הקובץ הזה יצא באידיש בשם דֶער הֲמוֹן בברלין בשנת תרס"ג, בזמן אחד עם “השחר” העברי, אלא ש"השחר" העיד על עצמו שהוא במת יחיד, ו"ההמון" יצא לאור ע"י הסתדרות “חירות”. ואולם אף מאמרי “חירות” נכתבו כמעט כולם מאת סירקין, החותמם בשמות שונים (ד"ר נ. סירקין, ד"ר נ.ס., בן־אליעזר, וו. ציווין, חירותי). יש לשער שאף מאמרי ההסתדרות שייכים בעיקרם לסירקין. מלבד הניתן בזה כולל “ההמון” רשימה על הקרן הקיימת מאת ל[אצקי בערטאָלדי] ומאמר קטן, בלתי חתום, על דעותיו של פרנץ אופנהיימר על הציונות.

על פי החלטת הועידה הראשונה של הסתדרות “חירות” אנו נגשים היום להוציא לאור את עתון “ההמון”. “ההמון” הוא כלי־המבטא של ההסתדרות, שידון על השאלות העיוניות של “חירות” וישפוך אור על כל השאלות בחיי היהודים ובתנועה הציונית. ההסתדרות שמה לה למטרה ליצור כתב־עת תמידי, שישמש כלי־מלחמה לציונות, עתון־עם שיעמיק את הרעיונות של הציונות ואת תכניה, אוֹרגַן ביקרתי שיאיר את כל שאלות הציונות מנקודת ראות חירותית מתקדמת ולטובת עניני ההמון. אנו מקווים שיעלה בידינו לכונן מיד כתב־עת תמידי זה ושהסתדרותנו תיעשה מיד למרכז כל הכוחות המעולים והרעננים ביותר שבציונות ולכוח המניע של הציונות. רק לאחר שתתחזק ההסתדרות די חיזוק מבפנים, תוכל לצאת גם למלחמתה לציונות ולצעוד את הצעדים הראשונים שציינה לפניה. על “ההמון” לפתוח את הדרך לפני הסתדרותנו אל עם ישראל.

הסתדרות “חירות”

התנועה הציונית באה עד מצב של משבר, מצב שבו אין כוחות התנועה עולים עוד בד בבד עם מטרת התנועה. אמנם הרעיון הציוני יצאו לו מוניטין בעולם, גם נוצרו צורות הארגון הראשונות, ואף־על־פי־כן לא נתעוררו הכוחות אשר יוכלו להוביל את הציונות לתכליתה. התנועה – לֵאָה וּרפויה, האמצעים –כמוהם כאין לעומת המטרה, ההתלהבות נעדרת, היסודות שעליהם התנועה נשענת – רופפים, ולעתים תכופות יש שגם הדרך, גם המטרה, נעלמים מן העין ונשכחים. לא נתעוררו בעם אותם הכוחות האדירים הנחוצים לשיחרור עם ולהתנערותו לחיים חדשים, נעלים יותר ויפים יותר. לא מכשולי חוץ מעכבים את גאולתם של היהודים, מבחינה ציונית, אלא מכשולי פנים, שמקורם בתוך העם היהודי גופו.

הסיבה לכך, שהציונות כה חלשה ואינה ניתנת להגשמה, תוסבר לנו רק לאחר שנבין מה הם בכלל התנאים שבהם יכולה תנועה היסטורית להיות חזקה ולהגיע למטרתה. וזה הכלל: רק תנועה שהיא נובעת מתוך תביעות החיים, שהיא נשענת על אותו המעמד בעם, שהוא אנוס על פי תנאי חייו לחפש בה מרפא ליסוריו ולסבלותיו, תנועה שיש עמה תשובה לסתירות הפנימיות של קיומו – רק היא חזקה, בת קיימא ומשיגה את מטרתה בהיסטוריה. מעמד שנמצא אנוס על פי כל תנאי חייו להרים את דגלה של תנועה מדינית או סוציאלית, מאציל עליה את כל כוחותיו הפנימיים, את התלהבותו ואת משאת נפשו, את סגולתו להילחם לה ולסבול למענה, עד שהיא זוכה לנצחון בהיסטוריה, משנה את החיים ומעלה אותם לדרגה גבוהה יותר. וכל עוד לא מצאה התנועה את המעמד הנכון בעם, זה הקשור בה לפי טבע ברייתו, אלא נשענת על יסודות אחרים – כדרך שמצינו תכופות אצל תנועות לאומיות בראשיתן – הריהי נטולה אותם הכוחות החזקים, שיש בידם להוליכה לקראת נצחון ולהפיח בה אותם התכנים הנעלים, שבכוחם היא נעשית לתכלית היסטורית רמה ונשגבה.

הבה נראה, מהו המעמד בעם היהודי שהציונות עשוייה להיות לו באמת משאת נפש נעלה ועמוקה וליישב את הסתירות שבחייו, ומאידך גיסא – מה הם היסודות בעם היהודי שבהם חיה עכשיו הציונות.

כעם זר, שונה בדתו, במידותיו, ברעיונותיו ובהרגשותיו מכל אומות העולם, באו היהודים בגלות לשבת בין הגויים. כדי שיוכלו לחיות ולהחזיק מעמד בתוכם, היו היהודים אנוסים תמיד להיאחז בעסקים שהחברה היתה זקוקה להם אותה שעה ושהגשמתם היתה טובה וקלה בידיהם יותר מאשר בידי אחרים. בדרך זו הפכו היהודים לעם של סוחרים, מלווים, מתווכים, סרסורים, סַפָּקים, רודפי ריווח, שכל פרנסתם היתה על קשירת קשרי מסחר בין מעמד למעמד, בין עם לעם. משלוח ידם היה מותאם תמיד לצרכים הכלכליים של הזמן ושל העם שבהם חיו. במאות הראשונות היו היהודים אוחזים בידם את כל מרכולת העולם, סחרוּ בין אירופה לאסיה והיו עשירים מאוד. בידם היה גם כל סחר העבדים, שהיה באותם הימים, ימי המלחמות וההריגות, המסחר הנחוץ ביותר, שלא יחסרו בימי שלום אנשים לעבודת האדמה ולמלאכה. הם גם שהכניסו לארצות שונות מלאכות וסחורות יפות ובלתי מצויות, כגון האריגה, הצביעה, ממכר המשי, ששימשו ליהודים במאות הראשונות של מי הבינים מקור פרנסה ועושר. אבל מכיון שבחיי העמים היה תמיד בא היום, שבו למדו העמים לאחוז בעצמם בסחר הזה ובמלאכות הללו, ששימשו תחילה עסק בידי יהודים, היו מיד מתחילות הרדיפות והגזירות על היהודים, וסופם שהיו מגורשים מן הארץ ואנוסים לחפש אחרי מקלט בארץ אחרת, שבה נמצאו עוד מקום ודרישה לפעילותם הכלכלית. זהו מקור רדיפות היהודים והגלות היהודית מארץ לארץ.

מן המאה הי"ב והי"ג ואילך, כשנתרבו הרבה תחומי המסחר באירופה ונוסדו ערים מרובות אוכלוסין, נמצא המסחר היהודי מיותר במערב אירופה, ולאחר הרדיפות והגזירות האיומות נטלו מהם כמעט את כל זכויותיהם ואת כל אפשרויות קיומם מחוץ לנשך ותרבית ועסקי ממון. יושבי הערים היו זקוקים להון בשביל מסחר וחרושת, האכר היה נאלץ בימים קשים ללוות כסף למחיתו, וזו היתה מלאכתם של היהודים. המלכים, הגרַפים ושלטונות הערים, הרשו ליהודים לעסוק במלאכה זו, משום שהיו שבים ונוטלים מן היהודים, ע"י מסים כבדים, את כל אשר גזלו מן העם. היהודי שימש למעמדות העליונים מכשיר למצוץ בו את לשד העם ולנצלו להנאתו. היהודים היו אמצעי לזולתם, אך לא מטרה לעצמם, סחורה שמשתמשים בה כל זמן שנצרכים לה, וזורקים אותה לאחר שנמצאה מיותרת.

ובמידה שהתרבות והכוחות הכלכליים במערב אירופה הלכו ונתפתחו, בה במידה הוכרחו היהודים לנדוד משם לארצות אחרות, שמלכותן קמה זה עכשיו וערים חדשות נוסדו בהן. כאלה היו פולין, ליטה ורוסיה שהיהודים התחילו להגר אליהן מגרמניה מהמאה הי"ד ואילך ושהעניקו בתחילה ליהודים זכויות ובכורה כדי למשוך את לבם. וכך התיישבו היהודים בפולין ובליטה במספר רב. בגלל הונם ומסחרם היו נחוצים לערים החדשות; הם שניהלו את המסחר בתוך הארץ ושרתו בהלוואותיהם את בעלי האחוזה הגדולים ואת האצילים. היהודים היו לחוכרים, למוזגים, לרוכלים, וניצלו את האכרים למען האצילים ולמען הממשלה, שהיו שבים ומוציאים מן היהודים את כספם לכשנתעשרו. הם שניהלו את מסחרם של ה"פריצים" בתבואה ובתוצרת אחרת, ול"פריצים", מכיון שהיו מבזבזים את כספם בהוללות ולא היו מוכשרים לשום מעשה, היה צורך גדול ביהודים. אבל גם בפולין לא מעטו הרדיפות והגזירות על היהודים כל אימת שגדלה העיר והמסחר פרץ, או עם כל מרד של אכרים נגד ה"פריצים" והאצילים, כדרך שאירע בגזירת ת"ח, כשקם בוגדאן חמילניצקי והרג ביהודים כמה מאות אלפים. בפולין וברוסיה היו היהודים כעין סחורה חיה בידי שליטי הארץ, ואף סחורה בזויה, עַם חסר כבוד וחסר כוח, שהיה נרמס ברגלים ברגע שפג הצורך בו.

כל תכנה של ההיסטוריה הישראלית עד המאה הי"ט לא היה אלא פרשת נדודים מארץ אל ארץ, רדיפות וגזירות, שהיו דוחות את היהודים מארצות התרבות של מערב אירופה אל הארצות פחותות התרבות שבמזרח אירופה. במאה הי"ט היה רוב ישראל מרוכז במזרח אירופה ויושב בפולין, בליטה וברוסיה, וחי בדחקות ובעוני, משום שהיה מספרו רב מכדי שיוכל להתפרנס ברווחה מֵעֲסקיו ומֵעֲסַקְסַקיו ומשום שהיו אותן ארצות דלות ובלתי מפותחות בכלל. היהודים השתקעו בערים ואחזו בידם את כל המסחר. רבים פנו גם למלאכה, בעל כרחם, אף שבחיי העם היה הדבר נחשב לחרפה גדולה; ובעיקר פנו למלאכות שהיו צורך החיים היהודיים גופם. זכות אזרח לא ניתנה להם שם, וכך היו חיים תחת עקת הדלות, הרדיפות וגזירות הרָשות.

אולם בה בשעה שבמזרח אירופה התחיל גדל ועולה המון יהודי, פָּרשה ההיסטוריה היהודית במערב אירופה לשביל אחר. שם היו היהודים מעטים, אבל עשירים יותר וחזקים יותר בכלכלה ובתרבות, אף־על־פי שגם הם לא נהנו מזכויות פוליטיות ואזרחיות. כשמרדה הבורגנות הנוצרית שבמערב אירופה במשטר המלוכה הישן, והקפיטליזם הצעיר ניצח את שרידי צורות החיים של ימי הבינים, העניקה זכויות אזרח גם ליהודים. התחרות חפשית, פיתוח כל כוחות הארץ, תעשיה, גידול קפיטליסטי – אלו הדברים שלהם נלחמה אז הבורגנות, וזכויות אזרחי לעשירי היהודים היו דוקא אחד הגורמים המסייעים להתפתחות זו. אמנם גם בין היהודים במערב אירופה שלפני תקופת האמנציפציה היו הרבה סרסורים, רוכלים, חנוונים זעירים, אנשי־אויר, פרוליטרים חסרי עבודה, אנשים שההתפתחות הכלכלית החדשה לא היתה זקוקה להם עוד, אבל גם להם ניתנו זכויות אזרח בימים ההם. אכן, רבו הדעות בקרב היהודים והנוצרים כאחד, שאין לתת למעמד הזה זכויות אזרח, שרק היהודים העשירים ובעלי ההשכלה יושוו בזכויותיהם, אך אי אפשר היה להגשים שיטה זו, וכך קבלו כל יהודי מערב אירופה זכויות אזרח. סברו, שמעכשיו יתחילו היהודים לחיות חיים תַּקינים ותהא אפשרות בידם לשוב לעבודה פרודוקטיבית מועילה, לחקלאות ולמלאכה. תקוה זו היתה אחד הטעמים החשובים ביותר למתן זכות אזרח לכל העם היהודי כולו.

אך תקוות הימים ההם נכזבו. יהודי מערב אירופה לא עברו לעבודה פרודוקטיבית גם לאחר שויון הזכויות ולא נשתוו בחיי הכלכלה לשאר האוכלוסין, אלא אדרבה, בכוח ההתחרות החפשית התחילו עולים ומשגשגים מבחינה כלכלית ועברו כמעט כּולם אל הבורגנות. ואפילו אותה שכבה בעם היהודי, שהיתה עוסקת לפני שויון הזכויות בעבודה ובמלאכה או ברוכלות, נפלה במשך עשרות־שנים אחדות, בגרמניה למשל, אל המעמד הבורגני העשיר או אל המעמד הבינוני של הסוחרים. וכל כמה שהיו יהודי מערב אירופה עשירים יותר ותקיפים יותר, ביקשו יותר להיטמע בשאר העמים ולהתכחש לעמם הם. בבית מדרשה של הבורגנות היהודית נתחדשה תורת הטמיעה האומרת, שהיהודים אינם עם לבדד ישכון, אלא חלק מן העם שבתוכו הם יושבים, ואין להם שום ענין אחר ומשאת נפש אחרת, אלא עניניהם הבורגניים והריאקציוניים של המעמדות העליונים בארץ זו שהעניקה להם עושר וגדולה. ההתבוללות היא אחיזת העינים הריאקציונית של הבורגנות היהודית לאחר האמנציפציה. כדי שהעם הנוצרי לא יתקומם נגד הבורגנות הזרה, שנתעשרה, ולא תעורר שאלה יהודית, המציאה הבורגנות היהודית ונושאי כליה, הרבנים, הסופרים, המלומדים והפרופיסורים – את ההתבוללות. אבל לא היה בכוח ההתבוללות לשמור שלא תקום בכל זאת במערב אירופה שאלה יהודית, אמנם שאלה יהודית שאין פגיעתה בחיי־החומר היהודיים קשה ביותר. הבורגנות, הזעיר־בורגנות, האכרים ובעלי האחוזות נלחמים ביהודים מתוך טעמים פוליטיים וכלכליים, אבל מכיון שהיהודים חזקים מבחינה כלכלית ושוֵי־זכויות מבחינה פוליטית, והם מראשי המדברים במדינה בגלל תבונתם ורוב עשרם, אין השנאה אליהם עשוייה להתגבש כדי כוח מניע שיכפה אותם לשַׁנות את אורח חייהם.

אחרת לגמרי דמות מצבו של ההמון היהודי הרב שבמזרח אירופה, ברוסיה, באוסטריה, ברומניה. שם נשתקע רוב מנינם של בני ישראל, ואף הוא, כאחיו במערב אירופה, חי על המסחר על התיווך, על עסקי כסף, אלא שקנה המידה לכל אלה היה קטן ודל. כאן רבו אלה שהיו אנוסים לאחוז במלאכה מחמת דחקות. אבל כל זמן שארצות אלו היו במצב כלכלי שהצריך אותן לידי יהודים, סבלו אותם ולא נתעוררו לרדוף אותם. אף ב30 – 40 השנים האחרונות התחילו פני הכלכלה בארצות אלה, וברוסיה ביחוד, משתנים והולכים. התעשיה התחילה מתרחבת בקרב עם הארץ גופו, נבנו מסילות ברזל ואמצעי תחבורה אחרים, עבודת האדמה קבלה אופי תרבותי יותר, הממשלה והחברה הקימו מוסדות שונים להגברת האשראי; בין האכרים ובקרב המעמדות העליונים נוצרו חברות שיתופיות לשם עזרת גומלין בחיי הכלכלה. גם הממשלה החלה לגלות יתר זריזות בדרכים שונות. אבל המידה שהתעשיה, המסחר, מסילות הברזל, העזרה העצמית, התרבות והרוח הדמוקרטית התחילו מתרחבים והולכים, בה במידה נעשו כל הפעילות הכלכלית של היהודים, כל ההתעסקות היהודית, כל אותה “יד ישראל באמצע” – מיותרות לגמרי ומצבם הפוליטי והסוציאלי התחיל הולך ורע. עמי אירופה המזרחית, וביחוד עמי רוסיה, החלו להרגיש את היהודי כעם מיותר, אשר בשעה שאין צורך בו, כל משאו ומתנו וכל אורח חייו בתוכם אינם מועילים עוד אלא מיותרים לגמרי ומזיקים. פרצה האנטישמיות בארצות האלה: העם על מעמדותיו, כעליונים כנמוכים, קם נגד היהודים, הממשלות הוציאו חוקים וגזרו גזירות לרעתם, זכויותיהם צומצמו, אפשרויות קיומם ומקום פרנסתם הוצרו, שאיפתם להתרומם ולעלות למדרגה גבוהה יותר נבלמה, רק גבולות הארץ נפתחו לפניהם, דרך פנויה לצאת. כך גדלה האנטישמיות לרגל התמורות במצבה הכלכלי של אירופה המזרחית ועם התפשטות התרבות בקרבה, ולצד האנטישמיות עלתה בקרב היהודים שאלת היהודים, כלומר: השאלה, איך יקום ההמון היהודי הזה, שהיסוד הכלכלי לחייו נשמט מתחת רגליו, ויִנָּשֵׂא מגלותו המדינית והכלכלית, ואיך יעלה לחיים נעלים יותר וחפשיים יותר.

ובמידה שהחיים מוסיפים להתפתח, בה במידה נעשית שאלת היהודים של ההמון היהודי דוחקת יותר, בוערת יותר. המועקה הכלכלית גוברת והולכת. ארצות החופש המעטות, שהיהודים יכלו עוד לנוס אליהן, חוקקות חוקי גזירה למנוע את כניסת היהודים ולחסום בפניהם את הגבולות. רדיפות היהודים מתרבות ומצבו של המון העם קשה והולך. מפקידה לפקידה מתלקחת האנטישמיות כאש להבה והיא אדומה מדם. שאלת היהודים תובעת פתרון.

ושאלת היהודים לא תיפתר אלא אם תסולק העִילה הראשונה ששימשה לה מקור, הגלות, ע"י חירות ועצמאות מדינית, ע"י הציונות. כל פתרון אחר הוא ההיפך מעניניו ההיסטוריים של ההמון. ההמון היהודי מורכב ברובו המכריע מפרוליטרים שלא על העבודה פרנסתם; רק חלק קטן ממנו שייך לפרוליטריון העבודה. ומכיון שפעולתו של הפרולטריון שאינו־עובד איננה נחוצה עוד בחברה של זמננו, נמצא מוטל על שכמו כל העול הכבד של עבד עבדים, של “פרוליטר פרוליטרים”. הוא נרדף, נלחץ, מגורש מארץ אל ארץ, ואחת דתו – כליה גופנית ומוסרית. הוא נאחז בבזויים שבמלאכות ושבעסקים, והוא טפיל שאין לו קיום אלא בממשלת התרבות הרעה, החֲשֵׁכָה והפשע. הוא נופל למעמסה על עצמו ועל העולם, הוא יהודי־הגלות הנצחי שקללת ההיסטוריה תלויה על ראשו. גם לאחוז בעבודה אין הוא יכול בגולה, כי אף הפרוליטריון העובד היהודי חש יום יום על גבו את כל מרירות הגלות. הפרולטריון היהודי, שמשלוח ידו מצומצם בתחום של מלאכות מעטות מאוד, בעיקר חייטות וסנדלרות, מלאכות השייכות לסוג עבודת־הבית ולא לעבודות בית החרושת, מדוכדך יותר מכל פרולטריון אחר, שכרו פחות משל אחר והוא עסוק במלאכות העניות ביותר ועדיין הוא לוקה גם בבטלה. חזיון זה מצוי ברוסיה ובמזרח אירופה, גם באנגליה ובאמריקה, ארצות ההגירה של ההמון היהודי. כל הפורעניות הבאות על מעמד העובדים: המשבר, חיל העבודה המובטל, ההתחרות בין הפועלים לבין עצמם – כל זה עולה קודם כל בחלקו של מעמד העובדים היהודי. במזרח אירופה, ממש כבאמריקה ובאנגליה, הפרוליטריון היהודי הוא פרוליטריון־הרעב ומצבו גרוע הרבה ממצב הפרוליטריון הלא־יהודי. מכאן אתה למד, שכל שאר המון בית ישראל אין לו שום אפשרות לעבור לעבודה בגולה. הציונות, החירות והעצמאות המדינית, היא התשובה ההיסטורית לגלותו המדינית והכלכלית.

אמנם יכול ההמון להסתייע בהגירה לארצות החופש ובשויון הזכויות ברוסיה, אבל אך סיוע לשעה ולא לדורות. ההמון מהגר זה עשרות בשנים אל ארצות החופש ואין לך כמעט ארץ שאין היהודים מפוזרים ומפורדים שם, אם אך ניתנת להם רשות כניסה. אילו ניתנה ליהודים הזכות להתגורר בכל רחבי הארץ, היו ודאי מתפזרים ומתפרדים על פני הערים והכפרים של המדינה הרוסית רחבת הידים. אבל אין ההמון יכול למצוא בזה אלא עזרה לשעת הדחק, לא תשועה היסטורית, לא תשובה על יסורי הגלות. ואפילו אם נניח שיקרה נס כזה, ומצד הגויים לא תהא שום מניעה להתפזרותו ולהצפתו של ההמון היהודי, שאין לעם צורך בו (עינינו הרואות, שאפילו מדינות דימוקרטיות כאנגליה וכאמריקה עומדות לחוקק חוקים נגד כניסתם של היהודים), הרי גלות מורחבת זו לא תרים את ההמון היהודי מבחינה פרוליטרית ולא תתן לו אפשרות להתפתח כמעמד פועלים, אלא אדרבה – תדחף אותו לדרך המעבר אל הבורגנות ותעשהו ליסוד אנטי־סוציאלי בעולם. זה היה גורלם של היהודים במערב אירופה, שהפכו מיד לאחר האמנסיפציה למעמד הבורגני, ובדומה לזה אנו מוצאים עכשיו באנגליה ובאמריקה, במקום שחלקים גדולים מן ההמון נמלטו כבר אל גן העדן של הבורגנות הזעירה. ברוסיה יהיה מעבר זה של ההמון אל הבורגנות גם מהיר יותר משהוא בארצות החופש, אם רק תינתן ליהודים הזכות לגור בכל מקום שירצו.

חופש התנועה ושויון הזכויות האזרחיות של ההמון היהודי נחוצים אך לצרכי הרגע של החיים היהודיים, וכל הרואה בזה את משאת הנפש המדינית של ההמון, את התשובה ההיסטורית על הגלות, נתפס לאחיזת עינים בורגנית וריאקציונית המוליכה את ההמון היהודי להתנוונות ולכליון.

התשובה ההיסטורית על שאלת היהודים, על שאלת התפתחותו של ההמון היהודי והיותו למעמד פרודוקטיבי, היא – בציונות, בעצמאות המדינית, בחברה היהודית שתיבנה לפי צרכיו החמריים והרוחניים של ההמון. ואכן, החיים הצמיחו תנועה כזאת, וכל כמה שההמון נָאוֹר והולך, כל כמה שהוא מתנער מבחינה פוליטית ונעשה אדון למחשבתו ולרגשותיו, הריהו נספח לתנועה זו בכל הרגשתו המעמדית ובכל הכרתו המעמדית.

בשנות השמונים הנצה התנועה הציונית בצורה של ישוב ארץ ישראל, שהפכה אחר כך ל"חיבת ציון". בקרב ההמון היהודי נתעורר היצר לנסוע לארץ ישראל ולהתיישב בה כעובדי אדמה ולהניח בדרך זו את היסוד לחיים חדשים של האומה היהודית. אלא שההמון היה אז עדיין לא מפותח כל עיקר ובוּר מבחינה פוליטית ולא היו בו הכוחות להיעשות למרכז החי, למנהיג ההיסטורי של התנועה. מלבד ההמון נטפלו אל התנועה גם הבעלי־בתים והמשכילים, אך לא מתוך תביעות חייהם, אלא בעיקר מתוך הרגשותיהם הלאומיות, מתוך “יהדות” שבהם. ומכיון שאותו חלק בהגירה היהודית שיש לו בה ענין אמת, ההמון, לא מצא בתוכו את הכוח ליצור תנועה פוליטית בת הכרה והגירתו לארץ־ישראל לא היתה אלא פרי האינסטינקט, סר מיד מעליה, ברגע שנתגלה לו, שמכשולי ההתיישבות בארץ ישראל גדולים מאוד ושהיא זקוקה בכלל לסידור רב ולעבודה קשה וממושכת. גם הבעלי־בתים והמשכילים לא מצאו בעצמם די כוח וכשרון לעשות את ישוב ארץ ישראל לתנועה מדינית ולהובילה למטרתה. לפיכך ניטל מתנועת ישוב א"י במשך שנים אחדות אפיה כתנועת ציבור, כתנועת ההמון, והיא הפכה לתנועת ה"לאומיות", לתנועה הלאומנית של הבעלי־בתים והמשכילים.

תנועת חיבת־ציון שלקחה את מקומה של ההגירה לארץ ישראל, שקדמה לה, חדלה מהיות תנועה כלכלית וחברתית, ניתקה מעל ההמון ומצרכיו החיוניים והיתה ליסוד חדש של “יהדות” בשביל הבעלי־בתים והמשכילים, שהתחילו חוזרים בתשובה לאחר הפוגרומים. משנסתלקה התנועה מן החיים, מן הרחוב, פרשה לקרן זוית של “חדר שני” בבית המדרש, במקום שמשכילים בעלי תשובה ובעלי־בתים שהציצו ונפגעו פארוּה וקשטוּה בנוסח הלך הרוח המיוחד להם, רוח מקח־וממכר והשכלת בית המדרש. משום כך לבשה חיבת־ציון מיד דמות ילדותית לא־פוליטית וספגה אל תוכה את כל התכנים הריאקציוניים שחיו בקרב המעמד היהודי ההוא. כל עיקרה של פוליטיקה זו היה באוסף כסף ובתמיכה בבעלי בתים שברך אותם אלהים בכמה אלפים רובלים, שיוכלו לנסוע בגנבה לארץ ישראל ולשבת שם, שלא מדעת השולטן ירום הודו, “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. חיבת־ציון יצאה לאסוף הסכמות מבעלי־שטריימל והביאה ראיות מתוך “שאלות ותשובות” שישוב ארץ ישראל מצוה היא, ומצוה גדולה, מלבד שהיא סגולה לשמור על הדור הצעיר שלא יתעה חלילה לשבילים בלתי מהוגנים. בפני “גדולי ישראל”, בפני נגידים, בפני גבירים, היו כורעים ומשתחווים ומשימים אותם לגואלי צדק. למעלה מפוליטיקה זו לא יכלה חיבת־ציון של הבעלי־בתים ושל המשכילים להגביה עוף.

בדרך זו אי אפשר היה לה לחיבת־ציון שתחיה ותתפתח. עד מהרה נתגלה שההתיישבות על יסודות של חיבת־ציון אין לה עתיד ושהעם פורש מעל התנועה והולך ופורש. כבר בשנות התשעים היתה חיבת־ציון לזרם שאינו ניכר, בלי כוחות צעירים חיים, מלאה יסודות ריאקציוניים נושנים, שטויות והבלים.

אבל תנאי החיים היהודיים, הרעת המצב היהודי גם במערב אירופה, התגברות האנטישמיות, עשויים היו, בְּעַל־כֹּרַח, לשוב ולעורר תנועה ציונית חדשה. אלא שתנועה זו כבר קמה ונתעוררה במערב אירופה, בקרב יהודים בני תרבות אחרת והשכלה אחרת ובעלי כוחות רוחניים אחרים, שלא כבעלי־הבתים וכַמשכילים של רוסיה. ההיסטוריה של חיבת־ציון הוכיחה גם זאת, שיַשבָנות קטנה בלי רעיון מדיני ובלי כוח מדיני איננה חזון לעם ולא פתרון לשאלת היהודים. לפיכך יצאה התנועה החדשה מלכתחילה כתנועה מדינית, במטרה לייסד מדינה יהודית ולשחרר את העם היהודי מן הגלות. וזה הטעם שהציונות המדינית מצאה בקרב היהודים הד חזק, וקנתה את לב הציבור יותר מחיבת־ציון הישנה אף פעלה למעשה הרבה יותר, לאין ערוך, מאשר התנועה שקדמה לה.

אבל אף־על־פי שהציונות המדינית יצאה לעולם ברעיון נשגב יותר ובכוחות פנימיים עמוקים יותר משל חיבת־ציון והיתה בה משום התקדמות גדולה לעומת התנועה הקודמת, אין אף היא, בכוחותיה עכשיו, מוכשרה להשיג את מטרתה, אף הגיעה לידי מדרגה, שאין בידה להתפתח עוד. וסיבת הדבר טעונה הסבר, כדי להבין, איזו כוחות חדשים יש לעורר ומה דמות ישווה להם, כדי שהציונות תגיע לנצחונה ההיסטורי.

הציונות המדינית, כתנועת ישוב א"י שקדמה לה, יונקת מהאינסטינקט של ההמון, שהוא היסוד ההיסטורי של התנועה. אלא שאינסטינקט זה לא נתגלה עדיין בבהירות ולא לבש כוח מדיני שבהכרה. על כן אין ההמון ממלא עדיין שום תפקיד בציונות. והציונות אף היא לא התאימה את עצמה לפסיכולוגיה של ההמון. אך בשנים האחרונות התחיל ההמון מתעורר, ואף התעוררות זו כבר השפיעה על הציונות השפעה רבה מכל הבחינות. אבל בכלל עומדים עתה בראש הציונות רק חלק מן המעמד הבינוני והמשכילים ומקצת מן הבורגנות. ההבדל שבין חיבת־ציון לבין הציונות המדינית איננו בזה שהאינסטינקט של ההמון הגיע כאן לביטוי בהיר יותר וחזק יותר, אלא בזה שהתנועה עברה מרוסיה למערב אירופה, כלומר: מיסודות לא־אירופיים נושנים – לכוחות אירופיים תרבותיים. המעמד החברתי הנושא על גבו בהכרה את התנועה – אחד הוא בשתיהן. אלא שאין המעמד הזה קשור עם הציונות המדינית קשר אורגני, אין הציונות משמשת לו תשובה לשאלות חייו. הוא ציוני מתוך הרגשתו הלאומית ובגלל מסורתו, אך לא בתוקף כל תנאי חייו, בכוח העוני והאסון, מחמת הגלות המדינית והכלכלית. משום כך אין הציונות, אף במצבה עכשיו, יכולה לפתח בקרבה את הכוחות הדרושים לשיחרור העם.

כל המסתכל במטרה ובאמצעים שיצרה הציונות המדינית יראה כמה השפיעה הפסיכולוגיה של המעמד הבינוני היהודי במערב אירופה על הציונות ואיך גרמה לחולשתה. הציונות המדינית לא תלתה בציונות את הרעיון של חברה חדשה, חברה של שויון ודרור. זו היתה גם אחת הסיבות שגרמו לכך, שההמון הרחב לא קם ולא עמד תחת הדגל הציוני ולא נתעוררו בו הכוחות והרגשות הנחוצים לשיחרור לאומי. הציונות המדינית לא הפכה בידי הבורגנות והמעמד הבינוני למשאת נפש היסטורית גדולה ולא היתה לכוח מניע את ההמון.

וכשם שהפסיכולוגיה של הבורגנות ושל המעמד הבינוני משתקפת במטרת הציונות, כן הטביעה חותמה גם על האמצעים שבהם חשבה להגיע למטרה. תחנונים ודברי שידול באזני המיליונרים והגבירים היהודים, שיתנו את האמצעים הנחוצים לציונות – זוהי הדרך שנקטו בה הציונים הבורגנים להגשמת הרעיון הציוני.

אבל להטי־הדרש שבהם ניסו לפלס דרך אל לבו של המעמד העשיר נמצאו חלשים מן הענינים הפוליטיים של מעמד זה, המדריכים אותו אל ההתבוללות, כלומר: להיפוכה של הציונות. כל התחבולות וכל הטורח הילדותי של הציונים היה עמל שוא. הבורגנות היהודית לא בלבד שלא נספחה לציונות, אלא שמה על דרכה כל מיני מכשולים ואינה מניחה אפילו שהקרנות היהודיות שנועדו לצרכי הכלל היהודי, כגון הקרנות של יק"א, חברת “כל ישראל חברים” וכו', תשמשנה לטובת הציונות. מצד שני לא נרכשה לתנועה נפש ההמון והוא לא הביא לה את כוחותיו העממיים. כל זה גרם, שהציונות הגיעה למצב של משבר ואין ביכלתה להתפתח.

אין הציונות יכולה לצאת מן המשבר ולהיות באמת תנועת שיחרור עממית, אלא אם כן תישען על אותו היסוד שבעם היהודי, שהוא קשור בציונות בגזירת צרכי חייו והוא מסוגל להילחם לשאיפתו ולחיות למענה. הציונות צריכה להיות לתנועה של המון, של מיליונים יהודים שאין להם לא ארץ, לא מנוחה, לא עבודה, לא שפה, לא תרבות; שאם הם אנשי עבודה – הרי הם מדוכאים מכל העובדים שבעולם, ואם הם חנוונים, מתווכים, אנשי־אויר – הרי הם מיותרים בעולם, נודדים מארץ לארץ, מעסק לעסק, ממעמד למעמד, מתרבות אל תרבות, מלשון אל לשון ואינם מוצאים בשום מקום מקלט ודרור. ההמון היהודי הרב הזה קשור בציונות קשרי חיים, והוא עלול להתנער ולעמוד במרכז התנועה, לתת לה מכוחותיו ולהנחותה אל נצחונה ההיסטורי.

כדי שההמון יעמוד תחת דגל תנועת השיחרור הציונית, צריך שהרעיון הציוני יהא נתפס לא רק כגאולה מן הגלות הלאומית, אלא אף כגאולה מכל הצרות והיסורים של ההמון בחברה הקיימת. חברה חדשה בארץ החדשה, חברה של חופש ושויון, חברה שאין בה ניגודי אדון ועבד, עני ועשיר, הון ועבודה, אלא חברה קולקטיבית על יסודות כלכליים חדשים, על יסוד עבודה שיתופית וקנין שיתופי בקרקע, בנויה בידי ההמון למען ההמון – זו מוכרחה להיות משאת נפשה של הציונות החדשה, של אותה ציונות שעתידה להיות למשאת נפשו של העם היהודי, של ההמון היהודי.

משיהיה ההמון ליסוד החברתי של התנועה הציונית, משיראה בה את שיא חזונו המדיני, הכלכלי והתרבותי, יצמיח מקרבו את הכוחות להגשמת הציונות. רק ההמון יכול לעשות את הציונות לתנועה מדינית. אך בעזרתו תוכל הציונות להשיג, הן בחיי היהודים גופם והן בתוך עמי אירופה, אותה חשיבות ואותו כוח, שהיא מוכרחת להשיגם בכדי שתתגשם.

אין הציונות ניתנת להתגשם, אלא על ידי ארגון־עם היודע את מטרתו, וע"י מלחמה ואמצעים חמריים ותמיכתה של דעת־הקהל האירופית. את כל הכוחות הללו יכול לתת לה רק ההמון היהודי. ארגון־עם מדיני היודע את מטרתו, המשוחרר מכל ההבלים והשטויות של בית המדרש הבעל־בתי ומכל הלהטים ומעשי־הצחוק האירופיים־הבורגניים והריאקציוניים, יוכל ליצור רק ההמון היהודי שלבו פתוח בכלל להשכלה, לקידמה היסטורית ולחירות. ההמון המאורגן יש בכוחו גם להמציא את האמצעים החמריים הנחוצים לציונות. וכשאנו אומרים “אמצעים חמריים” אין כוונתנו לסכומים שנאספו בידי הציונים ושאין להם כל ערך כמעט, אלא לאותם מאות ואלפי מיליונים, שבלעדיהם אי אפשר לדבר ברצינות על ארץ יהודית ועל חירות יהודית. לציונות אין כלום, משום שהבורגנות היהודית, זו שבכוחה ליצור את ההון הנחוץ לציונות ושבידה גם הבעלות על מאות מיליונים של ממון ציבורי יהודי, היא נגד הרעיון הציוני, בכלל עניניה מתבוללים והפטריוטיים הריאקציוניים בארצות הגלות. הבורגנות היהודית אשמה לא מעט בצרות ישראל וברדיפותיו, אבל היא האויב הגדול ביותר של הציונות, משום שהיא חֲרֵדה, שמא תחלש ע"י כך חשיבותה הפוליטית ועמדת־בכורתה בקרב הגויים, והציונות, באמצעיה כיום הזה, לא תוכל לה. לא כן ההמון שהוא יכול לבוא אל הבורגנות בתביעות, שתתן לו את האמצעים החמריים להגשמת הציונות. הוא יכול לקשור עליה מלחמה, לרכוש את לב כל העולם הדימוקרטי למען שיחרורו הלאומי ולכפות את הבורגנות, בכוח דעת הקהל, עד שתסייע להמון בשטח הציוני. אך בקרב ההמון בלבד יכול להיווצר הכוח שיגשים את הציונות ויגאל את עם ישראל.

אך לא על הבורגנות היהודית בלבד יפים כוחו והשפעתו של ההמון, יש בידו לעורר רגשי חיבה לציונות גם בקרב גויי אירופה, רגשי חיבה שיש בהם להביא לו תועלת ממשית. כי רק תנועות הנשענות על המוני העם והנובעות מצרכי חייהם, תנועות שההמונים נלחמים להן – יש בכוחן לעורר רגשי חיבה בקרב העמים ודעת הקהל בעולם, שנחיצותם לציונות רבה והולכת במידה שהיא מתקרבת ובאה אל מטרתה. עד עכשיו לא יכלה הציונות לעורר חיבה אליה באירופה, על כן גם איננה עדיין כוח פוליטי בעולם, כי חסרה היא עם מאורן, המון יהודי, שהוא לה יסוד היסטורי אמתי ויציב.

יעבוד ההמון את הציונות והציונות תעבוד את ההמון – זוהי הסיסמה שיש לחרות על דגל הציונות. אך הציונות תוכל רק אז לעבוד באמת את המון ישראל ולהגשים את שאיפותיו, אם יעמוד ההמון בתוך התנועה הציונית ובתבונתו ובכוחו הפנימי יאיר את דרכה. כי רק אז תוכל הציונות להתגשם ולהוציא את האומה היהודית מגלות לחירות. הציונות היא התשובה הקִדמית היחידה על שאלת היהודים, כלומר: על ניגודי החיים של ההמון, וההמון הוא יסוד־אמת יחיד שעליו תישען הציונות בהיסטוריה היהודית.

מראשית ימי הציונות המדינית היו ציונים ששאפו ליצור הסתדרות מיוחדת בתוך התנועה הציונית, הסתדרות שתהא קודם כל חפשית מכל הסחבות הריאקציוניות והבורגניות, שמעמדות אחרים מלבישים בהן את הציונות, ושנית – עשויה לחזק את תכנה הפנימי של הציונות ע"י השאיפות ההיסטוריות של ההמון, וליצור בדרך זו את הכוח אשר יגשים את הציונות. שנים עברו ולא נמצאה יכולת לייסד הסתדרות כזו, משום שהציונות גופה לא התפתחה עד כדי כך, והרעיונות שעליהם תיווסד הסתדרות חדשה כעין זו – לא היו ברורים לכל ציוני מתקדם.

אולם בשנים האחרונות נתגברה התביעה להסתדרות חדשה, אף הופיעו גורמים חדשים, שנתנו לתביעה זו צורה חדשה. צפה השאלה בדבר יק"א ויתר החברות יהודיות, שאגרו מאות מיליונים ויש ביכלתן לתת לציונות את האמצעים הדרושים להתגשמותה. מצד שני נוצרה הקרן הקיימת, מוסד דימוקרטי באמת, שבכוחו לעשות את הציונות לקנינו של כל המון בית ישראל. שני גורמים חדשים אלה נתנו בידי האישים, שחלמו זה מזמן על ייסוד הסתדרות חדשה, את האפשרות להגשים את משאלתם. נתגלה כורַח לאסור מלחמה על יק"א ועל הבורגנות האנטיציונית, וזה מחייב לאגד את ההמון על יסודות אחרים. ולהיפך – רעיון המלחמה יכול הוא גופו לשמש מכשיר לארגון ההמון. ייסוד הקרן הקיימת בא ללמדנו גם זאת, שהציונות עשויה להתפתח בדרך הקידמה, שכל אשר יווסד בידי הציונות בארץ החדשה הָיֹה יהיה רכוש העם כולו, קנינו הלאומי. וכך ניתנה אפשרות למשוך את ההמון אל הציונות ולעורר את כוחותיו לרעיון זה בדרכים שונות מאלה שקדמו.

בימי הקונגרס הציוני החמישי בבאזל קמו ציונים אחדים, שהיו גם קודם לכן תמימי דעה בעניני הציונות, וכינסו קבוצת ציונים וייסדו אגודה, שמטרתה לארגן את ההמון היהודי בלונדון למלחמה ביק"א. מעשה זה היה צריך לשמש יסוד ליצירת הסתדרות של ההמון היהודי ולמלחמה מתמדת, מטעם הציונות, במוסדות ההתישבות היהודיים ובבורגנות המתבוללת. האגודה החליטה להשיג מיד את האמצעים הדרושים לשליחת משלחת ללונדון שתכין שם את המלחמה. ואולם האגודה לא עיבדה שום פרוגרמה, איך תפרש את הציונות בעבודת התעמולה והארגון שלה, אלא הניחה את ענין הפרוגרמה להתפתחות בימים הבאים. לא היה פנאי לכך, אף קיוו להתחיל מיד בעבודה מעשית.

אבל משפתחה האגודה בעבודתה, מיד צצו על דרכה כמה מכשולים ומעצורים, שלא היו צפויים מראש. קהל אנשי לונדון, והציונים בכלל, לא הורגלו עדיין לרעיון המלחמה לציונות, ועדיין הם זקוקים להסברה בדרך זו. אבל עבודת התעמולה תובעת כבר עיקרי הלכה מנוסחים ופרוגרמה שכל החברים מסכימים לה. שני העלונים המעופפים (בז’רגון וברוסית) שהוציאה האגודה, הקוראת לעצמה לפי שעה בשם “חירות”, כבר הכילו, בעל כרחה, עיקרים כלליים בתורת הציונות והסברה של מהות התנועה מנקודת השקפתה המיוחדת של האגודה. והנה נתגלה מיד, שלא כל חברי “חירות” תמימי דעה בענין הציונות בכלל, ולא כולם רואים את “חירות” ראייה אחת. היה הכרח לפתוח בבירור דברים ולעבד פרוגרמה משותפת לפני שיתחילו בעבודה מעשית, אף ליצור הסתדרות כהלכה, שתוכל לפעול בלי מכשולים מבפנים. לשם כך קראו אותם חברי “חירות”, שבידם הופקד גורל הארגון, לועידה בצוריך בסוף דצמבר 1902. הוזמנו אליה לא רק אלה שהיתה להם שייכות קרובה לעניני “חירות”, אלא אף כל מי שגילה ענין כלשהו במטרותיה של ההסתדרות. עיקר הוויכוח בועידה היה, אם זקוקה “חירות” לפרוגרמה מיוחדת או לא. אחדים מהמשתתפים סברו, שאין צורך בפרוגרמה מיוחדת בשביל “חירות”, שכן עליה לעסוק בעבודה מעשית ובמלחמה ביק"א. אבל גם את ענין המלחמה ביק"א לא הבינו חברים אלה כדרך שהבינו אותה חברי “חירות” כלומר – מלחמה ע"י תעמולה, עתון, הפגנות, אספות־עם ועֵירור דעת הקהל באנגליה. הרוב בועידה לא ראה, איפוא, כל אפשרות להתאחד אתם אפילו בשדה המעשה. לאחר וויכוח של שני ימים קבל הרוב את התכנית הבאה:

א. הסתדרות “חירות” עומדת על בסיס הציונות המדינית ומשתייכת להסתדרות הציונית הכללית;

ב. הואיל והציונות היא קודם כל תשובה לצרכיו החמריים והרוחניים של ההמון, והואיל ואך ההמון בלבד יכול לשמש יסוד היסטורי לציונות, רוצה “חירות” לארגן את ההמון לעבודה אקטיבית למען הציונות;

ג. “חירות” רואה, איפוא, את הציונות כשאיפה מדינית ולאומית של ההמון, והיא רוצה להגביר את הציונות ע"י התביעה להלאמת הקרקע ולקואופרציה (שותפות) של העבודה בהתישבות;

ד. היות שההתבוללות היא ניגוד לכל עניני ההמון היהודי ואין כוחה יפה אלא לדצנטרליזציה (פיזור) ולדימורליזציה (השחתה) של העם, והיות שהבורגנות היהודית היא היסוד החברתי שעליו נשענת ההתבוללות, מאַגדת “חירות” את ההמון למלחמה בנטיות ההתבוללות של הבורגנות ורוצה לכפות את הבורגנות היהודית ואת מוסדותיה היהודיים, שיתנו את האמצעים הדרושים להגשמת הציונות;

ה. פעולתה הקרובה של “חירות” צריכה להיות ארגון המלחמה במוסדות הבורגנות, שמשמשים ביטוי למגמות ההתבוללות שלה ושיש בידם להגשים את הציונות, כגון יק"א, חברת “כל ישראל חברים” ועוד.

החלטות בשאלות אחדות של המציאות הציונית

א. לענין תכנית השעה. דעת “חירות” היא, שתכנית השעה, כלומר: העבודה להטבת מצבם של היהודים בארצות מושבם, איננה קשורה בציונות, ואין “חירות” כהסתדרות, מטפלת בה;

ב. לענין העבודה התרבותית. הציונות כתנועת שיחרור משיבה לתחייה גם את יצירת התרבות של העם היהודי ומפתחת את יחידותו התרבותית. אבל מכיון ששאלת היסודות ליצירת־התרבות הזאת ושאלת התוכן של התרבות היהודית בכלל לא הובררו עדיין די צרכן, פותחת ההסתדרות בעתונה “ההמון” וויכוח חפשי בענין זה. שאלת היחס למוסדות התרבות של הציונות קשורה בשאלת התרבות בכלל, על כן פותחת ההסתדרות וויכוח גם בשאלה זו עד הועידה הבאה;

ג. לענין הארצות הסמוכות לא"י. מכיון ששאלת הארצות הסמוכות לא"י היא שאלה נכבדה לציונות המדינית, פותחת הסתדרות “חירות” וויכוח על נושא זה.

החלטות בדבר העבודה התכופה של “חירות”

א. לשם ארגון ההמון לעבודה ציונית אקטיבית מחליטה “חירות” להוציא בלונדון עתון בז’רגון, שישמש גם כלי מבטא של ההסתדרות. אבל כל זמן שלא נוצרה הקרן הנחוצה לכך, תוציא ההסתדרות הוצאה פריודית בשם “דער המון”;

ב. ההסתדרות תייסד בכל מקום סניפים של “חירות” וביחוד בלונדון ובשאר ערי אנגליה;

ג. חובה על “חירות”, ברגע שתהיה בידה אפשרות ראשונה, לעבור מיד לפעולה ארגונת ולאגד את ההמון בלונדון למלחמה ביק"א.

ההסתדרות

א. ההסתדרות מורכבת מן הועד המרכזי, מסניפים ומאישים בודדים המסכימים לפרוגרמה של “חירות”;

ב. הכוח המחוקק של ההסתדרות היא הועידה השנתית;

ג. הזכות להשתתף בועידה הבאה נתונה לכל הסניפים ולכל החברים הבודדים של “חירות”. סניפים שיש בהם חברים רבים – שולחים ציר אחד לכל חמשה חברים;

ד. כל חבר של “חירות” משלם פרַנק אחד לחודש מס־המרכז;

ה. פעולת ההסתדרות מסורה לידי ועד מרכזי של חמשה אנשים, הנבחרים בועידה.

מן הראוי להוסיף כמה הערות להחלטה בדבר תכנית־השעה.

ההסתדרות “חירות” החליטה, שתכנית־השעה איננה ענין לה בתורת הסתדרות, משום שעבודת הציונות ועבודת השעה להרמת מצבו של ההמון היהודי בארצות מושבו יוצאות בשני קוים נבדלים ואין זה מן הדין לכלול שתי עבודות שונות בהסתדרות אחת. מאז הקונגרס הרביעי, שבו הכריזו בנשימה אחת על תכנית השעה ועל תכנית הציונות גם יחד, נפלה מבוכה בציונות בשטח זה, ושגיאה רבתי זו לא הנחילה כבוד לא לפוליטיקה החברתית הציונית ולא לציונות. אילו באו להגשים על ידי ההסתדרות הציונית הכללית פוליטיקה סוציאלית הלכה למעשה, ולא להסתפק בהחלטה על גבי הנייר גרידא, היתה פוליטיקה זו, קודם כל, ריאקציונית. כי בשטח הציונות אפשר שמעמדות שונים והשקפות־עולם שונות ידורו בכפיפה אחת; ואולם בפוליטיקה החברתית הציונית אי אפשר להם לניגודי המעמדות וסתירותיהם שלא יתגלו, וזה יוביל בהכרח לפוליטיקה ריאקציונית. ואפילו אם יארגנו את ההמון בהסתדרות ציונית מיוחדת לו, כגון “חירות”, גם אז אי אפשר לקבל למעשה שום פוליטיקה חברתית מתקדמת להסתדרות זו. אין החושים הפוליטיים מפותחים בקרב ההמון במידה אחת ואין הוא חי כולו בצורות חיים כלכליות דומות. היתה זאת איוולת, אילו באה הסתדרות ציונית, שאינה כוללת בתוכה אנשי מקצוע מסויים אחד, אלא את כל ההמון כולו, והכריזה על פוליטיקה חברתית. הרי דוגמא פשוטה: הפועלים העובדים אצל בעלי מלאכה גדולים וזעירים מנהלים מלחמה כלכלית להגדלת שכרם. הסתדרות ציונית, שתרצה להגשים פוליטיקה חברתית כלשהי, תהא חייבת, בעל כרחה, לנהל מלחמה כלכלית זו. ממילא אין בה מקום לבעלי מלאכה זעירים. לפיכך נזהרת מאד הציונות מפני דיבורים כעין “מלחמה כלכלית”, ואם היא קובעת לה בכל זאת תכנית של פוליטיקה חברתית, הרי זו ריאקציונית אפילו לגבי שאלה פשוטה שבפשוטות. צרכניות שיתופיות – דבר מועיל הוא לפועלים ולבעלי מלאכה כאחד, אבל אילו באה הסתדרות ציונית לייסד חנויות כאלה, היתה מיד מוציאה מתוכה את כל החנוונים הזעירים, כי צרכניות כאלה עשויות להרוס את החנוונים הזעירים. פוליטיקה חברתית ציונית מלבד שהיא ריאקציונית בכלל מבחינה פוליטית וכלכלית, הריהי גם מחוייבת לקפל את כל הציונות בד' אמותיו של משלוח יד מסויים, בתחומי חלק אחד של ההמון. מכאן, שכל הכריכה הזאת של תכנית־השעה עם ציונות איננה אלא שגיאה פוליטית וארגונית.

אין לנו אלא לשוב אל החלטת הקונגרס הבאזלי הראשון, שהבדיל את הציונות מכל מפלגה פוליטית ולא קשר אותה בשום פוליטיקה חברתית. רק עכשיו נתבהרו כל הפרטים והטעמים שחייבו הבדלה זו בין פוליטיקה וכלכלה מזה לבין הציונות מזה. לא בלבד שאין קשר פנימי בין שתי הפעולות השונות הללו, אלא שהבדלה זו היא היא הנותנת לשתיהן אפשרות של התפתחות מתמדת. מעכשיו יכול ההמון כולו להתאגד לשם ציונות בתוך הסתדרות מעין “חירות”, לאחר שבשטח הציוני אפשר שיהיו צרכים משותפים לכולו, ואין שום סכנה צפויה לו, שהציונות תסטה לדרך הריאקציה ע"י התקשרות בתכנית־שעה מסויימת. יש הבדל בין הציוני ובין ההסתדרות הציונית. ההסתדרות הציונית שמה לה למטרה את הגשמת הציונות, ואילו על הציוני מוטל להשיב תשובה לכל שאלות החיים היהודיים בכללם. ויש הבדל בין המון מבחינה ציונית ובין המון מבחינה פוליטית וכלכלית. מבחינה ציונית ההמון הוא חטיבה אחת, ואפשר שתהיה לו שאיפה אחת, ושיהא שייך להסתדרות אחת, והוא מוכשר לקלוט בשטח זה את הרעיונות המתקדמים ביותר. מבחינה כלכלית ופוליטית – מחולק ההמון לפי צרכיו, חושיו והשכלתו. ומשום כך אי אפשר שתהיה לו תכנית־שעה אחת והוא מצוּוה להתאגד לשם כך בהסתדרויות מיוחדות, הכל לפי חושיו הפוליטיים ולפי צרכיו הכלכליים.

ההסתדרות

א.

שאלת הלאומיות, מהותה וחשיבותה, ודאי שהיא אחת הקשות שבשאלות הפוליטיקה והמדע. מעטות המלים בלשון בני האדם שיהיו היפוכים רבים כל כך ויסודות שונים כל כך גלומים בהן כמו במלה לאומיות, ומעטות המלים שתהיינה נשמעות לכמה טעמים ומתפרשות לכמה צדדים כמלה זו. אפשר בנקל לעמוד על כך כשמסתכלים ורואים, איך חוגים שונים של החברה, מפלגות ואישים, שהם דבר והיפוכו הגמור, עומדים יחד תחת דגל אחד של לאומיות. בשם הלאומיות התנערו מאז מעולם עמים מדוכאים ופרקו מעל צוארם עול גויים זרים, ומאידך גיסא: בשמה של אותה לאומיות עשו עמים חזקים מלחמה בחלשים מהם ושמו קץ לחירותם של אלו ולעצמאותם המדינית. איטליה, סרביה, בולגריה, רומניה, השתחררו בתקופת המאה החולפת בשם הלאומיות משיעבוד של מלכויות, שדיכאו אותן; אבל בשמה של לאומיות זו משעבדים האנגלים עמים אחרים וזה מקרוב השמידו באפריקה עם בן חורין. וגם העמים המשעבדים וגם העמים המבקשים לפרוק עול שיעבוד, טוענים לכבוד לאומי, לכוח לאומי, ללאומיות בכלל.

תחת דגל הלאומיות עומדים יחד אישים שונים, מעמדות ומפלגות שונים של עם אחד. השמרנים בצרפת ובגרמניה, כאנטישמים שבהם, לאומיים כולם, ופיהם אינו פוסק מלדבר על עָצמה וגדוּלה לאומית ועל כבוד הלאום. אבל תחת אותו דגל עומדות גם המפלגות המתקדמות, ואף הן מחרפות את נפשן על כבוד הלאום וחירותו. גם האישים שנודעו בדברי ימי העולם כלוחמים ללאומיות היו שונים זה מזה בכל תכונותיהם, דעותיהם ומחשבותיהם, והיו בהם מנוגדים זה לזה בתכלית הניגוד, כמו, למשל, גַריבַּלדי, פוֹרנל, מַדציני – מעבר מזה, וביסמַרק, בוּלַנז’ה וצ’מברליין – מעבר מזה. ובספרות היו בין נציגי הלאומיות אישים כביירון ופרייליגרַט, ולעומתם ההיסטוריונים והפובליציסטים השמרנים שבמערב אירופה.

ענין שכל כך הרבה יסודות, שונים והפוכים זה מזה בעומק הנפש, מקנאים לו ודְבֵקים בו – ודאי שהוא ענין קשה ומסובך הרבה. ודאי שהלאומיות של כל היסודות הללו איננה היינו־הך. מאליו מסתבר, שתוכן מרבה שינויים גנוז בה, שהיא מפולגה בתוכה כפילוג אשר בין העמים, בין המעמדות ובין האישים בפוליטיקה, במדע ובספרות. מאידך גיסא – אי אפשר שתהא הלשון מְכַנה במלה אחת ויחידה תכָנים רחוקים זה מזה. ואפילו יש בה בלאומיות תכנים שונים לגמרי, מן ההכרח הוא שיהא בַמלה לאומיות יסוד שווה אחד, שהוא מצוי בכל תכניו. והנה, כשנפרש בפרטות מהי לאומיות, יתברר לנו גם הצד השונה שבתכני הלאומיותו הצד השווה שבהם, ועל שום מה הכתירה הלשון את כולם באותו השם.

מתוך הדוגמאות למינים השונים של חסידי הלאומיות, שמנינו לעיל, יש לראות שהלאומיות שונה לא בתכנה בלבד, אלא אף בכל מהותה. ובשינוי זה שבמהות נתחיל את גוף העיון שלנו בדבר הלאומיות.

שני מינים בלאומיות – לאומיות מדינית ולאומיות תרבותית. לאומיות מדינית פירושה מלחמת עם בעם, אם לשם שיחרור מעול שיעבודו של העם החזק ואם לשם דיכוי עם אחר כדי להיבנות מחורבנו. בשני המקרים – הלאומיות היא מדינית, אלא שתכנה שונה בשניהם מן הקצה אל הקצה. על סוג הלאומיות המדינית נמנות המלחמות שנלחמו העמים המשועבדים הקטנים במשעבדיהם, חזון נפרץ בתולדות האנושות, עליו נחשבים גם כל הדיכויים והשעבודים שדיכאו ושיעבדו עמים חזקים את החלשים מהם, אף הם חזיונות הממלאים את ההיסטוריה האנושית.

הלאומיות המדינית מכונה על פי רוב בלשון העם בשם פטריוטיות, אלא שלתכלית העיון שלנו נראה לנו השם לאומיות מדינית נכון יותר. הלאומיות המדינית יש לה ענין בעצם בבחינה החמרית של העם; מבקשת היא לחזק את עמה או לנצח עם אחר, לשחרר את ארצה או להרחיב את גבולותיה, להעמיד את עמה ברשות עצמו או להדביר עם אחר: היא עוסקת בעניני החומר של העם.

הלאומיות התרבותית מבקשת לפתח את רוח העם, לשכלל את תכונותיו, להאדיר את כל הקנינים שרכש העם במשך חייו ההיסטוריים ולהגן עליהם – קנינים מעין השפה, המסורת, המידות, האמונה וצורות החיים. ראינו אצל הלאומיות המדינית, שהיא כוללת בתוכה שני תכנים שונים, הפוכים זה מזה; אף הלאומיות התרבותית כך. רוח העם, היינו סכום כל כוחותיו, סגולותיו ותכניו, וכן המידות, המסורת, האמונה, הרגשות, הדעות, המוסר, המושג על הטוב, היפה והאמתי – שהם התרבות, אף אלו אינם מעור אחד בתוכו של עם אחד. אין אלה יסודות שווים לכל העם, אלא יש בהם ניגודים, כשם שהעם עצמו הוא כולו ניגודים, כולו מעמדות שונים. וכשאתה שומע מדברים בשם הלאומיות התרבותית, בשם הפיתוח, השכלול, החינוך והביצור של תרבות העם, תדע שלא כולם לדבר אחד מתכוונים, אלא על הרוב לדברים סותרים זה את זה בתכלית הסתירה, כשם שמצינו אצל המדברים בשם הלאומיות המדינית, בשם החיזוק והשיחרור של העם, שהדברים הפוכים זה מזה בטעמם, הכל לפי מצבו של העם. ולפיכך אנו רואים, כיצד נלחמים ללאומיות התרבותית וטורחים למענה מעמדות שונים ואנשים שונים בעם, כשמרנים כמתקדמים, כעשירים כעניים, כמשכילים כחשוכים, כבורגנים כסוציאליסטים. ואף־על־פי שאלה ואלה מלה אחת ממללים, כל אחד מהם מתכוון לענין אחר.

הבדלנו בין הלאומיות המדינית לבין התרבותית, אבל מאליו מסתבר, שבחיים שתיהן משפיעות זו על זו. הלאומיות המדינית אוצלת על התרבותית, והתרבותית גומלת למדינית יש קשר אמיץ בין שתיהן ושבילים נמתחים על הרוב בין האחת לחברתה. איזוהי הלאומיות המשמשת סיבה, ואיזוהי המסוֹבָב – שאלה זו איננה ענין לדיון שלנו, על כל פנים משולבות הן זו בזו שילוב חזק והקשר שביניהן שונה בכל תקופה היסטורית ולכל עם ועם.

ב.

הגורם המשמש אב לכל התכנים השונים הללו שבלאומיות המדינית לא קשה להבינו. מקורו בהבדל שבין העם המשעבד לבין העם המשועבד. ואולם אף־על־פי שהניגודים בלאומיות המדינית נובעים מן הניגוד שבמצבם המדיני של העמים, אין מצבו המדיני של עם מחייב שכל העם כולו ירצה בצורה מסויימת אחת של הלאומיות המדינית. לעולם אין עם יחידה שכל חלקיה תאוּמים זה לזה, אלא מחולק הוא למעמדות, שחיים במצבים כלכליים שונים, ממלאים תפקיד שונה בחיים הכלכליים של העם, ולפיכך יש להם גם תביעות שונות הסותרות זו את זו, ומכאן גם שִׁנְיוֹן רב בהשקפות, בדעות, ברגשות, במנהגי חיים ובמידות. משום כך אין כל המעמדות שואפים במידה שווה, שהעם יתעשר ויתעצם בכוח המלחמה והדיכוי על חשבונו של עם אחר. לעתים יקרה אפילו שלא כל המעמדות של עם משועבד אחד מעונינים במידה שווה בלאומיות המדינית, בשיחרורו ובעצמאותו של עמם הנדכא. ולא ההיסטוריה האנושית בלבד מלמדת אותנו זאת, אלא אף חזיונות ימינו. כשעשו האנגלים מלחמה בטרַנסבל, ודאי שלא כל המעמדות בעם האנגלי רצו במלחמה זו, אלא אילי הכסף בלבד, כי רק הם שנהנו מכל המלחמה הזאת, מכל הלאומיות המדינית הזאת. הפועלים הסוציאליסטים ואתם כמה אישים יחידם ישרי־לב מבין העשירים הרימו קול מחאה נגד המלחמה בשם האנושות ובשם הכבוד הלאומי של העם, הלאומי – לפי טעמם, כמובן. אמנם בקרב המעמדות של העמים המדוכאים אין אנו מוצאים סתירות בלאומיותם המדינית כסתירות שמצינו אצל העמים המדכאים, אבל גם כאן יש מדרגות של תשוקה ושל רגש בלאומיות המדינית ולפעמים גם סתירות גלויות וניגודים. יש שהעשירים משתוקקים לחירות לאומית, כשהעם החזק, למשל, גורם להתחרות קשה במסחר ובתעשיה, או חוסם בפניו את הדרך אל המשרות הגבוהות במדינה. בארצו המשוחררת, מקַווה המעמד העשיר, תהיה הבכורה אך לו בלבד. ולעתים נראה ההיפך, שיש להם לעשירים טובת הנאה מיוחדת דוקא מזה שעמם משועבד לעם אחר. זה יקרה בדרך כלל בשעה שהעם המשועבד הוא בעל תרבות גבוהה יותר משל המשעבד והשיעבוד הוא שנותן לו את היכולת ליַצֵּר סחורה לעם המשעבד ולעשות אתו מקח וממכר.

קשה לקבוע הלכה ברורה, מה הם היסודות בעם שיש להם ענין בלאומיות המדינית לשתי צורותיה והם נלחמים לה. הדבר תלוי בשעה ההיסטורית ובתנאֵי חייו של אותו עם. אבל אפשר למנות כללים אחדים המגדירים את יחסו של כל מעמד ללאומיות המדינית. אם נחלק כל עם לשלשה מעמדות: מעמד גבוה, מעמד בינוני ומעמד נמוך, יתכן לומר כך: בתוך העמים המשעבדים מעוניינים בלאומיות מדינית קודם כל המעמד הגבוה ואנשי הממשלה, – הם הנהנים ממנה, הם הם שהמלחמות והדיכויים מגבירים את כוחם. ולהיפך, המעמד העני, אם אך נאור הוא ומפותח כדי להבין את מצבו, מתנגד ללאומיות זו; אין לו הנאה ממנה, ואין מידותיה – מידותיו, ואיך ירצה בה? להיפך, הוא תמיד השעיר לעזאזל של לאומיות זו, הוא נושא ביסורי התוצאות של לאומיות זו. המעמד הבינוני הוא, על הרוב, יד אחת עם המעמד הגבוה, – ראשית, משום שכמה וכמה פירורי גזילה משולחן גבוה זה נופלים גם לתוך פיו, ושנית, הוא תמיד אדוק מאד בלאומיות, ובקטנות המוחין שלו נראה לו שהלאומיות המדינית, המבקשת לשעבד עמים אחרים, עשויה להנחיל לעמו רוב גדולה וכבוד. מובן מאליו, שהמעמדות העשירים מתאמצים לפתות את ההמון להאמין, שכל עצמה של הלאומיות המדינית איננה אלא לטובתו, ומשתדלים לעורר בו את רגשות הפטריוטיות והלאומיות.

בעמים הנדכאים – המעמדות הגבוהים הם, כרגיל, מתנגדי הלאומיות המדינית. על הרוב אין שום נזק מגיע להם משיעבודו של עמם, לעתים יש מזה אפילו טובת הנאה, ושנית – זה דרכם להתבולל על נקלה בעם החזק. בלב המעמד הבינוני חי, אמנם, הרגש הלאומי: השפה, המסורת, המנהגים אמונים אצלו ואינם נפגעים מתנאֵי החיים כדרך שנהוג בקרב המעמד הגבוה. אך מכיון שלאומיותו של המעמד הבינוני מקורה במסורת בעיקר והוא שמרני מטבעו בכלל, אין לאומיותו עשויה להיות כוח מניע, שיהא בידה לשנות את חיי העם.

יחס ההמון אל הלאומיות – שונה לפי תקופות התפתחותו השונות. בשחר ההתנערות המעמדית הוא מתחיל מתקומם נגד הלאומיות, שכן הוא מתחיל אז לחוש בהבדלי־מעמד, בהבדל שבינו לבין שאר המעמדות בעם. הוא מתחיל להרגיש, שהניגודים שבתוך העם גדולים יותר מן האחדות ומן השלמות שבו, אבל בהמשך התפתחותו והתפקחותו מתחיל ההמון משנה את יחסו ללאומיות המדינית. הוא מתחיל להרגיש שהוא העם כולו, שהוא היסוד האמתי שבו נשמרות השאיפות הנעלות ביותר של העם. את יצרי החירות והצדק המתעוררים בקרבו הוא אוצל על מפעל שיחרורו של העם כולו, ביחוד בשעה שתנאי החיים דוחפים אותו לכך. מובן, שההמון משווה ללאומיות דמות מיוחדת, בהתאם לצרכים, לרגשות, להשקפות ולתקוות המפעמים בו כבמעמד מיוחד בעם.

ג.

ללאומיות המדינית מתייחסים המעמדות השונים בעם יחס שונה, הכל לפי מצבם, לפי צרכיהם, דעותיהם ורגשותיהם. אף הלאומיות התרבותית תוכן שונה לה החלקים השונים של העם, הכל לפי מצבם בתוך העם. כשם שבטבע יש מלחמה על הקיום, בין בריות חזקות לבין חלשות מהן, ותמיד החזק מנצח, כן יש מלחמה גם בחיי האדם, בחברת האדם, אך לא מלחמה בין יחידים לבין עצמם בלבד, אלא מלחמה בין חלקים שלמים של העם, – מלחמת מעמדות. והמעמד הקטן שבעם מגיע ע"י ארגונו למדרגת הכוח הגדול שבעם והוא בו ראש המדברים. בידו השלטון על ההמון, כל זמן שההמון חלש ואיננו מהַווה מעמד מלוכד ומפותח. ואף־על־פי שהעם אחד, רבים הסתירות והניגודים בין חלקיו השונים. וניגודי החיים אלה בעצמם הם הגורמים לכך, שבתוך המעמדות השונים נוצרים והולכים מסורות, זכרונות, רגשות, השקפות חיים ועולם שונים זה מזה, בקצרה: התרבות הלאומית מתפלגת לחלקים, הכל לפי פיצולי המעמדות בפנים. המסורת והזכרונות של המעמד האחד שונים משל חברו. בשירי העם ובספורי העם, שהמעמד העליון איננו יודע על מציאותם, שר העם ומספר את יגונו ואת ששונו לפנים והיום, מה קרה אותו בשכבר הימים ומה עובר עליו עכשיו. המעמדות העליונים אין להם שום ידיעה על כל החיים הרוחניים הללו של העם ואינם משתתפים בהם כלל ועיקר. השקפות ההמון על העולם ועל החיים שונות לגמרי מהשקפותיהם של המעמדות העליונים. זאת ילַמדונו הפתגמים, החידודים, האימרות, הבדיחות והדעות שמתהלכים בעם ומשמשים ראי למצבו המעמדי. די להתבונן אל החיים, כדי לראות מה שונים רגשות ההמון מרגשותיו של המעמד העליון. בשאלה מה יפה ומה מכוער, מה טוב ומה רע, אמת ושקר, שוררים בין המעמדות הניגודים הגדולים ביותר. העבודה, למשל, היא מידה טובה בעיני ההמון, וחרפה בעיני המעמד העליון. גילוי הלב הוא אצל ההמון דבר המובן מאליו; איש ההמון מסיח מיד את כל אשר בלבו, מספר לכל אדם את מצבו. במעמדות העליונים נחשבת תכונה כזאת לחסרון, סימן לטיפשות או לחינוך לקוי. להיפך, כל שהאדם מסוגר יותר, אדיש יותר לחברו ומשנה את טעמו בפניו, סימן שהוא אריסטוקרַט גמור. תקוותיו ושאיפותיו של ההמון שונות לגמרי משל המעמד העליון, על כן גם מסוגל ההמון תמיד לקבל דעות אחרות וכל רצונו שונה לגמרי משל המעמד העליון.

הנה כי כן, שונים יסודות התרבות הלאומית אצל המעמדות השונים ומלאים סתירות והיפוכים. ובני האדם המדברים בלאומיות תרבותית מתכוונים כל אחד לענין אחר. ואם תשאלו, למשל, אנשים ממפלגות שונות, מהי הלאומיות התרבותית הרוסית, והיו התשובות שונות ומשונות והפוכות זו מזו. הפַנסלַבים הרוסים הסבירו את הלאומיות התרבותית הרוסית אחרת משפירשוה הסופרים הרוסים משנות הששים, כצ’ירנישֶׁבסקי, הֶרצֶן, לַברוב. אנשים ממפלגות גרמניות שונות יקראו, למשל, בשמות שונים, אם תשאלו אותם, מי הם הגבורים הראשיים בהסטוריה הגרמנית ובתרבות הגרמנית, – אלה יגידו: ביסמַרק ומוֹלטקה, ואלה יקראו בשם קַנט ולֶסינג.

תרבותו של עם מלאה סתירות והיפוכים, כמעמדות שבעם, והלאומיות התרבותית יש לה בכל מעמד ומעמד תוכן אחר וצורה אחרת.

ד.

הלאומיות המדינית כלאומיות התרבותית תוכן שונה וחשיבות שונה נודעים להן בקרב המעמדות השונים של העם. אבל העובדה שהלשון מציינת את התכנים השונים הללו בשם אחד מלמדת אותנו, שעל אף כל הסתירות וההיפוכים שבלאומיות יש בכל תכניה יסוד שווה. הסתירות וההיפוכים מתיישבים בחיי העם, לטובה או לרעה, וגורמים לתוצאות שאינן נוגעות עוד למעמדות מסויימים בלבד, אלא לכל העם כולו.

בלאומיות המדינית הדברים מובנים על נקלה. אף־על־פי שאצל העמים המשעבדים יש ענין בלאומיות מדינית רק למעמדות העליונים, הרי השפעתה מתפשטת על כל העם כולו וחשיבות לה בכל דרך התפתחותו בעתיד. עם ששיעבד את משנהו, ניצח אותו במלחמה, מצבו ועתידו משתנים ע"י כך, ואת השינויים הללו מרגישים בהכרח כל חלקי העם. בעם המנצח והמשעבד קמות צורות חדשות של חיים מדיניים וכלכליים; אפשר שהממשלה תשתנה, שיתחילו שידודי־מעמדות, וע"י כך תחול תמורה בתכונות אפיו של העם כולו. אצל העמים המשועבדים גורפת הלאומיות המדינית במשך הזמן, כפי שראינו לעיל, גם את המון העם, והיא מקבלת אצלו דמות אחרת, בהתאם לדעותיו ולרגשותיו. על יד חליפות־התוכן המעמדיות יש בלאומיות המדינית של העמים המשועבדים יסוד שווה: חירותו ועצמאותו של העם. בפרטים מסויימים נוגעת הלאומיות המדינית לכל האומה – בפרטים שהם חותכים לעתים את גורל כל ההיסטוריה העתידה של העם.

בלאומיות התרבותית קשה יותר לגלות היכן היסוד השווה לכל תכניה ולכל סתירותיה וניגודיה. כדי להשיב לשאלה זו יש להבין לדרכי ההיסטוריה. במלחמת הקיום הנטושה בטבע מנצחים תמיד החזקים, המושלמים, ונצחונם מוליד בטבע מינים משובחים יותר, חזקים, יפים ומושלמים יותר. במלחמת המעמדות הנטושה בחברה האנושית מנצחים המעמדות הדוגלים בעיקרי־חיים נעלים יותר, בצורות נעלות יותר של חיים חמריים ורוחניים, הנלחמים לאמת ולצדק – היסודות שעליהם תוקם צורת החיים המעולה ביותר. מעמדות אלה נראים לכאורה חלשים יותר, אבל ביסודו של דבר הם החזקים, כשם שבטבע נופלים במלחמת הקיום מאות אלפים ומיליונים יחידים מן הטיפוס הגבוה יותר, עד שהמין המעולה כולו מבקיע לו דרך ומנצח את המינים הגרועים. צורות החיים, השאיפות, ההשקפות והרגשות של המעמד הנמוך, או, בקצרה: תרבות ההמון, גוברת על צורת התרבות האחרת, הקיימת אצל המעמדות העליונים, ונעשית לתרבות הלאומית של העם, לתרבות הכלל. ומלחמת המעמדות מוסיפה בינתיים ללכת בדרכה, סתירות חדשות וניגודים חדשים צומחים ועולים, ואתם דעות, רגשות ושאיפות מוסריות חדשות בחלקים השונים של העם. שוב עומדות שתי תרבויות זו מול זו, והנעלה מנצחת את הפחותה, עד שהיא נעשית קנינו של כל העם ונכנסת לתוך אוצר התרבות הלאומית שאין לו סוף. הניגודים והסתירות של התרבות הלאומית מתיישבים בכמה וכמה פרטים ע"י עצם הנצחון של היסודות הנעלים על הגרועים, ותמיד נוצרים מחדש יסודות מוצקים ושווים לתרבות הלאומית הכללית. התרבות הלאומית נוצרת ע"י מלחמה, אבל מלחמה המלוּוה תמיד בנצחון – נצחון היסוד אמתי, הצודק, היפה, העדין והמושלם.

וכך מצינו, שאף־על־פי שהלאומיות המדינית והלאומיות התרבותית מלאות סתירות וניגודים בפנים, וצורתן שונה בכל מעמד – יש להן גם יסוד משותף, צד שווה, הנוגע לכל העם ונעשה קנינו של הכלל כולו. לפיכך נתנה הלשון שם אחד לכל הסתירות וההיפוכים הללו, לכל התכנים השונים הללו. אי אפשר לכפור במציאותה של הלאומיות אך משום שיש ניגודים בחיים המדיניים והתרבותיים של עם, ואין לכפור בקיום הניגודים והסתירות אך משום שהלשון נתנה להם שם אחד, המטעה לחשוב כאילו טושטשו הסתירות והניגודים ואינם.

לא מעט הרעיונות שאפשר להביע בדבר הלאומיות בכללה. מהי הלאומיות היהודית, מה אפיה ומה תוכן ניגודיה וסתירותיה, ומהו הצד השווה שבה – זאת נפרש בפעם אחרת.¹

אך פירסמה הסתדרות “חירות” ברבים את עלונה הראשון, מיד קפץ עליה ה"בונד" ב"יידישער ארבייטער" מספר 14 ועלילת דברים בפיו עליה. במאמר ששמו “הפרקציה הציונית הדימוקרטית”, המטפל בועידתה הראשונה של אותה “פרקציה” בבאזל, מתארים כותבי המאמר, אגב אורחא, גם את פרצופם של הציונים מן הדור הישן ושל הסתדרות “חירות”, שהם היינו הך, לפי דעת הכותבים. הציונים בני הדור הישן – זה דרכם לחלק כבוד וגבאות לכל גביר, להחניף, ללחך פנכה; “חירות” אף היא כורעת ברך לפני “עגל הזהב”, שהוא משאת נפשה. את קוי־האופי של הציונים הישנים העתיקו בעלי־המאמר מן העלון הראשון “חירות”, אחותה בת אמה של “חיבת ציון”, אלא שלא הזכירו את המקור ממנו לוקחו הדברים. לעומת זאת נְגַלה אנחנו מיד באזני הכותבים את המקור ממנו שאבו את הידיעה ש"חירות" משתחווה לעגל הזהב – הלא הוא: איוולתם וכזבם של הכותבים עצמם. יודעים הם הכותבים, גם יודעים היטב, שכל דבריהם שקר וכזב, ואף צחקו בקרבם בשעה שכתבו את השקר הזה במזיד, ספסרו בתמימותם של קוראיהם, אלא שעשו את מלאכת התרמית הזאת מעשה ילדים ואווילים. בחריפות מוחין לא נתברכו עילוּיֵי ה"בונד".

המאמר מכוון לִגנוּת הפרקציה הדימוקרטית הציונית וּוַדאי שאין זה מעניננו להיכנס בוויכוח עם ה"בונד" על עסקי הפרקציה. אין ל"חירות" עם “הפרקציה הדמוקרטית” ולא כלום. אבל רוצים אנו לעמוד על “דעות” אחדות, שהביעו כותבי המאמר על הציונות בכלל.

מְשוּלוֹת מחשבותיהם של הבונדיסטים על הציונות לנשמותיהם של רשעים – כאלה כן אלה מתגלגלות תמיד מדמוּת אל דמוּת. אין אנו יודעים באיזה גילגול שרויות עכשיו מחשבותיהם של כתבנינו אלה; על כל פנים, עולה מהן צליל שונה לגמרי מכל מה שנאמר על הציונות בספרות הבונדיסטית עד עכשיו. מפלגה שאין לה בביקרתה כלפי תנועה אחרת שום עמדה יציבה, שום הלכה מחוּורֶת, מפלגה שקופצת כל שלשה ירחים ב"הצהרה" חדשה, ב"ביקורת" חדשה, ב"כלי זיין" חדשים, משמע, שהענין רופף בידה, שהיא עצמה מגששת באפלה, ומה כוחה הפנימי שתבוא לבקר את התנועה האחרת? ביקורת הסוציאליזם על החברה האזרחית קבועה ועומדת, כל זמן שלא ישַׁנה הסוציאליזם גופו את אפיו המהפכני המסוים. מדוע ריאקציונית החברה האזרחית, מדוע היא חסרת תרבות ונדונה לכלייה מבחינה היסטורית – כל זה מבאר לנו הסוציאליזם על פי הלכות מדעיות בתורת החברה וההיסטוריה. את תקיפותו בביקורת החברה האזרחית שואב הסוציאליזם מכוחו הפנימי ומֵאֲמִתו הפנימית. אבל ה"בונד" מעורר רחמים, כל אימת שאתה רואהו מפרפר בביקרתו על הציונות כדג בשלולית, ממציא כל רגע “תורות” חדשות, משליך אחרי גוו את כלי הזיין הקודמים, שנפסלו, ומנסה את כוחו בכלים חדשים, בני יומם…

ה"ביקורת" הראשונה שבה יצא ה"בונד" נגד הציונות נדפסה בגליונות הראשונים של “וועקער”. שם משמיע לנו ה"בונד" סברה הדיוטית על מהות הציונות בזה הנוסח: העם היהודי מחולק לבעלי חרושת ולפועלים העומדים זה מול זה במלחמת מעמדות. משגברה מלחמתם המעמדית של הפועלים ונפל פחדם על בעלי החרושת, מיד קמו אלה והמציאו את הציונות, כדי להטות את לב הפועלים מעל מלחמת המעמדות. אילו היה ה"בונד" גופו מאמין באמת ובתמים בביקורת זו, ודאי שהיה אדוק בה כָּ"רַבִּי" בַּ"פדיון" ולא היה עושה בה דבר אלא מפרסמה והולך ברבים. הן זה יכול היה להיות מיטב נשקו נגד הציונות והיה מרחיק ממנה כל כוח חיוני. אלא שהגיחוך והשטות שב"רעיון ביקרתי" זה גדולים כל כך, עד שלא נמצא ראוי ל"שימוש" כלל, ומיד הורכבה על רגל אחת “ביקורת” חדשה. ובחוברת “ציונות או סוציאליזם?” כתובה ע"י בן־אהוד¹ בהוצאת ה"בונד" ניתן שוב “הסבר” אחר של הציונות: האנטישמיות לוחצת את הבורגנות היהודית לחץ כלכלי: ההון הבטל שמונח בידי הבורגנות אין לו שימוש בארצות מגוריה כיום, לפיכך זממה את הציונות, כדי ליצור לעצמה ארץ משלה, שבה תוכל לנצל את הונה הבטל בריווח הגון. לכאורה, הרי זו “ביקורת” שיש בה חריפות־מוח הרבה. והואיל וכל “ביקורת” בונדיסטית על הציונות – פזמון־לוואי כרוך לה: ז’נדַרמים יהודים, איספרַבניקים יהודים. גוברנַטורים יהודים, פַבריקַנטים יהודים, היה מקום לשער שה"בונד" ינצל ודאי “ביקורת” זו במלאכת תעמולתו. אבל חיש מהר נטשו גם את ה"רעיון" הזה, משום שתנועת המונים יש לה מלבד הגיון פנימי, גם אמת פנימית, ואין היא סובלת שקר פרוע. הנסיון להרוג את הציונות ע"י הסבר, שמקור הציונות הוא בצרכיה הגסים והגשמיים של הבורגנות, באנקתו ובאנחתו של ההון היהודי – הוא ביסודו נסיון אוילי ביותר, והבריות עומדים מיד על כזבו.

משום כך נתגלגלה מיד “ביקורת” זו לאחרת, אדיבה ממנה, כביכול. מקור הציונות הוא בזה, שהבורגנות מדוכאה דיכוי מדיני, על כן היא רוצה להקים “מלוכה” משלה, שיהיה לה בה שלטון מדיני. כך מסביר את הציונות צֶטֶרבוים ב"יידישער ארבייטער" גליון 12 (מתורגם מתוך “נייע צייט”). ובכן, בתחילה היה לנו בציונות ענין עם מעמד קפיטליסטי, שקיפל את מאות מיליוניו והלך לבקש רווחים בדרך הפוליטיקה הקולוניאלית; עכשיו יש לנו ענין עם בורגנות שנתברכה בחוש אזרחי מעודן עד מאוד ואין היא יכולה לשאת את חולשתה המדינית, על כן נכנסה בה רוח לייסד מדינה לעצמה; משל לאותו רב, ששום עיר לא רצתה לתת לו את כסא הרבנות, קם והתחיל בונה לו עיר לעצמו.

אך גם ב"ביקורת" זו אי אפשר היה להחזיק מעמד, בֵּרכו עליה וזרקוהָ כהושענא פסולה. ובאמת, תיאור כזה של הציונות איולתו גדולה משֶׁל אותו הסבר, שעל פיו סיבת הציונות היא רדיפת הבצע של הבורגנות היהודית. אף אין דעה זו מקורית כלל וכלל; מוצאה מן הריאקציונרים האירופיים בביקרתם על הסוציאליזם. מנין בא הסוציאליזם? – פשוט בתכלית הפשטות – היו משיבים על כך ימים רבים הריאקציונרים הבורים והרמאים ועדיין הם דשים בזה בעתונותם עד היום – מקורו בזה שפּליכַנוב, בֶּבֶּל וז’וֹרֶס מבקשים להם שלטון, רוצים להיות מלכים, נשיאים, משַׁעבדים. ביקורת מעין זו מעוררת, בפַראוּתָה ובמרמה הגלויה שבה, אך צחוק ואין לה, כמובן, יכולת עמידה לאורך ימים. גם הביקורת האומרת על הציונות, שהיא יונקת משאיפתה של הבורגנות לשלטון מדיני, לא היה לה קיום, ואף־על־פי שהיתה עשויה ל"שמש" יפה יפה בעבודת התעמולה, לא יכול ה"בונד", כמפלגה, לקבל אותה.

ויגיעתו של ה"בונד" להסביר את הציונות כתנועה מעמדית בורגנית – מובנת על נקלה. אם הציונות נובעת מצרכיה המעמדיים של הבורגנות, הרי שלַפרולטריון, לכל ההמון יהודי, אין באמת כל עסק בה; הוא מצוּוה להיות הגדול שבאויביה, חובתו להילחם בה כבתנועה הריאקציונית המסוכנת ביותר. אבל ה"בונד", כמפלגה, היה אנוס על כרחו להסתלק מ"הסבר" זה, כי האופי היהודי ההמוני של ה"בונד" לא יכול היה לסבול פראות כזאת, שגעון הגיוני ושקר היסטורי כזה. לפיכך נתיאשה המפלגה ממלחמה בציונות מבחינה סוציאליסטית ופנתה אל הסבָרות הבעלי־ביתיות־הבורגניות נגד הציונות. ומאליו מסתבר, שבענין זה שמה את עצמה לצחוק עוד יותר מאשר בביקורת הסוציאליסטית. הועידה הרביעית של ה"בונד" יצאה לקראת הציונות בסברה בעלי־ביתית וקבלה החלטה זו:

“הועידה רואה את הציונות כתגובה של המעמדות הבורגניים על האנטישמיות ועל מצבו המשפטי הבלתי נורמלי של העם היהודי. את המטרה הסופית של הציונות המדינית, השגת ארץ לעם היהודי, רואה הועידה – כל כמה שאין ליישב באותה ארץ אלא חלק קטן של העם היהודי – כדבר שאין לו חשיבות מרובה ושאיננו שם קץ ל”שאלת היהודים". ובמידה שהציונות חושבת ליישב באותה ארץ את כל העם היהודי, או חלק גדול ממנו – רואה אותה הועידה כחלום שוא, כאוטופיה. הועידה סוברת שתעמולת הציונים מלַבָּה בעם את הרגש הלאומי והיא עשויה להפריע את התפתחות ההכרה המעמדית. – אל הפעולה התרבותית של כמה קבוצים ציוניים מתייחסת הועידה כמו לכל פעולה ליגאלית אחרת. – בדיון על הציונות החליטה הועידה, שאין לתת לציונים בשום אופן דריסת רגל בהסתדרויות הכלכליות והפוליטיות".

כל המַשְׁוֶה החלטה זו אל כל אשר כתב ה"בונד" קודם לכן על הציונות ואל החלק המעשי של אותה החלטה גופה – יִתְמַהּ ולא יֵדע, האם עקבות המָשיח הם שנראו בארץ או שכותבי ההחלטה אין דעתם שפויה עליהם ואינם מסוגלים לתפוס פּשוּטֵי־דברים. הציונות היא תגובת הבורגנות על האנטישמיות ועל מצבו הבלתי נורמלי של העם היהודי. זוהי באמת הבנה טיפשית מאוד, אבל נניח שכך הוא, ובכן מהו היוצא לנו מזה? העובדה שהציונות היא סתם תשובה פוליטית של הבורגנות לאנטישמיות, אין בה עדיין פְּסול לציונות מבחינה סוציאליסטית. תגובת הבורגנות על האנטישמיות אפשר שתהיה גם על דרך פרוגרסיבית, ואפילו סוציאליסטית. וכי פסולה תנועת הבורגנות נגד שלטון האבסולוטיזם, נגד הכנסיה, נגד מס הלחם, על שום שהיא תנועה של הבורגנות? אדרבה, בשטח זה עושים הסוציאליסטים עם הבורגנים בדרך כלל יד אחת. כל עוד היתה הציונות, לפי ביקורת ה"בונד", תנועה בורגנית מטעמי בצע ושלטון פוליטי – אפשר היה להבין את שנאת הסוציאליסטים אליה; אבל כיון שאיננה אלא סתם תגובה של הבורגנות על המצב היהודי, הרי שצריך להסתלק מאותה אחיזת עינים, שהבורגנות זממה את הציונות לשם בצע, וממילא אין בהסבר כזה של הציונות משום ביקורת כלל.

מדוע, סוף סוף, מתנגד ה"בונד" לציונות? על זה משיב ה"בונד" את התשובה הבעלי־ביתי־הבורגנית, שאתה שומע לעתים קרובות על כל רעיון נעלה, – הציונות היא אוטופיה, חלום. אבל גם בסברת בית־המדרש הנושנה הזאת אנו רואים תמורה גדולה אצל ה"בונד". בתוך התרועה הריאקציונית, שהציונות היא אוטופיה, היה קולו של ה"בונד" נישא תמיד ברמה, אלא שהוא היה גם חובב להטיל דרך אגב אימה על הצבור. הנה ספינות תבואנה ממדינות אחרות ותשדודנה את הארץ היהודית, כֹּהֲני כל הארצות יתכנסו בהיווסד המדינה היהודית וישחטו את כל היהודים, שכן הרגו לו לישו הנוצרי – כהנה וכהנה “מעשיות־בבא” כתובות וחתומות בספרות הבונדיסטית, כדי להוכיח שהציונות היא נמנעת־ההתגשמות. כל שטות ריאקציונית שהפריח הבורגני על הסוציאליזם ועל כל משאת נפש אחרת העתיק ה"בונד" אל מול הציונות. אבל החלטת הועידה הרביעית מדברת גם בנקודה זו בשפה אחרת לגמרי. העברת חלק מן היהודים לארץ חדשה אין לה חשיבות מרובה (אבל חשיבות מועטה יש לה?) ואיננה עשויה לפתור את שאלת היהודים, ואִילוּ העברת כל העם היהודי אינה אלא אוטופיה – כך מסבירה לנו ההחלטה. ראשית, היה ה"בונד" חייב לדבר במקום זה באריכות, מדוע אי אפשר שיתיישב בארץ־ישראל חלק גדול מן העם היהודי, ביחוד שמספרי ההגירה מוכיחים שחלק גדול של העם היהודי נדד בשנים האחרונות לארצות חדשות; הלא אי אפשר להיפטר משאלה זו בשתי מלים. שנית, מה רואה ה"בונד" את עצמו מחוייב לדאוג לכלל ישראל? אין הציונות שואפת כלל לייסד מדינה יהודית לכל העם היהודי. הציונות מבינה היטב, שהבורגנות הגדולה והזעירה, שאין להן צורך בציונות כלל או אך מעט, לא תלכנה להתיישב בארץ החדשה, ואפילו אותם החלקים של ההמון הפורצים להם לאט לאט, עקב ההגירה, דרך אל הבורגנות הזעירה, אף הם לא ילכו אל הארץ החדשה, כי הגלות היא היא בעצם ארץ־ישראל שלהם. אבל ההמון, שנשאר בפרוֹליטַריותו, או שמוכרח להיות לפרוֹליטַרי, הוא אנוס על פי תנאי החיים לבקש לו ארץ עִם אבטונומיה מדינית; בשביל המון זה, ולא בשביל כלל ישראל, רוצה הציונות לייסד חברה חדשה. רק אותו חלק של העם היהודי, שהוא מוכרח להתפתח במשך הימים ליסוד פרוֹדוּקטיבי של החברה, הוא הוא העם היהודי, לפי התפיסה הציונית; המעמדות הלא־פרודוקטיביים מוכרחים בגזרת ההיסטוריה להיות קרבן להתבוללות ולפרוש מעל העם היהודי, על כן הציונות היא הפתרון המלא של שאלת היהודים, יהיה מה שיהיה מספר בני היהודים שירצו להתיישב בארץ משלהם, כי פתרון שאלת היהודים פירושו רק מתן צורת חיים נעלה יותר לעם היהודי, שלא יהיו בה כל הסתירות שבחייו כיום הזה. כל פתרונה של שאלה בכלל פירושו הגשמת עיקר חיים מעולה יותר בהיסטוריה; אולם ה"בונד" סובר שפירושו הֲבָאת מנחה שְׁמֵנה לאנשים רבים.

אך אל נתעה בשוא לחשוב ש"הבונד" שינה ע"י החלטתו זו את יחסו לציונות, הוא גילה בה רק את כל דלותו הרעיונית וחוסר כשרונו לגשת אל הציונות באַמת ביקורת. למעשה הוא שונא את הציונות כאז כן עתה, אלא שאין ביכלתו להסביר בדרך ההגיון את סיבת שנאתו. ואף־על־פי שהחלטת ה"בונד" בדבר הציונות היא החלטה כמעט של סימפַּטיה, הרי למעשה גמר שלא לקבל עובדים ציוניים אל ההסתדרויות הפוליטיות והכלכליות. וחידה היא. האם כל כך חטאו העובדים הציוניים בזה, שהם חושבים, שאפשר ליישב בא"י חלק גדול של העם היהודי? מדוע הוצא גזר דין איום כל כך בעד מעשה תמים כזה? מדוע יוכרז חרם על חלק של הפועלים היהודים, אם כל חילוק הדעות שבינם לבין ה"בונד" איננו אלא בהערכת המספר, כמה יהודים יכולים להַגר? התירוץ הוא: מבחינה סוציאליסטית אין ה"בונד" יכול להתגבר על הציונות, משום שהיא תנועה מתקדמת; בשקרים פרועים אין הוא יכול עוד להילחם בה, כי כבר עשה בזה את עצמו לצחוק עד בלי די, על כן מתפרצים אך היצרים ההתבוללותיים־הריאקציוניים של האינטליגנציה הבונדיסטית, שירשה אותם מן הבורגנות היהודית – יצרי הטמיעה בדמותם המעורטלת והמובהקת.

ואכן, המתבוללים היהודים הריאקציוניים הרגישו, שההחלטה היא בעצם יותר בעד הציונות מאשר נגדה, והם צועקים חמס: הטמיעה הקדושה בסכנה! היהודים הולכים בדרך לחֵירות! והם מייצרים כלי זיין אחרים נגד תנועת השחרור היהודית, בודים כל מיני חלומות רעים, העומדים כבר על גבול השגעון, צווחים ומרעישים עולמות: הציונים יביאו לידי שפיכות דמים, הקַפיטליסטים היהודים ישליטו את ה"פַּנשציינה" בא"י, הפועלים היהודים יהיו לעבדים, למשועבדים אצל הקַפיטליסטים, כשם שהיו אכרי אירופה משועבדים לבעלי האחוזות לפני מאה שנה. והמתבוללים מונים את ה"בונד" בציונות, משום שאין הוא נלחם בציונות בנשק ביקרתי זה. ואין הם מבינים, שאין ה"בונד" יכול להגיד זמן רב וברצינות פוליטית את כל העולה על רוח המתבוללים, משום שהוא תנועה יהודית המונית, שיש לה אמת פנימית משלה, וה"בונד" יכול לנהוג בכֶסֶל, בחוסר הגיון, בדיפלומטיה, אך לא בשגעון או בשפלות.

וכך נתגלגלה כל ה"ביקורת" של ה"בונד" במשך השנים האחרונות מגלגול אל גלגול עד שיצאה ממנה חידה זו של הועידה השביעית.

אולם נשוב אל ה"מבקרים" החדשים של הציונות, אל מחברי המאמר: “הפרקציה הציונית הדימוקרטית”, ונתבונן, באיזה גלגול נמצאת אצלם המלחמה בציונות. הבורגנות היהודית – אומרים הכתבנים שלנו – חזקה היא מבחינה סוציאלית, עשירה היא ואיננה נסוגה מפני כל, אבל חלשה היא מבחינה מדינית ומפחדת מפני כל מלחמה ובורחת מפניה מעבר להרי חושך. והקורא סופק יד על ראש ומשתאה למראה הפלא המשונה הזה. איזו בריה היא זו, שגם איננה נסוגה מפני כל וגם בורחת מעבר להרי חושך? ממה נפשך, אם אין היא רוצה להיסוג מפני כל, אין היא בורחת מעבר להרי חושך, ואם היא בורחת מעבר להרי חושך, מה משמע, שאין היא נסוגה מפני כל? בריה מופלאה שכזאת, שברגלה האחת היא רוצה לברוח מעבר להרי חושך וברגלה השניה אין היא רוצה להיסוג מפני כל – אין לה תקנה אלא ניתוח יסודי. ועל כן אמנם מודיעים לנו כתבנינו, שהבורגנות מפולגת לשנים. עכשיו נחה דעתו של הקורא לחלוטין, והוא מבין אל נכון את כל הסתירה שבבורגנות מעין זו. אבל כתבנינו אלה הם גזלנים יהודים: הנה זה עכשיו בתרו את הבורגנות לשנים, ומיד נכמרו רחמיהם עליה והם שבים וּמְאַחים אותה. בתורת בורגנות – מתפלספים הם – רואה הבורגנות היהודית את יסוד קיומה אך ורק בקנין הפרטי, אבל בתורת בורגנות יהודית, הרי אין לה שום קנין לאומי, שום טריטוריה, שכן היא שייכת ל"נאציאן־פראלעטאריער" (גם דברי שטות צריך לדבר בלשון “בני אדם”; רצונכם ודאי לומר “פראלעטאריער־נאציאן”, – אומה פרולטרית), על כן יש לה “פסיכולוגיה של הגיטו”, היינו: היא ציונית. אבל פסיכולוגיה זו איננה מפולגת לשנים כל עיקר; אדרבה, אחידה היא ומוצקה ועשויה להתקיים עד שיבוא המשיח. וכך הם אומרים בפירוש: “וכל זמן שלבורגנות לא יהיה קנין לאומי לא תוכל להשתחרר מן ה”פסיכולוגיה של הגיטו" המיוחדת לה".

כך מתבלט ה"בונד" בכל הדרכים להציל את אפיה הבורגני של הציונות. אלא שהבורגנות מחליפה אצלו בכל פעם את פרצופה ואת הפסיכולוגיה שלה. בתחילה הופיעה כבורגנות הנתונה במצוקה כלכלית והיא רוצה לנצל את הונה הבטל בארצה שלה, אחר כך נתגלגלה לבורגנות הרוצה בשלטון מדיני בארצה שלה. בועידה הרביעית הריהי כבר סתם־בורגנות, הגונה למדי, שנסתלקו ממנה יצריה המעמדיים, והיא מקוננת על מצבו האי־נורמלי של העם היהודי. אינם יודעים “בעלי ההלכה” שלנו, מה יעשו בבורגנות זו: היא רוצה גם להישאר כאן וגם לברוח מעבר להרי חושך; היא מפולגת לשנים, משום שאין לה קנין, על כן היא זקוקה לקנין לאומי; אין לה טריטוריה, על כן יש לה פסיכולוגיה גלותית, יש לה פסיכולוגיה של הגיטו, עד שיבוא המשיח.

אבל הקץ לפִטוּמֵי־מלים שאין אחת מהן דבקה לחברתה, הקץ לדברים בטלים, לשטויות־בעלמא ולמעשי־ילדים! כל המלים הרמות הללו שאין להן שחר, כגון שהבורגנות זקוקה לקנין לאומי, משום שכל קיומה מיוסד על הקנין בכלל, אינן אלא צעיף לחפות בו על הבוּרוּת הילדותית של הכתבנים הללו. הקץ לדברי ההבל המשעממים! התיאוריה של ה"בונד", שהציונות היא תנועה מעמדית של הבורגנות היהודית, פשטה את הרגל!

אבל הבה נראה, מהי באמת הפוליטיקה של הבורגנות היהודית. הבורגנות היהודית חזקה מבחינה סוציאלית וכלכלית. בהרבה ארצות היא חזקה מן האוכלוסין הנוצרים, ובכל מקום ומקום היא מרגישה בכוחה, יודעת שבשדה ההתחרות יש בידה לעלות בנקל על הבורגנות הנוצרית. על כן היא מוטלת כעלוקה בארצות מושבותיה כיום ומוצצת מהן את לשד העצמות. יד ביד עם עָצמתה הכלכלית עולה גם כוחה הפוליטי, אלא שכדי לְעַיין את כוחה המדיני עם כוחה החברתי, היא מתבוללת, כלומר: מבקשת יותר ויותר לפרוק מעליה את ה"אידיאולוגיה היהודית", שריד התקופה החברתית־הכלכלית הקודמת, ולהתמזג מבחינה מדינית ותרבותית עִם עַם הארץ. והארץ אשר בה טוב לה לבורגנות – היא ארץ מולדתה, היא ארץ ישראל שלה. ומשום שהיא חזקה בכלכלה, אין בדעתה לברוח גם כשהיא חלשה במדיניוּת, אלא אדרבה, מבקשת היא להתבולל כדי להתחזק מבחינה מדינית. ומשום שיש לה קנין, קנין מעמדי, אין היא זקוקה לשינוי צורת חייה, אין לה צורך בארץ משלה, אלא משתדלת היא להשתחרר אפילו מזֵכר הארץ ההיסטורית העתיקה. מָמוֹנָהּ – עַמָּהּ, ארצה, תרבותה, דתה, אלוהיה. למען שלטונה הכלכלי היא תובעת שויון זכויות מדיני, וחוזר חלילה – שויון הזכויות המדיני הוא לה גשר הברזל שעליו נשענת עָצמתה הכלכלית. כחוּליה מקשרת בין הכלכלה לפוליטיקה משמשת לבורגנות ההתבוללות. וכי באיזו דרך הפך שיילוק של ימי־הבינים למלך הבורסה כיום הזה, המלוה בריבית בן הגיטו לפנים – לבנקאי השחצן של זמננו, הרוכל – לסוחר החפשי, חובש בית המדרש לפנים – לרופא ולעורך־הדין שְׁוֵי־הזכוּיות שבימינו? – דרך ההתבוללות!

מבחינה היסטורית הופיעה ההתבוללות באירופה בשעה שהבורגנות היהודית התחילה משגשגת בכלכלה ובפוליטיקה. היהודים אינם עם, אין להם כל שייכות פנימית למכורתם ההיסטורית העתיקה, אין להם רגש לאומי יהודי, הם שייכים ללאום שבתוכו הם יושבים – זאת היתה הפרוגרמה הפוליטית של הבורגנות היהודית, אפילו את הדת היהודית. שיש בה דוקא יסודות לאומיים, תיקנה הבורגנות ברוח ההתבוללות. תולדות ישראל, שנכתבו בידי הרבנים במערב אירופה, הותאמו להתבוללות. ובימים שלא היה עדיין זֵכר לציונות, כבר נלחמה הבורגנות בעצם ההנחה שיש אומה יהודית. גלוי וברור, הבורגנות איננה מפולגת לשנים; אחידה היא, מעור אחד היא, בלי סתירות, בלי ניגודים פנימיים. יש לה אֵל אחד, והוא הממון, והיא מתפללת לו בבית מקדש אחד, והוא ההתבוללות.

השונא הגדול ביותר של הציונות היא הבורגנות. היא אויבה האמתי, הפנימי, משום שהציונות היא ההיפך של צרכיה הכלכליים והמדיניים של הבורגנות. במאות עתונים, כלליים ויהודיים, משתדלת הבורגנות לדכא את הציונות. רבניה השכירים “דורשים” נגדה בבתי הכנסיות, סוֹפרוֹנֶיהָ, “עסקניה” ו"פַעֲלָנֶיהָ" נלחמים בה בקהלות, במוסדות היהודיים, וככל אשר תתחזק ותתאמת הציונות, כן יגדל כעסה של הבורגנות וְתַעֲמִיק שנאתה הנאלחה. ושנאת־הציונות המקננת בלב הסוציאליסטים המתבוללים איננה אלא ירושה ארורה מאת הבורגנות.

ההתבוללות היא “פסיכולוגית הגלות” של הבורגנות. הִיטמע, היעלם, היחבא לבל יֵראה ולבל יִמָצא, כַּגנב באפלה, לָבוֹש דמות אחרת, עור אחר – כל אלה דרכים שהבורגנות נדחפת להן בגזירת גלותה המדינית. על כן יסוד מזיק היא לא לעמה בלבד אלא לכל העולם, מפני שאיננה קשורה מבפנים לשום תרבות, לשום עם, לשום ארץ, לשום מפלגה. בחיי הכלכלה היא כח מנצל, בחיים המדיניים – מלאו כַחַש וָפַחד. “מהפכנית” היא באהליה ושמרנית ונאמנה למלכות – בצאתה לרחוב; אדוקה באמונות הבל בבית הכנסת ונאורה – לעיני הגויים. זוהי “פסיכולוגית־הממון” של הבורגנות היהודית בגלות. בצדק אמר מרכס על היהודים, שהם יסוד אנטי־סוציאלי ואנטי־תרבותי בעולם. כי לנגד עיניו עמדה הבורגנות היהודית בימי התבוללותה. ואלמלא הציונות היתה ההתבוללות נעשית משאת נפש היסטורית לכל העם היהודי.

לא כן הדברים בפסיכולוגיה של ההמון. הוא שרוי בגלות מדינית וכלכלית, על כן הוא אנוס לשנות את אורח חייו. הוא מבקש להיחלץ מאוירה זו, שֶׁשָׂמה לו מחנק, הוא מהגר לארצות אחרות, נתפס למלחמה מהפכנית, מחפש אחרי חירות. אין הוא מתבולל, משום שאיננו נתבע לכך מכוח מצבו הכלכלי; הוא יהודי. ומשהוא מגיע לשלב גבוה יותר בהתפתחותו, הריהו בא לידי הכרה, שההגירה לארצות בלי־יהודים, ואף שיווי הזכויות האזרחי אינם עשויים להוציאם מן הגלות הכלכלית והמדינית, מחמת האופי הלאומי והמעמדי אשר לכל חברה וחברה בעולם. שאיפתו־תמיד, לעבור לשכבת הבורגנות הצעירה בהישען על החופש האזרחי, נתקלת במכשולים שאין בידו להשתלט עליהם, ואין שאיפה זו יכולה לשמש לו אידאל. הוא מתחיל לראות את שחרורו ההיסטורי לא בגלות מורחבת, אלא ביציאה מן הגלות בכלל, הוא משתחרר מ"פסיכולוגית הגלות", הוא נעשה ציוני. תחילה היה שייך ליהדות על פי תנאי חייו, מעכשיו הוא ליהדות מתוך הכרה, ברצונו החפשי, הוא רואה את משאת נפשו ההיסטורית בחברה יהודית, בנוייה לפי רוחו, לפי שאיפתו המעמדית.

היתכן? – יקראו כאן הבונדיסטים – הלא עינינו הרואות, שהבורגנות היא המדברת, ראש המדברים, בציונות? האין אנו רואים את פרצופה הנאֶה? האין אנו שומעים את פיה המפיק מרגליות? האין אנו מריחים אותה במרחק ת"ק פרסאות? האין ריח ניחוחה עולה באפנו? העובדה נכונה, ההסבר שוא. ודאי עומדת הבורגנות הציונית עתה בכותל־המזרח של הציונות, אבל היא לא באה אליה בכוח ענינים מעמדיים שלה, אלא בכוח רגש לאומי שבה וענין רוחני שלה. היא מאצילה מרוח קדשה על הציונות, משום שהיא היא העוברת לפני התיבה, לה הדעה, כי היא גם הנותנת במקצת את המטבע. אבל היא עומדת בראש משום שיש לה הכשר על כך, משום שהתנועה עדיין לא התפתחה עד כדי שהפסיכולוגיה המעמדית של נושאיה האמתיים תגיח ממחבואיה הפוליטיים. הציונות היא בורגנית לא מפני שהיא מְשַׁקפת את עניניה המעמדיים של הבורגנות, אלא מפני שעניניו המעמדיים והפסיכולוגיה המעמדית של ההמון עוד לא התחילו להשתקף בתוכה. עכשיו הבורגנות היא בציונות – הכל; ואולם מבחינה היסטורית היא אפס.

אולם נשוב נא עוד הפעם אל “בעלי ההלכה” הבונדיסטים שלנו. לאחר שהרגו לציונות בחרב ה"ביקורת" שלהם, התחיל לב יהודי שבהם נוקף, והנה הם לוחשים על השאלה היהודית לחש של “עין הרע”. הם מגישים לעם היהודי מנחה יקרה – פשט של המצאה וגזירה־שוה בענין האבטונומיה הלאומית. וכך הם אומרים: “זה הכלל של ה”בונד": כל ארץ שלאומים שונים יושבים בתוכה מעורבים זה בזה דינה שתהא – מבחינה לאומית – פידירציה של לאומים שוֵי־ערך ושוֵי־זכויות, בלי התחשב בריכוזם הטריטוריאלי; ומבחינה פוליטית – גוף ממשלתי מרוכז". כך פותר ה"בונד" את שאלת הלאומים וכמובן גם את “שאלת היהודים”. כוונתם של “בעלי ההלכה” שלנו היא לאמור: כל לאום, היושב בתוך מדינה חפשית, זכאי לזכויות לאומיות; היהודים הם לאום, לכן ובכן כוחם יפה לזכויות לאומיות, לאבטונומיה לאומית – ונמצאה השאלה היהודית פתורה. זוהי תשובתו המחוכמה של ה"בונד" לשאלה היהודית. אלא מאי? אין היהודים יודעים, מה יעשו בזכויות לאומיות, וכל האבטונומיה הלאומית ראויה להם לצור על פי צלוחית; אדרבה, הם מבקשים להיפטר מכל הרכוש הזה ש"הבונד" רוצה להקים עליו את האבטונומיה הלאומית? – אין בכל כלום, כן יקום! דינו של לאום – שתהיינה לו זכויות לאומיות, והיהודים הם לאום, הרי אחת דתכם, אחינו בני ישראל – “אבטונומיה לאומית”. נלכדתם בגזירה־שוה כעכבר במלכודת.

סופרי ה"בונד" אינם יודעים, בעצם, את פירושן של זכויות לאומיות ואבטונומיה לאומית. שָׁמעו שמועה ולא ידעו מהי. קלטה אזנם שמץ, שהנה באוסטריה מדובר על אבטונומיה לאומית, שסוציאליסטים נוקטים עמדה חיובית כלפי אבטונומיה לאומית, אבל מאומה לא הבינו מפשוטן הפוליטי והסוציאלי של המלים הללו. על אוטונומיה לאומית אפשר שיהיה מדובר אצל עם שיש לו תרבות לאומית והוא מדוכא בחייו הלאומיים ע"י עם אחר. בצורת חייו הלאומיים של העם המדוכא, בשרידים ששרדו לו מימי עצמאותו המדינית, אם מפוזר הוא בקרב עם אחר ואם מרוכז הוא על טריטוריה אחת, – באלה תלויה גם צורת האבטונומיה הלאומית שעליו לתבוע לעצמו. עמים שהם מכונסים בטריטוריה מסוגרת שלהם, יכולים לתבוע גם עצמאות מדינית, כמו פולין, למשל, וממילא גם חופש לתרבות הלאומית ולהתפתחות לאומית בכל הדרכים; אולם עמים שהם מעורבים בין גויים אחרים, אינם יכולים לתבוע לעצמם אלא אבטונומיה לאומית בחיי התרבות הלאומיים, הנהלה עצמית. אבל מאליו מסתבר שהחירות הלאומית בחיי התרבות ובהנהלה העצמית אינה ענין אלא לאותן צורות החיים הלאומיות שיש להן יסוד מדיני ואזרחי. אין עם מדוכא זקוק לתבוע חירות לאומית לאורח חייו בבית, למחשבתו הלאומית ולהרגשתו הלאומית, מכיון שאין החוק האזרחי חל עליהם. התביעה לחירות לאומית אין לה טעם, אלא במקום שמדובר על צורות תרבות לאומיות שהן תלויות בחוק האזרחי והמדיני. אבל מה הן צורות התרבות שהן תלויות בחוק? הוי אומר – הלשון, כלשון רשמית, כלשון בתי הספר, האוניברסיטאות, מוסדות ההנהלה העצמית וכו', המשפט והנהלת הארץ. ואם עַם תובע לעצמו אבטונומיה לאומית, משמע שהוא רוצה ששפתו הלאומית, שהיא קדושה ויקרה לו ושהוא קשור בה קשרי חיים מחוץ ומבית, תהיה שפת בתי הספר והאוניברסיטאות, שיהא אפשר לדבר בה באספות מדיניות, בבית המשפט ובמוסדות השלטון, ושהלאום האחר לא יכפה עליו את שפת המדינה בכוח. ועוד משמע, שגם עצם המשפט יהיה לפי החוקים הלאומיים של העם הזה התובע, שהם פרי חייו ותולדותיו המיוחדים לו, ולא לפי חוקי העם אחר. ולא עוד אלא שאף ההנהלה תהא בידי העם הזה ועל פי צורות החיים והלך הרוח שלו. רק במקום שחייו הטבעיים של העם, עניניו החמריים והרוחניים האמתיים, מחייבים את התפתחותם של יסודות החיים הלאומיים הללו, רק שם זקוק העם לאבטונומיה לאומית.

הבא לדבר באבטונומיה לאומית לעם, חייב, איפוא, לבדוק תחילה, אם יש לו לעם אותם היסודות הלאומיים, אם קשורים הם בחייו קשר טבעי, אם יש בהם כושר התפתחות ויכולת להרים את חיי העם, ואם רוצה העם בצורות תרבות לאומיות אלו, ואם הוא נכון להילחם להן. ורק לאחר שהיסודות הלאומיים הללו נמצאו בחיים, רשאית מפלגה מהפכנית לבוא בתביעה לאבטונומיה לאומית. אבל ה"בונד" אינו שואל שאלות, כאותו “שאינו יודע לשאול” אשר ב"הגדה". אין הוא שואל את פי החיים היהודיים על דבר האבטונומיה הלאומית. שמועה שמע שהסתדרויות סוציאליסטיות אחרות קבלו את הפרוגרמה של האבטונומיה הלאומית, והואיל והיהודים הם לאום, פסק והכריע לטובת אבטונומיה לאומית ליהודים, בלי יגיעת מוח מרובה.

אבל הבה נתבונן בחיים היהודיים, היש בהם אותם יסודות־אמת, שעליהם תיכון אבטונומיה לאומית? החיים משיבים לנו, שיסודות אלו אינם במציאות. מבחינה פוליטית אין היהודים כעת לאום כלל וכלל. אין להם בארצות הגולה כל צורת חיים לאומית, אשר ירצו להגן עליה הגנה פוליטית, אין להם תרבות בעלת דמות מדינית, שירצו להילחם לה. אמנם ברוסיה הם מדברים בשפה מיוחדת, בז’רגון, ויש להם בשפה זו “חדרים”, “ישיבות”, בתי תלמוד תורה, חברות משניות, חברות תהלים ומוסדות אחרים בדומה לאלו. אבל הז’רגון חי כשפה בקרב היהודים אך ורק מתוך דלות־תרבותית, לא מתוך הרגשה לאומית. ואם יש לז’רגון קדושת־מה בבית הכנסת וב"חדר", הרי זה משום שיש לו מגע עם הדת, אך לא מחמת ערכו העצמי לחיי העם. היהודים גופם נכספים עכשיו להשתחרר מן הדלות התרבותית של הז’רגון, הם נוהים אחרי השכלה, אחר תרבות, כלומר: מבקשים להיפטר מן הז’רגון. אלא שהממשלה היא הכופה אותם להיות בנקודה זו “לאומיים”, כי הדרך לגימנסיות ולבתי הספר הרוסיים חסומה בפני היהודים, אף מכבידים על תיקון ה"חדרים" ובתי תלמוד־תורה, כל זמן שלא נוסד בית הספר העממי הכללי. הז’רגון הוא פרי הגלות התרבותית והמדינית של העם היהודי.

וכי היכן, למשל, מצא ה"בונד" יהודים שישאפו לתלות שלטים ז’רגונייםשההגירה על בתי מסחר או חנויות שלהם, לקרוא שמות ז’רגוניים לרחובות מושבותיהם, לכתוב כתבות ז’רגוניות על מכתביהם? לו רצתה הממשלה לזַכּוֹת את היהודים בזכויות לאומיות כאלה, היו היהודים רואים זאת כגזירה מימי־הבינים, כשהיו כופים את היהודים לשים ציוּנים מיוחדים בבגדיהם. אדרבה, בכל הפרטים הללו שואפים היהודים להיות אנשי תרבות, כלומר: להִידמות לעם הארץ; לא כן לאומים מדוכאים שפַּכים קטנים אלה הם אצלם בחינת ערכים לאומיים קדושים, שהעם מוכן אפילו להילחם עליהם.

הספרות הז’רגונית, המתפתחת והולכת, אף היא איננה ראייה לדבר, שהז’רגון הוא הלשון היהודית הלאומית היהודית ואחד היסודות הללו שעליהם נשענת האוטונומיה הלאומית. הספרות הז’רגונית היא צנור אל התרבות האירופית, אל הגאולה מדלות־הז’רגון, אך אין היא תכלית לאומית. כשגדלה ברוסיה בורנגות יהודית שהיתה זקוקה להשכלה, לתרבות אירופית, יצרה לה את הלשון העברית ואת “ספרי ההשכלה”, כי לא היתה לה לשון אחרת, מלבד העברית, שבה תוכל לקלוט רעיונות אירופיים. הספרות העברית היתה בתחילתה אמצעי בידי הבורגנות להתחזק בתורת מעמד ולהתבולל. אבל מכיון שעל העברית חופפת קדושת הלשון, ומכיון שהלשון גופה עַזה ויפה ושלובה בכל תולדות העם, הרגשותיו ושאיפותיו, הפכה במקצת, במשך ימי התפתחותה, מאמצעי לתכלית לאומית, ונימים אחרות, מחוץ להתבוללות, החלו מנגנות מתוכה. אך לולא התנועה הציונית היתה אף היא נעלמת, כשם שנעלמה הספרות העברית בגרמניה, עם התעצמות הטמיעה. אלא לאחר שנשתנה מצב היהודים ונתעוררו בעם, בדמות הציונות, הכיסופים להיות לעם עצמאי, מבחינה כלכלית ומדינית, התחילו משתנים גם פני הספרות העברית. ממכשיר להשכלה היתה לתכלית לאומית. מגמתה עכשיו איננה עוד להביא תרבות אירופית לחיים היהודיים לשם התבוללות, אלא להבהיר את מצב היהודים, לגַלות את כוחות היצירה ואת היכולת המקורית הגנוזים בעם היהודי, לחשוף את הערכין הפנימיים של הלאום היהודי. עֲנִיה היא, כִּבְדַת תנועה, תמימה, ומכמה בחינות גם בורגנית, ריאקציונית ורבנית, כי בה משתקפים כל שלבי ההתפתחות של הציונות עצמה: חיבת ציון עם ה"קולוניות", ה"הסכמות" של הרבנים ושל ה"צדיקים", הלאומיות של בעלי־הבתים והמשכילים. אולם אחרי ככלות הכל יש לה סיכויי התפתחות, כי מגמתה לשמש לתכלית לאומית והיסטורית. והואיל והיא עכשיו סמל הציונות, הרי עִם התפתחות הציונות והתנערות ההמון למלחמת השחרור הציונית היא עשויה להתעשר ולהתקדם ולהשתלב בצרכי החיים.

שונה לגמרי מצבה של הספרות הז’רגונית. היא משמשת בידי הפרוליטריון אמצעי לתרבות, ואך אמצעי בלבד. כלשון אין בכוחה לעורר אהבה והתלהבות אל עצמה, היא שפת הגולה, לשון הגלות, מבוּזָה בעיני כל המעמדות כאחד. בתוך החיים היהודיים עצמם אין גורמים אשר יעשו את הז’רגון לספרות לאומית; אדרבה, כל כמה שהתרבות והחופש חודרים אל החיים היהודיים, ערכה של ספרות־הז’רגון מתמעט. ההמון משתמש בספרות־הז’רגון כדי להיגאל מן הז’רגון, וענין זה מתקדם והולך.

ומה גורלו של היסוד השני לצורות חיים לאומיות, שעליו מתבססת האבטונומיה הלאומית, גורל המשפט? אמנם יש ליהודים בית־דין יהודי, משפט יהודי, שמילא בשעתו תפקיד גדול בחיים, בשעה שברוסיה שרר משפט המשטרה, והיהודים, ולעתים קרובות גם הנוצרים, לא רצו להזדקק למשפט האזרחי. אם אמנם דן בית־הדין היהודי בימים ההם דין צדק יותר מן ה"סוּד" הרוסי – עדיין הדבר מוטל בספק גדול, כי היה דן לפי דיני התלמוד העתיקים עם כל התחבולות והפלפולים של הגמרא. שום קשר לא היה לו לבית־דין זה עם החיים ועם תביעותיהם. ואולם משחלו תקונים במשפט הרוסי, ירד כבודו של בית־הדין היהודי, משום שלא היה לו כל תוקף אזרחי ונמצא עומד בסתירה לכל צורות החיים הכלכליות החדשות ולסיבוּכיהן. האפשר עוד לדבר עכשיו על סידור החיים לפי דין ישראל העתיק? או שמא תֵשב סנהדרין של בונדיסטים ויכתבו לנו פירוש חדש ב"רוח הזמן" ל"חושן המשפט"? וכל זה לא משום שתנאי החיים המציאותיים מחייבים כך, אלא משום ששמע ה"בונד" שמועה, שהסתדרויות סוציאליסטיות בעולם כללו בתוך הפרוגרמה שלהן את האבטונומיה הלאומית.

היסוד השלישי של האבטונומיה הלאומית היא הנהלה עצמית לאומית. הנהלה עצמית לאומית פירושה – הנהלה לפי חוקי הלאום, כפי שהם קיימים עדיין בהווי העם, הנהלה שהיא מסוּרה בידי הלאום בעצמו. מה הם חוקי ההנהלה המיוחדים שהיהודים יכולים לתבוע לעצמם? מלבד ה"קהל" הנושן עם סדריו לא היתה ליהודים שום הנהלה עצמית, ואילו נעשה נס והיהודים היו זוכים להנהלה עצמית, לא היו יודעים במה מתחילין. שתהא ההנהלה מסורה בידי יהודים, שתהא משטרה יהודית, “אַקציזניקים” יהודים, “איספרַבניקים” יהודים, “גוברנַטורים” יהודים – זה דוקא ענין גדול, ולכלל ישראל היה זה נותן כבוד הרבה, אלא שלבְנוֹת בַּריקדות לשם כך, שמא באמת אין הדבר כדאי…

הנה כי כן, ראינו מה ילדותית ומה אוילית היא כל הדרישה הזאת של ה"בונד" בדבר האבטונומיה הלאומית, ובפרט שבה בשעה רואה עדיין ה"בונד" את פתרון שאלת היהודים בשיווי הזכויות האזרחיות, שודאי תשמיד מיד כל שריד ופליט של “לאומיות־הגלות”. ולא היה ה"בונד" מגיע לשטוּת ריאקציונית כזו, אילו היה מוכשר לשקול היטב בדעתו, מה פירושה של אבטונומיה לאומית ומה תוכן אפשר שיהיה לה בחיים היהודיים. אלא שהוא הֶעתיק בפשטות את החלטת הועידה הסוציאל־דימוקרטית האוֹסטרית בבְּרִין והעביר אותה אל החיים היהודיים, בלי הָבֵן, שהפרוגרמה האוסטרית הולמת את היהודים ממש כ"שטריימל" את ה"יוון", ובלי הָבן שאבטונומיה לאומית אפשר לדרוש רק בשעה שמציאות החיים תובעת זאת.

אבל כותבי המאמר שלפנינו, שאינם מבינים את תוכן האבטונומיה הלאומית, עדיין הם מתייצבים בחציפות ומכריזים: “כל הכופר באפשרותה של אבטונומיה לאומית כזאת ליהודים, יבוא ויוָכח שטעות היא בידו, שהרי באוסטריה, למשל, שלאומים שונים יושבים בתוכה, ובמקומות רבים גם מעורבים זה בזה, רואים בעין שאיפות פידירַליסטיות כאלה מתגלות בקרב הסוציאלדימוקרטיה האוסטרית”.

דרכו של עם הארץ, שאם הוא מביא משל לדבריו, הרי סופו של דבר שהמשל מוכיח בדיוק את ההיפך מדבריו, וְכַמעשה הזה קרה גם את סופרינו. אין לך ראיה מכרעת יותר עד כמה ילדותית־אוילית היא הפרוגרמה הלאומית של ה"בונד" מאשר המשל מאוסטריה. הרוצה להמשיל מאוסטריה על יהודי רוסיה, חייב לקחת לו לדוגמה לא את הפולנים, הצ’יכים או הרוּתֵינים שבאוסטריה, אלא את היהודים שבה, שאם לא כן – המשל אינו משל. מצבם הכלכלי והסוציאלי של יהודי גליציה דומה הרבה למצבם של יהודי רוסיה: גם הם מדברים ז’רגון ומבורכים בכל אותה לאומיות־הגלות של יהודי רוסיה. באוסטריה רוחשת בכל מקום תנועה לאומית חזקה, אוסטריה היא ארץ קונסטיטוציונית עם חוקי חופש קונסטיטוציונליים. אם האבטונומיה הלאומית ליהודים מקורה בתביעות שבחיי המציאות, מן הדין היה שתנועה לאומית כזאת תתעורר בקרב יהודי אוסטריה זה מכבר. אבל שום יהודי נאור באוסטריה איננו חולם אפילו על אבטונומיה לאומית כזאת, משום שאין יסודות מדיניים ותרבותיים שתישען עליהם. ולא אוסטריה בלבד משמשת ראיה להבל שבזכויות לאומיות ליהודים, אף כל שאר ארצות שיהודי מזרח־אירופה נְחִתִּים בהן ומדברים ז’רגון: אנגליה, אמריקה, טרַנסבַל. בכל הארצות הללו, שכל כך קל היה להציג בהן דרישות לזכויות לאומיות, מבקשים היהודים להיפטר בהקדם מלאומיות־הגלות ולקבל את תרבות עם הארץ, ואין זה אלא כבוד רב לרוח היהודית ולשאיפתו של הפרוליטריון היהודי להשכלה ולחירות רוחנית. ה"אבטונומיה הלאומית" מתחבאה שם בבתי כנסיות, ב"ישיבות", ב"חדרים", אצל “צדיקים”, רבנים, חזנים, שדכנים, “כלי קודש”.

לא כן הציונות שהיא היסוד, שעליו יכולה להיבנות תרבות לאומית יהודית. בתוך חברה יהודית עצמית, שההמון יהיה בה בן חורין ועומד על רגליו מבחינה כלכלית, תתפתח הלשון העברית, שהיא כבר כיום הזה שפת הציונות, ותהיה ללשון העם. גאון היצירה של העם יחדש את נעוריו בלשון זו. “לשון הקודש” של בית המדרש תתקדש בקדושת לשון של חיי חולין. וכשתתפתחנה צורות החיים החדשות, על קרקע לאומית, על עבודה שיתופית, על קוֹלֶקטיביות – יתפתח גם משפט חדש, חוק־עם, שבו תשתקפנה צורות החיים העצמיים. בארץ יהודית תיתכן תרבות יהודית; בתוך שויון ועצמאות כלכליים ומדיניים, בתוך חירות לאומית, תיתכן יצירה לאומית. פני התרבות – כפני החיים!

הנה ראינו, מה משמעותה של “אוטונומיה לאומית” ליהודים בגלות – הבלים, מעשי־ילדות, שטות ריאקציונית, שאין איש מאמין בה באמת, מלה שדופת רעיון, חסרת תוכן, נטולת חיים. מה, איפוא, לאמתו של דבר, תשובתו של ה"בונד" לשאלת היהודים, כלומר: לשאלת התפתחותו ההיסטורית של ההמון היהודי לקראת עבודה יוצרת, לסוציאליזם, לתרבות, לחירות, ליצירה לאומית עצמית? אין הוא מסוגל להשיב על כך, מפני שהוא מתנגד, לגאולתם ההיסטורית של היהודים, לציונות, ומכיון שהוא שונא הציונות, הריהו אנוס, מבלי דעת, להשיב על השאלה היהודית, ברבות הימים, את התשובה הנושנה של הבורגנות הריאקציונית – מעבר ההמון אל מחנה הבורגנות הגדולה והזעירה, ויצירת אידיאולוגיה למעבר הזה, היא הטמיעה. יפוזר ההמון ויפורד, לא באירופה ובאמריקה בלבד, אלא גם על פני כל רוסיה, סיביר אסיה המרכזית, מאנג’וריה וסין הרוסית. שם יהיה בכוחו להימלט ממצבו הפרוליטרי ולעבור אל גן העדן של הבורגנות, להיות רוסי־פַּטריוטי, שמרני, ליהפך ליסוד אנטי־סוציאלי ואנטי־תרבותי בעולם, כדוגמת יהודי מערב־אירופה. תחי הגלות!

“חירות”, הציונות הסוציאליסטית, רוצה להוביל את ההמון דרך המלחמה בבורגנות לשחרורו ההיסטורי, לקראת חברה חדשה מותאמת לשאיפתו המעמדית, לקראת הסוציאליזם היהודי.

ישראל הוא עם של צדקה. מעשה הצדקה היהודי, עבודת התמיכה היהודית, בעלי הטובה היהודים, ממלאים בחיים היהודיים תפקיד גדול. ישראל הוא עם של עניים, של פושטי יד, של מקבלים, החיים על בעלי הצדקה – זוהי הדעה הנפוצה בקרב הגבירים היהודים ואף בקרב עניי העם גופם. אבל מהו המקור, שממנו נובעת הצדקה היהודית, ומה אפיה הפנימי – זה לא הוסבר אלא מעט מאוד. והרי נחוץ לו, להמון הנזקק לצדקה היהודית, שיהא מתחיל להבין, הצדקה היהודית מהי, ביחוד הצדקה הגדולה של המיליונרים במערב אירופה. לאחר שיבין את מקורה הפנימי של הצדקה היהודית וסיבותיה, יתגלה לו להמון, שאפשר יש גם לו זכות דעה על הצדקה היהודית הגדולה, אפשר יש בו כוח השפעה על בעלי הצדקה ועל בעלי הטובה בכלל, אשר אילו השתמש בו, בכוח זה, היתה הצדקה היהודית הזאת של בעלי הטובות הללו הופכת לחוב יהודי, והמקבל היה חדל לגמרי מהיות מקבל ופושט יד, כסברתם של בעלי הצדקות.

שני פנים לצדקה היהודית. יש צדקה שהיא מפעמת בעמקי העם גופו, שהיא אחת התכונות היפות של היהודים בכלל. זוהי אותה צדקה שהיא נובעת מתוך הרגש החי של הצדק והרחמים, שהיא מושרשת בתוך ההמון היהודי ובתוך בעלי־הבתים היהודים. צדקה יהודית זו היא אחד היסודות שעליו נשענים כל החיים העממיים של היהודים. באלפי חוטים ארוּגה צדקה זו בכל מסכת החיים היהודיים, היא מטביעה את חותמה הקדוש על כל חיי העם, מְשַׁוָה עליהם הוד ואצילות, מסייעת ומנחמת. זוהי הצדקה בסתר, שאינה מכריזה ברבים, שאינה מעלה שאון, ואינה ניכרת אלא בהשפעתה הכללית; זוהי היפה שבתכונות עם ישראל, הגאוה והגבורה הפנימיות של חיי העם היהודיים.

אבל יש אצל היהודים עוד צדקה אחת, הצדקה של הבורגנות היהודית, של בעלי המיליונים היהודים, ולה דמות אחרת לגמרי, והיא נובעת מסיבות אחרות ויש לה מטרות אחרות, שונות משל הצדקה הצנועה שבחיי העם. צדקה זו מקומה במערב אירופה, בקרב הבורגנות היהודית המתבוללת. צדקת־מיליונים גדולה זו אינה מתבארת במידת הרחמים היהודית, ברגש היהודי, אלא בכל תנאי החיים היהודיים בכלל, של השכבות הגבוהות והנמוכות גם יחד. הפילנתרופיה, הצדקה, היא אחד היסודות של כל חברת־מעמדות, וככל שמשתנה החברה, פני הצדקה משתנים עמה. החברה הקפיטליסטית של זמננו אי אפשר לה בלי בתי חולים, בלי תמיכת עניים, בלי עזרת יתומים, בלי בתי לינה, כשם שאי אפשר לה בלי צבא, בלי ניצול, בלי תותחים ובלי מלחמות. אלמלא היתה גם צדקה אפסית זו, היה הרגש המהפכני של העם עולה ומתגבר עד כדי כך, שסכנת התמוטטות היתה צפויה לכל החברה כולה. מאידך גיסא, זקוקים המעמדות השליטים לצדקה זו כדי להרגיע את נפשם מפני עשרם הם ועניו של העם. ואולם הבורגנות היהודית אנוסה לייסד מפעלי צדקה לדלת־העם היהודית עוד יותר משאנוסה הבורגנות הנוצרית לעשות כך לטובת עניי הנוצרים. שכל זמן שהבורגנות היהודית נמנית על העם היהודי או על הדת היהודית, היא רואה את עצמה מחוייבת לעשות משהו למען ההמון היהודי, אך לא משום שאין קיום להמון בלי צדקה זו, אלא בגלל כל מצבה היא עצמה בתוך החברה.

הבורגנות היהודית במערב אירופה עשירה מאוד, עשירה לאין ערוך יותר מן האוכלוסים הנוצרים, אבל היא חיה בתוך חברה אנטישמית, המביטה עליה בעין זועמת מאוד ובקנאה; על כן היא בהולה מאוד בנפשה ומבקשת להסתתר. חלק גדול ממנה עובר לנצרות, – על זאת תעיד הסטטיסטיקה במערב אירופה. היהודים במערב אירופה אינם מתרבים, ואלמלא היו מתווספים עליהם יהודים ממזרח אירופה, העוברים אף הם לאחר שנים שלושה דורות למעמד הבורגנות, היו היהודים במערב אירופה עומדים כמעט על סף הכליון, כי היו מתבוללים לגמרי, אף בדת. אבל כל זמן שהבורגנות מחזיקה ביהדות – והאנטישמיות נועלת בפניה את שערי הכנסיה הנוצרית – דרכה ללכת בהסתר: הַס מלהזכיר, בל נֵראה ובל נמָּצא, תשתַּכֵּך השאלה היהודית, תתפזר הגולה על פני כל העולם, שלא תנַקר עינים, תתעלם האומה היהודית ולא תתנכר עוד בעולם, והאסון היהודי יתעטף ויתכסה. בטמיעה היא רואה את הדרך להתחבא מפני השונא האנטישמי וליהנות בשקט מן הבכורה שאליה הגיעה בחיים. אולם מצבו האומלל של ההמון היהודי, הגירתו ונדודיו על פני כל העולם, אפיו הלאומי, כופים אותה לעשות משהו לטובתו. יש גם שהדימוקרטיה הנוצרית נענית לפעמים למצב היהודים, והבורגנות היהודית רואה את עצמה אנוסה להיענות אף היא, שלא יטילו את האשמה קודם כל עליה. על ידי צדקה היא אנוסה להצדיק את קיומה בתוך החברה האנטישמית. ובכל שעה שסערה אנטישמית, כגון פרעות, פורצת, נופלים על הבורגנות היהודית במערב אירופה אימה ופחד, והיא מוכרחת לתת מבע לרצונה הליברַלי ולאהבת האנוש שבלבה, והיא מזילה כסף, כדי להביע בזה מחאה על האנטישמיות ולהתגונן בפניה.

ובכן מוכרחת הבורגנות היהודית לייסד חברות צדקה שונות למען ההמון היהודי, אבל כל מוסדות הצדקה שלה מטרה אחת להם, לשַׁכַּך את השאלה היהודית ואת ההמון היהודי במזרח אירופה, שהוא כקוץ בעיני העולם, לקָרבו אל ההתבוללות, כדי שיחדל מהיות עם. על כן מבקשות כל חברות הצדקה של הבורגנות קודם כל לפזר את היהודים בכל העולם, שיהיו ניכרים פחות ולא מקובצים במקום אחד. ועוד הם מבקשים – להפיץ בקרב ההמון היהודי את שפת המדינה ולבולל אותו ע"י בתי ספר והשכלה. וכשהם מקימים בתי ספר כאלה להשכלה ברוח ההתבוללות, הרי זו גם רְאָיָה בידיהם לעיני החברה הנוצרית, שהם פטריוטים טובים ומבקשים לעשות את כל היהודים אזרחים נאמנים לארצם, ולא יִשוּב יהודי מתבדל. הם גם שואפים להפיץ בקרב ההמון מלאכה ועבודת אדמה, שלא יאמרו האנטישמים, שהיהודים אינם אלא סוחרים ועשירים, – מתוך כך יהיה גם מעמדם הם עצמם בתוך החברה האנטישמית איתן יותר. פיזור ההמון וטמיעתו. חיפוי על הדלות היהודית שלא תהא מתגוללת בראש חוצות כקוץ בעינים – זוהי מטרתה של הצדקה הבורגנית היהודית במערב אירופה. ובמקום שאפשר מבקשת הבורגנות היהודית להבליט ע"י מעשה הצדקה גם את הפטריוטיות שלה. זוהי מגמתן של חברת “כל ישראל חברים” של כל ה"אליאנסים" למיניהם, של ה"הילפספאריינים" ושל כל יתר החברות והועדים במערב אירופה ובאמריקה, הרוצים “לעזור” להמון היהודי. כל אלה מקורם בפחד הבורגנות היהודית מפני יהדותה.

ואולם זה עשר שנים תופסת מקום בראש כל החברות הללו חברת יק"א, שהפכה עכשיו לשאלה בקרב התנועה הציונית. הברון הירש, שהיה חשוך בנים, ציווה תשעה מיליון פונטים אנגליים לשם יישוב יהודי מזרח אירופה בארצות אחרות. שום תכנית, כיצד יש ליישב ולאיזו מטרה – לא היתה לו; אלא יתכן מאוד, שאילו היה עכשיו בחיים, היה נענה לתנועה הציונית. לאחר מותו עברה הנהלת רכושו, לפי צוואתו, לידי חברת “כל ישראל חברים”, לידי “אנגלו־גו’איש אסוסיאיישן” (“אגודת אחים” של יהודי אנגליה) בלונדון ולידי הקהילות של ברלין, פרנקפורט־דמיין ובריסל. החברות והקהילות הללו, כלומר: דַבָּרֵי הבורגנות היהודית במערב אירופה, היו לבעלים על מאות המיליונים הללו.

משום כך אין לנו חברת צדקה בבורגנות היהודית שרפיונה ורקבונה הפנימיים של ההתבוללות יהיו כה ניכרים בה כמו בחברת יק"א. לאחר שמת הברון הירש ויק"א עברה לרשות הבורגנות היהודית, היתה כל שיטתה לפזר את היהודים בכל העולם או לחלק להם נדבות בארצות מגוריהם. הכנסתה של יק"א מגיעה, בערך, לעשרה מיליון פרנקים לשנה. היא גם פוגעת בקרן, אף על פי שזה מתנגד לחוק, ובשנת 1901 הוציאה 11¹_/2 מיליון פרנקים. ואם תסתכלו מה נעשה בכסף זה, תראו, כיצד מבקשים ה"מנהיגים" אך להיפטר מן הכסף ואך להקפיד שלא תצא ממנו עזרה אמתית, היסטורית, לעם היהודי.

אין יק"א נוהגת להדפיס דין וחשבון מעבודתה, אלא שלשנת 1902 עלה הדבר, שלא מדעת המנהיגים, לפרסם את חשבון מעשיה. לפי חשבון זה הוציאה החברה אותה שנה 60.000 פונטים להנהלה המרכזית ולהנהלת המושבות בארגנטינה; 100.000 פונטים לתרומות שנתיות ולנדבות ארעיות לכל הארצות. מזה קבלו סכומים גדולים גם ערים בארצות שיש בהן יהודים עשירים, כגון גרמניה, ארצות הברית, אוסטריה, שויץ, צרפת ואנגליה; 132.000 פונטים הוצאו למטרות שונות בארצות שונות, בהן 30.000 פונטים לבתי דירה לפועלים בוילנה, 34.000 פונטים למַטְוִיָה בדוּברוֹבנה, והיתר לארצות שונות; 18.000 פונטים הוצאו למשכורת באירופה ובא"י; 87.000 פונטים לקניית קרקע בארגנטינה ו־24.000 פונטים לקרקע בגליציה. בסך־הכל הוצאו 415.555 פונטים, ובזה היתה גם פגיעה בקרן בסך 54.488 פונטים. להתיישבות בארגנטינה הוצאו איפוא 147.000 פונטים, לעבודת אדמה בשאר הארצות הוצאו, לפי החשבון המפורט (במידה שהוא מפורט בכלל), כ־70.000 פונטים; כל יתר הכסף פוזר לנדבות שונות על פני כל העולם. מבין הנדבות יש חשיבות יתרה רק להקצבות 29.000 פונטים לרומניה, 22.000 פונטים לבתי ספר ברוסיה, 30.000 פונטים לבתי דירה לפועלים בוילנה, 34.000 – למטויה בדוברובנה.

ההתיישבות בארגנטינה היא תרמית גלויה, שדעת הציבור היהודית היתה חייבת למחות עליה זה מזמן. ההתיישבות בארגנטינה, שעלתה ליק"א עשרות מיליונים, הביאה אך נזק, ואף־על־פי־כן שבה יק"א והוציאה בשנת 1901 כמעט מחצית הכנסתה לארגנטינה. המושבות בארגנטינה אינן בשטח רצוף, כי זה היה יכול להיראות, חלילה, כתחיה לאומית, לפיכך פיזרו אותן בכוונה על פני שלושה מחוזות, בוּאֶינוֹס־אַיירֶס, סַנַטא־פֶה ואֶנטרֶה־רִיוֹס. במושבות הללו ישבו בשנת 1901 בסך הכל 7125 נפשות, מלבד 340 פועלים יהודים. אם נְחַשב את עשרות המיליונים שהוצאו על מושבות אלה, יוצא לנו שכל משפחה עלתה בכמה רבבות רובלים. מה הפסד היה צפוי לעם ישראל בתור כלל לולא היו לו מושבות אלה? ומה נזק היה מגיע למתיישבים הללו אילו היו יושבים בערים ועושים במלאכה אחרת? אין ערך להתיישבות יהודית, אלא אם כן יש בכוחה להיות לענין של הכלל, לצורה חדשה של חיים יהודיים; ולא תיתכן התיישבות אחרת, אלא זו המובילה לאבטונומיה מדינית ולאומית וליסודות חברתיים חדשים. כל התיישבות אחרת בארצות שיהודים נחיתים בהן כיום היא בלתי אפשרית ומזיקה כאחת, ואינה אלא אחיזת עינים של הבורגנות, כדי להראות לגויים, שאין היהודים אומה רעה כ"כ, כפי שהגויים סבורים. לקחת ישוב עירוני, וביחוד ישוב כיהודי, שהוא מוכשר ועֵר מבחינה תרבותית, ולהעבירו לחיי כפר נחותים – פירושו לגרום לו נזק, לעשותו אמצעי למטרה אחרת. ואמנם, כל הנסיונות שנעשו בעולם, ברוסיה, בארצות הברית, בארגנטינה. להפוך את היהודים לעובדי אדמה – לא עלו יפה, אף־על־פי שעלו ליהודים במאות מיליונים וברוב עמל וזיעה. הישוב היהודי העירוני איננו רוצה לרדת ע"י חיי הכפר לדרגת תרבות נמוכה יותר, והדין עמו. החוש העממי הוא בריא יותר ונכון יותר מן הפוליטיקה ההתבוללותית של הבורגנות ומן ה"דרשות" של האינטליגנציה הבורגנית.

ההתיישבות בארץ־ישראל המתגשמת בשם האבטונומיה היהודית והמודרכת ברצון העם, ע"י שליחיו הנבחרים ובהתאם להשקפותיו ולרגשותיו, היא היפוכם הגמור של כל מפעלי ההתיישבות הבורגניים. ודאי עלתה גם היא ברוב קרבנות ובהרבה מיליונים, אבל מגמתה טובת הכלל, טובתו של כל המון בית ישראל בכוונה להרימו לדרגת חיים נעלה יותר. התיישבות זו הולכת לקראת צורות חיים מעולות, וברגע שהחיים הוכיחו שהתיישבות פרטית איננה עשויה להצליח והתנועה הציונית התחזקה, מיד התרומם רעיון ההתיישבות לרעיון קולקטיביסטי, לרעיון הלאמת הקרקע והעבודה השיתופית. ההתיישבות הציונית המתגשמת למען העם ועל ידי העם, בשם העצמאות המדינית ולמען חברה חדשה על יסודות סוציאליים נעלים יותר, פירושה בשביל היהודים – חירות ותרבות, והיא בת הגשמה. כל התיישבות אחרת, של בעלי־טובות – עבדות היא, אי־תרבות, אמצעי בידי הבורגנות להתגונן בו בפני האנטישמיות, ובעיקרה איננה נתונה להגשמה.

מן הנדבות שחילקה יק"א בכל העולם אנו רואים, שמרביתן ניתנה לקהילות יהודיות עשירות, שמחובתן, אף ביכלתן, לספק בעצמן את צרכי הצדקה שלהן. זהו כמעט כעין סיוע ליהודים המיליונרים שבמערב אירופה, שכן נפטרו ע"י כך מחובת התרומה. הנדבות לבתי דירה לפועלים בוילנה ולמטוִיה בדוברובנה, בסך 64.000 פונטים, אינן ענין צבורי, ועדיין הדבר מוטל בספק אם אפילו קומץ אנשים יפיק מזה תועלת; שעדיין לא ידוע לנו על איזה בסיס מדיני־סוציאלי נוסד הדבר. הנדבות שפיזרה יק"א בארצות שיש בהן ישוב יהודי עני, אין להן ביסודן כל ערך בשביל היהודים הללו, ומקצתן של נדבות אלו לא הועיל אלא לִפטור את המעמד העשיר שבארצות ההן מתרומה לצרכי צבור. רק מעט מזעיר הוציאה יק"א לסיוּע שהיה נחוץ מיד, כגון העזרה ליהודי רומניה.

מכאן ברור, שחברת הצדקה הגדולה ביותר, שנועדה ביסודה לטובת הכלל היהודי, להרמת העם היהודי לחיים חפשיים ומעולים יותר, הפכה בידי בעלי המיליונים היהודים מכשיר להתבוללות או אמצעי להיפטר רגע מן הצעקה היהודית, מן הדלות היהודית. 10¹_/2 מיליון הפרנקים לשנה, הכנסת החברה הזאת, מתבזבזים להתיישבות בלתי אפשרית ומזיקה בארגנטינה, לצרכי צדקה של קהילות עשירות, לנדבות פעוטות ולנסיונות סוציאליים־מדיניים, שיש בהם כדי לעזור לכמה מאות יהודים לכל היותר. ובזבוז משחית כזה של כסף צבורי, של אוצרות יהודיים, שהוקדשו למטרה אחרת ושיש בהם כדי להניח יסוד למדינה הציונית, נעשה לעינינו, בשעה שנוצרה תנועת־עם יהודית השואפת להגשים את הדבר ההוא, אשר לשמו נועדו האוצרות הללו.

מעשה כזה, אשר קומץ בעלי מיליונים יאחז בידו אוצרות צבוריים ויבזבז אותם לריק, בשעה שעם שלם יצר תנועה, שלמענה נועד הכסף, והוא תובע את זכותו על הכסף – לא יתכן אלא אצל הבורגנות היהודית וכן אצל העם היהודי. כבר הסברנו לעיל, שהצדקה היהודית יש לה אופי התבוללותי ושיק"א היא הניב החזק ביותר להתבוללות היהודית, ורק להתבוללות בלבד היא שואפת לעבוד. מוטב לה לבזבז את הכסף, להחריב את כל הקרן (היא כבר פוגעת בהון עצמו), מאשר תתן לעזור בכסף הזה לעם היהודי בתור לאום. אך מלבד יצרי התבוללות יש בזה גם הרבה בוז לכל ההמון היהודי, לכל העם היהודי היושב במזרח אירופה ושהוא כולו, לפי דעת הבורגנות, פושטי יד, בורים, אנשים חסרי תרבות, שאין להם אלא לקבל מידי הבורגנות היהודית את תורת ההתבוללות. המיליונרים היהודים שבמערב אירופה לבם כה גס בעם ישראל, בדימוקרטיה היהודית, בדעת־הקהל היהודית, שאין הם רואים אפילו צורך להשיב דבר למחאות היהודים ולתנועה הציונית. אותה בורגנות יהודית, שהיא כ"כ יְרֵאה מפני דעת־הקהל הנוצרית, שהיא בעצם כ"כ נחותת־רוח, רועדת ומסתתרת מפני כל כלבלב, שהיא מוכנה לחפות על הכל בכסף, ובלבד שלא ידברו בה, שכל הפוליטיקה שלה אינה אלא הרצון להיות רואה ואינה נראה – בורגנות זו מלאת חוצפה ועזות בשעה שהיא עומדת בפני המון ישראל, בפני העם היהודי. כאן היא “על הסוס”, כאן היא מתמלאת רוח גבורה, כאן היא בעל הבית, כאן אין בפניה לא דעת־קהל, לא רגש חובה בפני הדימוקרטיה. לפיכך אין יק"א רואה צורך להצטדק, להגן על דרכה, לתת חשבון על מעשיה, היא שותקת, היא בָזָה לעם הקבצנים.

אבל הבורגנות היהודית הריאקציונית והנבערה – טועה בחשבון. הבוז שהיה בידה לשפוך על העם היהודי לפנים, יכול עכשיו לעלות לה ביוקר רב. ההמון היהודי נתעורר ע"י הציונות, ואתו מיטב האינטליגנציה היהודית, נוצרה דעת־קהל אצל היהודים, וזה יכול להיות מסוכן מאוד לבורגנות היהודית. כל זמן שההמון היהודי היה שפל רוח, נטול חושים פוליטיים־לאומיים וראה בבורגנות היהודית את בעלי־טובתו, היה בעיניה כפושט יד, כמקבל. אבל עכשיו, כשנפקחו עיני ההמון, כשהוא מתחיל שואף לעצמאות מדינית, ולחירות לאומית, הוא מכיר את ערכה של הבורגנות ומגלה בקרבו את הכוח שיכול לשמש לו נגדה. כל זמן שההמון היה רופף מבפנים והיה חסר את הרעיון הציוני, היתה הבורגנות בָּזָה לו ודוחפת אותו לדרכי ההתבוללות וההתנוונות, כדי להוכיח את הפטריוטיות שלה בעיני העמים ולהיפטר מן השאלה היהודית. אבל כיון שהיה ההמון לציוני והכיר את הניגוד שבינו לבין הבורגנות המתבוללת, הריהו שוב מסוגל להתייצב בפניה ולעשות אותה מכשיר לציונות. הבורגנות היהודית תלויה בהמון הרבה יותר משתלוי ההמון בצדקה שלה ובטובות שלה. הבורגנות חיה בתוך חברה של קנאה ושנאה אליה, בתוך מחנה של אויבים, וכל כוחה נשען אך ורק על דעת־הקהל האירופית, הדימוקרטית והליברַלית, המגינה עליה. אבל מה יהיה, כשירים ההמון היהודי את קולו נגד הבורגנות היהודית ויקרא את דעת־הקהל הזאת לעזרתו? מה יהיה אם הוא יוסיף לגלות את כל השחיתות של הבורגנות היהודית, את התרמית ואת הסכנה שבהתבוללות שלה, את הזיוף שבפטריוטיות שלה, והוא יבקש אצל העמים סיוע ועזרה לשחרורו הציוני? – אז יחזור הגלגל; אז יקום כוח נגד הבורגנות היהודית, אשר יכריח אותה לעבוד את העם היהודי, את ההמון היהודי, את הציונות. העמים, הסוציאליסטים, המפלגות הדימוקרטיות, עלולים להבין את הציונות ולרחוש לה חיבה, הם עשויים להיות לה ידידים, אם רק יתעורר ההמון היהודי ויכריז על רצונו הציוני. אבל אם יֵשְׂט ההמון היהודי מעל הבורגנות ויצא במלחמה עליה, מיד נשמטת מתחת רגליה כל משענתה בחברה והיא תהיה למיעוט קטן בתוך סביבה מלאה קנאה ושנאה, עטורה שונאים מבחוץ וטרופה ע"י ביקורת מבפנים, מצד ההמון היהודי גופו. ההמון היהודי שהיה עד עכשיו מקבל, פושט יד, בעיני הבורגנות, יכול להיות ליסוד היסודות של העם היהודי, להשתלט על הבורגנות ולכפות אותה שתסַפק את האמצעים הדרושים לעם היהודי בהתאם לרצונו הציוני.

אבל בענין יק"א חייב ההמון היהודי לצאת מיד למלחמה בקומץ הבַנקירים המחוצפים הללו, המגלים את יתרון גבורתם העלובה על עם ישראל בזה שהם בזים לו. הקהל הציוני בלונדון, מקום מושבת של ראשי הבעלים על יק"א, מצוּוה להתחיל במלחמה ביק"א ע"י הפגנות, אספות עם, עתון, דעת־הקהל האנגלית, לנהל את המלחמה עד אשר יכריח את יק"א להשיב לצבור היהודי את השייך לו, לפי רצונו האמתי של המנדט ולפי כל מצב הדברים בעם היהודי כיום. כל העם היהודי יתמוך במלחמה זו שבלונדון, ודעת־הקהל האנגלית תהיה ודאי עם הציונים. בידם של ציוני לונדון הוא ליצור עכשיו אפשרות לבנין הציונות על יסוד איתן, והמון ישראל שבלונדון יכול להיות עכשיו הכוח המניע של תנועת השחרור היהודית, אם רק יכיר בכוחו ויבין, מהי הבורגנות היהודית בכלל ומה הם מנהיגי יק"א בפרט. והמלחמה אשר יפתחו בה יהודי וייטצ’פל שבלונדון, עלולה להיות למלחמה כללית בכל מקום שיש בו גבירים יהודים והמון ציוני. העם היהודי מוכרח לחדול מהיות המקבל, האביון, המצפה לנדבת המיליונרים היהודים ומשמש להם אמצעי לעסקיהם ההתבוללותיים; הוא מוכרח להכיר ביתרון כוחו על הבורגנות היהודית ולהבין את חולשת עמדתה בתוך החברה ולעשותה אמצעי לשחרורו הציוני. ורק לאחר שההמון יתאגד למטרה זו ויתעורר לתנועה נגד הבורגנות היהודית בשם הציונות, יִמָּצאו האמצעים הנחוצים להגשמת הרעיון הציוני. התקפת ההמון בלונדון על יק"א היא צעד ראשון בדרך למלחמת העם היהודי לציונות.

בנהרי דם יהודי ובנחלי דמע יהודי כתב הישוב הנוצרי בבסרביה דף חדש בתולדות ישראל. והדף חדש אך משום שנכתב זה עכשיו. הימים הנוראים בקישינוב מעלים על דעתנו את גזירות ת"ח ות"ט, כשקם בוֹגדן חמילניצקי והוריד לטבח אלפים מישראל. גם עכשיו הומתו יהודים מיתה איומה, כרתו לשונות, קיטעו אזנים, תקעו מסמרים בראש, ניקרו עינים ועינו בכל מיני עינויים קשים; נשים ובתולות אוּנסו בראש חוצות והוצאו אחר כך למות איום; ילדים, יונקים, הושלכו דרך חלונות הקומה השלישית אל אבני הרחוב. כל זה קרה במאה העשרים באירופה לעיני כל העולם. לקחו חלק בפרעות לא רק המון העם, אלא גם – ובמידה גדולה מאוד – האינטליגנציה: סטודנטים, גימנזיסטים, עתונאים ואנשים מכל המקצועות האינטליגנטיים – כולם השתתפו במידה שווה בפרעות קישינוב, כולם התחרו זה בזה באכזריות. רופא אחד, שאשה יהודיה נמלטה אליו עם תינוקה להתחבא מפני הרודפים, השליך את התינוק דרך החלון אל הרחוב ואת האשה גרש. יחס הממשלה בפרעות אלה היה גרוע מיחסה בפרעות שקדמו. אילו היתה שביתה פורצת בקישינוב, לא היו חסרים לה לממשלה כוחות להחניק את השביתה והמשא־ומתן בין קישינוב לפטרבורג לא היה נמשך שני ימים. הממשלה המדכאה בנחלי דם כל “קשר” של פועלים, היתה כאן “חסרת אונים” לדכא את הפוגרום האיום. הממשלה אירגנה את פרעות קישינוב וסייעה להן במישרים. המשטרה, הפקידים, משמרות הצבא גזלו, חמסו יחד עם ההמון. בכל מקום שראו קבוצת יהודים מוכנים לעמוד על נפשם, מיד צצו שם לעשות “סדר” ולפזר את היהודים; אבל בשעה שבאו השודדים והתחילו טובחים את היהודים ושודדים את בתיהם נעלמו “עושי הסדר” או ששיתפו את עצמם למעשי השוד. הפקידות השתתפה בפרעות, הממשלה סייעה לפרעות.

אך לא רק טעות היא, אלא גם תרמית פוליטית, אם באים לבאר את סיבת הפרעות ברצון הממשלה. אי אפשר לתלוש את הפרעות מתוך כל המצב היהודי ולהסבירן ע"י סיבות מיוחדות, ארעיות. אין הפרעות אלא הרעם הנורא בתוך הסערה האנטישמית המתמדת, שבה חי העם היהודי בגולה. במאמרים הקודמים ביררנו באריכות את ענין האנטישמיות וסיבותיה; הפעם נוכיח, אגב דיון בפרעות, עד כמה משמשים היהודים לעמים הסובבים אותם, לממשלות, למפלגות ולתנועות, אך אמצעי למשהו, ואין להם אף פעם ערך לגופם. כשהחלה התפתחות הקפיטליזם ברוסיה, בשנות הששים, ובפלכי רוסיה היה הצורך בבעלי מלאכה, נתנה הממשלה ליהודים רשות לגור בכל רחבי רוסיה. אך משהוסיף הקפיטליזם להתפתח, ההתחרות גברה ונתרתחה, הקפיטליזם התקומם ביתר שאת נגד צורות הכלכלה הקודמות, מיד הופיעה האנטישמיות, וכל המעמדות, יחד עם הממשלה, התחילו רודפים את היהודים, כי כל ארחם ויגיעם לא היו עוד נחוצים לחיי הסביבה. כעבור ימים ראתה הממשלה בפרעות אמצעי להחליש את תנועת הפועלים, וזה עשרים שנה שהתחילה מארגנת אותן. היהודים היו לאמצעי למטרותיה של הממשלה, ודם יהודי ניגר כמים.

אך לא בשביל הממשלה הרוסית בלבד, גם בשביל המהפכנים הרוסים, שונאיה הגדולים ביותר של הממשלה, אין העם היהודי אלא אמצעי, אמצעי למהפכה. כשפרצו הפרעות בשנות השמונים, ראו בהן המהפכנים הרוסים אמצעי לעורר מהפכה בארץ. קבוצה אחת של ה"נארודנאיה ווֹליה" הוציאה אז כרוז־דמים נגד היהודים וקראה את העם הרוסי לפרוע ביהודים. ולהיפך, עכשיו, לאחר פרעות קישינוב, כשהממשלה השתמשה בהן נגד המהפכה, קמו בקרב המהפכנים הרוסים מהומה ושאון, רועמים הם וגועשים נגד הממשלה, שהיא רוצה להחניק את המהפכה בדם יהודי. שאלת הפרעות היא בעיני המהפכנים הרוסים שאלת רוסיה, שאלת המהפכה, ותו לא.

השאלה היהודית לא היתה עד עכשיו קיימת כלל בפני התנועה המהפכנית הרוסית. ואף־על־פי שהאנטישמיות חיה וקיימת בכל רחבי החברה הרוסית, במעמדות העליונים כבתחתונים, ואולי בתחתונים יותר מאשר בעליונים, לא מצאו עד היום שום הסתדרות רוסית מהפכנית – מחוץ לקבוצה אחת “סווֹבּוֹדה”, – ושום ועד צורך לצאת נגד האנטישמיות ולפקוח את עיני העם הרוסי בנוגע ליהודים. יהודים נחנקים, דם יהודי נשפך ברחובות רוסיה זה למעלה מעשרים שנה, והמהפכנים הרוסים לא השמיעו כמעט מלה אחת לטובת היהודים, מחוץ לאותה פרוקלמציה מפורסמת, שבה קראו הם עצמם לפרעות. אמנם, בשנים האחרונות התחילו ההסתדרויות המהפכניות הרוסיות לטפל בשאלה היהודית, אבל לא כדי להאיר את עיני העם, חלילה, נגד האנטישמיות, לא, – כדי לנהל מלחמה בציונות וב"בונד", שגם הוא בעיניהם יהודי וציוני יותר מדי. ראו שקמה בקרב היהודים תנועת שחרור משלהם, שהיהודים רוצים להיות לעם, למדינה בפני עצמם, מטרה לעצמם ולא אמצעי לאחרים, מיד קפצו כולם יחד בחוצפה אנטישמית אמתית והתחילו מטילים בתנועה זו זוהמה ריאקציונית וניוול בורגני. ואף־על־פי שאינם יודעים ואינם מבינים את התנועה כלל, אף־על־פי שאין להם כל ענין בעם היהודי ובחייו הפנימיים, הריהם, כל ההסתדרויות והועדים הללו, מוציאים מאמרים ופרוקלמציות נגד הציונות, וכולם מלאים בערות, שקר ותחבולות ערמה אנטישמיות־ריאקציוניות חשוכות. הם משקיפים על היהודים לא כסוציאליסטים, אלא כסוחרים; אין היהודים מטרה בעיניהם, אלא אמצעי למהפכה הרוסית. אם תקום בקרב היהודים תנועת שחרור משלהם, יתכן שיהא נזק מגיע מזה למהפכה, שכן ימעיטו היהודים להעמיד מקרבם צבא מהפכני, – לפיכך אסור להם, ליהודים, לצאת מעבדותם לחיים נעלים יותר.

יש להם למהפכנים הרוסים פזמון אחד נגד הציונות, היא הטלגרמה שהקונגרס הציוני השני החליט שלא לשלוח לקיסר הרוסי. על טלגרמה זו הם יוצאים רכובים כל הימים, כבלעם הרשע על אתונו. אבל מוזר הדבר, אותם המהפכנים המזהמים את שם הציונות בעד הטלגרמה שלא נשלחה, מספרים בספרותם בהתלהבות אוילית על מעשה הפינים שאספו לפני כמה שנים חתימות בכל הארץ על בקשה לקיסר הרוסי שלא ידכא את חירותה של פינלנד. בהתלהבות של שוטים מתואר בחוברת השניה של העתון הסוציאלדימוקרטי “ז’יזן” מ־1902, כיצד התרוצצו הסטודנטים הפינים על פני כפרים שוממים, רחוקים וקרים, בסופה ובגשם, בארץ דומה למדבר, איך מסרו כמעט את נפשם ובלבד שישיגו – עוד חתימה על בקשה לקיסר. העתון הסוציאלדימוקרטי מדבר על העם הפיני, על הסטודנטים ועל האינטליגנציה, שעסקו באוסף החתימות על התזכיר אל הצאר, כעל גבורים. משמע, שהטלגרמה גופה, שהקונגרס לא שלח אותה, איננה נוגעת במהפכנים אלה כמלוא נימה, הם מטילים זוהמה בציונות אך משום שעל ידיה רוצים היהודים, זו הפעם הראשונה בתולדות הגלות, להיות מטרה לעצמם. המהפכנים הרוסים עומדים על נקודת ההשקפה האנטישמית המובהקת.

השקפה זו על היהודים, כעל אמצעי, כעל סחורה, כעל יצור המשמש לאחרים, ולא כעל אנשים, לא באה להם, למהפכנים הרוסים, בעצם, אלא מידי ה"סוציאליסטים" היהודים, שהם גם חלק גדול של “ההסתדרויות הרוסיות המהפכניות”. האינטליגנציה היהודית איננה רוצה לעבוד עַם שאין לו לא כוח, לא שלטון, לא תרבות, לא כבוד אין; היא רוצה להימנות על עם פרוליטרי. אגואיסטית היא, על כן היא בורחת מעַם־הפרוליטרים שלה. על כן היא מחפשת בסוציאליזם מפלט מן העם היהודי, מסתור מ"עם־הגלות". היא סוציאליסטית משום שאיננה רוצה לעבוד עַם, שאין בכוחו להתרומם בעצמו לתנועה סוציאליסטית; היא מצרפת את עצמה לפרוליטריון הבינלאומי, משום שהיא רוצה לברוח מן הפרוליטריון שבפרוליטריון; היא מהפכנית משום שהיא בהולה על נפשה וירודה ברוח וחסרת עוז בגלל יהדותה. לפיכך אין לסוציאליזם ולמהפכניות של המתבוללים שום ערך מוסרי, שום כוח פנימי.

למתבוללים הללו אין היהודים אלא מעמסה יתרה המעיקה עליהם וממררת את חייהם. העם היהודי, האסון היהודי – אינו נוגע להם כחוט השערה; הם אינם מבקשים אלא להיפטר מעַמם, מיהדותם. וכשם שהם עצמם מבקשים להיפטר מן העם היהודי, כן הם רוצים שהעם היהודי יפָּטר מעצמו, יכלֶה, יתבולל. אבל כל זמן שהעם היהודי לא התבולל, מן ההכרח שיהא יסוד לקיומו, שתהא הצדקה לחייו, שתהא לו הסכמה מאת אחרים ליהנות מאויר ומאדמה. העם היהודי משמש, איפוא, למתבוללים אמצעי לחיי הסביבה. וכשם שהבנקיר היהודי מחפש לו הצדקה לקיום היהודים בזה שיהודי פלוני זכה לאות כבוד, שוחח עם הגוברנטור, כן מחפש הסוציאליסט־כביכול היהודי המתבולל הצדקה לקיום היהודים בזה, שהיהודים הם חומר מהפכני טוב מאוד בשביל עמים אחרים. המהפכנים הרוסים מתרעמים על ה"בונד" שהוא עושה פרסום גדול כל כך לעבודתו המהפכנית, אין הם מבינים, שבלי זה אין לו חיים, שבצעקה מתמדת זו: “ראו, אנחנו מביאים לכם תועלת!” צפון כל ה"ניצוץ היהודי" של גבור־הגלות.

ה"סוציאליסט" היהודי המתבולל, ובגללו גם הסוציאליסט הלא־יהודי, רואים את העם היהודי כאמצעי, כסחורה, שאין לה ערך לגופה, אלא לחיי הסביבה. זה נתבלט מתוך כל המהומה שקמה לאחר פרעות קישינוב. הבורגנות היהודית בגרמניה משתדלת להוכיח בעתוניה היהודיים: “אידישע פרעסע”, “אלגעמיינע צייטונג דעס יודענטומס”, “איזראעליט” וכן בעתוניה הכלליים כמו “בערלינער טאגעבלאט”, “פראנקפורטער צייטונג”, שהאנטישמיות מזיקה לגרמניה עצמה, כי היא מובילה את העם אל הסוציאל־דימוקרטיה; האינטליגנציה היהודית ברוסיה משתדלת להוכיח בעתוניה היהודיים, בהוצאות הבונדיסטיות, ובעתוניה הכלליים, ב"איסקרא", “זאריא”, ריבולוציוניה ראסיה", שהאנטישמיות מזיקה לרוסיה גופה, כי היא מחלישה את המהפכה הרוסית. יהודי־הגלות, כִּשְוֵה הזכויות כמשולל הזכויות, אין לו העוז לומר, שהאנטישמיות מזיקה ליהודים גופם ועל כן הם מצוּוים להלחם בה כיהודים, וכך הוכיחו פרעות קישינוב הוכחה נוספת את הריאקציוניות של ההתבוללות היהודית אפילו בדמותה הסוציאליסטית.

אבל פרעות קישינוב הן בשביל עם ישראל אצבע ההיסטוריה. הן משמשות עדות נוספת, שאין פתרון לשאלת היהודים אלא בטריטוריה יהודית, בחירות ובעצמאות מדינית. פרעות קישינוב מלמדות אותנו גם זאת, שאין להם, ליהודים, על מי להישען וממי לבקש הגנה – מלבד כוח ידם הם. אלמלא היו יהודי קישינוב רצים להפיל תחינה לפני הממשלה, אלא אוחזים בנשק ויוצאים לרחוב – לא היה הדבר מגיע לידי רציחות כאלה. הממשלה לא תגן על היהודים לעולם, היא שונאם הגדול של היהודים, היא מוח כל האנטישמיות שבארץ. על כן חובה על היהודים להתאגד בכל מקום ולהזדיין ולצאת בנשק נגד הפורעים. נגד רצח אין להתגונן אלא בנשק, ואם נגזר על הדם שישָׁפך, מוטב שישפך במלחמה בראש חוצות, מאשר בפשיטת צואר לטבח בתוך מרתפים. הגבירים נותנים למפַקדי המשטרה ולקציני המחוז כמה מאות רובלים, שיגנו עליהם, והם עצמם מתחבאים בבתי המלון; ההמון ובני הנוער חייבים להתאגד לאגודות ולצאת לקראת האויב ברחוב ועם נשק ביד. די להם, ליהודים, להשתחוות בפני כל שליט ולבקש רחמים מכל פקיד, – הגיעה השעה, שהיהודים לא יוסיפו עוד לתת את גֵוָם ללוחצים, ללא כל התנגדות. הגיעה השעה שנתייצב בכוח נגד לחץ, ובנשק נגד רצח. ואף־על־פי שהיהודים שואפים לצאת מן הגלות ולייסד חברה חדשה וחירות עצמאית, הרי הם מצוּוים בגולה ללכת בקומה זקופה. כל זמן שהם בגולה כוחם יפה ככוחם של אחרים והם זכאים ליהנות מכל מנעמי החופש. ובשעה זו, כשהשונא עבר בגלוי לשפיכות דמים, עלינו לקרוא בקול: התאגדו וצאו אל הרחובות בנשק ביד, באקדוחים ובפגיונות!

צו חיינו הוא, צו כבודנו האנושי והלאומי!