהודי" של גבור־הגלות.
ה"סוציאליסט" היהודי המתבולל, ובגללו גם הסוציאליסט הלא־יהודי, רואים את העם היהודי כאמצעי, כסחורה, שאין לה ערך לגופה, אלא לחיי הסביבה. זה נתבלט מתוך כל המהומה שקמה לאחר פרעות קישינוב. הבורגנות היהודית בגרמניה משתדלת להוכיח בעתוניה היהודיים: “אידישע פרעסע”, “אלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס”, “איזראעליט” וכן בעתוניה הכלליים כמו “בערלינער טאגעבלאט”, “פראנקפורטער צייטונג”, שהאנטישמיות מזיקה לגרמניה עצמה, כי היא מובילה את העם אל הסוציאל־דימוקרטיה; האינטליגנציה היהודית ברוסיה משתדלת להוכיח בעתוניה היהודיים, בהוצאות הבונדיסטיות, ובעתוניה הכלליים, ב"איסקרא", “זאריא”, ריבולוציוניה ראסיה", שהאנטישמיות מזיקה לרוסיה גופה, כי היא מחלישה את המהפכה הרוסית. יהודי־הגלות, כִּשְוֵה הזכויות כמשולל הזכויות, אין לו העוז לומר, שהאנטישמיות מזיקה ליהודים גופם ועל כן הם מצוּוים להלחם בה כיהודים, וכך הוכיחו פרעות קישינוב הוכחה נוספת את הריאקציוניות של ההתבוללות היהודית אפילו בדמותה הסוציאליסטית.
אבל פרעות קישינוב הן בשביל עם ישראל אצבע ההיסטוריה. הן משמשות עדות נוספת, שאין פתרון לשאלת היהודים אלא בטריטוריה יהודית, בחירות ובעצמאות מדינית. פרעות קישינוב מלמדות אותנו גם זאת, שאין להם, ליהודים, על מי להישען וממי לבקש הגנה – מלבד כוח ידם הם. אלמלא היו יהודי קישינוב רצים להפיל תחינה לפני הממשלה, אלא אוחזים בנשק ויוצאים לרחוב – לא היה הדבר מגיע לידי רציחות כאלה. הממשלה לא תגן על היהודים לעולם, היא שונאם הגדול של היהודים, היא מוח כל האנטישמיות שבארץ. על כן חובה על היהודים להתאגד בכל מקום ולהזדיין ולצאת בנשק נגד הפורעים. נגד רצח אין להתגונן אלא בנשק, ואם נגזר על הדם שישָׁפך, מוטב שישפך במלחמה בראש חוצות, מאשר בפשיטת צואר לטבח בתוך מרתפים. הגבירים נותנים למפַקדי המשטרה ולקציני המחוז כמה מאות רובלים, שיגנו עליהם, והם עצמם מתחבאים בבתי המלון; ההמון ובני הנוער חייבים להתאגד לאגודות ולצאת לקראת האויב ברחוב ועם נשק ביד. די להם, ליהודים, להשתחוות בפני כל שליט ולבקש רחמים מכל פקיד, – הגיעה השעה, שהיהודים לא יוסיפו עוד לתת את גֵוָם ללוחצים, ללא כל התנגדות. הגיעה השעה שנתייצב בכוח נגד לחץ, ובנשק נגד רצח. ואף־על־פי שהיהודים שואפים לצאת מן הגלות ולייסד חברה חדשה וחירות עצמאית, הרי הם מצוּוים בגולה ללכת בקומה זקופה. כל זמן שהם בגולה כוחם יפה ככוחם של אחרים והם זכאים ליהנות מכל מנעמי החופש. ובשעה זו, כשהשונא עבר בגלוי לשפיכות דמים, עלינו לקרוא בקול: התאגדו וצאו אל הרחובות בנשק ביד, באקדוחים ובפגיונות!
צו חיינו הוא, צו כבודנו האנושי והלאומי!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.