מַדּוּעַ, אִם יִתָּכֵן לְבַלּוֹת כַּךְ אֶת פֶּסֶק הַקִּיּוּם,

כְּמוֹ דַּפְנָה זוֹ, הַכֵּהָה קְצָת מֵאֲשֶׂר כָּל יֶתֶר

הָעַלְוָה, וּבִקְצוֹת כָּל עָלֶה וְעָלֶה בָהּ

גַּלִּים זְעִירִים (כְּבַת־צְחוֹקוֹ שֶׁל רוּחַ) –: מַדּוּעַ

אִם כֵּן אֱנוֹשִׁי לִהְיוֹת – וְעִם הִתְחַמֵּק מִן הַגְּזֵרָה

לִגְזֵרָה לִכְמֹהַ?..

הוֹ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֹשֶׁר הֹוֶה,

זֶה הַיִּתְרוֹן הֶחָפוּז שֶׁל אָבְדָן בְּקָרוֹב.

לֹא מִסַּקְרָנוּת וְאַף לֹא לְהַרְגָּלַת לִבֵּנוּ,

הֶעָלוּל לִהְיוֹת גַּם בַּדַּפְנָה…

אֲבָל מִפְּנֵי שֶׁהֱיוֹת כָּאן זֶה הַרְבֵּה. וּמִפְּנֵי שֶׁכַּנִּרְאֶה

זָקוּק לָנוּ כָּל הַמָּצוּי כַּאן, זֶה הַנִּפְסָד, שֶׁבְּאֹרַח

מְשֻׁנֶּה נוֹגֵעַ לָנוּ, לַנִּפְסָדִים בְּיוֹתֵר. פַּעַם אַחַת

כָּל דָּבָר, רַק פַּעַם אַחַת. פַּעַם אַחַת בִּלְבָד. וְגַם אָנוּ

פַּעַם אַחַת וְלֹא עוֹד. אֲבָל זוֹ

הַפַּעַם הָאַחַת לִהְיוֹת, וְלוּא רַק פַּעַם אַחַת:

לִהְיוֹת הָווּי אַרְצִי, זֶה אֵינוֹ נִתַּן, כַּנִּרְאֶה, לְהִבָּטֵל.

וְכַךְ נִדְחָקִים אָנוּ וְרוֹצִים זֹאת לְבַּצֵּעַ,

רוֹצִים לְהָכִיל זֹאת בְּיָדֵינוּ הַפְּשׁוּטוֹת,

בְּמֶבָּטֵינוּ הַגָּדוּשׁ יֶתֶר וּבְלִבֵּנוּ הַדּוֹמֵם.

רוֹצִים לְהִתְהַוּוֹת זֹאת. וּלְמִי זֹאת נִתֵּן? מוּטָב כִּי

נֹאחַז זֹאת לָנֶצַח… הוֹי, אֶל הַהֶקְשֵׁר הָאַחֵר,

אֲהָהּ, וְכִי נוּכַל לִטֹּל לְשָׁם מָה? לֹא הָרְאוּת שֶׁלָּמַדְנוּ

כָּאן בְּדֵי עָמָל, וְלֹא שׁוּם מַה שֶּׁאֵרַע כָּאן. לֹא מְאוּמָה.

אִם כֵּן, אֶת הַיִּסּוּרִים. אִם כֵּן, בִּמְיֻחָד אֶת הַכְּבֵדוּת;

אִם כֵּן, אֶת הַהִתְנַסּוּת הַמְמֻשֶּׁכֶת שֶׁל הָאַהֲבָה, – אִם כֵּן

לְבַד אֶת הַבִּלְתִּי־מֻגָּד. אֲבָל, אַחֲרֵי כֵן,

תַּחַת הַכּוֹכָבִים, מָה: הֵן הֵם בִּלְתִּי־מֻגָּדִים בְּיֶתֶר שֶׁפֶר.

הֵן הַנּוֹדֵד מֵבִיא עִמּוֹ גַּם מִקַּצְוֵי מִדְרוֹן הָרֶכֶס

לָעֵמֶק לֹא חֹפֶן אֲדָמָה, הַבִּלְתִּי־מֻגֶּדֶת לַכֹּל, כִּי אִם

מִלָּה טְהוֹרָה שֶׁרָכַשׁ, אֶת הַיְרוֹאָר הַצָּהֹב

אוֹ הַכָּחֹל. וְשֶׁמָּא אָנוּ כָאן כְּדֵי לְהַגִּיד: בַּיִת,

גֶּשֶׁר, בְּאֵר, שַׁעַר, כַּד, עֵץ־פְּרִי, חַלּוֹן, –

לְכָל הַיּוֹתֵר: עַמּוּד, מִגְדָּל… אֲבָל, לְהַגִּיד, הָבֵן־נָא,

הוֹ, לְהַגִּיד זֹאת כָּךְ, כְּפִי שֶׁהַמַּמָּשִׁים עַצְמָם בִּפְנִימָם

מֵעוֹלָם לֹא חִשְּׁבוּ לִהְיוֹת. הַאִם אֵין תַּחְבּוּלַת סֵתֶר

זוֹ שֶׁל הָאָרֶץ הַשַּׁתְקָנִית בְּהַאִיצָהּ בָּאוֹהֲבִים,

כִּי בְרִגְשֵׁיהֶם כָּל דָּבָר וְדָבָר יִשְׁתַּלְהֵב?

מִפְתָּן: מַה זֶּה לְזוּג

אוֹהֲבִים, שֶׁאֶת מִפְתַּן דַּלְתָּם הַקְּשִׁישָׁה מֵהֶם

קְצָת יְבַלּוּ, גַּם הֵם, אַחֲרֵי הָרַבִּים שֶׁקְּדָמוּם

וְלִפְנֵי אוֹתָם שֶׁיָּבוֹאוּ… בְּנָקֵל.

כָּאן הוּא הַזְּמַן הַמֻּגָּד, כָּאן הִיא מְכוֹרָתוֹ.

הַגֵּד אֵיפוֹא וְהַסְהֵד. יוֹתֵר מֵאֵי פַעַם

מִתְכַּלִּים וְהוֹלְכִים הָעֲצָמִים שֶׁנִּתַּן לִחְיוֹתָם, כִּי

מַה שֶׁדּוֹחֲקָם וְנוֹטֵל אֶת מְקוֹמָם הִיא הָעֲשִׂיָּה לְלֹא דְמוּת.

עֲשִׂיָּה שֶׁבִּקְלִיפּוֹת, הַמִּתְפַּצְּחוֹת בְּרָצוֹן כָּל אֵימַת

שֶׁהַפְּעֻלָּה שֶׁבִּפְנִימָן חוֹרֶגֶת מֵהֶן וְנִתְחֶמֶת אַחֶרֶת.

בֵּין פַּטִּישִׁים מִתְקַיֵּם

לִבֵּנוּ, כְּמוֹ הַלָּשׁוֹן

בֵּין הַשִּׁנַּיִם, שֶׁבְּכָל זֹאת,

חֵרֶף הַכֹּל מוֹסִיפָה לְשַׁבֵּחַ.

שַׁבַּח לַמַּלְאָךְ אֶת הַתֵּבֵל, לֹא הַבִּלְתִּי מֻגֶּדֶת, הֵן עִמּוֹ

לֹא תּוּכַל לְתַחֲרוֹת בְּהַדְרַת הַרְגִּישְׁךָ; בַּיְקוּם

שֶׁהוּא מַרְגִּישׁוֹ הַרְגֵּשׁ יֶתֶר חָדָשׁ אַתָּה. לָכֵן הַרְאֵה לוֹ

אֶת מַה שֶׁפָּשׁוּט, מַה שֶׁעֻצַּב דּוֹרוֹת עַל דּוֹרוֹת,

וְהוּא חַי כְּשֶׁלָּנוּ, מֻקָּף לְיָדֵנוּ וּבְמֶבָּטֵנוּ.

הַגֵּד לוֹ אֶת הָעֲצָמִים. וְהוּא יַעֲמֹד מִשְׁתָּאֵה; כּעָמְדְךָ

אֵצֶל הַחַבְּלָר בְּרוֹמִי וְאֵצֶל הַקַּדָּר עַל שְׂפַת הַנִּילוּס.

הַרְאֵה לוֹ, מַה מְּאֻשָּׁר יָכוֹל לִהְיוֹת עֶצֶם, כַּמָּה בָּר מֵחֲטֹא וְשֶׁלָּנוּ,

כֵּיצַד אֲפִלּוּ שִׁיר קִינָה נִטְהָר וְחוֹלֵט לְצוּרָה,

מְשַׁמֵּשׁ כְּלִי אוֹ מֵת אֶל תּוֹךְ כְּלִי –, וְחוֹמֵק

בְּעֶדְנָה מִבַּעַד לַכִּנּוֹר. וְאֵלֶּה הָעֲצָמִים, הַחַיִּים

מִפְּרִישָׁה, מְבִינִים כִּי אַתָּה מְשַּׁבְּחָם; עִם כְּלּוֹתָם

מַאֲמִינִים הֵם כִּי הַצָּלָה בָנוּ, בַּכָּלִים בְּיוֹתֵר.

רוֹצִים כִּי נְמִירֵם עַד תֹּם בְּלִבֵּנוּ הַסָּמוּי,

נְמִירֵם עַד אֵין סוֹף – בְּעַצְמֵנוּ! כְּכָל שֶׁהִנֵּנוּ לְבַסּוֹף.

אֶרֶץ, הַאִם לֹא זֹאת תֹּאבִי: בְּסָמוּי

לְהִתְהַוּוֹת בָּנוּ? – הַאִם לֹא חֲלוֹמֵךְ הוּא,

לִהְיוֹת וְלוּא אַךְ פַּעַם סְמוּיָה? – אֶרֶץ! סְמוּיָה!

וְכִי מַה הִיא שְׁלִיחוּתֵךְ הַנְּחוּצָה, אִם לֹא גִלְגּוּל צוּרָה?

אֶרֶץ, אֲהוּבָה, רוֹצֵנִי. הוֹ, הַאֲמִינִי, אֵין צֹרֶךְ

עוֹד בַּאֲבִיבַיִךְ כְּדֵי לְשַׁדְּלֵנִי. אֶחָד רַק,

הוֹ, אָבִיב יָחִיד רַב מִדַּי הוּא כְבָר מִלַּהֲכִילוֹ בְדָמִי.

אֵלַיִךְ חָלוּט אֲנִי עַד לִבְלִי שֵׁם מִמֶּרְחַקִּים.

תָּמִיד צָדַק מִשְׁפָּטֵךְ, וְהַקְּדוֹשָׁה בְהַמְצָאוֹתַיִךְ

הַרֵיהִי הַמָּוֶת בִּנְשִׁיקָה.

רְאִי, חַי אֲנִי. וּמִנַּיִן? לֹא הַיַּלְדוּת וְלֹא הֶעָתִי

יַחְסְרוּ מְאוּמָה… קִיּוּם הַיָּתֵר עַל הַמִּנְיָן

שׁוֹפֵעַ לִי בִלְבָבִי.

ההתחלה וסוף: דואינו, מארס 1912,

כל היתר: מיזוֹ, 9 בפברואר 1922