ספר המתים המצרי הוא אחד מאותם טקסטים, שהשפעתם במהלך ההיסטוריה היתה רבת־חשיבוּת. החיבור כולל תיאור טקסי קבורה בליווי הדרכה לנשמת הנפטר ב"ארץ האלים". הוא שימש כמקור החשוב ביותר של סמכות דתית במצרים במשך כ־3,000 שנה. קטעים מן הספר נחקקו בפירמידות של השושלת ה־5, נכתבו בפפירוסים וצוטטו על־גבי ארונות־החנוטים גם בעידן הנוצרי.

גרסאות של הטקסט (או לפחות חלקים ניכרים ממנו) מתוארכות כבר מאמצע האלף ה־4 לפנה"ס. כמו ספרי קודש מצריים אחרים, חיבורו מיוחס לאל תחוֹת, “אדון הדיבור האלוהי” (ראה להלן). הנוסח המוקדם יותר – הוא שעוּבּד בידי כוהני אנו (און, הליופוליס); כן קיימים שני נסחים שמקורם בנוא אמון (תבי), ואחד מן העיר סא (סאיס). “פפירוס אני”, הגרסה המלאה יותר של נוסח נוא אמון (1500 לפנה"ס) נתגלה ב־1888 ליד לוקסור על־ידי ד"ר ואליס באדג', ושמור כיום במוזיאום הבריטי.