א    🔗

השיך עַמַאר סַעַדַאוִי ישב בּדירתוֹ שבּכפר ש. ואכל פּת־שחרית עם ידידוֹ הנאמן השיך זַכַּרִיָא. הוּא ישב דוּמם, מוּרד־ראש וּמבּטיו הנוּגים והנרגשים מרחפים בּעוֹלמוֹת בּלתי־נראים. הוּא מוֹשיט ידוֹ מדי פּעם בּפעם אל הקערה, מוֹציא ממה שבּתוֹכה, שׂם בּפיו ולוֹעס מעשׂה מוּכני.

פּתאוֹם נכנסה אוּם שֶלֶבִּיה¹, המשרתת הזקנה שלֹו, ניגשה אליו בּמהירוּת שלא כּדרכּה, גחנה עליו ולחשה כּמה מלים על אזנוֹ. כּששמע נזדעזע וקפץ ממקוֹמוֹ. בּעיניו שאדמוּ הבּיט אליה בּכעס וצעק:

“בּתי נַגִ’יָה חזרה? אין לי בּת בּשם זה! צאי מלפני, אשה, אם לאו אשבּוֹר את מקלי על ראשך”.

השיך סעדאוי פּנה אל ידידוֹ השיך זכּריא ואמר לוֹ בּקוֹל קטוּע ורוֹעד מהתרגשוּת:

“זה עשׂר שנים שגירשתיה מבּיתי. כּכלבּה גירשתי. היא בּכתה וּביקשה מחילה, אך איך אמחל לה בּהמירה את כּבוֹדי, כּבוֹד אביה, בּקלוֹן נצח. הייתי בּשל מעלליה למשל ולשנינה בּכל מקוֹם וּפינה. איני יכול לנשׂוֹא עין אל אדך… לא ולא… לא הייתי אכזרי… ראוּיה היתה למוּת על פּשעה…”

עיניו הלכוּ והאדימוּ והוּא טפח על חזהוּ:

“בּת שש־עשׂרה ממיטה על אביה חרפּה כּזאת. שנה תמימה הוֹליכתני שוֹלל: חיה בּביתי וּפוֹשעת ואני לא ידעתי דבר…”

השיך זכּריא שידל אוֹתוֹ והרגיעהוּ. שני הידידים חזרוּ לאכילתם. אכלוּ בּנחת. השיך עמאר סעדאוי הוֹריד ראשוֹ ושקע שוּב בּדוּמיתוֹ העמוּקה. כּעבוֹר שעה קלה קם השיך זכּריא ונפטר מידידוֹ. סעדאוי נשאר יחידי וישב שעה ארוּכּה. לעיני רוּחוֹ עבר עברוֹ הרחוֹק. נג’יה בּתוֹ היא ילדה קטנה. הוּא נוֹשׂאהּ על גבּוֹ כּדי לשעשעה. יוֹצא אִתה אל השׂדה וּמוֹסר לה את אַפסר הגַ’מוּס והיא נוֹהגת בּוֹ כּרצוֹנה. הוֹלך אִתה אל השוּק למען תבחר לעצמה מיני־מתיקה כּרצוֹנה. הוּא רוֹאה אוֹתה צוֹחקת, מנתרת לעוּמתוֹ כּיוֹנה שקטה, מטילה את עצמה אליו וּמחבּיאה את ראשה הקטן בּחזהוּ… וּבהגיע זמן שינה הוּא מציע לה מיטתה בּחדרוֹ, שר לה בּשירים וּמספּר לה סיפּוּרים משעשעים כּאם רחמניה.

דמעוֹת פּרצוּ פּתאוֹם מעיניו. הוּא לקח את ה"קוֹראן" שלוֹ, פּתחוֹ וניסה לקרוֹא בּוֹ, אוּלם מבּטוֹ הנבוֹך והנרגש תעה בּאוֹתיוֹת הספר.

 

ב    🔗

אוּם שֶלֶבּיה נראתה על מפתן הפּתח. היא התחילה מתקרבת אל השיך עמאר בּצעדים אטיים ספוּגי־פּחד. הוּא לא שׂם לב אליה. היא ישבה בּקרבתוֹ והתחילה מנענעת בּאצבּעוֹתיה את רגלוֹ בּשקט וּבזהירוּת. משהרגיש בּה קם נסער ואמר:

“הזהרי מלדבּר עליה”.

הזקנה נתלתה בּ"עבּאיה" שלוֹ, בּוֹכה ואוֹמרת:

“רחמים, אדוֹני, רחמים! היש דבר טוֹב ויפה מרחמים?”

“אין אני יוֹדע דבר, ששמוֹ רחמים”.

האיש רעד וּפניו פּני־להבים. האשה נדחפה אליו ואמרה:

“היא בּביתי וּמחכּה לבוֹאך”.

השיך סעדאוי דחף אוֹתה בּכוֹח וצעק:

“צאי, צאי מכּאן אשה!”

“היא מבקשת לראוֹתך לפני מוֹתה… היא גוֹססת!..”

“מוּטב שתלך אל אש הגיהינוֹם!..”

“הרי חזרה אליך בּתשוּבה כּדי למוּת בּזרוֹעוֹתיך”.

סַעדאוי יצא סוֹער וּמסוֹער ולא ידע לאן יפנה. הרוּח הנוֹשבת לוֹהטת כּיוֹצאת מתוֹך תנוּר מוּסק. נדמה לוֹ, שהוּא שוֹמע קוֹל נעלם הקוֹרא בּלי הרף “נג’יה בּאה, נג’יה בּאה”. אותו קוֹל התאחד עם הד הצעדים ונדמה לוֹ – צעדיו הם החוֹזרים וּמשמיעים את הקוֹל ההוֹלך וּמתגבּר, אזניו שוֹמעוֹת אוֹתוֹ מהדי צעדיהן של הבּהמוֹת ומרשרוּש אילנוֹת. כּשעברה חבוּרה על פּניו ושאלה לשלוֹמוֹ נדמה לוֹ, שהיא חוֹזרת בּפניו על המשפּט המוּזר. כל העוֹלם פּוֹער פיו וּמשמיע בּאזניו את מלוֹת המשפּט המדוּבּרוֹת בּגוּפוֹ פּנימה והדיהן מתלבּטים בּאבריו.

הוּא התלבּט בּהליכתוֹ, דמוּתוֹ נתכּרכּמה, הפחידה ועוֹררה רחמים כּאחד. עלה בּדעתוֹ ללכת אל בּית־הקפה, כּדי להתפּוֹגג בּמקצת. הוּא נטה אל הדרך המוֹבילה לשם, המריץ צעדיו כּאילוּ נוֹעד שם עם מישהוּ וחוֹשש שמא יאַחר… כּעבוֹר שעה קלה מצא את עצמוֹ לפני בּית הידוּע לוֹ יפה־יפה. הוּא נזדעזע וּצעדיו סמרוּ בּעמדוּ ליד הפּתח. פּתאוֹם צעק:

“היכן אַת נג’יה?.. היכן את?..”

הוּא נדחף לתוֹך החדר. ראה דמוּת כּחוּשה שׂרוּעה על הארץ והיא משיבה לוֹ בּחוּלשה:

“אני כּאן, אבי…”

השיך עמאר הטיל את עצמוֹ ליד בּתוֹ והתחיל לדבּר כּשדמעוֹת חוֹנקוֹת אוֹתוֹ:

“נג’יה בּתי, חביבתי, נג’יה, בּתי, חביבתי…”

בּוּלמוֹס של בּכי עז תקף את שניהם. האב החזיק את בּתוֹ הגוֹועת בּזרוֹעוֹתיו והיא נתלתה בּוֹ בּחזקה כּחוֹששת שמא יברח ויתעלם. שניהם היוּ דמוּמים. היוּ רגעים אלה רגעי גילוּי והבנה הדדית בּין האב וּבתוֹ. הכּל נעלם. הזמן כּאילוּ נסוֹג אחוֹרנית. שעה קלה זוֹ מחקה כּבמטה קסמים שנים ארוּכּוֹת וּמעשׂי החרפּה והצער שבּהן. לבסוֹף פּלט האב מעין לחש:

“הלוֹך נלך שנינוּ אל השוּק ותבחרי לך מיני מתיקה מכּל אשר תאוה נפשך. קחי והחזיקי בּאפסר הגַ’מוּס והוֹבילהוּ לכל מקוֹם שלבּך חפץ”.

ונג’יה השיבה כּמדמדמת:

“סוּכּריוֹת… ג’מוּס… שוּק…”

אבריה רפוּ והלכוּ כּשוֹקעת תוֹך שינה עמוּקה. והשיך סעדאוי התחיל מספּר כּמוֹ מתוֹך דמדוּמי חלוֹם, כּשם שהיה מספּר לבתוֹ סיפּוּר אגדה בּהיוֹתה ילדה קטנה: “היה היה, אדוֹני, נדיבי, – אין פּוֹתחים בּסיפּוּר אלא בּהזכּרת שם הנביא, עליו התפילה והשלוֹם – איש אחד בּארץ וּשמוֹ מוּחמד בּן־החיִל, ואשה אחת וּשמה סית אלחסן ואלג’מאל (אשת הטוֹב והיוֹפי)…”

 

ג    🔗

לפני שקיעת החמה יצאה מבּיתה של אוּם שלבּיה לוָיה קטנה. המלוים את המת הלכוּ לבית־הקברוֹת בּארחוֹת עקלקלים, כּדי להיסתר מעיני רוֹאים.

אחרי תפילת ערבּית חזר השיך עמאר סַעדאוי אל בּיתוֹ מוּרד־ראש, פּוֹסע פּסיעה קטנה, לוֹחש וחוֹזר ולוֹחש את הפּסוּק: “ישתבּח (האֵל) אשר לא ימוּת”.

למחר יצא השיך עמאר לפני הצהרים מבּיתוֹ כּשהוּא גוֹרר את רגליו אל מסגד הכּפר להתפּלל תפילת יום ו' בּציבּוּר.

הוּא נכנס למסגד והתערב בּציבּוּר. הדרשן עלה על הבּימה וּפתח בּדרשתוֹ בּקוֹל רוֹנן וּבנעימה מיוּשבת מסבּירה. הקהל האזין לדבריו בּהכנעה שבּיראה וּבהתפּעלוּת. בּהמשך הדרשה נגע הדרשן בּזנוּת וגינה את הזוֹנים והזוֹנוֹת. הדרשן התחיל שוֹפך בּוּז וּנאצה על התוֹעים הסוֹררים וקיללם קללוֹת נמרצוֹת, סוֹפר וּמוֹנה את העינוּיים הקשים והנוֹראים הצפוּיים להם בּגיהינוֹם. השיך סעדאוי האזין לדברי הדרשן והוּא רוֹעד. פּתאוֹם קם ונזדקף והתחיל צוֹעק בּקוֹל:

“בּן־אדם! לא אתה ראוּי לדוּן התנהגוּתם של אחרים, אַללה לבדוֹ הוּא השוֹפט והדיין העליוֹן!”

הדרשן והקהל הפנוּ את פּניהם אליו מוּפתעים והתחילוּ משתקים אוֹתוֹ, אוּלם השיך עמאר המשיך את דבריו בּשצף־קצף:

“איני רוֹצה לשמוֹע מפּי איש דברים עליה. כּוּלכם כּלבים צבוּעים והיא טוֹבת־לב וּטהוֹרה, כּי מתה בּזרוֹעוֹתי חוֹזרת בּתשוּבה”.

הוּא קפץ והתנפּל על הבּמה, תפס את הדרשן כּרוֹצה לחנקוֹ, אוּלם פּתאוֹם הרגיש אפיסת־כּוֹח ונפל נפילה אחת אל הארץ וקצף מכסה שׂפתיו וּפניו.