ישראל הוא עם של צדקה. מעשה הצדקה היהודי, עבודת התמיכה היהודית, בעלי הטובה היהודים, ממלאים בחיים היהודיים תפקיד גדול. ישראל הוא עם של עניים, של פושטי יד, של מקבלים, החיים על בעלי הצדקה – זוהי הדעה הנפוצה בקרב הגבירים היהודים ואף בקרב עניי העם גופם. אבל מהו המקור, שממנו נובעת הצדקה היהודית, ומה אפיה הפנימי – זה לא הוסבר אלא מעט מאוד. והרי נחוץ לו, להמון הנזקק לצדקה היהודית, שיהא מתחיל להבין, הצדקה היהודית מהי, ביחוד הצדקה הגדולה של המיליונרים במערב אירופה. לאחר שיבין את מקורה הפנימי של הצדקה היהודית וסיבותיה, יתגלה לו להמון, שאפשר יש גם לו זכות דעה על הצדקה היהודית הגדולה, אפשר יש בו כוח השפעה על בעלי הצדקה ועל בעלי הטובה בכלל, אשר אילו השתמש בו, בכוח זה, היתה הצדקה היהודית הזאת של בעלי הטובות הללו הופכת לחוב יהודי, והמקבל היה חדל לגמרי מהיות מקבל ופושט יד, כסברתם של בעלי הצדקות.

שני פנים לצדקה היהודית. יש צדקה שהיא מפעמת בעמקי העם גופו, שהיא אחת התכונות היפות של היהודים בכלל. זוהי אותה צדקה שהיא נובעת מתוך הרגש החי של הצדק והרחמים, שהיא מושרשת בתוך ההמון היהודי ובתוך בעלי־הבתים היהודים. צדקה יהודית זו היא אחד היסודות שעליו נשענים כל החיים העממיים של היהודים. באלפי חוטים ארוּגה צדקה זו בכל מסכת החיים היהודיים, היא מטביעה את חותמה הקדוש על כל חיי העם, מְשַׁוָה עליהם הוד ואצילות, מסייעת ומנחמת. זוהי הצדקה בסתר, שאינה מכריזה ברבים, שאינה מעלה שאון, ואינה ניכרת אלא בהשפעתה הכללית; זוהי היפה שבתכונות עם ישראל, הגאוה והגבורה הפנימיות של חיי העם היהודיים.

אבל יש אצל היהודים עוד צדקה אחת, הצדקה של הבורגנות היהודית, של בעלי המיליונים היהודים, ולה דמות אחרת לגמרי, והיא נובעת מסיבות אחרות ויש לה מטרות אחרות, שונות משל הצדקה הצנועה שבחיי העם. צדקה זו מקומה במערב אירופה, בקרב הבורגנות היהודית המתבוללת. צדקת־מיליונים גדולה זו אינה מתבארת במידת הרחמים היהודית, ברגש היהודי, אלא בכל תנאי החיים היהודיים בכלל, של השכבות הגבוהות והנמוכות גם יחד. הפילנתרופיה, הצדקה, היא אחד היסודות של כל חברת־מעמדות, וככל שמשתנה החברה, פני הצדקה משתנים עמה. החברה הקפיטליסטית של זמננו אי אפשר לה בלי בתי חולים, בלי תמיכת עניים, בלי עזרת יתומים, בלי בתי לינה, כשם שאי אפשר לה בלי צבא, בלי ניצול, בלי תותחים ובלי מלחמות. אלמלא היתה גם צדקה אפסית זו, היה הרגש המהפכני של העם עולה ומתגבר עד כדי כך, שסכנת התמוטטות היתה צפויה לכל החברה כולה. מאידך גיסא, זקוקים המעמדות השליטים לצדקה זו כדי להרגיע את נפשם מפני עשרם הם ועניו של העם. ואולם הבורגנות היהודית אנוסה לייסד מפעלי צדקה לדלת־העם היהודית עוד יותר משאנוסה הבורגנות הנוצרית לעשות כך לטובת עניי הנוצרים. שכל זמן שהבורגנות היהודית נמנית על העם היהודי או על הדת היהודית, היא רואה את עצמה מחוייבת לעשות משהו למען ההמון היהודי, אך לא משום שאין קיום להמון בלי צדקה זו, אלא בגלל כל מצבה היא עצמה בתוך החברה.

הבורגנות היהודית במערב אירופה עשירה מאוד, עשירה לאין ערוך יותר מן האוכלוסים הנוצרים, אבל היא חיה בתוך חברה אנטישמית, המביטה עליה בעין זועמת מאוד ובקנאה; על כן היא בהולה מאוד בנפשה ומבקשת להסתתר. חלק גדול ממנה עובר לנצרות, – על זאת תעיד הסטטיסטיקה במערב אירופה. היהודים במערב אירופה אינם מתרבים, ואלמלא היו מתווספים עליהם יהודים ממזרח אירופה, העוברים אף הם לאחר שנים שלושה דורות למעמד הבורגנות, היו היהודים במערב אירופה עומדים כמעט על סף הכליון, כי היו מתבוללים לגמרי, אף בדת. אבל כל זמן שהבורגנות מחזיקה ביהדות – והאנטישמיות נועלת בפניה את שערי הכנסיה הנוצרית – דרכה ללכת בהסתר: הַס מלהזכיר, בל נֵראה ובל נמָּצא, תשתַּכֵּך השאלה היהודית, תתפזר הגולה על פני כל העולם, שלא תנַקר עינים, תתעלם האומה היהודית ולא תתנכר עוד בעולם, והאסון היהודי יתעטף ויתכסה. בטמיעה היא רואה את הדרך להתחבא מפני השונא האנטישמי וליהנות בשקט מן הבכורה שאליה הגיעה בחיים. אולם מצבו האומלל של ההמון היהודי, הגירתו ונדודיו על פני כל העולם, אפיו הלאומי, כופים אותה לעשות משהו לטובתו. יש גם שהדימוקרטיה הנוצרית נענית לפעמים למצב היהודים, והבורגנות היהודית רואה את עצמה אנוסה להיענות אף היא, שלא יטילו את האשמה קודם כל עליה. על ידי צדקה היא אנוסה להצדיק את קיומה בתוך החברה האנטישמית. ובכל שעה שסערה אנטישמית, כגון פרעות, פורצת, נופלים על הבורגנות היהודית במערב אירופה אימה ופחד, והיא מוכרחת לתת מבע לרצונה הליברַלי ולאהבת האנוש שבלבה, והיא מזילה כסף, כדי להביע בזה מחאה על האנטישמיות ולהתגונן בפניה.

ובכן מוכרחת הבורגנות היהודית לייסד חברות צדקה שונות למען ההמון היהודי, אבל כל מוסדות הצדקה שלה מטרה אחת להם, לשַׁכַּך את השאלה היהודית ואת ההמון היהודי במזרח אירופה, שהוא כקוץ בעיני העולם, לקָרבו אל ההתבוללות, כדי שיחדל מהיות עם. על כן מבקשות כל חברות הצדקה של הבורגנות קודם כל לפזר את היהודים בכל העולם, שיהיו ניכרים פחות ולא מקובצים במקום אחד. ועוד הם מבקשים – להפיץ בקרב ההמון היהודי את שפת המדינה ולבולל אותו ע"י בתי ספר והשכלה. וכשהם מקימים בתי ספר כאלה להשכלה ברוח ההתבוללות, הרי זו גם רְאָיָה בידיהם לעיני החברה הנוצרית, שהם פטריוטים טובים ומבקשים לעשות את כל היהודים אזרחים נאמנים לארצם, ולא יִשוּב יהודי מתבדל. הם גם שואפים להפיץ בקרב ההמון מלאכה ועבודת אדמה, שלא יאמרו האנטישמים, שהיהודים אינם אלא סוחרים ועשירים, – מתוך כך יהיה גם מעמדם הם עצמם בתוך החברה האנטישמית איתן יותר. פיזור ההמון וטמיעתו. חיפוי על הדלות היהודית שלא תהא מתגוללת בראש חוצות כקוץ בעינים – זוהי מטרתה של הצדקה הבורגנית היהודית במערב אירופה. ובמקום שאפשר מבקשת הבורגנות היהודית להבליט ע"י מעשה הצדקה גם את הפטריוטיות שלה. זוהי מגמתן של חברת “כל ישראל חברים” של כל ה"אליאנסים" למיניהם, של ה"הילפספאריינים" ושל כל יתר החברות והועדים במערב אירופה ובאמריקה, הרוצים “לעזור” להמון היהודי. כל אלה מקורם בפחד הבורגנות היהודית מפני יהדותה.

ואולם זה עשר שנים תופסת מקום בראש כל החברות הללו חברת יק"א, שהפכה עכשיו לשאלה בקרב התנועה הציונית. הברון הירש, שהיה חשוך בנים, ציווה תשעה מיליון פונטים אנגליים לשם יישוב יהודי מזרח אירופה בארצות אחרות. שום תכנית, כיצד יש ליישב ולאיזו מטרה – לא היתה לו; אלא יתכן מאוד, שאילו היה עכשיו בחיים, היה נענה לתנועה הציונית. לאחר מותו עברה הנהלת רכושו, לפי צוואתו, לידי חברת “כל ישראל חברים”, לידי “אנגלו־גו’איש אסוסיאיישן” (“אגודת אחים” של יהודי אנגליה) בלונדון ולידי הקהילות של ברלין, פרנקפורט־דמיין ובריסל. החברות והקהילות הללו, כלומר: דַבָּרֵי הבורגנות היהודית במערב אירופה, היו לבעלים על מאות המיליונים הללו.

משום כך אין לנו חברת צדקה בבורגנות היהודית שרפיונה ורקבונה הפנימיים של ההתבוללות יהיו כה ניכרים בה כמו בחברת יק"א. לאחר שמת הברון הירש ויק"א עברה לרשות הבורגנות היהודית, היתה כל שיטתה לפזר את היהודים בכל העולם או לחלק להם נדבות בארצות מגוריהם. הכנסתה של יק"א מגיעה, בערך, לעשרה מיליון פרנקים לשנה. היא גם פוגעת בקרן, אף על פי שזה מתנגד לחוק, ובשנת 1901 הוציאה 11¹_/2 מיליון פרנקים. ואם תסתכלו מה נעשה בכסף זה, תראו, כיצד מבקשים ה"מנהיגים" אך להיפטר מן הכסף ואך להקפיד שלא תצא ממנו עזרה אמתית, היסטורית, לעם היהודי.

אין יק"א נוהגת להדפיס דין וחשבון מעבודתה, אלא שלשנת 1902 עלה הדבר, שלא מדעת המנהיגים, לפרסם את חשבון מעשיה. לפי חשבון זה הוציאה החברה אותה שנה 60.000 פונטים להנהלה המרכזית ולהנהלת המושבות בארגנטינה; 100.000 פונטים לתרומות שנתיות ולנדבות ארעיות לכל הארצות. מזה קבלו סכומים גדולים גם ערים בארצות שיש בהן יהודים עשירים, כגון גרמניה, ארצות הברית, אוסטריה, שויץ, צרפת ואנגליה; 132.000 פונטים הוצאו למטרות שונות בארצות שונות, בהן 30.000 פונטים לבתי דירה לפועלים בוילנה, 34.000 פונטים למַטְוִיָה בדוּברוֹבנה, והיתר לארצות שונות; 18.000 פונטים הוצאו למשכורת באירופה ובא"י; 87.000 פונטים לקניית קרקע בארגנטינה ו־24.000 פונטים לקרקע בגליציה. בסך־הכל הוצאו 415.555 פונטים, ובזה היתה גם פגיעה בקרן בסך 54.488 פונטים. להתיישבות בארגנטינה הוצאו איפוא 147.000 פונטים, לעבודת אדמה בשאר הארצות הוצאו, לפי החשבון המפורט (במידה שהוא מפורט בכלל), כ־70.000 פונטים; כל יתר הכסף פוזר לנדבות שונות על פני כל העולם. מבין הנדבות יש חשיבות יתרה רק להקצבות 29.000 פונטים לרומניה, 22.000 פונטים לבתי ספר ברוסיה, 30.000 פונטים לבתי דירה לפועלים בוילנה, 34.000 – למטויה בדוברובנה.

ההתיישבות בארגנטינה היא תרמית גלויה, שדעת הציבור היהודית היתה חייבת למחות עליה זה מזמן. ההתיישבות בארגנטינה, שעלתה ליק"א עשרות מיליונים, הביאה אך נזק, ואף־על־פי־כן שבה יק"א והוציאה בשנת 1901 כמעט מחצית הכנסתה לארגנטינה. המושבות בארגנטינה אינן בשטח רצוף, כי זה היה יכול להיראות, חלילה, כתחיה לאומית, לפיכך פיזרו אותן בכוונה על פני שלושה מחוזות, בוּאֶינוֹס־אַיירֶס, סַנַטא־פֶה ואֶנטרֶה־רִיוֹס. במושבות הללו ישבו בשנת 1901 בסך הכל 7125 נפשות, מלבד 340 פועלים יהודים. אם נְחַשב את עשרות המיליונים שהוצאו על מושבות אלה, יוצא לנו שכל משפחה עלתה בכמה רבבות רובלים. מה הפסד היה צפוי לעם ישראל בתור כלל לולא היו לו מושבות אלה? ומה נזק היה מגיע למתיישבים הללו אילו היו יושבים בערים ועושים במלאכה אחרת? אין ערך להתיישבות יהודית, אלא אם כן יש בכוחה להיות לענין של הכלל, לצורה חדשה של חיים יהודיים; ולא תיתכן התיישבות אחרת, אלא זו המובילה לאבטונומיה מדינית ולאומית וליסודות חברתיים חדשים. כל התיישבות אחרת בארצות שיהודים נחיתים בהן כיום היא בלתי אפשרית ומזיקה כאחת, ואינה אלא אחיזת עינים של הבורגנות, כדי להראות לגויים, שאין היהודים אומה רעה כ"כ, כפי שהגויים סבורים. לקחת ישוב עירוני, וביחוד ישוב כיהודי, שהוא מוכשר ועֵר מבחינה תרבותית, ולהעבירו לחיי כפר נחותים – פירושו לגרום לו נזק, לעשותו אמצעי למטרה אחרת. ואמנם, כל הנסיונות שנעשו בעולם, ברוסיה, בארצות הברית, בארגנטינה. להפוך את היהודים לעובדי אדמה – לא עלו יפה, אף־על־פי שעלו ליהודים במאות מיליונים וברוב עמל וזיעה. הישוב היהודי העירוני איננו רוצה לרדת ע"י חיי הכפר לדרגת תרבות נמוכה יותר, והדין עמו. החוש העממי הוא בריא יותר ונכון יותר מן הפוליטיקה ההתבוללותית של הבורגנות ומן ה"דרשות" של האינטליגנציה הבורגנית.

ההתיישבות בארץ־ישראל המתגשמת בשם האבטונומיה היהודית והמודרכת ברצון העם, ע"י שליחיו הנבחרים ובהתאם להשקפותיו ולרגשותיו, היא היפוכם הגמור של כל מפעלי ההתיישבות הבורגניים. ודאי עלתה גם היא ברוב קרבנות ובהרבה מיליונים, אבל מגמתה טובת הכלל, טובתו של כל המון בית ישראל בכוונה להרימו לדרגת חיים נעלה יותר. התיישבות זו הולכת לקראת צורות חיים מעולות, וברגע שהחיים הוכיחו שהתיישבות פרטית איננה עשויה להצליח והתנועה הציונית התחזקה, מיד התרומם רעיון ההתיישבות לרעיון קולקטיביסטי, לרעיון הלאמת הקרקע והעבודה השיתופית. ההתיישבות הציונית המתגשמת למען העם ועל ידי העם, בשם העצמאות המדינית ולמען חברה חדשה על יסודות סוציאליים נעלים יותר, פירושה בשביל היהודים – חירות ותרבות, והיא בת הגשמה. כל התיישבות אחרת, של בעלי־טובות – עבדות היא, אי־תרבות, אמצעי בידי הבורגנות להתגונן בו בפני האנטישמיות, ובעיקרה איננה נתונה להגשמה.

מן הנדבות שחילקה יק"א בכל העולם אנו רואים, שמרביתן ניתנה לקהילות יהודיות עשירות, שמחובתן, אף ביכלתן, לספק בעצמן את צרכי הצדקה שלהן. זהו כמעט כעין סיוע ליהודים המיליונרים שבמערב אירופה, שכן נפטרו ע"י כך מחובת התרומה. הנדבות לבתי דירה לפועלים בוילנה ולמטוִיה בדוברובנה, בסך 64.000 פונטים, אינן ענין צבורי, ועדיין הדבר מוטל בספק אם אפילו קומץ אנשים יפיק מזה תועלת; שעדיין לא ידוע לנו על איזה בסיס מדיני־סוציאלי נוסד הדבר. הנדבות שפיזרה יק"א בארצות שיש בהן ישוב יהודי עני, אין להן ביסודן כל ערך בשביל היהודים הללו, ומקצתן של נדבות אלו לא הועיל אלא לִפטור את המעמד העשיר שבארצות ההן מתרומה לצרכי צבור. רק מעט מזעיר הוציאה יק"א לסיוּע שהיה נחוץ מיד, כגון העזרה ליהודי רומניה.

מכאן ברור, שחברת הצדקה הגדולה ביותר, שנועדה ביסודה לטובת הכלל היהודי, להרמת העם היהודי לחיים חפשיים ומעולים יותר, הפכה בידי בעלי המיליונים היהודים מכשיר להתבוללות או אמצעי להיפטר רגע מן הצעקה היהודית, מן הדלות היהודית. 10¹_/2 מיליון הפרנקים לשנה, הכנסת החברה הזאת, מתבזבזים להתיישבות בלתי אפשרית ומזיקה בארגנטינה, לצרכי צדקה של קהילות עשירות, לנדבות פעוטות ולנסיונות סוציאליים־מדיניים, שיש בהם כדי לעזור לכמה מאות יהודים לכל היותר. ובזבוז משחית כזה של כסף צבורי, של אוצרות יהודיים, שהוקדשו למטרה אחרת ושיש בהם כדי להניח יסוד למדינה הציונית, נעשה לעינינו, בשעה שנוצרה תנועת־עם יהודית השואפת להגשים את הדבר ההוא, אשר לשמו נועדו האוצרות הללו.

מעשה כזה, אשר קומץ בעלי מיליונים יאחז בידו אוצרות צבוריים ויבזבז אותם לריק, בשעה שעם שלם יצר תנועה, שלמענה נועד הכסף, והוא תובע את זכותו על הכסף – לא יתכן אלא אצל הבורגנות היהודית וכן אצל העם היהודי. כבר הסברנו לעיל, שהצדקה היהודית יש לה אופי התבוללותי ושיק"א היא הניב החזק ביותר להתבוללות היהודית, ורק להתבוללות בלבד היא שואפת לעבוד. מוטב לה לבזבז את הכסף, להחריב את כל הקרן (היא כבר פוגעת בהון עצמו), מאשר תתן לעזור בכסף הזה לעם היהודי בתור לאום. אך מלבד יצרי התבוללות יש בזה גם הרבה בוז לכל ההמון היהודי, לכל העם היהודי היושב במזרח אירופה ושהוא כולו, לפי דעת הבורגנות, פושטי יד, בורים, אנשים חסרי תרבות, שאין להם אלא לקבל מידי הבורגנות היהודית את תורת ההתבוללות. המיליונרים היהודים שבמערב אירופה לבם כה גס בעם ישראל, בדימוקרטיה היהודית, בדעת־הקהל היהודית, שאין הם רואים אפילו צורך להשיב דבר למחאות היהודים ולתנועה הציונית. אותה בורגנות יהודית, שהיא כ"כ יְרֵאה מפני דעת־הקהל הנוצרית, שהיא בעצם כ"כ נחותת־רוח, רועדת ומסתתרת מפני כל כלבלב, שהיא מוכנה לחפות על הכל בכסף, ובלבד שלא ידברו בה, שכל הפוליטיקה שלה אינה אלא הרצון להיות רואה ואינה נראה – בורגנות זו מלאת חוצפה ועזות בשעה שהיא עומדת בפני המון ישראל, בפני העם היהודי. כאן היא “על הסוס”, כאן היא מתמלאת רוח גבורה, כאן היא בעל הבית, כאן אין בפניה לא דעת־קהל, לא רגש חובה בפני הדימוקרטיה. לפיכך אין יק"א רואה צורך להצטדק, להגן על דרכה, לתת חשבון על מעשיה, היא שותקת, היא בָזָה לעם הקבצנים.

אבל הבורגנות היהודית הריאקציונית והנבערה – טועה בחשבון. הבוז שהיה בידה לשפוך על העם היהודי לפנים, יכול עכשיו לעלות לה ביוקר רב. ההמון היהודי נתעורר ע"י הציונות, ואתו מיטב האינטליגנציה היהודית, נוצרה דעת־קהל אצל היהודים, וזה יכול להיות מסוכן מאוד לבורגנות היהודית. כל זמן שההמון היהודי היה שפל רוח, נטול חושים פוליטיים־לאומיים וראה בבורגנות היהודית את בעלי־טובתו, היה בעיניה כפושט יד, כמקבל. אבל עכשיו, כשנפקחו עיני ההמון, כשהוא מתחיל שואף לעצמאות מדינית, ולחירות לאומית, הוא מכיר את ערכה של הבורגנות ומגלה בקרבו את הכוח שיכול לשמש לו נגדה. כל זמן שההמון היה רופף מבפנים והיה חסר את הרעיון הציוני, היתה הבורגנות בָּזָה לו ודוחפת אותו לדרכי ההתבוללות וההתנוונות, כדי להוכיח את הפטריוטיות שלה בעיני העמים ולהיפטר מן השאלה היהודית. אבל כיון שהיה ההמון לציוני והכיר את הניגוד שבינו לבין הבורגנות המתבוללת, הריהו שוב מסוגל להתייצב בפניה ולעשות אותה מכשיר לציונות. הבורגנות היהודית תלויה בהמון הרבה יותר משתלוי ההמון בצדקה שלה ובטובות שלה. הבורגנות חיה בתוך חברה של קנאה ושנאה אליה, בתוך מחנה של אויבים, וכל כוחה נשען אך ורק על דעת־הקהל האירופית, הדימוקרטית והליברַלית, המגינה עליה. אבל מה יהיה, כשירים ההמון היהודי את קולו נגד הבורגנות היהודית ויקרא את דעת־הקהל הזאת לעזרתו? מה יהיה אם הוא יוסיף לגלות את כל השחיתות של הבורגנות היהודית, את התרמית ואת הסכנה שבהתבוללות שלה, את הזיוף שבפטריוטיות שלה, והוא יבקש אצל העמים סיוע ועזרה לשחרורו הציוני? – אז יחזור הגלגל; אז יקום כוח נגד הבורגנות היהודית, אשר יכריח אותה לעבוד את העם היהודי, את ההמון היהודי, את הציונות. העמים, הסוציאליסטים, המפלגות הדימוקרטיות, עלולים להבין את הציונות ולרחוש לה חיבה, הם עשויים להיות לה ידידים, אם רק יתעורר ההמון היהודי ויכריז על רצונו הציוני. אבל אם יֵשְׂט ההמון היהודי מעל הבורגנות ויצא במלחמה עליה, מיד נשמטת מתחת רגליה כל משענתה בחברה והיא תהיה למיעוט קטן בתוך סביבה מלאה קנאה ושנאה, עטורה שונאים מבחוץ וטרופה ע"י ביקורת מבפנים, מצד ההמון היהודי גופו. ההמון היהודי שהיה עד עכשיו מקבל, פושט יד, בעיני הבורגנות, יכול להיות ליסוד היסודות של העם היהודי, להשתלט על הבורגנות ולכפות אותה שתסַפק את האמצעים הדרושים לעם היהודי בהתאם לרצונו הציוני.

אבל בענין יק"א חייב ההמון היהודי לצאת מיד למלחמה בקומץ הבַנקירים המחוצפים הללו, המגלים את יתרון גבורתם העלובה על עם ישראל בזה שהם בזים לו. הקהל הציוני בלונדון, מקום מושבת של ראשי הבעלים על יק"א, מצוּוה להתחיל במלחמה ביק"א ע"י הפגנות, אספות עם, עתון, דעת־הקהל האנגלית, לנהל את המלחמה עד אשר יכריח את יק"א להשיב לצבור היהודי את השייך לו, לפי רצונו האמתי של המנדט ולפי כל מצב הדברים בעם היהודי כיום. כל העם היהודי יתמוך במלחמה זו שבלונדון, ודעת־הקהל האנגלית תהיה ודאי עם הציונים. בידם של ציוני לונדון הוא ליצור עכשיו אפשרות לבנין הציונות על יסוד איתן, והמון ישראל שבלונדון יכול להיות עכשיו הכוח המניע של תנועת השחרור היהודית, אם רק יכיר בכוחו ויבין, מהי הבורגנות היהודית בכלל ומה הם מנהיגי יק"א בפרט. והמלחמה אשר יפתחו בה יהודי וייטצ’פל שבלונדון, עלולה להיות למלחמה כללית בכל מקום שיש בו גבירים יהודים והמון ציוני. העם היהודי מוכרח לחדול מהיות המקבל, האביון, המצפה לנדבת המיליונרים היהודים ומשמש להם אמצעי לעסקיהם ההתבוללותיים; הוא מוכרח להכיר ביתרון כוחו על הבורגנות היהודית ולהבין את חולשת עמדתה בתוך החברה ולעשותה אמצעי לשחרורו הציוני. ורק לאחר שההמון יתאגד למטרה זו ויתעורר לתנועה נגד הבורגנות היהודית בשם הציונות, יִמָּצאו האמצעים הנחוצים להגשמת הרעיון הציוני. התקפת ההמון בלונדון על יק"א היא צעד ראשון בדרך למלחמת העם היהודי לציונות.