נַסַאר אֶפנדי נכנס לבית־הקפה “אַס־סַלאם” כּשהוּא מלא חימה וּפיו פּוֹלט קללוֹת בּלחש. הוּא הטיל את גוּפוֹ הכּחוּש על כּוּרסה והזמין קפה וּמים. בּגדיו קרוּעים, פּניו אפוֹרוֹת וּמעוּפּרוֹת וּבראשוֹ, בּמצחוֹ וּבידיו פּצעים, השוֹתתים דם. מראהוּ מכוֹער ודוֹחה וגם אוֹתוֹת הכּאב הגדוֹל לא ריכּכוּהוּ ולא עוֹררוּ רגש אהדה לוֹ.
המלצר הביא לוֹ את שהזמין ועמד לפניו רגע, הסתכּל בּוֹ ואמר:
“האם לא יכוֹלת לחשׂוֹך את הפּגיעוֹת שנפגעת היוֹם? כּבר שמענוּ על התגרה, שנפלה בּינך וּבין הספסרים בּבית־הקפה “ז.” הכּל מטילים עליך את האחריוּת”.
“עלי?! יסלח להם האלוֹהים! ודאי אשם אני אם גזַאל מַרְזוּק וּפַוַאל טוֹענים כּך! מי יכוֹל להכחיש דבריהם של הבּריוֹנים הללוּ?!”
הוּא הרטיב בּמים את מטפּחתוֹ המזוֹהמת ושיפשף את פּצעיו.
" שמע נא, נַסַאר", השיב המלצר, “אמת היא אמת! בּריוֹנים־שריוֹנים – הכּל אוֹמרים שבּיקשת להוֹציא מידם את מכירת הכּוּתנה לטוֹבת בּעליך טַנַאשי”.
נַסַאר ענה לוֹ תוֹך שפשוּף פּצעיו:
“וכי יש בּכך כּדי לעוֹרר חימה עלי? הרי זוֹהי שאלת עבוֹדה, מר עַבּד אִל־עַזִים!”
“ודאי יש כּאן ענין עבוֹדה, אוּלם לא בּדרכי מזימה, זיוּף ורמאוּת, נַסאר אֶפנדי!”
נַסַאר הפנה את פּניו אליו ואמר:
“אני זוֹמם, מזייף וּמרמה?.. אני? והם מלאכי־השרת, שאין בּמעשׂיהם כּל עוול ועוֹשק… עשׂה נא חסד עמדי ועצוֹר בּלשוֹנך…”
המלצר חזר לעבוֹדתוֹ. נַסאר אפנדי נאנח אנחה עמוּקה. הוּא מרגיש בּישיבתוֹ, שאבריו נתרסקוּ ואין מתוֹם בּגוּפוֹ אחרי קרב חם זה. זוֹהי מפּלה ראשוֹנה, שהנחילוּ לוֹ בּני־אוּמנוּתוֹ הרשעים. בּראשוֹנה היוּ מסתפּקים בּבזיוֹנוֹת ועלבּוֹנוֹת בּצוּרת חירוּפים וגידוּפים וכינוּיי־שם. סוֹף־סוֹף אין אלוּ אלא מלים בּלבד. ואילוּ מכּוֹת, סטירוֹת וּבעיטוֹת, שפיכת־דם, חבטה בּקרקע, גלגוּל בּרפש וּקריעת בּגדים – זוֹ חדשה שלא העלה על דעתוֹ…
נסאר הוֹציא סיגריה צנוּמה וּבעשנוֹ רחשוּ בּמוֹחוֹ הרהוּרים על חייו:
עשׂרים שנה עברוּ עליו בּשירוּתוֹ אצל חואג’ה1 טנאשי… עשׂרים שנה של חיים ההוֹלכים וכָלים בּשוָקים, בּמַנְפּצַת־הצמר, בּבית־הקפה “ז.” ובּמשׂרד, מקוֹם שהוּא מצרף מספּרים, מחַסרם וּמכפּילם עד עיצוּמוֹ של לילה לאוֹר עששית כֶהה. עשׂרים שנה הוּא סוֹכן בּית־המסחר של “האחים טנַאשי” ולא עלה בּדרגה ולא זכה לתוֹספת שׂכר. אילוּ היה, לפּחוֹת, סוֹכן בּאמת. עדיין לא עשׂה הסכּם אחד על מקח וּממכּר ולא חתם בּחתימת־ידוֹ המסוּלסלת תעוּדה אחת וכיסוֹ הריק תמיד לא החזיק פּקדוֹן כּלשהוּ, שטרי־מדינה מבהיקים ועליזים, בּעלי עשׂר לירה וחמישים לירה – ידוֹ לא נגעה בּהם כּל ימי חייו. איך הוּכתר בּתוֹאר “סוֹכן” והוּא לא שיתף את עצמוֹ בּשוּם פּעוּלה מפּעוּלוֹת סוֹכני החברוֹת וּבתי־המסחר, חוּץ מהשכמיה הארוּכּה, הצהוּבּה, שהוּא לוֹבש והתרבּוּש המבהיק המזַכּה את חוֹבשוֹ בּתוֹאר “אפנדי”… מה ערך וּמה תוֹעלת לוֹ בּתוֹאר זה? האם שמָרוֹ אפילוּ פּעם אחת מלשוֹנוֹ השנוּנה של בּעליו? הכּל יוֹדעים כּמה חריף וּבקי טנאשי זה בּחרפוֹת וּבקללוֹת, לא פּחוֹת ממידת מוּמחיוּתוֹ וּבקיאוּתוֹ בּהנהלת בּתי־מסחרוֹ…
כּל כּוֹבד התלאוֹת של עשׂרים השנים נצטבּר בּרגעים אלוּ והשׂתרג כּחבל עבה על צוארוֹ…
נסאר אפנדי קיפּה בּזרתוֹ את הקצף שֶצָף על הקפה ולקק אוֹתוֹ בּמתינוּת. הרוֹכלים התחילוּ נוֹהרים לבית־הקפה וּקריאוֹתיהם, צריחוֹתיהם ושידוּליהם לקנוֹת מהם הפיחוּ בּחללוֹ עירנוּת־מה.
נסאר ראה אוֹתם נכנסים ויוֹצאים ולא גילה כּל ענין בּהם ולא זיכּה אוֹתם אף בּמבּט כּלשהוּ.
בּוֹ בּרגע עבר עליו גמד קרח, מקוּמט פּנים, על ראשוֹ כּלי־פּח והוּא מכריז בּקוֹל־נקבה מכוֹער:
“מוֹח של עגל! מוֹח של עגל!”
הכרזה זוֹ של הגמד עוֹררה בּלבּוֹ של נסאר אפנדי מעֵין רוּח רעה שנהפכה מהר לאיבה דוֹממת. עד היוֹם, זה לוֹ עשׂרים שנה, שהוּא יוֹשב בּזַקאזיק2, מאז סיפּחוּהוּ לכהוּנה בּבית־מסחר טנאשי, לא היתה לוֹ כּל היכּרוּת אוֹ שׂיחת־מה בּינוֹ לבין הגמד הרוֹכל. עמדה בּיניהם איזוֹ איבה נפשית וכל אחד היה עוֹין את חברוֹ. איבה זוֹ התגלמה בּמבּטים היוֹקדים וּבהעוַיוֹת החריפוֹת, שהיוּ מטילים זה בּזה בּלי אוֹמר וּדברים. זה עשׂרים שנה צוֹוח זה הקוֹל, מפציר ודוֹרש בּמפגיע וּבעיקשוּת: “מוֹח־עגל”. נסאר רוֹצה ואינוֹ יכוֹל לאטוֹם אזניו. זה עשׂרים שנה, בּוֹקר וערב, מלווהוּ שלד־אדם זה כּצל ואין הוּא מוֹצא דרך להיפּטר ממנוּ. וּמפליא הדבר, שנסאר אפנדי שמע מפּי רוֹפא, לפני עשׂרים שנה, כּשבּא לדוּר בּזקאזיק, שגמד זה לא יוֹציא עשׂרים יוֹם. והנה כּבר עברוּ עשׂרים שנה, הרוֹפא עצמוֹ מת בּינתים וּמעצמוֹתיו שנתפּוֹררוּ לא נשאר ודאי כּל זכר – והגמד חי וקיים כּעקרב עוֹקצני זה וּמחייך לאנשים בּמחשׂוֹף שיניו הבּוֹלטוֹת והרקוּבוֹת…
אֵילוּ מוֹחוֹת מוֹכר שם הלה? הוּא מבטיח, שהמוֹחוֹת שלוֹ צפים. כּן; ודאי צפים הם בּדמם החם כּמוֹחוֹת של הרוּגים שהוּבאוּ אל שוּלחן הניתוּח… והנה עדרי הזבוּבים מצטוֹפפים וטסים מעל לכלי המוֹחוֹת. עדרי הזבוּבים מתעוֹפפים, מלווים את הגמד כּאוירוֹנים הללוּ הטסים בּעקבוֹת הצבא. רעבים הם הזבוּבים והם עטים על טרפּם, מוֹצצים מהדם כּנפשם שׂבעם.
נסאר אפנדי עוֹקב אחרי הגמד בּעיניו, עוֹקב וּמהמהם:
“זוּהמה, זוּהמה!”
מיד הוּא בּוֹלע את רוּקוֹ. מוֹחוֹת אלוּ נראוּ לוֹ הפוּכים על גחלים לוֹחשוֹת ועשן מעוֹרר תיאבוֹן נוֹדף מהם…
אֵלי, אֵלי! מה עזה שנאתוֹ של נסאר אפנדי לגמד המחוּצף הזה. הוּא נכנס לבית־הקפה ויוֹצא, נכנס ויוֹצא. עכשיו נכנס זוֹ הפּעם השלישית… נסאר אפנדי יוֹשב כּנטוּע בּמסמרים למקוֹמוֹ ואינוֹ זז. מוּכן וּמזוּמן הוּא לשׂאת היוֹם כּל אסוֹן ופגע, שתיסרהוּ בּוֹ ההשגחה, מוּכן וּמזוּמן הוּא לקבּל אוֹתם בּסבר פּנים יפוֹת, אך לא יוּכל נשׂוֹא את פּרצוּפוֹ של הגמד המשוֹטט בּבית־הקפה וּמכריז על מוֹח של עגל…
אנחה חריפה התפּרצה מלבּוֹ. הוּא התחיל זע ונע בּמקוֹם מוֹשבוֹ, מכּה בּאגרוֹפוֹ על השוּלחן. וּכשעבר עליו הגמד מתנדנד בּהליכתוֹ וּמגרוֹנוֹ יוֹצא קוֹל הנקבה, קפץ נסאר אפנדי ממקוֹמוֹ, תפס את הגמד והתחיל חוֹנקוֹ וצוֹעק:
“תסתלק חיש מכּאן! אני אוֹסר עליך להראוֹת פּניך בּכל מקוֹם שאהיה! הבינוֹת? היעלם מעינַי מיד!”
הוּא מחזיק בּגמד ואינוֹ מניח לוֹ להיעלם. הוּא נוֹעץ בּוֹ את צפּרניו וּממטיר עליו מהלוּמוֹת וּבעיטוֹת, דוֹחפוֹ, מרימוֹ וּמפּילוֹ…
הוּא חש, כדי רוּחוֹ הוֹלכת וּמתרעננת עליו ונפשוֹ עליו לעלוֹז. אֵלי! איך נעלם ממנוּ זה הרעיוֹן המוּצלח להרבּיץ בּגמד הארוּר? מה טוֹבה שלוָה זוֹ המציפה את גוּפוֹ וּמה רבּה השׂמחה השוֹפעת וּמפכּה בּנפשוֹ… הוּא מוּכן וּמזוּמן לקבּל בּרצוֹן מאסר ואפילוּ תליה על פּעוּלה נחוּצה זוֹ.
… בּני־אדם נזדעקוּ סביבם והפרידוּ בּיניהם.
נסאר אפנדי יוֹשב בּרחבת בּית־הקפה נטוּל לשוֹן, מעוּפּר וּמאוּבּק, פּניו דמוּמוֹת, שׂער ראשוֹ פּרוּע, בּגדיו קרוּעים וּבני־אדם סביבוֹ השוֹאלים אוֹתוֹ מה קרה.
הוּא הוֹציא סיגריה מקוּפסתוֹ, הצית אוֹתה בּמתינוּת והתחיל מעשן. שׂיכּל את רגליו ואמר:
“אל תשׂימוּ לב, דבר של מה בּכך. רבּוֹת־רבּוֹת נאלצתי להעניש שפלים כּאלוּ בּזוֹ הדרך!…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות