פגישה עם הבמאי והקומיקאי הצרפתי ז’אק טאטי (“מסייה הולו”, “הדוד שלי”) לאחר הקרנת סרטו החדש – “חגיגה”.
*
למעלה מעשרים שנה חלפו מאז ראינו לראשונה את “חופשתו של מסייה הולו”, ועדיין לא שכחנו את העליצות שאחזה בנו למראה הרפתקאותיו השלומיאליות של האיש ארך הרגליים, המדדה ללא־אומר בתנועות גמלוניות מן הפח אל הפחת.
חמש שנים לאחר מכן, בסוף שנות החמישים, ראינו בארץ את “הדוד שלי” – סרט שהפך לקלאסיקה בקרב בני דורנו והציג בחוש נבואי ובהומור שאין לעמוד בפניו את “החברה הממוכנת”, שאליה נקלענו כולנו בשנות השישים והשבעים. מזרקת־הדג הפולטת מים נהפכה לסמל משעשע לא פחות מזרוע “מכונת האכילה” של צ’אפלין ב"זמנים מודרניים", שהיתה מקנחת את פיו של הגיבור האילם לאחר שטעם מן המרק ומן התירס.
תשע שנים חלפו מאז “הדוד שלי” עד שיצא לאור סרט נוסף של ז’אק טאטי, “שעת משחק”. סרט זה לא זכינו לראות עד היום. שוב חלפו שלוש שנים, ובתחילת שנות השבעים סיים טאטי את סרטו “תחבורה”, שבו נקלע מסייה הולו, המוכר שלו, לפקקי־התנועה בכבישים הסואנים של שנות השבעים.
בתוך אולם קרקס 🔗
עתה, תשע עשרה שנה לאחר “חופשתו של מסייה הולו” סיים ז’אק טאטי את סרטו הששי, “תהלוכה” (או “חגיגה”). סרט זה נעשה בשביל הטלוויזיה השוודית ולא הוקרן עד כה באולמות קולנוע מסחריים. וכששמענו שהסרט יוקרן באופן חד־פעמי במסגרת פסטיבל הסרטים הלונדוני מיהרנו לשם, ומה עוד שהובטח לנו כי ז’אק טאטי בכבודו ובעצמו יהיה נוכח בעת ההקרנה ונוכל להיפגש ולשוחח עמו לאחריה.
“חגיגה” הוא סרט בן כשעה וחצי שצולם בצבע על־ידי ארבע מצלמות טלוויזיה בתוך אולם קרקס ישן בשטוקהולם. טאטי בחר להקת לוליינים מוקיוני קרקס צעירים וביקש מהם לשנות כמה מן ה"מספרים" הקבועים שלהם לצורך תסריטו. לאחר שנסתיימו החזרות עם הלהקה זימן לאולם הקרקס הקטן כמאה ילדים, ובמשך יומיים צילם במצלמות הטלווזיה את להטוטי הלוליינים ואת תגובותיהם של הילדים שבאולם. “אילו היינו מצלמים סרט זה במצלמות קולנוע ובשיטות המקובלות היינו זקוקים לשלושה שבועות צילום, והילדים לא היו מחזיקים מעמד זמן כה ממושך”, סיפר. “העדפתי לצלם את הסרט כסרט טלוויזיה ‘חי’, גם אם מעולם לא ביימתי קודם לכן סרט טלוויזיה. ברגע שהתחלנו לצלם נתקפתי בהלה איומה, אבל עד־מהרה הצלחתי להתגבר על פחדי. אחרי כן נאלצתי לצלם כמה קטעי־קישור בעזרת מצלמת קולנוע, והעריכה כולה נמשכה פחות מחמישים שעות. כך סיימתי תוך פחות משבוע סרט, שלצילומו ולעריכתו הייתי מקדיש בדרך כלל כשנה תמימה”.
לצבוע את התפאורה 🔗
טאטי לא רק כתב, ביים וערך את הסרט, אלא אף השתתף בו, כדרכו. הפעם הופיע בתפקיד המנחה בקרקס, כשהוא לבוש בחליפה לבנה ומהודרת ומבצע להנאת הילדים קטעי פנטומימה שונים מעולם הספורט: שוער כדורגל, שחקן טניס מתחילת המאה, דייג ועוד. קטעים אלה חביבים עליו במיוחד, שכן בהם התחיל את הקאריירה שלו כשחקן עוד בתחילת שנות הארבעים, כשהופיע באולמות ה"מיוזיקול" הקטנים בפאריס כבדרן ופנטומימאי מתחיל. עולם הספורט אינו זר לו גם הוא. בסוף שנות העשרים, לפני שהיה שחקן, היה טאטי שחקן רוגבי מעולה וחבר הנבחרת הלאומית הצרפתית.
ואלה סייעו לו לקדם את סיפור־המעשה שלו ולגרות את הילדים התמימים היושבים סביבם לתגובות משעשעות ביותר.
את הלוליינים והמוקיונים שבקרקס חילק טאטי לשתי קבוצות. הקבוצה האחת מופיעה בתלבושות של ליצנים, אקרובטים וקוסמים ומבצעת את להטוטיה על הבמה. בני הקבוצה השניה לבושים בסרבלים מוכתמים ומופיעים כפועלי־במה, הממשיכים לצבוע את התפאורה ולהזיז את החפצים הדרושים על הבמה גם בעת ההצגה אבל ברגע שאחד הקוסמים מנסה להרשים את הקהל בלהטוטיו נוטלים שלושת פועלי הבמה את המברשות, שצובעים בהן את התפאורה, ומתחילים להשליך אותן באויר ולתפוש אותן תוך גלגולים והיפוכים, עד ש"מתכרכמים פניו" של הלוליין המקצועי. מובן שפועלי־הבמה הללו גם הם לוליינים מקצועיים, וטאטי הוא שהציע להם להחליף את הבקבוקים – אשר הם מטילים באויר בדרך־כלל בהופעותיהם – במברשות, כדי שייראו כפועלי־במה המנסים כוחם בלהטוטים בדרך מקרה. הם התאמנו במיוחד בהטלת המברשות במשך שלושה שבועות וכך השיג טאטי את האפקט שרצה, לקול צהלותיו של הקהל באולם הקרקס ובאולם הקולנוע.
חבורת הלוליינים המטורפת שבסרט המופיעה בסרבלים, מבצעת להטוטים שונים בקצב מסחרר. בפתיחת הסרט מנגן אחד מהם על פסנתר, אך מיד מופיעים חבריו ומתחילים לקפוץ על הפסנתר כאילו היה “חמור”־התעמלות. באמצע הופעתו פונה טאטי אל הקהל ומבקש מכל הנוכחים להסיט ראשם ימינה ושמאלה לפי קצב, כאילו הם צופים במשחק טניס. וכל הראשים מופנים לפי קצב ימינה ושמאלה, שעה שהוא מבצע את משחק הטניס שלו בפנטומימה.
אין לו כסף 🔗
אחרי ששככו מחיאות־הכפיים שבאולם בתום ההקרנה – נפגשנו עם טאטי, השונה, כמובן, מאוד מ"מסיה הולו" שלו. קצת קשה להאמין שבעוד שנתיים ימלאו לג’נטלמן שזוף וכסוף־שיער זה, בעל העינים הכחולות והחמות, שבעים שנה. ניגוד לתנועותיו המחודדות והזוויתיות של מסייה הולו יש בהליכותיו של יוצרו אצילו ורכות, ומבטו השובב – מבטו של ילד נבון, המסרב להתבגר – שופע לא רק פקחות רבה, אלא גם עצב בלתי מוסתר.
“מדוע יצר תוך עשרים ושתיים השנה האחרונות רק ששה סרטים? ומדוע יצר את סרטו זה, האחרון, בעזרת הטלוויזיה השבדית?”, נשאל. תשובתו: “משום שאינני מוצא מימון לסרטים שברצוני להפיק. הסרטים זוכים בדרך כלל לבקורות טובות, אבל המפיקים חוששים לסכן את כספם. משום כך שמחתי כל־כך כשאיפשרה לי הטלוויזיה השבדית לביים סרט בשבילה, אחרת לא הייתי מצליח לעולם לשכנע מפיקים להשקיע כספים בסרט על קרקס”.
האם ימשיך לצלם סרטים במצלמות טלוויזיה?
“אין לי ספק שבעוד כמה שנים יצלמו כך את מרבית סרטי־הקולנוע”, אומר טאטי. “שיטת־צילום זו מהירה וחסכונית הרבה יותר, ומאפשרת לך לראות את הסרט הגמור עוד ביום הצילום. אבל אינני בטוח, שאני עצמי אחזור אליה בסרטי הבא. בעצם, אינני בטוח בכלל שאוכל לצלם את סרטי הבא. העולם מעדיף כיום סרטים אחרים. אלימות, סקס, קטאסטרופות, חיות־טרף. הסתכלו ברשימת הסרטים המוקרנים כרגע בעיר הזאת: כמה מהם הם סרטים, שאפשר לקחת אליהם ילדים ללא חשש?”
הליצן הגבוה ולבן־השיער, שהצהיל מליונים ברחבי העולם, לא הגזים, כנראה, בדבריו, עובדה: סרטו החדש, “חגיגה” הוקרן השנה בטלוויזיה השבדית ובשני פסטיבלים לקולנוע, אולם עד כה לא נמצאו מפיצים מסחריים שיטלו עליהם את ההפצה באולמות הקולנוע.
אם מחפשת הטלוויזיה הישראלית סרט לימי הפורים הבאים עלינו לטובה – ספק אם יוכלו למצוא כיום סרט מלבב, משעשע ופורימי יותר מסרטו החדש של טאטי.
נפרדנו מעל טאטי בתחושה של צער. האיש בן השבעים (הנראה צעיר מגילו), שרבים הכתירוהו כגאון קולנועי – האמנם יהיה הסרט שראינו בגדר “חגיגתו האחרונה של מסייה הולו”?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות