מראשית ימי הציונות המדינית היו ציונים ששאפו ליצור הסתדרות מיוחדת בתוך התנועה הציונית, הסתדרות שתהא קודם כל חפשית מכל הסחבות הריאקציוניות והבורגניות, שמעמדות אחרים מלבישים בהן את הציונות, ושנית – עשויה לחזק את תכנה הפנימי של הציונות ע"י השאיפות ההיסטוריות של ההמון, וליצור בדרך זו את הכוח אשר יגשים את הציונות. שנים עברו ולא נמצאה יכולת לייסד הסתדרות כזו, משום שהציונות גופה לא התפתחה עד כדי כך, והרעיונות שעליהם תיווסד הסתדרות חדשה כעין זו – לא היו ברורים לכל ציוני מתקדם.

אולם בשנים האחרונות נתגברה התביעה להסתדרות חדשה, אף הופיעו גורמים חדשים, שנתנו לתביעה זו צורה חדשה. צפה השאלה בדבר יק"א ויתר החברות יהודיות, שאגרו מאות מיליונים ויש ביכלתן לתת לציונות את האמצעים הדרושים להתגשמותה. מצד שני נוצרה הקרן הקיימת, מוסד דימוקרטי באמת, שבכוחו לעשות את הציונות לקנינו של כל המון בית ישראל. שני גורמים חדשים אלה נתנו בידי האישים, שחלמו זה מזמן על ייסוד הסתדרות חדשה, את האפשרות להגשים את משאלתם. נתגלה כורַח לאסור מלחמה על יק"א ועל הבורגנות האנטיציונית, וזה מחייב לאגד את ההמון על יסודות אחרים. ולהיפך – רעיון המלחמה יכול הוא גופו לשמש מכשיר לארגון ההמון. ייסוד הקרן הקיימת בא ללמדנו גם זאת, שהציונות עשויה להתפתח בדרך הקידמה, שכל אשר יווסד בידי הציונות בארץ החדשה הָיֹה יהיה רכוש העם כולו, קנינו הלאומי. וכך ניתנה אפשרות למשוך את ההמון אל הציונות ולעורר את כוחותיו לרעיון זה בדרכים שונות מאלה שקדמו.

בימי הקונגרס הציוני החמישי בבאזל קמו ציונים אחדים, שהיו גם קודם לכן תמימי דעה בעניני הציונות, וכינסו קבוצת ציונים וייסדו אגודה, שמטרתה לארגן את ההמון היהודי בלונדון למלחמה ביק"א. מעשה זה היה צריך לשמש יסוד ליצירת הסתדרות של ההמון היהודי ולמלחמה מתמדת, מטעם הציונות, במוסדות ההתישבות היהודיים ובבורגנות המתבוללת. האגודה החליטה להשיג מיד את האמצעים הדרושים לשליחת משלחת ללונדון שתכין שם את המלחמה. ואולם האגודה לא עיבדה שום פרוגרמה, איך תפרש את הציונות בעבודת התעמולה והארגון שלה, אלא הניחה את ענין הפרוגרמה להתפתחות בימים הבאים. לא היה פנאי לכך, אף קיוו להתחיל מיד בעבודה מעשית.

אבל משפתחה האגודה בעבודתה, מיד צצו על דרכה כמה מכשולים ומעצורים, שלא היו צפויים מראש. קהל אנשי לונדון, והציונים בכלל, לא הורגלו עדיין לרעיון המלחמה לציונות, ועדיין הם זקוקים להסברה בדרך זו. אבל עבודת התעמולה תובעת כבר עיקרי הלכה מנוסחים ופרוגרמה שכל החברים מסכימים לה. שני העלונים המעופפים (בז’רגון וברוסית) שהוציאה האגודה, הקוראת לעצמה לפי שעה בשם “חירות”, כבר הכילו, בעל כרחה, עיקרים כלליים בתורת הציונות והסברה של מהות התנועה מנקודת השקפתה המיוחדת של האגודה. והנה נתגלה מיד, שלא כל חברי “חירות” תמימי דעה בענין הציונות בכלל, ולא כולם רואים את “חירות” ראייה אחת. היה הכרח לפתוח בבירור דברים ולעבד פרוגרמה משותפת לפני שיתחילו בעבודה מעשית, אף ליצור הסתדרות כהלכה, שתוכל לפעול בלי מכשולים מבפנים. לשם כך קראו אותם חברי “חירות”, שבידם הופקד גורל הארגון, לועידה בצוריך בסוף דצמבר 1902. הוזמנו אליה לא רק אלה שהיתה להם שייכות קרובה לעניני “חירות”, אלא אף כל מי שגילה ענין כלשהו במטרותיה של ההסתדרות. עיקר הוויכוח בועידה היה, אם זקוקה “חירות” לפרוגרמה מיוחדת או לא. אחדים מהמשתתפים סברו, שאין צורך בפרוגרמה מיוחדת בשביל “חירות”, שכן עליה לעסוק בעבודה מעשית ובמלחמה ביק"א. אבל גם את ענין המלחמה ביק"א לא הבינו חברים אלה כדרך שהבינו אותה חברי “חירות” כלומר – מלחמה ע"י תעמולה, עתון, הפגנות, אספות־עם ועֵירור דעת הקהל באנגליה. הרוב בועידה לא ראה, איפוא, כל אפשרות להתאחד אתם אפילו בשדה המעשה. לאחר וויכוח של שני ימים קבל הרוב את התכנית הבאה:

א. הסתדרות “חירות” עומדת על בסיס הציונות המדינית ומשתייכת להסתדרות הציונית הכללית;

ב. הואיל והציונות היא קודם כל תשובה לצרכיו החמריים והרוחניים של ההמון, והואיל ואך ההמון בלבד יכול לשמש יסוד היסטורי לציונות, רוצה “חירות” לארגן את ההמון לעבודה אקטיבית למען הציונות;

ג. “חירות” רואה, איפוא, את הציונות כשאיפה מדינית ולאומית של ההמון, והיא רוצה להגביר את הציונות ע"י התביעה להלאמת הקרקע ולקואופרציה (שותפות) של העבודה בהתישבות;

ד. היות שההתבוללות היא ניגוד לכל עניני ההמון היהודי ואין כוחה יפה אלא לדצנטרליזציה (פיזור) ולדימורליזציה (השחתה) של העם, והיות שהבורגנות היהודית היא היסוד החברתי שעליו נשענת ההתבוללות, מאַגדת “חירות” את ההמון למלחמה בנטיות ההתבוללות של הבורגנות ורוצה לכפות את הבורגנות היהודית ואת מוסדותיה היהודיים, שיתנו את האמצעים הדרושים להגשמת הציונות;

ה. פעולתה הקרובה של “חירות” צריכה להיות ארגון המלחמה במוסדות הבורגנות, שמשמשים ביטוי למגמות ההתבוללות שלה ושיש בידם להגשים את הציונות, כגון יק"א, חברת “כל ישראל חברים” ועוד.

החלטות בשאלות אחדות של המציאות הציונית    🔗

א. לענין תכנית השעה. דעת “חירות” היא, שתכנית השעה, כלומר: העבודה להטבת מצבם של היהודים בארצות מושבם, איננה קשורה בציונות, ואין “חירות” כהסתדרות, מטפלת בה;

ב. לענין העבודה התרבותית. הציונות כתנועת שיחרור משיבה לתחייה גם את יצירת התרבות של העם היהודי ומפתחת את יחידותו התרבותית. אבל מכיון ששאלת היסודות ליצירת־התרבות הזאת ושאלת התוכן של התרבות היהודית בכלל לא הובררו עדיין די צרכן, פותחת ההסתדרות בעתונה “ההמון” וויכוח חפשי בענין זה. שאלת היחס למוסדות התרבות של הציונות קשורה בשאלת התרבות בכלל, על כן פותחת ההסתדרות וויכוח גם בשאלה זו עד הועידה הבאה;

ג. לענין הארצות הסמוכות לא"י. מכיון ששאלת הארצות הסמוכות לא"י היא שאלה נכבדה לציונות המדינית, פותחת הסתדרות “חירות” וויכוח על נושא זה.

החלטות בדבר העבודה התכופה של “חירות”    🔗

א. לשם ארגון ההמון לעבודה ציונית אקטיבית מחליטה “חירות” להוציא בלונדון עתון בז’רגון, שישמש גם כלי מבטא של ההסתדרות. אבל כל זמן שלא נוצרה הקרן הנחוצה לכך, תוציא ההסתדרות הוצאה פריודית בשם “דער המון”;

ב. ההסתדרות תייסד בכל מקום סניפים של “חירות” וביחוד בלונדון ובשאר ערי אנגליה;

ג. חובה על “חירות”, ברגע שתהיה בידה אפשרות ראשונה, לעבור מיד לפעולה ארגונת ולאגד את ההמון בלונדון למלחמה ביק"א.

ההסתדרות    🔗

א. ההסתדרות מורכבת מן הועד המרכזי, מסניפים ומאישים בודדים המסכימים לפרוגרמה של “חירות”;

ב. הכוח המחוקק של ההסתדרות היא הועידה השנתית;

ג. הזכות להשתתף בועידה הבאה נתונה לכל הסניפים ולכל החברים הבודדים של “חירות”. סניפים שיש בהם חברים רבים – שולחים ציר אחד לכל חמשה חברים;

ד. כל חבר של “חירות” משלם פרַנק אחד לחודש מס־המרכז;

ה. פעולת ההסתדרות מסורה לידי ועד מרכזי של חמשה אנשים, הנבחרים בועידה.

מן הראוי להוסיף כמה הערות להחלטה בדבר תכנית־השעה.

ההסתדרות “חירות” החליטה, שתכנית־השעה איננה ענין לה בתורת הסתדרות, משום שעבודת הציונות ועבודת השעה להרמת מצבו של ההמון היהודי בארצות מושבו יוצאות בשני קוים נבדלים ואין זה מן הדין לכלול שתי עבודות שונות בהסתדרות אחת. מאז הקונגרס הרביעי, שבו הכריזו בנשימה אחת על תכנית השעה ועל תכנית הציונות גם יחד, נפלה מבוכה בציונות בשטח זה, ושגיאה רבתי זו לא הנחילה כבוד לא לפוליטיקה החברתית הציונית ולא לציונות. אילו באו להגשים על ידי ההסתדרות הציונית הכללית פוליטיקה סוציאלית הלכה למעשה, ולא להסתפק בהחלטה על גבי הנייר גרידא, היתה פוליטיקה זו, קודם כל, ריאקציונית. כי בשטח הציונות אפשר שמעמדות שונים והשקפות־עולם שונות ידורו בכפיפה אחת; ואולם בפוליטיקה החברתית הציונית אי אפשר להם לניגודי המעמדות וסתירותיהם שלא יתגלו, וזה יוביל בהכרח לפוליטיקה ריאקציונית. ואפילו אם יארגנו את ההמון בהסתדרות ציונית מיוחדת לו, כגון “חירות”, גם אז אי אפשר לקבל למעשה שום פוליטיקה חברתית מתקדמת להסתדרות זו. אין החושים הפוליטיים מפותחים בקרב ההמון במידה אחת ואין הוא חי כולו בצורות חיים כלכליות דומות. היתה זאת איוולת, אילו באה הסתדרות ציונית, שאינה כוללת בתוכה אנשי מקצוע מסויים אחד, אלא את כל ההמון כולו, והכריזה על פוליטיקה חברתית. הרי דוגמא פשוטה: הפועלים העובדים אצל בעלי מלאכה גדולים וזעירים מנהלים מלחמה כלכלית להגדלת שכרם. הסתדרות ציונית, שתרצה להגשים פוליטיקה חברתית כלשהי, תהא חייבת, בעל כרחה, לנהל מלחמה כלכלית זו. ממילא אין בה מקום לבעלי מלאכה זעירים. לפיכך נזהרת מאד הציונות מפני דיבורים כעין “מלחמה כלכלית”, ואם היא קובעת לה בכל זאת תכנית של פוליטיקה חברתית, הרי זו ריאקציונית אפילו לגבי שאלה פשוטה שבפשוטות. צרכניות שיתופיות – דבר מועיל הוא לפועלים ולבעלי מלאכה כאחד, אבל אילו באה הסתדרות ציונית לייסד חנויות כאלה, היתה מיד מוציאה מתוכה את כל החנוונים הזעירים, כי צרכניות כאלה עשויות להרוס את החנוונים הזעירים. פוליטיקה חברתית ציונית מלבד שהיא ריאקציונית בכלל מבחינה פוליטית וכלכלית, הריהי גם מחוייבת לקפל את כל הציונות בד' אמותיו של משלוח יד מסויים, בתחומי חלק אחד של ההמון. מכאן, שכל הכריכה הזאת של תכנית־השעה עם ציונות איננה אלא שגיאה פוליטית וארגונית.

אין לנו אלא לשוב אל החלטת הקונגרס הבאזלי הראשון, שהבדיל את הציונות מכל מפלגה פוליטית ולא קשר אותה בשום פוליטיקה חברתית. רק עכשיו נתבהרו כל הפרטים והטעמים שחייבו הבדלה זו בין פוליטיקה וכלכלה מזה לבין הציונות מזה. לא בלבד שאין קשר פנימי בין שתי הפעולות השונות הללו, אלא שהבדלה זו היא היא הנותנת לשתיהן אפשרות של התפתחות מתמדת. מעכשיו יכול ההמון כולו להתאגד לשם ציונות בתוך הסתדרות מעין “חירות”, לאחר שבשטח הציוני אפשר שיהיו צרכים משותפים לכולו, ואין שום סכנה צפויה לו, שהציונות תסטה לדרך הריאקציה ע"י התקשרות בתכנית־שעה מסויימת. יש הבדל בין הציוני ובין ההסתדרות הציונית. ההסתדרות הציונית שמה לה למטרה את הגשמת הציונות, ואילו על הציוני מוטל להשיב תשובה לכל שאלות החיים היהודיים בכללם. ויש הבדל בין המון מבחינה ציונית ובין המון מבחינה פוליטית וכלכלית. מבחינה ציונית ההמון הוא חטיבה אחת, ואפשר שתהיה לו שאיפה אחת, ושיהא שייך להסתדרות אחת, והוא מוכשר לקלוט בשטח זה את הרעיונות המתקדמים ביותר. מבחינה כלכלית ופוליטית – מחולק ההמון לפי צרכיו, חושיו והשכלתו. ומשום כך אי אפשר שתהיה לו תכנית־שעה אחת והוא מצוּוה להתאגד לשם כך בהסתדרויות מיוחדות, הכל לפי חושיו הפוליטיים ולפי צרכיו הכלכליים.

ההסתדרות