על מקבילה פרסית לשיר של אברהם אבן־עזרא

דמותו של ה"אנטי־גיבור". ה"לא־יוצלח". ה"שלימזל" הנצחי – השכיחה כל־כל בספרות, בתיאטרון ובקולנוע של הדורות האחרונים – מוצגת לא־פעם כחידוש אופייני של דורנו; חידוש, שיש בו מעין תגובת־מחאה פארודיסטית־דווקאית על גיבורי הדורות שקדמו לנו. אולם מסתבר שגם בתחום זה לא חידשנו דבר. די להזכיר, כדוגמה מקובלת, את “דון־קישוט” – אחד הרומאנים הראשונים בספרות אירופה שנולד, כידוע כפארודיה על רומאני־האבירים של תקופתו, ושגיבורו התחבב על הכל דווקא משום היותו “אנטי־גיבור” ביש־מזל.

השירה העברית התוודעה אל דמותו של ה"לא־יוצלח" כבר באמצע המאה ה־12, בשלהי “תור הזהב” בספרד. היה זה כמובן, המשורר ר' אברהם אבן־עזרא, בן דורו של יהודה הלוי, שהצטייר בשיריו שלו ובדמיון העממי כ"קבצן" ניצחי. כמה משירי־החול שלו, המתארים את מזלו הרע, את מעילו הקרוע ואת קבלות־הפנים הצייקניות, שבהן זכה, מוכרים כמעט לכל. הידוע שבהם הוא אותו שיר קצר, אפיגרמאטי, “אשכים לבית השר”, החותם בקריאה: "אויה לאיש עני נולד בלי כוכב! (שיר שממנו שאל, כמובן, יהודה בורלא את שם הרומאן שלו מחיי־הערבים, “בלי כוכב”).

לא פחות מוכרים שני שירים קצרים אחרים של ראב"ע, המתארים גם הם בהומור ובנעימה של ליגלוג־עצמי את חוסר־מזלו. שניהם כתובים באותו מישקל עצמו (אם כי בחרוז מבריח שונה), ושניהם בנויים בצורה דומה: הבית הראשון פותח בקביעה כללית, בה נזכרים הכוכבים, הגלגל או המזלות. הבית השני פותח בתיבת “לו”, ובעיקבותיה בא ציור היפרבולי הומוריסטי־אבסורדי, שבעזרתו מנסה המשורר להמחיש את אשר אמר בבית הראשון. וכך נאמר בשיר הראשון:

גַלְגַל וּמַזָלוֹת בְמַעְמָדָם   נָטוּ בְּמַהְלָכָם לְמוֹלַדְתִּי.

לוּ יהְיוּ נֵרוֹת סְחוֹרָתִי – לֹא יֶחֱשַׁךְ שֶׁמֶשׁ עֲדֵי מוֹתִי.

ובשיר השני, הדומה לו עד־מאד:

אִיגַע לְהַצְלִיחַ וְלֹא אוּכַל,   כִּי עִוְתוּנִי כוֹכְבֵי שָׁמַי.

לוּ אֶהְיֶה סוֹחֵר בְּתַכְרִיכִין – לֹא יִגְוְעוּן אִישִׁים בְּכָל יָמַי.

אבן־עזרא – ו"תורת פרויד"    🔗

שני השירים הקצרים האלה, בדומה ל"אשכים לבית השר", מופיעים ברוב מהדורות שירי־החול של ראב"ע, וכן ברוב האנתולוגיות וספרי הלימוד, העוסקים בשירה העברית בספרד בימי הביניים¹. מאז תורגמו לגרמנית בידי רוזין, בשנת 1885, זכו השירים האלה גם ללבוש אנגלי (חוצנר, 1905 ואחרים), צרפתי, איטלקי, ספרדי ועוד.² בגלל הדמיון הרב ביניהם ובגלל המישקל הזהה הם מובאים לא פעם יחד, כשיר אחד.³ אוזבל ורוסטן ממחישים בעזרתם לקורא האמריקני את פשר המונח היידי “שלימזל”.⁴ יאושזון מצטט מהם בהקשר לנאמר בפרקי־אבות, “ויהיו עניים בני ביתך” (“מאוצרנו הישן”, ב, תשל"ז, 233). וד"ר מ. ברכיהו מביא את שניהם בצוותא בספרו “תורת פרויד”, בפרק העוסק במחלות־רוח ובהפרעות נפשיות שונות, והוא דן בעזרתם ב"חיי הנפש של השלומיאלים" וב"תאוות ההשמדה העצמית" שלהם (עמ' 64–65, שם).

שיריו הקצרים של ראב"ע על חוסר מזלו השפיעו ברבות השנים גם על כמה שירי־עם ביידיש, ועל שירים, סיפורים ופיליטונים שנכתבו בעברית במאה ה־19 ובמאה שלנו. אופייני להם הוא השיר הקצר הבא, שנכתב בתקופת־ההשכלה על־ידי צ. ה. זומרהויזן, בעל המיכתמים, ונדפס בספרו “חיצי־שנונים” (אמשטרדם, 1840):

לָמָה זֶה אִיגַע? להִתְעַשֵׁר הֵן לֹא אוּכַל.

בְּרִית כָּרְתוּ נֶגְדִי הַכּוֹכָבִים בְּמִשְמְרותָם:

לוּ סוחֵר אֶהְיֶה בְּכָל מִינֵי מִשְתֶּה וּמַאֲכָל

גַם זוֹלְלִים גַם סוֹבְאִים יְעַנוּ את נַפְשֹוֹתָם.

(שיר 282, עמ' 76)

הדמיון לראב"ע בולט מיד, וזומרהויזן אף אינו מנסה להסתירו. ברשימתנו הבאה נצביע על השפעה דומה על שני שירי־עם ביידיש על ביאליק, קצלנסון, עגנון ואחרים. הפעם נזכיר עוד רק מחזהו של יצחק באבל, “השקיעה”, שהוצג ב"הבימה" בשנת 1966 בתרגומו העברי של אברהם שלונסקי. כבר בפתיחת מחזה זה – שעלילתו מתרחשת ברוסיה של המאה ה־20 – אומר אריה־לייב, שמש בית־הכנסת של “בעלי־העגלות”, המנסה להיות גם שדכן־לעת־מצוא:

ומיד לאחר־מכן הוא מוסיף:

טיפה מים – ביום גשם    🔗

לפני 50 שנה בדיוק, בשנת 1929, פירסם יוסף מרקוס ב"הדואר" הניו־יורקי (גל' כג) שיר נוסף, ארוך יותר, המופיע בכ"י אדלר 4048 ומיוחס לראב"ע. בצד השיר ציין מרקוס את “דמיון הרעיונות” שבין שיר זה לבין שני השירים הקצרים שציטטנו. כשנה לאחר־מכן שב המהדיר ופירסם את השיר “עם אי־אלו תיקונים” בכתב־העת “מזרח ומערב” (תר"ץ, עמ' 288), “בכדי שיהיו שירי ראב”ע מכונסים באסיפה אחת". ועל אף שחלפו חמישים שנה מאז, לא נדפס השיר שוב באנתולוגיות ובקבצים השונים, עד שחזר י. לוין והדפיסו בספרו “אברהם אבן־עזרא” (1970, 1976; עמ' 199–200). וכיוון שהשיר ידוע הרבה פחות מקודמיו, נביאו כאן בשלימותו:

אִלוּ בְּיוֹם גֶשֶׁם בְּיָם גָדוֹל אֲקַו

  לִשְׁאַב מְעַט מַיִם – הֲלֹא אָז יֶחֱרֶב.

לוּ אֵשְׁבָה לִמְכּוֹר אֲבוּקַת נֵר – אֲזַי

  יִגְמוֹר אֱשׁוּן לַיְלָה וְאוֹר לֹא יֶעֲרָב.

לוּ אֶשְׁלְחָה יָדִי בְּכִבְשַׁן אֵשׁ וְאוּד –

  כָּבָה, וְסָר חֻמוֹ וְלֹא נִמְצָא צְרָב.

לוּ הַקְבָרוֹת אֶחְיֶה מֵהֶם – אֲזַי

  אָרְכוּ שְׁנוֹת־אָדָם לְאֵין מִסְפָּר וְרָב.

לוּ אֶמְצְאָה חֵפֶץ בְּמִלְחָמָה – אֲזַי

  כָּל שׂוֹנְאִים שָׁלְמוּ ולֹא נִמְצָא קְרָב.

הדמיון הרב שבין השיר הזה לבין שני השירים הקצרים יותר של ראב"ע בולט גם הוא לעין. לא רק הנושא ונעימת־הדיבור זהים, אלא גם המיבנה והאמצעים השיריים. כל אחד מחמשת הבתים מזכיר מאוד את הבית השני בשני השירים הקצרים. גם הם פותחים בתיבות “אילו”. או “לוּ”, ומתארים ציוד אבסורדי, על דרך ההפלגה. יתר על כן: שניים מתוך חמשת הציורים שבשיר דומים מאוד לאלה המופיעים בשירים הקצרים: סוחר הנרות, שפרנסתו נשללת ממנו, מפני שהשמש אינה שוקעת עוד; והקברן, או סוחר־התכריכים, הנשאר מחוסר־עבודה, אחרי שהפכו בני־אדם לבני־אלמוות.

בדיוק עשרים שנה אחרי שפירסם מרקוס את “אילו ביום גשם” הדפיס נ. בן־מנחם שיר ארוך הרבה יותר, שנמסר לו על־ידי חוקרו המובהק של ראב"ע, י. ל. פליישר. שיר זה, המופיע בכתב־היד כ"מליצה שיסד הראב"ע, ז"ל על רוע מזלו" הוא – לדעת שני החוקרים הללו – שיר מאוחר יותר, שנכתב במתכונת “אילו ביום גשם” ויוחס לראב"ע. השיר הופיע תחילה בכרך כ"ד של “סיני” (תש"ט, עמ' 68–71, והערות ח. ש. קוק שם, עמ' 176), והוא נדפס שוב באוסף מאמרים של בן־מנחם, “ענייני אבן־עזרא”, שהופיע אשתקד (עמ' 132–137 ). בשיר 58 בתים שקולים, ומחציתם פותחים בנוסח “לוּ אהיה”, בהזכירם מקצועות, מצבים ומומים שונים. בין השאר, אנו מוצאים בשיר זה מוטיבים מוכרים רבים כגון:

לוּ אֶהְיֶה חוֹפֵר־קְבָרִים – כָּל יְלוּד-

  אִשָׁה בְּיָמַי יֶחְדַל לִגְווֹעַ…

לוּ אֶהְיֶה מוֹכֵר כְּלֵי־זַיִן – בְּכָל-

  מָקוֹם יְהִי שָׁלוֹם וְאוֹר זָרוּעַ…

לוּ אֶמְכְּרָה מַיִם – בְּכָל חָצֵר יְהִי

  מַעְיָן כְּנַחַל יֶחֱזַק לִשְׁפֹּעַ…

לוּ עַל שְׂפַת־יָם אֶדְרְכָה – חֵיל שׁוֹלְלַי

  כֻּלָם כְּמֹשֶׁה יֵדְעוּ לִבְקֹעַ.

בצד “הלצה” זו מופיעים בכתב־היד הנ"ל גם שירים קצרים, המתייחסים לשיריו הקצרים של ראב"ע על חוסר־מזלו, כ"תשובת הרמב"ם ז"ל על ‘איגע להצליח’" (על המוטיב “לא יגוועון אישים בכל ימי”, עמ' 137), ועוד.

הסוס שפיגר אחרי החמור    🔗

האם שיריו של הראב"ע, שאותם ציטטנו, הם שירים מקוריים, או שלפנינו נוסח עברי של שירים ומוטיבים, שהיו מקובלים בשירה הערבית בימיו?

לפני כאחת־עשרה שנה פירסם פרופ' י. רצהבי ב"ספר אוניברסיטת בר־אילן" (כרך ו' תשכ"ח) מאמר בשם השפעות ערביות בספרות תקופת־ספרד", ובו דן בשניים מן השירים הקצרים שהזכרנו. “שירתו של הראב”ע מצויינת במיכתמים משעשעים וחריפים על עיניו ומזלו שלו". כתב רצהבי: “מקובל היה עד עתה לראות בכולם מטבעות מקוריים שרעיונותיהם הם אמצאות חריפות של אבן־עזרא השנון. בדיקת המקורות הערביים מצביעה על השפעות והשאלות, לפחות לגבי חלק מהם” (עמ' 318).

ואכן, תחילה מביא פרופ' רצהבי מקבילה ערבית, מפרי־עטו של משורר ערבי מהמאה ה־9, המזכירה כמה מבתי השיר הקצר “אבוא לבית השר” (“אם אבוא אליו, יאמרו לי: ‘ישן!’. ואם איעדר – אמצאנו גוער בי” וכד'). לאחר־מכן הוא מצביע על הבית השני בשיר “איגע להצליח” ואומר: “(בית זה) אינו משל המשורר. הוא תרגום מדוייק של פיתגם ערבי קדום: 'לו אסחר בתכריכין – לא ימות אדם” (שם).

מקבילה קצרצרה זו היא, עד כמה שידוע לנו, המקבילה היחידה שפורסמה עד כה לבתי ה"לוּ" שבשירי ראב"ע, הדנים בחוסר מזלו.

והנה, באנתולוגיה הדו־לשונית “שנינות והומור מפרס”, שיצאה לאור על־ידי קוקא בבומביי בשנת 1902 (ובמהדורה שניה, מורחבת, 21 שנה לאחר־מכן) מצאו שיר פרסי קדום, המובא שם במקורו ובתרגום לאנגלית, והוא מזכיר במידה לא־מעטה את שיריו של ראב"ע. שיר זה הוא שיר שקול בן ששה בתים, שנכתב בידי משורר יליד נישאפור. לוטף אללה אל־נישאפורי⁶. ותחילה הרי תרגום מילולי של בתיו:

עוד נקב במעיל המחורר    🔗

כמה מן הבתים מזכירים מאוד את חרוזיו של ראב"ע. השיר הפרסי פותח בנטילת מים מן הים – ובהפיכת הים לחרבה. וזוהי בדיוק התמונה שבה פותח גם ראב"ע את שירו (אם כי הוא מוסיף לאבסורד ולהומור גם את הגשם!) הבית השני בשיר הפרסי מדבר על נטילת אש מן השאול. גם בשירו של ראב"ע קשור הבית השני בשלהבת (הנר); אולם בבית השלישי מופיעה אצלו תמונה קרובה הרבה יותר לזו שבשיר הפרסי: “לוּ אשלחה ידי בכבשן־אש ואוד”. “כבשן האש” מקביל, כמובן, ל"שאול", והשלהבת הקופאת מקבילה ל"אוד" ש"כבה וסר חומו". גם הבתים האחרים בשירו של ראב"ע קשורים בתמונות שונות (אחת מהן זהה, כאמור, לפיתגם ערבי עתיק, והאחרונה היא בעלת משמעות אקטואלית מאוד דווקא כיום!). בשירו של ראב"ע מצויים חמישה בתים שקולים. בשיר הפרסי – ששה. באחרון שבהם יש מעין תפנית וסיכום ברוח של השלמה עם הגורל מזה, וריאליזם מהול באמונה ובאופטימיות מזה.

סביר, איפוא, מאוד להניח, שבצד השיר הפרסי היה קיים לפחות עוד שיר מקביל נוסף, בערבית, שהיה מוכר לראב"ע. יתכן מאוד שהמוטיבים העממיים המופיעים בשירים אלה, הופיעו גם בשירים ובפיתגמים אחדים בשפות הפרסית והערבית, ואולי גם בפולקלור האירופי של אותה תקופה. לא נתפלא כלל אם ניסתבר, שגם לשיר הפרסי שציטטנו היה מקור קדום יותר; אולי מן המזרח הרחוק – מהודו, או מסביבתה.

כן, צר לנו באמת לגזול את כתר הראשוניות ממשורר חביב כראב"ע, שלא בורך בנכסים גשמיים רבים, ולהוסיף בדרך זו נקב נוסף למעילו, שהיה ממילא “כדמות כברה”. עם זאת, נשארת עדיין על ראשו עטרת הראשונות של הלבוש העברי, שאותו העניק בחן רב כל־כך לשירים ולמוטיבים המזרחיים (אלא אם כן יתגלה בעתיד בידי אחד מאותם “זבובים כדמות זאבים” כתב־יד נשכח נוסף, שיגזול מ"איש עני, נולד בלי כוכב" גם את המעט הזה!).

ברוב מלאכות – מעט ברכות"    🔗

ומראב"ע – לעמנואל הרומי, שגם הוא הירבה לכתוב על דלותו ועל נדודיו (כמה מהרפתקאותיו משולבות בתכנית הבאה של “ערוגות החשק”. שתוקרן בטלוויזיה ביום א' הקרוב). המוטיב, המופיע בבית האחרון של השיר הפרסי שציטטנו. מזכיר מעט את המוטיב המרכזי במחברת ט"ו של עמנואל, המכונה “מחברת ההסתפקות”. במחברת אחרת מפרי־עטו מצוי השיר הארוך והמורכב “אני ישן ולבי ער” (“שיר המלאכות”). שבו מונה המדבר בקצב מסחרר למעלה ממאה מקצועות שונים. בניגוד לראב"ע, המונה את העיסוקים השונים כדי להצביע על חוסר מזלו, מתפאר בעל “שיר המלאכות” בהצלחותיו בכל מקצוע (מחברת ט'). שירו של עמנואל נכתב, כידוע, בעקבות שירים לועזיים דומים (הוא עצמו מודה בכך במפורש), ובראשם “אדון כל המלאכות” של אפולייזה. שירו של עמנואל השפיע ישירות גם על שירו של יצחק אלאחדאב (סיציליה, סף המאה ה־15) “האיש החרוץ” (“איש מהיר”), שגם בו מתוארת הצלחה רבתי בעשרות מקצועות שונים (‘השילוח’, כרך י', תרס"ב – תרס"ג, עמ' 350–358); וכן על השיר המאוחר יותר, “עשיר במלאכות ועני בברכות” שפירסם א. מ. הברמן (‘מחברות לספרות’. כרך ב', תש"ב, גל' ג' עמ' 80–85). שיר זה, האחרון, מזכיר גם את שירי ראב"ע והשירים המייחסים לו, כיוון שבו נמנים המקצועות השונים כדי להוכיח את חוסר־מזלו של המדבר.

כדאי להזכיר בהקשר זה גם את ספרי־המקאמות, בדומה ל"ספר המבקש" של שם־טוב פלאקירה, שגיבוריהם עוברים ממקצוע למקצוע, כדי ללמוד את סודותיהם של האומנים השונים.

הפיתגם “ברוב מלאכות – מעט ברכות”, המופיע בספרות התקופה, אופייני לתפישה העממית, שרווחה בארצות המזרח ובקרב עדות ישראל השונות, לפיה מעיד ריבוי־מלאכות על חוסר־מזל דווקא. אפילו עמנואל, מחבר “שיר המלאכות”, כותב במקום אחר: “לא ערכתי מלחמה עם איש רוב חכמות וניצחני / אכן, בעל חכמה אחת – אם נלחם בי. והכריחני”. ברוח זו נאמר גם ב"בן־המלך והנזיר": “אשר יעשה היום מלאכה אחת, ומחר מלאכה אחרת – בידו נפשו הורג”. בספרו החדש של א. שטאל, ‘פיתגמי עדות ישראל’, מצויים פיתגמים רבים ברוח דומה, שהיו רווחים בקרב עדות־ישראל במזרח ובמערב (ערכים 2883–2888; וראה גם י. דוידזון ‘אוצר המשלים והפיתגמים’, עמ' 188). במחקרו על פיתגמי יהודי־בבל מביא ש. חייט גם את הפיתגם “שבעה מקצועות – המזל אבוד”, ולצידו כ־15 מקבילות מתוך אסופות־פיתגמים מארצות המזרח הקרוב וצפון־אפריקה (‘מחקרי המרכז לחקר הפולקולור’, כרך ג', תשל"ג, עמ' קכא; וראה גם: י. רצהבי, ‘ידע עם’ 45–46, תשל"ט, פתגם כג בעמ' 71). כל אלה יוכיחו, שהשירים העבריים, השיר הפרסי והפיתגמים בעברית, בערבית ובשפות אחרות המדוברות באזורנו מעוגנים כולם במסורת עממית וספרותית אחת.

*

ולסיום ולשם שעשוע בלבד, ניסינו לתרגם את השיר הפרסי במשקל ובחרוז שבהם נכתב השיר “אילו ביום גשם” (ניתן להתחיל את השיר גם במלים “ביש־גד אני”, השומרות גם הן על המשקל):

זֶה פָּעֲלִי: לוּ מִבְּלִי־מַיִם דְלִי

  אֶקַח לְיָם – אָז בַּעְיָם הוּא יֶחֱרָב.

לוּ לַשְׁאוֹל אֵרֵד לְבַקֵשׁ אֵשׁ לְנֵר –

  תִּקְפָּא שְׁאוֹל, נִצְבָה כְּנֵד עָצוּם וְרָב,

לוּ אֶחְפְּצָה אֶבֶן – לְהַר אֶגַשׁ. אֲבוֹי,

  אֵי כָּל אֲבָנָיו? נֶחְבְּאוּ אֶל מַאֲרָב.

לוּ אֶל יְדִיד אֶפְנֶה בְּיוֹם צָרָה: “עֲזוֹר” –

  חֵרֵשׁ יְהִי פִּתְאֹם, כְּאִיש בִּשְׁאוֹן־קְרָב.

לוּ אֶעֱלֶה לִרְכּבֹ עֲלֵי סוּס־דְהָרוֹת –

  אָז כַּחֲמוֹר יָרוּץ בְּחִיר סוּסֵי־עֲרָב.

אוּלָם אֲנִי אוֹדֶה לְגַלְגַלִי, לְבַל

  יָרַע מְנַת חֶלְקִי, וְזֶה לֹא יֶעֱרָב.