א    🔗

ה"דוֹד מתואלי", מוֹכר גרעינים, פּוֹל סוּדאני ומיני־מתיקה, הוּא רוֹכל הידוּע לתוֹשבי חילמִיָה¹ וסביבותיה. ראשוֹ צנוּף “עמאמה” – הוּא הצניף הלבן והארוֹך – לבוּש “ג’ילבּאבּ” – מעיל רחב וארוֹך, ששרווּליו רחבים מאד – וכוּלוֹ אוֹמר כּבוֹד. על גבּוֹ הוּא נוֹשׂא את סלוֹ הישן, מכריז וּמוֹנה בּאזני הילדים את סחוֹרתוֹ למיניה בּמבטא סוּדאני וּבקוֹל רפה, שנחלש מעוֹני וּמזוֹקן. ואף־על־פּי־כן עוֹד נשמרה בּקוֹלוֹ נעימת מצווה וּמפקד, שכּן ה"דוֹד מתואלי" גדל בּסוּדאן ונלחם בּשוּרוֹת ה"מהדי"² בדרגת מפקד פּלוּגה. כּל ימיו הוּא חי גלמוּד וערירי בּלא אשה וּבנים.

הוּא חי לוֹ בּסימטת “עבּדאללה בּק”, בּחדר קטן ואפל, שכּל רהיטיו הם ארגז ישן, מחצלת, שמוּנחוֹת עליה שׂמיכה וכסת בּלוּיוֹת מיוֹשן. עם דלוּתוֹ הגדולה הוּא מקפּיד על הנקיוֹן, השׂוֹרר בּכל אשר לוֹ.

הדוֹד מתואלי חוֹזר הבּיתה עיף ויגע. אחרי תפילת ערבּית הוּא מדליק את מנוֹרת־הנפט הקלוּשה, יוֹשב ליד הארגז וּמוֹציא ממנוּ חרב נוֹשנה, השׂריד היחידי, שנשאר מימי תפארתוֹ, וּמניחה על בּרכּיו. הוּא שוֹקע בּהרהוּרים ארוּכּים וּלעיני רוּחוֹ עוֹברים זכרוֹנוֹת ימי חייו שחלפוּ. וּמשצף ועוֹלה בּמוֹחוֹ זכר ה"מהדי" הוּא זוֹקף עיניו כּלפּי מעלה וּפוֹתח בּתפילה לאלוֹהים, שיקרב את קץ־הימים, ימי בּוֹאוֹ של ה"מהדי", אשר ירים את נס האמוּנה על־פּני הארץ ויטהרנה משחיתוּתה. לאחר תפילת־לחש זוֹ הוּא מוֹריד עיניו וּמחליק את זקנוֹ הספוּג דמעוֹת, לוֹקח את החרב בּידוֹ ומנשקה בּתאוָה רבּה.

משנתפּכּח מהזיוֹתיו והוּא רוֹאה את עצמוֹ בּחדרוֹ הדל והחשוּך הוּא נאנח בשברוֹן־לב, משיב את החרב לנדנה ושׂם אוֹתה בּארגזוֹ.

לאחר פּת־ערבּית הוּא עוֹלה בּנחת על מיטתוֹ, וכעבוֹר שעה קלה הוּא שוֹקע בּשינה עמוּקה ורוֹאה חלוֹמוֹת מימי עברוֹ הנהדר והעתיד הגדוֹל לכשיבוֹא משיח. עם שחר הוּא מתעוֹרר וּמתפּלל תפילה ראשוֹנה. אחר־כּך הוּא אוֹמר תחינוֹת שוֹנוֹת וקוֹרא בּספר “אוֹתוֹת חסדי אלוֹה”³ – עד ששוֹלחת החמה את קרניה החוֹדרוֹת דרך האשנב הצר של חדרוֹ. אז הוּא קם בּמתינוּת, לוֹקח את סלוֹ על כּתפוֹ ויוֹצא ל"חילמיה", כּדי להתחיל בּסיבּוּבוֹ היוֹמי.

ה"דוֹד מתואלי" בּא לקהיר לפני חמש־עשׂרה שנה, אוּלם הוּא לא שינה מסדר חייו. בּתים נהרסוּ וּבתים נבנוּ, אנשים נסתלקוּ מן העוֹלם, תינוֹקוֹת גדלוּ וּבגרוּ וה"דוֹד מתואלי" אינוֹ מכּיר בּקהיר וּסביבוֹתיה אלא אוֹתוֹ איזוֹר שבּוֹ הוּא סוֹבב עם מרכּוּלתוֹ. יש לוֹ חניוֹת בּדרכּוֹ שבּהן הוּא סוֹעד את לבּוֹ וּמחליף כּוֹח. בּשתים מהן הוּא מבלה את רוֹב שעוֹתיו הפּנוּיוֹת. חנייתוֹ הראשוֹנה – הוּא מסגד קטן. סמוּך לפתחוֹ הוּא אוֹכל פּת־צהרים. הריהוּ משבּח ארוּכּוֹת⁴ את אַללה. נכנס למסגד, מתפּלל וּמתנמנם. חנייתוֹ השניה היא בּקרבת בּיתוֹ של נוּר אד־דין בּק, בּסיוּפיה⁵. לכאן הוּא בּא תמיד אחרי תפילת־ערבּית. כּאן, בּקרבת שער הארמוֹן, מתכּנסת סביבוֹ חבוּרה משוֹערי הבּתים הסמוּכים וּמשרתי בּית נוּר אד־דין וּמשׂוֹחחים על האיסלאם בּימי עוּזוֹ ותפארתוֹ ועל מיעוּט דמוּתוֹ על ידי האסוֹנוֹת והשוֹאוֹת, שעברוּ עליו. כּאן קם הדוֹד מתואלי בּפנים מאירוֹת וּמספּר על בּיאת המשיח לעתיד לבוֹא בּנעימה מתוּנה והדוּרה, בּסגנוֹן יפה וּמלבּב. והחבוּרה שוֹמעת בּצמאוֹן וּבענין לקדוֹש זה המדבּר על בּיאת ה"מַהדי" וטיהוּר העוֹלם משחיתוּתוֹ כּשיחזוֹר האיסלאם לתפארתוֹ, כּימי עוֹלם וּכשנים קדמוֹניוֹת.

בּשעה זוֹ יוֹצא נוּר אד־דין בּק מפּתח בּיתוֹ, נשען על מטהוּ ההדוּר והיקר, ניגש אל ה"דוֹד מתואלי", מברכוֹ לשלוֹם וּמדבּר אליו דברי נוֹעם ומחוֹננוֹ בּשפע מתנוֹת. משנתן לוֹ הריהוּ נפטר ממנוּ כּשהוּא משתעל שיעוּל של הכּרת ערך וגאוַה.

“איבּרהים בּק”, בּנוֹ של הבּק נוּר אד־דין, בּן שש־עשׂרה, בּחוּר פּטפּטן וליצן, מתקרב אל הדוֹד מתואלי וקוֹרא בּפניו:

“עדיין לא פּסקת מלספּר על מערכוֹת הקרב וּפרשת ה”מהדי", הוֹי, הדוֹד מתואלי?"

“אני מספּר וגם מתגאה בּכך. הרי הייתי מפקד על אלף חיילים, בּני”.

הבּק הקטן ממלא פּיו צחוֹק, מזדקף ועוֹשׂה עמידתוֹ עמידת שפל־בּרך מתוֹך יראת־הכּבוֹד, רוֹכס את כּפתוֹרי מעילוֹ, מתקן תרבּוּשוֹ וּמצדיע בּימינוֹ הצדעה צבאית. אחר־כּך הוּא מוֹציא גרוּש מכּיסוֹ, נוֹתנוֹ ל"דוֹד מתואלי" ואוֹמר:

“אדוֹני הגנרל! בּבקשה ליתן לי קצת גרעינים וּפוֹל סוּדאני בּגרוּש”.

 

ב    🔗

יוֹם אחד, בּשעת בּין־השמשוֹת, הלך הדוֹד מתואלי אל ארמוֹן נוּר אד־דין בּק וישב סמוּך לשער, כּמנהגוֹ. הילדים נחפּזוּ אליו, כּדרכּם, לקנוֹת מסחוֹרתוֹ. המשרתים התחילוּ נוֹהרים אליו מכּל הרוּחוֹת, מצטוֹפפים וּמקיפים אוֹתוֹ. משנסתיימה ההתקהלוּת עמד ה"דוֹד מתואלי" והשמיע בּאזני החבוּרה את שׂיחוֹתיו הרגילוֹת. וּבשעה שעשׂתה החבוּרה אזניה כּאפרכּסוֹת לדברים המוֹשכים את הלב והקשיבה בּנשימה עצוּרה בּא פּתאוֹם איבּרהים בּק וקרא בּקוֹל:

“גנרל!”

המטיף הפסיק מדבריו. בּני החבוּרה הפנוּ מבּטיהם בּכעס אל הבּחוּר קל־הדעת, המתקרב אל החבוּרה, אינוֹ שׂם לב למסוֹבבים אוֹתוֹ וּמסיים דבריו:

“אבי רוֹצה לראוֹתך. ואבקשך, כּי תלך אחרי”.

הכּל הצטערוּ על הפרעה פּתאוֹמית זו. ה"דוֹד מתואלי" קם ויצא מתוֹך החבוּרה, שישבה בּחצי גוֹרן עגוּלה, נוֹשׂא את סלוֹ על גבּוֹ והוֹלך הילוּכוֹ המתוּן אל שער הארמוֹן. מחסידיו הנאמנים נפרד בּמבּטי חיבּה והתנצלוּת. הוּא הלך בּעקבוֹת הבּחוּר, בּן הבּק, אל גינת הארמוֹן, עברוּ דרך ארוּכּה המסתיימת ליד הטרקלין המיוּעד לאוֹרחים, מקוֹם שם חיכּה להם נוּר אד־דין בּק בּמוֹשבוֹ הרפוּד הגבוֹה.

מתואלי נכנס וּבירך את הבּק לשלוֹם. נוּר אד־דין שלח את בּנוֹ מעל פּניו והוֹשיב את הנכנס סמוּך לוֹ על הרצפּה הרבוּדה. עברה שעה קלה, בּה לחש ה"דוֹד מתואלי" דברי הוֹדיה לאַללה וּתפילוֹת לשלוֹם הנביא.

לבסוֹף פּתח הבּק את פּיו והוֹדיע ל"דוֹד מתואלי" חגיגית, אחרי הקדמה קצרה, כּי הגברת הוֹרתוֹ, ששמעה רבּוֹת על עברוֹ וּסגוּלוֹתיו, שוֹאפת להכּיר אוֹתוֹ כּדי שתוּכל להתענג על שׂיחוֹתיו הנכבּדוֹת בּעניני דת וסיפּוּריו על תקוּפוֹת האיסלאם הנהדרוֹת.

לבּוֹ של ה"דוֹד מתואלי" רטט משׂמחה, כּי נוֹכח, שפּרסוּם שמוֹ חדר דרך קירוֹת הארמוֹן והגיע עד לאזני גבירוֹת היוֹשבוֹת בּסתר ההרמוֹן.

נוּר אד־דין קם והלך אל אגף הנשים וה"דוֹד מתואלי" אחריו. הם פּסעוּ פּסיעה גסה והגיעוּ לפתח רחב המוֹביל אל גינת ההרמוֹן. משם טיפּסוּ ועלוּ אל סוּלם מדרגוֹת עד שהגיעוּ לאכסדרה אפלה. לבסוֹף נכנסוּ לאוּלם גדוֹל וּמרוּוח. ה"דוֹד מתואלי", מוּקסם מתפארתוֹ של האוּלם, שלא ראה כּמוֹתוֹ לגוֹדל וּלהדר אף בּארמוֹן ה"מהדי", עמד על המפתן בּלב מוּכּה תמהוֹן ויראת־הכּבוֹד. וּבעוֹדוֹ עוֹמד נפתע ונבוֹך הגיע לאזניו קוֹל חלוּש של אשה המברכתוֹ לשלוֹם. הוּא פּנה לעבר הקוֹל וראה את בּעלת הארמוֹן יוֹשבת לא רחוֹק ממנוּ, נשענת אל מצע רפוּד גדוֹל וּלידה עוֹמדת המשרתת. הגבירה, שגבּה שחוֹח וכפוּף כּקשת, עוֹרה קמטי־קמטים, על עיניה משקפי־זהב וּלבוּשה כּהה, קמה לקראתוֹ. הוּא נשק את ידה הרזה ואיחל לה חיים טוֹבים וארוּכּים.

משנגמרה ההיכּרוּת עזב אוֹתם נוּר אד־דין בּק לנפשם והלך לעסקיו. הזקנה, אֵם הבּק, גילתה שׂמחתה לבוֹאוֹ והבּיעה את חפצה לשמוֹע שׂיחוֹתיו וּדבריו. מתואלי השפּיל את עיניו והתחיל כּוֹנס בּמוֹחוֹ את תפוּצוֹת סיפּוּריו וּמאוֹרעוֹתיו. אחר־כּך זקף ראשוֹ וּפיו התחיל מפיק דברים ארוּכּים, שנאמרוּ בּלשוֹן רהוּטה וּבנעימה משכנעת, אשר לקחוּ את לב הגבירה.

משסיים נתנה לוֹ מתנה הגוּנה והוּא יצא וּלשוֹנוֹ דוֹבבת תוֹדה וידידוּת לה וּלמשפּחתה. משהגיע לגינת בּית־הנשים אצוּ־רצוּ לקראתוֹ המשרתוֹת והתחילוּ מכרכּרוֹת סביבו, כּדי “לקבּל בּרכה” בּנגיעה בּשוּלי אדרתוֹ וּביקשוּ ממנוּ למכּוֹר להן מסחוֹרתוֹ. הוּא ישב על הארץ שׂמח וטוֹב־לב, פּתח את סלוֹ הישן והתחיל מוֹכר להן – עד שכּלתה סחוֹרתוֹ. מיד קם וחש אל המסגד, התפּלל “ארבּעים כּריעוֹת”⁶ ונתן שבח והוֹדיה לאללה על חסדוֹ הרב.

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך התחיל ה"דוֹד מתואלי" יוֹצא ונכנס בּמעוֹנוֹ של הבּק נוּר אד־דין, שם מקבּלים אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת וּמשפּיעים עליו רוֹב בּרכה. מצבוֹ נשתנה ונתן בּוֹ אוֹתוֹתיו: קוֹמתוֹ זקוּפה ודיבּוּרוֹ בּקוֹל רם וּברוּר. הוּא שׂכר חדר מרוּהט בּשכוּנה נאה. את הגבינה, הצנוֹן והכּרתי⁷ החליף בּאוֹרז וּבירקוֹת וּבשׂר – פּעמיִם בּשבוּע. את ה"עמאמה" שבּראשוֹ הגדיל והאריך ואת שרווּלי אדרתוֹ הרחיב. את כּתפיו עטף בּסוּדר של קשמיר זוֹל. נעל נעלים אדוּמוֹת וּמבריקוֹת ואזר את מתניו בּאֵזוֹר משי בּעל ציצית ארוּכּה. לאט־לאט משך ידיו מעסק הרוֹכלוּת, עזב את חיי־הנוֹד המיגעים ונהנה משינה ארוּכּה וּמענגת.

ה"דוֹד מתואלי" התחיל גם עוֹסק בּמתן צדקה – וכך נתפּרסם שמוֹ בּין העניים כּסוֹמך־נוֹפלים. מעתה היה פּנוּי ללכת אל המסגדים בּשעת דרשוֹת והטפוֹת, – שבּהן השתמש אחר־כּך בשׂיחוֹתיו עם הגבירה, אמוֹ של נוּר אד־דין בּק.

יצאוּ לוֹ מוֹניטין בּשכוּנה. בּני־אדם התחילוּ מתלחשים וּמספּרים עליו מעשׂיוֹת־פּלא. צלוֹ של ה"דוֹד מתואלי" מוֹכר גרעינים וּפוֹל סוּדאני, איש העוֹני והחוּלשה, גז ונעלם ואת מקוֹמוֹ ירש “דֶרויש”⁸ בּעל־שם.

 

ג    🔗

פּעם אחת, כּשישבה קבוּצה מחסידיו מוּל ארמוֹנוֹ של הבּק נוּר אד־דין וחיכּתה ל"דוֹד מתואלי", נענה אחד מן החבוּרה ואמר:

“סבוּרים אתם, חבריה, שה”דוֹד מתואלי" אינוֹ אלא ירא־שמים והוֹלך תמים היוֹדע לשׂוֹחח בּלשוֹנוֹ הנאה והנמלצת על האיסלאם?"

“אם כּן, מה הוּא לפי סברתך?” שאל אחד מבּני החבוּרה.

“הוּא צדיק מצדיקי הדוֹר, אחד מל”ו הנסתרים", ענה הנשאל בּהתלהבוּת.

“מנַיִן לך? מי אמר לך?”

“הצץ לתוֹך עיניו ותראה אוֹר בּלתי רגיל מאיר בּהן. זהוּ סימן לקדוּשה”.

המדבּר כּיעכּע קצת, גחן אל היוֹשבים ולחש:

“אירע לי עמוֹ מאוֹרע, שלא סיפּרתי לכם עדיין מחשש שמא לא תאמינוּ לי”.

בּני החבוּרה נצטוֹפפוּ, קרבוּ אליו וקראוּ קוֹל אחד:

“ספּר! דבּר!”

“וּבכן שמעוּ. פעם אחת הלכתי עמוֹ בּשכוּנת “סידי שאויש”. היתה שעת בּין־השמשוֹת וּברחוֹבוֹת השכוּנה לא דלקוּ אלא שני פּנסי־נפט, שנטפוּ אוֹר קלוּש. פּתאוֹם נשבה רוּח חזקה וכיבּתה גם את שני הפּנסים האלה – ואנוּ שרוּיים בּאפלה… חרדת פּתאוֹם תקפתני. אחזתי בּידוֹ של ה”דוֹד מתואלי" בּחזקה, אך הוּא מילמל:

“אַל תירא ואַל תחת – כּי אללה הוּא מַחסנוּ”.

לא עברה שעה קלה וכל השכוּנה הוּארה אוֹר גדוֹל. פּניתי כּה וכה כּדי למצוֹא את מקוֹר האוֹר וראיתי פּניו של “הדוֹד מתואלי” מזהירים בּזוֹהר גדוֹל. לא יכוֹלתי להתאפּק וקראתי: “מה זה, מוֹרנוּ ורבּנוּ?!” הוּא לא השיבני דבר, אלא המשיך דרכּוֹ עמי כּשהוּא ממלמל כּל הזמן: “אל תירא ואל תחת, כּי אַללה הוּא מחסנוּ”.

עוֹד החבוּרה מספּרת בּמאוֹרע־פּלא זה ואחד מן היוֹשבים נענה ואמר:

“עכשיו ניתנה לי ההזדמנוּת, לאחר ששמעתי מה ששמעתי, לוֹמר לכם דבר על הצדיק הקדוֹש, שבּמחיצתוֹ אנוּ נמצאים זמן רב ועל מיהוּתוֹ הגדוֹלה לא עמדנוּ אלא מעט”.

מבּטיהם של בּני החבוּרה הוּפנוּ אליו ואחד קרא בּקוֹל־תשוּקה סקרני:

“וּמה אתה יוֹדע?”

והנשאל הפליט בּקוֹל כּבוּש כּשפּניו מסמיקים:

“הוּא ה”מהדי", המשיח המקוּוה".

קמה תנוּעה בּין החבוּרה, צוארים נזדקפוּ כּלפּי הדוֹברים ונשמע קוֹל לחש:

“ה”מהדי"… ה"מהדי" אשר אליו מצפּים!"

הדוֹבר המשיך את שׂיחתוֹ בּנעימה הקוֹדמת כּשקוֹלוֹ רוֹעד מהתרגשוּת:

“ראיתי את “חרב הנבוּאה” בּארגזוֹ… וּכשנגעתי בּה בּידי ניתן לי הכּוֹח לרפּא את בּני, אשר הרוֹפאים נלאוּ לרפּאוֹ ועמד על סף האבדוֹן”.

שאלוֹת וּבקשוֹת על בּיאוּרים נוֹספים עפוּ בּבת־אחת מכּל צד אל הדוֹבר והוּא השיב לכל אחד בּפרטי־פּרטים, דבר דבוּר על אָפניו.

השאוֹן גבר. החבוּרה, שגדלה בּקבוּצוֹת בּני־אדם, שבּאוּ לשאוֹל לפשר הרעש וההמוּלה, מאזינה לשׂיחת הדוֹבר על חרב הנבוּאה והאוֹתוֹת והמוֹפתים של ה"מהדי" אשר שלָחוֹ אללה שנית להנחוֹת בּני־בּשׂר בּדרך־הישר.

 

ד    🔗

והנה נראה מרחוֹק ה"דוֹד מתואלי". וּכשהרגישוּ בּוֹ נדמוּ השאוֹן וההמוּלה והקהל נחפּז לפנוֹת לוֹ דרך בּין השוּרוֹת הצפוּפוֹת.

וה"דוֹד מתואלי" הוֹלך לוֹ בּהליכתוֹ האִטית המבּיעה כּבוֹד ויקר וּמחייך כּלפּי מקבּילי פּניו בּחיוּכוֹ המתוֹק והשקט. בּני־אדם עמדוּ בּיראת־הכּבוד, דחקוּ ונשקוּ ראשי אצבּעוֹתיו וציצית אזוֹרוֹ.

האיש אשר “נגע בּחרב הנבוּאה” ניגש אליו ואמר:

“מוֹרי ורבּי! מציל בּני מרדת שחת! אכן הכּרנוּך עם צניעוּתך וענותנוּתך היתירה. אתה בּחיר אלוֹה, והוּא, יתעלה, שלח אוֹתך להנחוֹת בּני בּשׂר נכוֹחוֹת. אתה ממלא מקוֹמוֹ של הנביא, אתה ה”מהדי" אשר לוֹ נצפּה".

ה"דוֹד מתואלי" לטש את עיניו בּפני הדוֹבר ואמר לוֹ בּקוֹל מוּפתע:

“מה זה תדבּר, בּן־אדם?! ההוֹזה אתה?”

“מעתה לא אוּכל להעלים עוֹד את אישיוּתך האצילה. אתה ה”מהדי", ממלא מקוֹמוֹ של הנביא ונוֹשׂא דבר הצדק לבני־אדם".

“הֵאָלם! חדל לך, כּי לא לי הכּבוֹד הנאצל והעצוּם הזה!”

"האם לא הצלת את בּני מאבדוֹן?

“אני?”

אז ניגש אליו פּלוֹני, שסיפּר את המעשׂה בּאוֹר הפּלאי בּשכוּנה האפלה ואמר:

“האם לא האירוֹת את השכוּנה בּפניך המאירוֹת?”

“אני? אני?”

המספּר הראשוֹן נענה ממקוֹמוֹ ואמר:

“אבּוּ־בֶּכְּר החסיד⁹ נראה לי בחלום הלילה וגילה לי מי אתה…”

ה"דוֹד מתואלי" מילמל בּקוֹל רפה כּשהוּא נשען על העוֹמד סמוּך לוֹ:

“אבּוּ־בּכּר החסיד… גילה לך… מי אני?..”

הוּא נדם לרגע כּשהוּא לוֹטש את עיניו למוּלוֹ והתחיל ממלמל:

“בּנַי! ה”מהדי" הוּא אדם נכבּד ונאדר, מפוֹאר וגדוֹל ממני, אני איני אלא עבד נאמן, מעבדי אַללה…"

הפּעם לא האריך מתואלי לשבת עם חבוּרת חסידיו וחזר לביתוֹ בּשעה מוּקדמת כּשהוּא שוֹקע בּהרהוּרי־הזיה.

למחר, בּשעה מוּקדמת בּבּוֹקר, שמע ה"דוֹד מתואלי" דפיקה בּדלת. הוּא קם לראוֹת מה הדבר, נכנס איש שחוּף־גוּף, חבוּש ראש, ניגש אליו ונתלה בּבגדיו, נאנח וּמתחנן:

“תן לי לנגוֹע בּחרב הנבוּאה מידך הטהוֹרה”.

“חרב הנבוּאה?”

“חלצני מיסוּרי מחלתי, אדוֹננוּ. חמוֹל על חסידיך החלשים, אתה ממלא מקוֹם הנביא הנאדר!”

ה"דוֹד מתואלי" הכניסהוּ למעוֹנוֹ ואיכסן אוֹתוֹ בּמחיצתוֹ כּל היוֹם ולחש על ראשוֹ “תחינוֹת” וּ"בקשוֹת". וּכשירד הערב השכּיבהוּ סמוּך לוֹ ו"חרב הנבוּאה" למראשוֹתיו.

וּכשזרחה השמש למחרת הבּוֹקר על מבקש־הישע ראה את עצמוֹ בּטוֹב וּבבריאוּת, שלא ידע כּמוֹתם, כּפי שהעיד על עצמוֹ. הוּא מיהר אל ה"דוֹד מתואלי", נפל על צוארוֹ וכיסה את כּתפיו בּנשיקוֹת כּשהוּא צוֹעק בּקוֹל אִמרי תוֹדה וּתפילה.

 

ה    🔗

עברוּ ימים וּביתוֹ של ה"דוֹד מתואלי" נהפּך לתלפּיוֹת, שנוֹהרים אליו מכּל צד לבקש מרפּא למַדוי־גוּף וישע ליסוּרי־נפש. לעתים רחוֹקוֹת יצא ממעוֹנוֹ, שכּן בּילה בּין קירוֹתיו את רוֹב זמנוֹ, שוֹגה בּהזיוֹת וחלוֹמוֹת ללא קץ. וּכשנתפּכּח הוֹציא את חרבּוֹ, הניחהּ על בּרכּיו ונעץ בּה ארוּכּוֹת את מבּטוֹ התוֹהה.

יוֹם אחד ראה ה"דוֹד מתואלי" את הגבירה הנכבּדה, אמוֹ של נוּר אד־דין בּק, בּאה בּלוית סיעה ממשרתוֹתיה. משראתה אוֹתוֹ כּרעה בּפניו בּיראת־הכּבוֹד, אחזה בּשוּלי אדרתוֹ, נשקה ואמרה:

“הוי ממלא מקוֹמוֹ של הנביא! בּאתי אליך נכנעת, שפלת־בּרך. אמוֹר לי מה רצוֹנך ויֵעָשׂ!”

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך כּלא ה"דוֹד מתואלי" את עצמוֹ בּחדרוֹ ולא יצא ממנוּ, קיבּל את אוֹרחיו וסגר דלתוֹ בּפניהם חליפוֹת. וכך היה יוֹשב בּוֹדד שעוֹת רדוּפוֹת, נשען בּגבּוֹ אל הקיר בּעפעפּים מוּרדים כּשקוּע בּמחשבה מטרידה וּבלתי בּרוּרה. פּתאוֹם היה מתעוֹרר מקפאוֹנוֹ, קם, שוֹלף את חרבּוֹ מתערה וּמנוֹפף בּה, מכּה בּה בּחללוֹ של אויר, קוֹפץ בּחדר וגוֹער בּשׂטן וּברוּחוֹת. תנוּפת־חרב זאת האריכה עד שנפל על רצפּת החדר נטוּל הכּרה.

פּעמים רבּוֹת כּששמעוּ השכנים צעקוֹתיו ידעוּ כּי הקדוֹש מספּר עם עצמוֹ על רזיו הגדוֹלים. אז היוּ מתכּנסים מסביב לפתחוֹ ועוֹשׂים אזנם כּאפרכּסת ונפשם רוֹטטת מאימה והערצה.

כּן נהג ה"דוֹד מתואלי" כּמה שבוּעוֹת. פּעם אחת ראוּהוּ יוֹצא מחדרוֹ אץ־רץ פּרוּע־ראש ועיניו בּוֹערוֹת כּגחלי אש, ניפנף בּחרבּוֹ על ימין ועל שׂמאל… הוּא רץ אל בּית־הקפה הקרוֹב והִתְקיף בּחרבּוֹ את היוֹשבים כּשהוּא צוֹעק:

“היעלמוּ! אתם המַמרים, הכּוֹפרים, האוֹבדים!..”

אנשים מן הקהל הקיפוּהוּ ועצרוּ בּוֹ. וסוֹפוֹ, שנפל בּידי אנשי המשטרה וּפיו אינוֹ פּוֹסק מלהכריז בקוֹל חלש:

“השבח לאֵל! מילאתי את תעוּדתי והשלמתי את מלחמת המצוָה”.

וכך היה מכריז והוֹלך עד שעזבוּהוּ כּוֹחוֹתיו.