התנועה הציונית באה עד מצב של משבר, מצב שבו אין כוחות התנועה עולים עוד בד בבד עם מטרת התנועה. אמנם הרעיון הציוני יצאו לו מוניטין בעולם, גם נוצרו צורות הארגון הראשונות, ואף־על־פי־כן לא נתעוררו הכוחות אשר יוכלו להוביל את הציונות לתכליתה. התנועה – לֵאָה וּרפויה, האמצעים –כמוהם כאין לעומת המטרה, ההתלהבות נעדרת, היסודות שעליהם התנועה נשענת – רופפים, ולעתים תכופות יש שגם הדרך, גם המטרה, נעלמים מן העין ונשכחים. לא נתעוררו בעם אותם הכוחות האדירים הנחוצים לשיחרור עם ולהתנערותו לחיים חדשים, נעלים יותר ויפים יותר. לא מכשולי חוץ מעכבים את גאולתם של היהודים, מבחינה ציונית, אלא מכשולי פנים, שמקורם בתוך העם היהודי גופו.
הסיבה לכך, שהציונות כה חלשה ואינה ניתנת להגשמה, תוסבר לנו רק לאחר שנבין מה הם בכלל התנאים שבהם יכולה תנועה היסטורית להיות חזקה ולהגיע למטרתה. וזה הכלל: רק תנועה שהיא נובעת מתוך תביעות החיים, שהיא נשענת על אותו המעמד בעם, שהוא אנוס על פי תנאי חייו לחפש בה מרפא ליסוריו ולסבלותיו, תנועה שיש עמה תשובה לסתירות הפנימיות של קיומו – רק היא חזקה, בת קיימא ומשיגה את מטרתה בהיסטוריה. מעמד שנמצא אנוס על פי כל תנאי חייו להרים את דגלה של תנועה מדינית או סוציאלית, מאציל עליה את כל כוחותיו הפנימיים, את התלהבותו ואת משאת נפשו, את סגולתו להילחם לה ולסבול למענה, עד שהיא זוכה לנצחון בהיסטוריה, משנה את החיים ומעלה אותם לדרגה גבוהה יותר. וכל עוד לא מצאה התנועה את המעמד הנכון בעם, זה הקשור בה לפי טבע ברייתו, אלא נשענת על יסודות אחרים – כדרך שמצינו תכופות אצל תנועות לאומיות בראשיתן – הריהי נטולה אותם הכוחות החזקים, שיש בידם להוליכה לקראת נצחון ולהפיח בה אותם התכנים הנעלים, שבכוחם היא נעשית לתכלית היסטורית רמה ונשגבה.
הבה נראה, מהו המעמד בעם היהודי שהציונות עשוייה להיות לו באמת משאת נפש נעלה ועמוקה וליישב את הסתירות שבחייו, ומאידך גיסא – מה הם היסודות בעם היהודי שבהם חיה עכשיו הציונות.
כעם זר, שונה בדתו, במידותיו, ברעיונותיו ובהרגשותיו מכל אומות העולם, באו היהודים בגלות לשבת בין הגויים. כדי שיוכלו לחיות ולהחזיק מעמד בתוכם, היו היהודים אנוסים תמיד להיאחז בעסקים שהחברה היתה זקוקה להם אותה שעה ושהגשמתם היתה טובה וקלה בידיהם יותר מאשר בידי אחרים. בדרך זו הפכו היהודים לעם של סוחרים, מלווים, מתווכים, סרסורים, סַפָּקים, רודפי ריווח, שכל פרנסתם היתה על קשירת קשרי מסחר בין מעמד למעמד, בין עם לעם. משלוח ידם היה מותאם תמיד לצרכים הכלכליים של הזמן ושל העם שבהם חיו. במאות הראשונות היו היהודים אוחזים בידם את כל מרכולת העולם, סחרוּ בין אירופה לאסיה והיו עשירים מאוד. בידם היה גם כל סחר העבדים, שהיה באותם הימים, ימי המלחמות וההריגות, המסחר הנחוץ ביותר, שלא יחסרו בימי שלום אנשים לעבודת האדמה ולמלאכה. הם גם שהכניסו לארצות שונות מלאכות וסחורות יפות ובלתי מצויות, כגון האריגה, הצביעה, ממכר המשי, ששימשו ליהודים במאות הראשונות של מי הבינים מקור פרנסה ועושר. אבל מכיון שבחיי העמים היה תמיד בא היום, שבו למדו העמים לאחוז בעצמם בסחר הזה ובמלאכות הללו, ששימשו תחילה עסק בידי יהודים, היו מיד מתחילות הרדיפות והגזירות על היהודים, וסופם שהיו מגורשים מן הארץ ואנוסים לחפש אחרי מקלט בארץ אחרת, שבה נמצאו עוד מקום ודרישה לפעילותם הכלכלית. זהו מקור רדיפות היהודים והגלות היהודית מארץ לארץ.
מן המאה הי"ב והי"ג ואילך, כשנתרבו הרבה תחומי המסחר באירופה ונוסדו ערים מרובות אוכלוסין, נמצא המסחר היהודי מיותר במערב אירופה, ולאחר הרדיפות והגזירות האיומות נטלו מהם כמעט את כל זכויותיהם ואת כל אפשרויות קיומם מחוץ לנשך ותרבית ועסקי ממון. יושבי הערים היו זקוקים להון בשביל מסחר וחרושת, האכר היה נאלץ בימים קשים ללוות כסף למחיתו, וזו היתה מלאכתם של היהודים. המלכים, הגרַפים ושלטונות הערים, הרשו ליהודים לעסוק במלאכה זו, משום שהיו שבים ונוטלים מן היהודים, ע"י מסים כבדים, את כל אשר גזלו מן העם. היהודי שימש למעמדות העליונים מכשיר למצוץ בו את לשד העם ולנצלו להנאתו. היהודים היו אמצעי לזולתם, אך לא מטרה לעצמם, סחורה שמשתמשים בה כל זמן שנצרכים לה, וזורקים אותה לאחר שנמצאה מיותרת.
ובמידה שהתרבות והכוחות הכלכליים במערב אירופה הלכו ונתפתחו, בה במידה הוכרחו היהודים לנדוד משם לארצות אחרות, שמלכותן קמה זה עכשיו וערים חדשות נוסדו בהן. כאלה היו פולין, ליטה ורוסיה שהיהודים התחילו להגר אליהן מגרמניה מהמאה הי"ד ואילך ושהעניקו בתחילה ליהודים זכויות ובכורה כדי למשוך את לבם. וכך התיישבו היהודים בפולין ובליטה במספר רב. בגלל הונם ומסחרם היו נחוצים לערים החדשות; הם שניהלו את המסחר בתוך הארץ ושרתו בהלוואותיהם את בעלי האחוזה הגדולים ואת האצילים. היהודים היו לחוכרים, למוזגים, לרוכלים, וניצלו את האכרים למען האצילים ולמען הממשלה, שהיו שבים ומוציאים מן היהודים את כספם לכשנתעשרו. הם שניהלו את מסחרם של ה"פריצים" בתבואה ובתוצרת אחרת, ול"פריצים", מכיון שהיו מבזבזים את כספם בהוללות ולא היו מוכשרים לשום מעשה, היה צורך גדול ביהודים. אבל גם בפולין לא מעטו הרדיפות והגזירות על היהודים כל אימת שגדלה העיר והמסחר פרץ, או עם כל מרד של אכרים נגד ה"פריצים" והאצילים, כדרך שאירע בגזירת ת"ח, כשקם בוגדאן חמילניצקי והרג ביהודים כמה מאות אלפים. בפולין וברוסיה היו היהודים כעין סחורה חיה בידי שליטי הארץ, ואף סחורה בזויה, עַם חסר כבוד וחסר כוח, שהיה נרמס ברגלים ברגע שפג הצורך בו.
כל תכנה של ההיסטוריה הישראלית עד המאה הי"ט לא היה אלא פרשת נדודים מארץ אל ארץ, רדיפות וגזירות, שהיו דוחות את היהודים מארצות התרבות של מערב אירופה אל הארצות פחותות התרבות שבמזרח אירופה. במאה הי"ט היה רוב ישראל מרוכז במזרח אירופה ויושב בפולין, בליטה וברוסיה, וחי בדחקות ובעוני, משום שהיה מספרו רב מכדי שיוכל להתפרנס ברווחה מֵעֲסקיו ומֵעֲסַקְסַקיו ומשום שהיו אותן ארצות דלות ובלתי מפותחות בכלל. היהודים השתקעו בערים ואחזו בידם את כל המסחר. רבים פנו גם למלאכה, בעל כרחם, אף שבחיי העם היה הדבר נחשב לחרפה גדולה; ובעיקר פנו למלאכות שהיו צורך החיים היהודיים גופם. זכות אזרח לא ניתנה להם שם, וכך היו חיים תחת עקת הדלות, הרדיפות וגזירות הרָשות.
אולם בה בשעה שבמזרח אירופה התחיל גדל ועולה המון יהודי, פָּרשה ההיסטוריה היהודית במערב אירופה לשביל אחר. שם היו היהודים מעטים, אבל עשירים יותר וחזקים יותר בכלכלה ובתרבות, אף־על־פי שגם הם לא נהנו מזכויות פוליטיות ואזרחיות. כשמרדה הבורגנות הנוצרית שבמערב אירופה במשטר המלוכה הישן, והקפיטליזם הצעיר ניצח את שרידי צורות החיים של ימי הבינים, העניקה זכויות אזרח גם ליהודים. התחרות חפשית, פיתוח כל כוחות הארץ, תעשיה, גידול קפיטליסטי – אלו הדברים שלהם נלחמה אז הבורגנות, וזכויות אזרחי לעשירי היהודים היו דוקא אחד הגורמים המסייעים להתפתחות זו. אמנם גם בין היהודים במערב אירופה שלפני תקופת האמנציפציה היו הרבה סרסורים, רוכלים, חנוונים זעירים, אנשי־אויר, פרוליטרים חסרי עבודה, אנשים שההתפתחות הכלכלית החדשה לא היתה זקוקה להם עוד, אבל גם להם ניתנו זכויות אזרח בימים ההם. אכן, רבו הדעות בקרב היהודים והנוצרים כאחד, שאין לתת למעמד הזה זכויות אזרח, שרק היהודים העשירים ובעלי ההשכלה יושוו בזכויותיהם, אך אי אפשר היה להגשים שיטה זו, וכך קבלו כל יהודי מערב אירופה זכויות אזרח. סברו, שמעכשיו יתחילו היהודים לחיות חיים תַּקינים ותהא אפשרות בידם לשוב לעבודה פרודוקטיבית מועילה, לחקלאות ולמלאכה. תקוה זו היתה אחד הטעמים החשובים ביותר למתן זכות אזרח לכל העם היהודי כולו.
אך תקוות הימים ההם נכזבו. יהודי מערב אירופה לא עברו לעבודה פרודוקטיבית גם לאחר שויון הזכויות ולא נשתוו בחיי הכלכלה לשאר האוכלוסין, אלא אדרבה, בכוח ההתחרות החפשית התחילו עולים ומשגשגים מבחינה כלכלית ועברו כמעט כּולם אל הבורגנות. ואפילו אותה שכבה בעם היהודי, שהיתה עוסקת לפני שויון הזכויות בעבודה ובמלאכה או ברוכלות, נפלה במשך עשרות־שנים אחדות, בגרמניה למשל, אל המעמד הבורגני העשיר או אל המעמד הבינוני של הסוחרים. וכל כמה שהיו יהודי מערב אירופה עשירים יותר ותקיפים יותר, ביקשו יותר להיטמע בשאר העמים ולהתכחש לעמם הם. בבית מדרשה של הבורגנות היהודית נתחדשה תורת הטמיעה האומרת, שהיהודים אינם עם לבדד ישכון, אלא חלק מן העם שבתוכו הם יושבים, ואין להם שום ענין אחר ומשאת נפש אחרת, אלא עניניהם הבורגניים והריאקציוניים של המעמדות העליונים בארץ זו שהעניקה להם עושר וגדולה. ההתבוללות היא אחיזת העינים הריאקציונית של הבורגנות היהודית לאחר האמנציפציה. כדי שהעם הנוצרי לא יתקומם נגד הבורגנות הזרה, שנתעשרה, ולא תעורר שאלה יהודית, המציאה הבורגנות היהודית ונושאי כליה, הרבנים, הסופרים, המלומדים והפרופיסורים – את ההתבוללות. אבל לא היה בכוח ההתבוללות לשמור שלא תקום בכל זאת במערב אירופה שאלה יהודית, אמנם שאלה יהודית שאין פגיעתה בחיי־החומר היהודיים קשה ביותר. הבורגנות, הזעיר־בורגנות, האכרים ובעלי האחוזות נלחמים ביהודים מתוך טעמים פוליטיים וכלכליים, אבל מכיון שהיהודים חזקים מבחינה כלכלית ושוֵי־זכויות מבחינה פוליטית, והם מראשי המדברים במדינה בגלל תבונתם ורוב עשרם, אין השנאה אליהם עשוייה להתגבש כדי כוח מניע שיכפה אותם לשַׁנות את אורח חייהם.
אחרת לגמרי דמות מצבו של ההמון היהודי הרב שבמזרח אירופה, ברוסיה, באוסטריה, ברומניה. שם נשתקע רוב מנינם של בני ישראל, ואף הוא, כאחיו במערב אירופה, חי על המסחר על התיווך, על עסקי כסף, אלא שקנה המידה לכל אלה היה קטן ודל. כאן רבו אלה שהיו אנוסים לאחוז במלאכה מחמת דחקות. אבל כל זמן שארצות אלו היו במצב כלכלי שהצריך אותן לידי יהודים, סבלו אותם ולא נתעוררו לרדוף אותם. אף ב30 – 40 השנים האחרונות התחילו פני הכלכלה בארצות אלה, וברוסיה ביחוד, משתנים והולכים. התעשיה התחילה מתרחבת בקרב עם הארץ גופו, נבנו מסילות ברזל ואמצעי תחבורה אחרים, עבודת האדמה קבלה אופי תרבותי יותר, הממשלה והחברה הקימו מוסדות שונים להגברת האשראי; בין האכרים ובקרב המעמדות העליונים נוצרו חברות שיתופיות לשם עזרת גומלין בחיי הכלכלה. גם הממשלה החלה לגלות יתר זריזות בדרכים שונות. אבל המידה שהתעשיה, המסחר, מסילות הברזל, העזרה העצמית, התרבות והרוח הדמוקרטית התחילו מתרחבים והולכים, בה במידה נעשו כל הפעילות הכלכלית של היהודים, כל ההתעסקות היהודית, כל אותה “יד ישראל באמצע” – מיותרות לגמרי ומצבם הפוליטי והסוציאלי התחיל הולך ורע. עמי אירופה המזרחית, וביחוד עמי רוסיה, החלו להרגיש את היהודי כעם מיותר, אשר בשעה שאין צורך בו, כל משאו ומתנו וכל אורח חייו בתוכם אינם מועילים עוד אלא מיותרים לגמרי ומזיקים. פרצה האנטישמיות בארצות האלה: העם על מעמדותיו, כעליונים כנמוכים, קם נגד היהודים, הממשלות הוציאו חוקים וגזרו גזירות לרעתם, זכויותיהם צומצמו, אפשרויות קיומם ומקום פרנסתם הוצרו, שאיפתם להתרומם ולעלות למדרגה גבוהה יותר נבלמה, רק גבולות הארץ נפתחו לפניהם, דרך פנויה לצאת. כך גדלה האנטישמיות לרגל התמורות במצבה הכלכלי של אירופה המזרחית ועם התפשטות התרבות בקרבה, ולצד האנטישמיות עלתה בקרב היהודים שאלת היהודים, כלומר: השאלה, איך יקום ההמון היהודי הזה, שהיסוד הכלכלי לחייו נשמט מתחת רגליו, ויִנָּשֵׂא מגלותו המדינית והכלכלית, ואיך יעלה לחיים נעלים יותר וחפשיים יותר.
ובמידה שהחיים מוסיפים להתפתח, בה במידה נעשית שאלת היהודים של ההמון היהודי דוחקת יותר, בוערת יותר. המועקה הכלכלית גוברת והולכת. ארצות החופש המעטות, שהיהודים יכלו עוד לנוס אליהן, חוקקות חוקי גזירה למנוע את כניסת היהודים ולחסום בפניהם את הגבולות. רדיפות היהודים מתרבות ומצבו של המון העם קשה והולך. מפקידה לפקידה מתלקחת האנטישמיות כאש להבה והיא אדומה מדם. שאלת היהודים תובעת פתרון.
ושאלת היהודים לא תיפתר אלא אם תסולק העִילה הראשונה ששימשה לה מקור, הגלות, ע"י חירות ועצמאות מדינית, ע"י הציונות. כל פתרון אחר הוא ההיפך מעניניו ההיסטוריים של ההמון. ההמון היהודי מורכב ברובו המכריע מפרוליטרים שלא על העבודה פרנסתם; רק חלק קטן ממנו שייך לפרוליטריון העבודה. ומכיון שפעולתו של הפרולטריון שאינו־עובד איננה נחוצה עוד בחברה של זמננו, נמצא מוטל על שכמו כל העול הכבד של עבד עבדים, של “פרוליטר פרוליטרים”. הוא נרדף, נלחץ, מגורש מארץ אל ארץ, ואחת דתו – כליה גופנית ומוסרית. הוא נאחז בבזויים שבמלאכות ושבעסקים, והוא טפיל שאין לו קיום אלא בממשלת התרבות הרעה, החֲשֵׁכָה והפשע. הוא נופל למעמסה על עצמו ועל העולם, הוא יהודי־הגלות הנצחי שקללת ההיסטוריה תלויה על ראשו. גם לאחוז בעבודה אין הוא יכול בגולה, כי אף הפרוליטריון העובד היהודי חש יום יום על גבו את כל מרירות הגלות. הפרולטריון היהודי, שמשלוח ידו מצומצם בתחום של מלאכות מעטות מאוד, בעיקר חייטות וסנדלרות, מלאכות השייכות לסוג עבודת־הבית ולא לעבודות בית החרושת, מדוכדך יותר מכל פרולטריון אחר, שכרו פחות משל אחר והוא עסוק במלאכות העניות ביותר ועדיין הוא לוקה גם בבטלה. חזיון זה מצוי ברוסיה ובמזרח אירופה, גם באנגליה ובאמריקה, ארצות ההגירה של ההמון היהודי. כל הפורעניות הבאות על מעמד העובדים: המשבר, חיל העבודה המובטל, ההתחרות בין הפועלים לבין עצמם – כל זה עולה קודם כל בחלקו של מעמד העובדים היהודי. במזרח אירופה, ממש כבאמריקה ובאנגליה, הפרוליטריון היהודי הוא פרוליטריון־הרעב ומצבו גרוע הרבה ממצב הפרוליטריון הלא־יהודי. מכאן אתה למד, שכל שאר המון בית ישראל אין לו שום אפשרות לעבור לעבודה בגולה. הציונות, החירות והעצמאות המדינית, היא התשובה ההיסטורית לגלותו המדינית והכלכלית.
אמנם יכול ההמון להסתייע בהגירה לארצות החופש ובשויון הזכויות ברוסיה, אבל אך סיוע לשעה ולא לדורות. ההמון מהגר זה עשרות בשנים אל ארצות החופש ואין לך כמעט ארץ שאין היהודים מפוזרים ומפורדים שם, אם אך ניתנת להם רשות כניסה. אילו ניתנה ליהודים הזכות להתגורר בכל רחבי הארץ, היו ודאי מתפזרים ומתפרדים על פני הערים והכפרים של המדינה הרוסית רחבת הידים. אבל אין ההמון יכול למצוא בזה אלא עזרה לשעת הדחק, לא תשועה היסטורית, לא תשובה על יסורי הגלות. ואפילו אם נניח שיקרה נס כזה, ומצד הגויים לא תהא שום מניעה להתפזרותו ולהצפתו של ההמון היהודי, שאין לעם צורך בו (עינינו הרואות, שאפילו מדינות דימוקרטיות כאנגליה וכאמריקה עומדות לחוקק חוקים נגד כניסתם של היהודים), הרי גלות מורחבת זו לא תרים את ההמון היהודי מבחינה פרוליטרית ולא תתן לו אפשרות להתפתח כמעמד פועלים, אלא אדרבה – תדחף אותו לדרך המעבר אל הבורגנות ותעשהו ליסוד אנטי־סוציאלי בעולם. זה היה גורלם של היהודים במערב אירופה, שהפכו מיד לאחר האמנסיפציה למעמד הבורגני, ובדומה לזה אנו מוצאים עכשיו באנגליה ובאמריקה, במקום שחלקים גדולים מן ההמון נמלטו כבר אל גן העדן של הבורגנות הזעירה. ברוסיה יהיה מעבר זה של ההמון אל הבורגנות גם מהיר יותר משהוא בארצות החופש, אם רק תינתן ליהודים הזכות לגור בכל מקום שירצו.
חופש התנועה ושויון הזכויות האזרחיות של ההמון היהודי נחוצים אך לצרכי הרגע של החיים היהודיים, וכל הרואה בזה את משאת הנפש המדינית של ההמון, את התשובה ההיסטורית על הגלות, נתפס לאחיזת עינים בורגנית וריאקציונית המוליכה את ההמון היהודי להתנוונות ולכליון.
התשובה ההיסטורית על שאלת היהודים, על שאלת התפתחותו של ההמון היהודי והיותו למעמד פרודוקטיבי, היא – בציונות, בעצמאות המדינית, בחברה היהודית שתיבנה לפי צרכיו החמריים והרוחניים של ההמון. ואכן, החיים הצמיחו תנועה כזאת, וכל כמה שההמון נָאוֹר והולך, כל כמה שהוא מתנער מבחינה פוליטית ונעשה אדון למחשבתו ולרגשותיו, הריהו נספח לתנועה זו בכל הרגשתו המעמדית ובכל הכרתו המעמדית.
בשנות השמונים הנצה התנועה הציונית בצורה של ישוב ארץ ישראל, שהפכה אחר כך ל"חיבת ציון". בקרב ההמון היהודי נתעורר היצר לנסוע לארץ ישראל ולהתיישב בה כעובדי אדמה ולהניח בדרך זו את היסוד לחיים חדשים של האומה היהודית. אלא שההמון היה אז עדיין לא מפותח כל עיקר ובוּר מבחינה פוליטית ולא היו בו הכוחות להיעשות למרכז החי, למנהיג ההיסטורי של התנועה. מלבד ההמון נטפלו אל התנועה גם הבעלי־בתים והמשכילים, אך לא מתוך תביעות חייהם, אלא בעיקר מתוך הרגשותיהם הלאומיות, מתוך “יהדות” שבהם. ומכיון שאותו חלק בהגירה היהודית שיש לו בה ענין אמת, ההמון, לא מצא בתוכו את הכוח ליצור תנועה פוליטית בת הכרה והגירתו לארץ־ישראל לא היתה אלא פרי האינסטינקט, סר מיד מעליה, ברגע שנתגלה לו, שמכשולי ההתיישבות בארץ ישראל גדולים מאוד ושהיא זקוקה בכלל לסידור רב ולעבודה קשה וממושכת. גם הבעלי־בתים והמשכילים לא מצאו בעצמם די כוח וכשרון לעשות את ישוב ארץ ישראל לתנועה מדינית ולהובילה למטרתה. לפיכך ניטל מתנועת ישוב א"י במשך שנים אחדות אפיה כתנועת ציבור, כתנועת ההמון, והיא הפכה לתנועת ה"לאומיות", לתנועה הלאומנית של הבעלי־בתים והמשכילים.
תנועת חיבת־ציון שלקחה את מקומה של ההגירה לארץ ישראל, שקדמה לה, חדלה מהיות תנועה כלכלית וחברתית, ניתקה מעל ההמון ומצרכיו החיוניים והיתה ליסוד חדש של “יהדות” בשביל הבעלי־בתים והמשכילים, שהתחילו חוזרים בתשובה לאחר הפוגרומים. משנסתלקה התנועה מן החיים, מן הרחוב, פרשה לקרן זוית של “חדר שני” בבית המדרש, במקום שמשכילים בעלי תשובה ובעלי־בתים שהציצו ונפגעו פארוּה וקשטוּה בנוסח הלך הרוח המיוחד להם, רוח מקח־וממכר והשכלת בית המדרש. משום כך לבשה חיבת־ציון מיד דמות ילדותית לא־פוליטית וספגה אל תוכה את כל התכנים הריאקציוניים שחיו בקרב המעמד היהודי ההוא. כל עיקרה של פוליטיקה זו היה באוסף כסף ובתמיכה בבעלי בתים שברך אותם אלהים בכמה אלפים רובלים, שיוכלו לנסוע בגנבה לארץ ישראל ולשבת שם, שלא מדעת השולטן ירום הודו, “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. חיבת־ציון יצאה לאסוף הסכמות מבעלי־שטריימל והביאה ראיות מתוך “שאלות ותשובות” שישוב ארץ ישראל מצוה היא, ומצוה גדולה, מלבד שהיא סגולה לשמור על הדור הצעיר שלא יתעה חלילה לשבילים בלתי מהוגנים. בפני “גדולי ישראל”, בפני נגידים, בפני גבירים, היו כורעים ומשתחווים ומשימים אותם לגואלי צדק. למעלה מפוליטיקה זו לא יכלה חיבת־ציון של הבעלי־בתים ושל המשכילים להגביה עוף.
בדרך זו אי אפשר היה לה לחיבת־ציון שתחיה ותתפתח. עד מהרה נתגלה שההתיישבות על יסודות של חיבת־ציון אין לה עתיד ושהעם פורש מעל התנועה והולך ופורש. כבר בשנות התשעים היתה חיבת־ציון לזרם שאינו ניכר, בלי כוחות צעירים חיים, מלאה יסודות ריאקציוניים נושנים, שטויות והבלים.
אבל תנאי החיים היהודיים, הרעת המצב היהודי גם במערב אירופה, התגברות האנטישמיות, עשויים היו, בְּעַל־כֹּרַח, לשוב ולעורר תנועה ציונית חדשה. אלא שתנועה זו כבר קמה ונתעוררה במערב אירופה, בקרב יהודים בני תרבות אחרת והשכלה אחרת ובעלי כוחות רוחניים אחרים, שלא כבעלי־הבתים וכַמשכילים של רוסיה. ההיסטוריה של חיבת־ציון הוכיחה גם זאת, שיַשבָנות קטנה בלי רעיון מדיני ובלי כוח מדיני איננה חזון לעם ולא פתרון לשאלת היהודים. לפיכך יצאה התנועה החדשה מלכתחילה כתנועה מדינית, במטרה לייסד מדינה יהודית ולשחרר את העם היהודי מן הגלות. וזה הטעם שהציונות המדינית מצאה בקרב היהודים הד חזק, וקנתה את לב הציבור יותר מחיבת־ציון הישנה אף פעלה למעשה הרבה יותר, לאין ערוך, מאשר התנועה שקדמה לה.
אבל אף־על־פי שהציונות המדינית יצאה לעולם ברעיון נשגב יותר ובכוחות פנימיים עמוקים יותר משל חיבת־ציון והיתה בה משום התקדמות גדולה לעומת התנועה הקודמת, אין אף היא, בכוחותיה עכשיו, מוכשרה להשיג את מטרתה, אף הגיעה לידי מדרגה, שאין בידה להתפתח עוד. וסיבת הדבר טעונה הסבר, כדי להבין, איזו כוחות חדשים יש לעורר ומה דמות ישווה להם, כדי שהציונות תגיע לנצחונה ההיסטורי.
הציונות המדינית, כתנועת ישוב א"י שקדמה לה, יונקת מהאינסטינקט של ההמון, שהוא היסוד ההיסטורי של התנועה. אלא שאינסטינקט זה לא נתגלה עדיין בבהירות ולא לבש כוח מדיני שבהכרה. על כן אין ההמון ממלא עדיין שום תפקיד בציונות. והציונות אף היא לא התאימה את עצמה לפסיכולוגיה של ההמון. אך בשנים האחרונות התחיל ההמון מתעורר, ואף התעוררות זו כבר השפיעה על הציונות השפעה רבה מכל הבחינות. אבל בכלל עומדים עתה בראש הציונות רק חלק מן המעמד הבינוני והמשכילים ומקצת מן הבורגנות. ההבדל שבין חיבת־ציון לבין הציונות המדינית איננו בזה שהאינסטינקט של ההמון הגיע כאן לביטוי בהיר יותר וחזק יותר, אלא בזה שהתנועה עברה מרוסיה למערב אירופה, כלומר: מיסודות לא־אירופיים נושנים – לכוחות אירופיים תרבותיים. המעמד החברתי הנושא על גבו בהכרה את התנועה – אחד הוא בשתיהן. אלא שאין המעמד הזה קשור עם הציונות המדינית קשר אורגני, אין הציונות משמשת לו תשובה לשאלות חייו. הוא ציוני מתוך הרגשתו הלאומית ובגלל מסורתו, אך לא בתוקף כל תנאי חייו, בכוח העוני והאסון, מחמת הגלות המדינית והכלכלית. משום כך אין הציונות, אף במצבה עכשיו, יכולה לפתח בקרבה את הכוחות הדרושים לשיחרור העם.
כל המסתכל במטרה ובאמצעים שיצרה הציונות המדינית יראה כמה השפיעה הפסיכולוגיה של המעמד הבינוני היהודי במערב אירופה על הציונות ואיך גרמה לחולשתה. הציונות המדינית לא תלתה בציונות את הרעיון של חברה חדשה, חברה של שויון ודרור. זו היתה גם אחת הסיבות שגרמו לכך, שההמון הרחב לא קם ולא עמד תחת הדגל הציוני ולא נתעוררו בו הכוחות והרגשות הנחוצים לשיחרור לאומי. הציונות המדינית לא הפכה בידי הבורגנות והמעמד הבינוני למשאת נפש היסטורית גדולה ולא היתה לכוח מניע את ההמון.
וכשם שהפסיכולוגיה של הבורגנות ושל המעמד הבינוני משתקפת במטרת הציונות, כן הטביעה חותמה גם על האמצעים שבהם חשבה להגיע למטרה. תחנונים ודברי שידול באזני המיליונרים והגבירים היהודים, שיתנו את האמצעים הנחוצים לציונות – זוהי הדרך שנקטו בה הציונים הבורגנים להגשמת הרעיון הציוני.
אבל להטי־הדרש שבהם ניסו לפלס דרך אל לבו של המעמד העשיר נמצאו חלשים מן הענינים הפוליטיים של מעמד זה, המדריכים אותו אל ההתבוללות, כלומר: להיפוכה של הציונות. כל התחבולות וכל הטורח הילדותי של הציונים היה עמל שוא. הבורגנות היהודית לא בלבד שלא נספחה לציונות, אלא שמה על דרכה כל מיני מכשולים ואינה מניחה אפילו שהקרנות היהודיות שנועדו לצרכי הכלל היהודי, כגון הקרנות של יק"א, חברת “כל ישראל חברים” וכו', תשמשנה לטובת הציונות. מצד שני לא נרכשה לתנועה נפש ההמון והוא לא הביא לה את כוחותיו העממיים. כל זה גרם, שהציונות הגיעה למצב של משבר ואין ביכלתה להתפתח.
אין הציונות יכולה לצאת מן המשבר ולהיות באמת תנועת שיחרור עממית, אלא אם כן תישען על אותו היסוד שבעם היהודי, שהוא קשור בציונות בגזירת צרכי חייו והוא מסוגל להילחם לשאיפתו ולחיות למענה. הציונות צריכה להיות לתנועה של המון, של מיליונים יהודים שאין להם לא ארץ, לא מנוחה, לא עבודה, לא שפה, לא תרבות; שאם הם אנשי עבודה – הרי הם מדוכאים מכל העובדים שבעולם, ואם הם חנוונים, מתווכים, אנשי־אויר – הרי הם מיותרים בעולם, נודדים מארץ לארץ, מעסק לעסק, ממעמד למעמד, מתרבות אל תרבות, מלשון אל לשון ואינם מוצאים בשום מקום מקלט ודרור. ההמון היהודי הרב הזה קשור בציונות קשרי חיים, והוא עלול להתנער ולעמוד במרכז התנועה, לתת לה מכוחותיו ולהנחותה אל נצחונה ההיסטורי.
כדי שההמון יעמוד תחת דגל תנועת השיחרור הציונית, צריך שהרעיון הציוני יהא נתפס לא רק כגאולה מן הגלות הלאומית, אלא אף כגאולה מכל הצרות והיסורים של ההמון בחברה הקיימת. חברה חדשה בארץ החדשה, חברה של חופש ושויון, חברה שאין בה ניגודי אדון ועבד, עני ועשיר, הון ועבודה, אלא חברה קולקטיבית על יסודות כלכליים חדשים, על יסוד עבודה שיתופית וקנין שיתופי בקרקע, בנויה בידי ההמון למען ההמון – זו מוכרחה להיות משאת נפשה של הציונות החדשה, של אותה ציונות שעתידה להיות למשאת נפשו של העם היהודי, של ההמון היהודי.
משיהיה ההמון ליסוד החברתי של התנועה הציונית, משיראה בה את שיא חזונו המדיני, הכלכלי והתרבותי, יצמיח מקרבו את הכוחות להגשמת הציונות. רק ההמון יכול לעשות את הציונות לתנועה מדינית. אך בעזרתו תוכל הציונות להשיג, הן בחיי היהודים גופם והן בתוך עמי אירופה, אותה חשיבות ואותו כוח, שהיא מוכרחת להשיגם בכדי שתתגשם.
אין הציונות ניתנת להתגשם, אלא על ידי ארגון־עם היודע את מטרתו, וע"י מלחמה ואמצעים חמריים ותמיכתה של דעת־הקהל האירופית. את כל הכוחות הללו יכול לתת לה רק ההמון היהודי. ארגון־עם מדיני היודע את מטרתו, המשוחרר מכל ההבלים והשטויות של בית המדרש הבעל־בתי ומכל הלהטים ומעשי־הצחוק האירופיים־הבורגניים והריאקציוניים, יוכל ליצור רק ההמון היהודי שלבו פתוח בכלל להשכלה, לקידמה היסטורית ולחירות. ההמון המאורגן יש בכוחו גם להמציא את האמצעים החמריים הנחוצים לציונות. וכשאנו אומרים “אמצעים חמריים” אין כוונתנו לסכומים שנאספו בידי הציונים ושאין להם כל ערך כמעט, אלא לאותם מאות ואלפי מיליונים, שבלעדיהם אי אפשר לדבר ברצינות על ארץ יהודית ועל חירות יהודית. לציונות אין כלום, משום שהבורגנות היהודית, זו שבכוחה ליצור את ההון הנחוץ לציונות ושבידה גם הבעלות על מאות מיליונים של ממון ציבורי יהודי, היא נגד הרעיון הציוני, בכלל עניניה מתבוללים והפטריוטיים הריאקציוניים בארצות הגלות. הבורגנות היהודית אשמה לא מעט בצרות ישראל וברדיפותיו, אבל היא האויב הגדול ביותר של הציונות, משום שהיא חֲרֵדה, שמא תחלש ע"י כך חשיבותה הפוליטית ועמדת־בכורתה בקרב הגויים, והציונות, באמצעיה כיום הזה, לא תוכל לה. לא כן ההמון שהוא יכול לבוא אל הבורגנות בתביעות, שתתן לו את האמצעים החמריים להגשמת הציונות. הוא יכול לקשור עליה מלחמה, לרכוש את לב כל העולם הדימוקרטי למען שיחרורו הלאומי ולכפות את הבורגנות, בכוח דעת הקהל, עד שתסייע להמון בשטח הציוני. אך בקרב ההמון בלבד יכול להיווצר הכוח שיגשים את הציונות ויגאל את עם ישראל.
אך לא על הבורגנות היהודית בלבד יפים כוחו והשפעתו של ההמון, יש בידו לעורר רגשי חיבה לציונות גם בקרב גויי אירופה, רגשי חיבה שיש בהם להביא לו תועלת ממשית. כי רק תנועות הנשענות על המוני העם והנובעות מצרכי חייהם, תנועות שההמונים נלחמים להן – יש בכוחן לעורר רגשי חיבה בקרב העמים ודעת הקהל בעולם, שנחיצותם לציונות רבה והולכת במידה שהיא מתקרבת ובאה אל מטרתה. עד עכשיו לא יכלה הציונות לעורר חיבה אליה באירופה, על כן גם איננה עדיין כוח פוליטי בעולם, כי חסרה היא עם מאורן, המון יהודי, שהוא לה יסוד היסטורי אמתי ויציב.
יעבוד ההמון את הציונות והציונות תעבוד את ההמון – זוהי הסיסמה שיש לחרות על דגל הציונות. אך הציונות תוכל רק אז לעבוד באמת את המון ישראל ולהגשים את שאיפותיו, אם יעמוד ההמון בתוך התנועה הציונית ובתבונתו ובכוחו הפנימי יאיר את דרכה. כי רק אז תוכל הציונות להתגשם ולהוציא את האומה היהודית מגלות לחירות. הציונות היא התשובה הקִדמית היחידה על שאלת היהודים, כלומר: על ניגודי החיים של ההמון, וההמון הוא יסוד־אמת יחיד שעליו תישען הציונות בהיסטוריה היהודית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.