השיך סַיִד נראה מהלך לאִטו בּדרך שבּין השׂדוֹת כּכוֹרע תחת סבל גוּפוֹ המגוּדל, מַלחית מחמת צמא ומנענע בּיד אחת לפניו, כּמסתייע בּה להליכה, בּחינת סַפּן החוֹתר בּמשוֹטוֹ. בּידוֹ השניה הוּא מחזיק בּקצה תרמילוֹ המוּפשל על גבּוֹ, שבּוֹ מיני מזוֹנוֹת שמזכּים אוֹתוֹ בּהם נדיבי־לב. כּוּתנתוֹ, כּתוֹנת־פּלחים מלוּכלכת, כּסוּתוֹ היחידה, מתנוֹפפת בּרוּח, הנוֹשבת עזוֹת וּמוֹסיפה על נפח גוּפוֹ המגוּדל. הרוּח מפשילה שוּלי כּוּתנתוֹ הארוּכה וחוֹשׂפת שוֹק מלאה סדקים וחריצים, המעלה על הלב רגל של הוֹלך על ארבּע.

הוּא בּא לתעלה המתפּרנסת מבּאר, שמימיה מוּעלים בּסיבּובי בּהמה. כּרע־נפל אצל השקתוֹת ושתה כּחיה צמאה.

ה"דוֹד" חַדר עזב את גלגל הבּאר, שהוּא עסוּק בּה בּהשגחה על השוֹר המניעוֹ, ניגש אל השיך סַיִד, אחז בּידוֹ, נשק אוֹתה ואמר לוֹ:

“התפּלל עלי, שיך סַיִד, התפּלל עלי, שיאיר אַללה פּניו אלי וישלח רפוּאה שלמה לאם עבּד אס־סלאם, אשתי האוּמללה”.

השיך סיד השיב בּלחש עבה ועמוּם:

“ארוּר אביך, ארוּרים אתה והיא!”

חַדר חייך, אחז שוּב בּיד השיך וּנשקהּ ואמר:

“ישמע אללה קוֹל תפילתך”.

הוּא עזב אוֹתוֹ וחזר אל גלגל הבּאר, רבץ על הארץ ליד התעלה, שׂם אחת מזרוֹעוֹתיו למראשוֹתיו וּביקש להתנמנם.

השיך סיד היה ראש בּית־אב ונוֹדע בּשיקוּל־דעתוֹ וטוּב־לבּוֹ, מכוּבּד ואהוּב על הכּל בּכּפר. חי חיי רוָחה. היוּ לוֹ וּלאחיו עשׂרה פֶדאנים קרקע, שעיבּדוּם בּשיתוּף וחילקוּ את היבוּל חלק כּחלק. ישבוּ כּוּלם בּבית אביהם, בּית כּפרי מרוּוח, עם נשוֹתיהם וילדיהם וּבהמוֹתיהם.

כּך חי לוֹ השיך סַיִד בּרוַח וּבכבוֹד עד שהגיע קרוֹב לחמישים. יוֹם אחד, בּחזירתוֹ לבתוֹ רכוּב על־גבּי חמוֹר, נתקלה הבהמה והפּילה רוֹכבה על סלע גדוֹל. הוּא נפגע בּראשוֹ והדם שתת בּשפע. הוּא הוּבא לביתוֹ והיה מוּטל בּמיטה כּמה שבוּעוֹת אחוּז חימה וּנטוּל הכּרה. משנרפּא הפּצע ונסתלק החוֹם נהפך השיך סיד לאַחר ושוּב לא היה זה שמתמוֹל־שלשוֹם. מעתה היה נטוּל־זכּרוֹן וּרפה־דעת אשר לא יצלח לכל מלאכת בּית ושׂדה. אחיו עזבוּהוּ בּחצר הבּית ושם היה מבלה שעוֹתיו עם הילדים וּמשתתף בּשעשוּעיהם. וּכשארכוּ הימים ואין מרפּא לחליוֹ מצאוּ האחים שעת־כּוֹשר להיפּטר ממנוּ והחליטוּ לגרשוֹ, אוֹתוֹ ואת משפּחתוֹ, מהנחלה המשוּתפת. השיך סיד היה מטוּפּל בּטפלים הרבּה, אֹלם עוֹד לא בּגרוּ, שיוּכלוּ להגן על זכוּיוֹתיהם. יצאוּ בּני־המשפּחה מנחלתם ואתם השיך סיד, שהיה כּמיטלטל מן המיטלטלים. המגוֹרשים קבעוּ דירתם בּבית קטן, חרב בּכּפר וחיוּ חיי צער וּמִסכּנוּת.

השיך סיד היה יוֹשב בּחוּרבה, בּמעוֹנוֹ החדש, ישיבת־שקט מטוּמטמת, מבלה עתוֹתיו אם בּמשׂחק ילדים אוֹ בּשינה. גוּפוֹ שמן ונסתרבּל, שׂערוֹתיו גדלוּ פּרע, נתארכוּ, נסתבּכוּ ונתדבּקוּ מחמת לכלוּך ונפלוּ על ערפּוֹ ששמן. מראהוּ נתכּער ותוי פּניו, תוי פּנים של איש פּיקח, עוֹבד, בּעל כּוֹח ועוֹז, נתעלמוּ וּמקוֹמם תפסה מסכה מגוּשמת, פּראית, בּעלת עינים מתרוֹצצוֹת, שאין להגדיר צבען המטוּשטש. כּל היפה והאנוֹשי שבּפניו נתעלם מן העין, בּחינת אוֹר הנראה מבּעד לזכוּכית מאוּבּקת וּמלוּכלכת.

אמוֹ של השיך, אשה עיורת, היתה מפרנסתוֹ בּסתר וּמעלימה את הדבר מאחיו. היא היתה מביאה לוֹ מפּעם לפעם מזוֹן וּלבוּש. משרוֹאה אוֹתה השיך סיד מרחוֹק הריהוּ מריע לקראתה בּתרוּעת ילדים מבּלי לדעת מי היא וחוֹטף מידה את מיני המתיקה והבּגדים בּשׂמחה של טמטוּם. היא מוֹשיבה אוֹתוֹ לידה וּמאכילתוֹ וּמטפּלת בּוֹ כּמוֹ בּתינוֹק הצריך לאמוֹ.

אשתוֹ של השיך סיד מתה והניחה לוֹ בּית מלא ילדים קטנים. עברה הסבתה לגוּר בּחוּרבת בּנה וסייעה לוֹ לפרנס את הטפלים בּכל מאמצי גוּפה הדל.

הזמן עבר־חלף, הילדים גדלוּ והיוּ לבחוּרים וּבחוּרוֹת. הצעירים מצאוּ להם מחיתם הדלה בּוֹ בּמקוֹם אוֹ שנדדוּ למקוֹמוֹת שוֹנים, שבּהם נלחם כּל אחד מלחמת קיוּמוֹ. והצעירוֹת נשארוּ, כּדרכּוֹ של עוֹלם, בּבּית, יוֹשבוֹת וּמחכּוֹת לבחיריהן. אוּלם לשוא חיכּוּ, איש לא בּיקש את ידן. אחרי יציאת הבּנים, שהיוּ נוֹשׂאים בּעוֹל, הוּרע מצב המשפּחה והזקנה לא היתה לה בּרירה אלא לצאת עם בּנה לשוּק ולפשוֹט יד. חשבּוֹן הזקנה היה פּשוּט: אֵם עיורת וּבן חסר־דעת אוּמלל יעוֹררוּ רחמי הבּריוֹת.

למחר משכה הזקנה את בּנה אל השוּק, שכּן סירב לצאת מהבּית כּל היוֹם סבבוּ בּכּפר וּלעת־ערב חזרוּ בּצרוֹר פּרוּטוֹת וּקצת מיני מזוֹנוֹת. פּשיטת היד נעשׂתה דבר שבּקבע. השיך סיד התרגל כלך. ולא עוֹד אלא שהיה משוֹטט יחידי וּמחזר על הפּתחים בּהשאירוֹ את אמוֹ הזקנה על דרך־המלך. היה סר אל החנוּיוֹת וּבתי־הקפה כּשהוּא מדבּר לעצמוֹ, צוֹחק, מחרף וּמגדף, מקלל וּמניע בּידוֹ תנוּעוֹת משוּנוֹת. אחר־כּך היה בּא לאמוֹ וּבתרמילוֹ דברים, שיש בּהם משוּם תוֹעלת.

בּמידה שהתערב השיך סיד בּין הבּריוֹת הוּתרה לשוֹנוֹ. פּשוּטי־עם הרוֹאים את המטוֹרף כּאיש אשר שׂיח־ושׂיג לוֹ עם רוּחוֹת נעלמים התחילוּ רוֹאים אוֹתוֹ כּמטוֹרף, שאין לזלזל בּוֹ, מפּני הכּוֹחוֹת הנעלמים החבוּיים בּוֹ, העלוּלים להרע אוֹ להיטיב…

פּעם אחת נכנס השיך סיד אל אטליז של אבּוּ־שוּשַה הקצב והתחיל ממלמל קטוּעוֹת וחטוּפוֹת:

“אמרתי לך בּשכּבר, חמוֹר, כּי חסד רב יש בּעוֹלם. האם חסד אחד יש? לא! אחד… שנים… שלוֹשה… שׂקי התבוּאה בּמחסן, וּבתעלת המים בּשפע… אחת… שתים… שלוֹש… יקלל אללה את אבוֹת־אבוֹתיך, בּן־כּלב”.

“אני בּן־כּלב?” – שאל הקצב כּמתנצל. – “האם עשׂיתי דבר רע? אשמתי? בּגדתי?”

“האם עשית דבר רע?” – חזר המטוֹרף על השאלה וּפרץ בּצחוֹק מדרדר, – “לא. החסד רב, בּני, רב החסד!”

אבּוּ־שוּשה חייך ושׂם בּתרמילוֹ של פּוֹשט־היד חתיכת בּשׂר. השיך סיד יצא כּשהוּא צוֹחק וחוֹזר על דבריו ודברי הקצב דברים מעוֹרבים וּמטוֹרפים אשר מלת “חסד”, מספּרים וּקללוֹת המצוּיוֹת בּשוּק משמשים בּהם בּערבּוּביה.

משיצא המטוֹרף מהאטליז ישב אבּוּ־שוּשה, סנטרוֹ בּשתי ידיו, לפרש את דברי השיך סיד. הוּא מנה בּפניו: “אחת, שתים, שלוֹש”. אחר כּך חזר כּמה פּעמים על הדיבּוּר “רב הוּא החסד”, מה סמיכוּת הדברים? ודאי סימן לטוֹבה! הרי מפּי “מג’נוּן”¹ יצאוּ! אין ספק, שיזכּה בּדין הקרקעוֹת העוֹמד להיחתך בּעוֹד שלוֹשה ימים.

בּזכרוֹנוֹ של אבּוּ־שוּשה עלוּ מיני סיפּוּרים על נבוּאוֹת, שנזרקוּ מפּי מטוֹרפים וּרמזים שנרמזוּ לטוֹבה – ושׂמחה הציפה את לבּוֹ.

כּעבוֹר שלוֹשה ימים זכה אבּוּ־שוּשה בּדין, שנשתהה בּבית־הדין כּמה שנים.

הזוֹכה עשׂה משתה בּיד רחבה, כּמשתה כּלוּלוֹת, חילק צדקה לעניים ולשיך סיד נתן מתנוֹת רבּוֹת.

ה"מוֹפת" של השיך סַיִד נפוֹץ בּכּפר ונישׂא על כּל שׂפתים. “נצרכים” מכּל המינים התחילוּ בּאים אצלוֹ לבקש יֶשע. דברי ההזיה המטוֹרפים של השיך נתפּרשוּ בּכמה פּנים וההצלחה האירה לוֹ פּנים. בּעל־המוֹפת נעשׂה מכוּבּד ונערץ על ההמוֹן והיוּ מחוֹננים אוֹתוֹ בּכסף וּבמתנוֹת.

רפעת אפנדי, משגיח בּמשק חקלאי, שמן וּמסוּרבּל בּשׂר, שאין כּמוֹתוֹ בּסביבה, מתיהר וּקצר־דעת, היוּ לוֹ שתי נשים, אחת כּבת ארבּעים וחמש, שהיתה שוֹכנת בּביתוֹ אשר בּאחוּזה, ואחת כּבת שמוֹנה־עשׁרה, ששיכּן אוֹתה בּדירתוֹ אשר בּכּפר. כּדרך העוֹלם היה נוֹטה אל השניה וּמבכּר אוֹתה על־פּני הראשוֹנה וזוֹ עינה צרה בּצרתה הצעירה.

יוֹם אחד ישב רפעת אפנדי על שׂפת התעלה ממוּל האחוּזה הנתוּנה לפיקוּחוֹ, תחת צל השקמה הגדוֹלה, ואכל את ארוּחת־הצהרים ונער קטן עוֹמד עליו לשרתוֹ. הוּא ישב ואכל כּשהוּא מַרעים פּניו ונוֹזף בּמשרתוֹ על כּל דבר־של־מה־בּכך, מגנה את התבשיל וּמחרף וּמגדף את המבשל. אוֹתה שעה נראה השיך סַיִד הוֹלך וּבא בּהליכה אִטית וּכבדה, כּוּתנתוֹ, כּתוֹנת־הפּסים הארוּכּה, מתנפנפת בּרוּח והוּא מנענע את ידוֹ באויר, כּחוֹתר בּמשוֹט. הוּא הלחית ונעץ מבּט אוילי, מטוֹרף בּקערתוֹ של רפעת אפנדי וּפיו פּוֹלט מלים מדוּמדמוֹת וּמעוּרפּלוֹת. רפעת אפנדי תחילתוֹ לא נתן דעתוֹ עליו והוֹסיף לאכוֹל ארוּחתוֹ. בּבת־ראש פּתח השיך סיד בּחרפוֹת וגידוּפים, בּאלוֹת וּקללוֹת. ועם חירוּפיו וקללוֹתיו הלך והתקרב אל מוֹשבוֹ של רפעת אפנדי – עד שדחק וּבא סמוּך לוֹ והתחיל צוֹוח בּפניו בּקוֹלי־קוֹלוֹת של מטוֹרף, ספק מתרעם, ספק משׂחק להנאתוֹ. אחר־כּך שלח בּעל המוֹפת את ידוֹ לקערה, חטף חתיכת בּשׂר, שׂם אוֹתה בּפיו וגילגל בּצחוֹק, שנחנק בּפיו המלא בּשׂר. מנהל המשק קם ודחף את השיך סיד. קפץ עליו המטוֹרף וּבכוֹח לא־אנוֹש דחפוֹ והפּילוֹ. צחוֹק פּרץ מפּי הקהל, שנתקהל לראוֹת בּמחזה. אך קרה דבר לא צפוּי: נפילתוֹ של מנהל המשק השמן היתה נפילה גוֹרלית. השבץ אחזוֹ וּכשבּא הגלָב של מחלקת־הבּריאוּת להקיז לוֹ דם, מצא גוּף קר, בּלי רוּח־חיים.

בּשעה שהזעיק ה"מוּאֶזין" מעל צריח המסגד את העם לתפילת מנחה בּקעוּ מבּיתוֹ של רפעת אפנדי קוֹלוֹת בּכי, יללה וּמספּד. מסביב לבית הנפטר נתקהלוּ רבּים מבּני המקוֹם. בּין המתקהלים נראה השיך חַמזה, הדרשן של המסגד, בּעל הזקן האדוֹם והפּנים המחוּטטים ממחלת אבעבּוּעוֹת, שהשמיע דברוֹ בּקוֹלוֹ הרם:

“הוֹי עבדי אללה, אכן אבד איש המעשקוֹת, אבד ואיננוּ. כּן יאבדוּ רשעים!”

רפעת אפנדי, מנהל המשק, הנוֹגשׂ בּאריסים, היה שׂנוּא על הפּלחים העניים. לפיכך נהנוּ מדברי ה"חטיבּ"², שהסבּיר לקהל את ה"מוֹפת" של השיך סיד בּמיתתוֹ של רפעת אפנדי, על שוּם שלא נהג עם בּעל־המוֹפת מנהג דרך־ארץ. הוּא האריך בּדברים והרבּה להלל וּלשבּח את השיך סיד וּלספּר נסים ונפלאוֹת שנעשׂוּ על ידוֹ והוֹכיח בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, שאין הוּא אלא צדיק גדוֹל מצדיקי הדוֹר וּבידוֹ לאבּד רשעים מן הארץ ולגמוֹל טוֹב וחסד לטוֹבים ולישרים.

מעשׂה רפעת אפנדי עשׂה לוֹ כּנפים והעלה את השיך סיד למעלה גבוֹהה בּסוּלם בּעלי־המוֹפת. בּנוֹתיו של בּעל־המוֹפת, שהגיעוּ לפרקן, רבּים קפצוּ עליהן לשׂאתן לנשים. אמרוּ: המַכניס בּתוֹ של השיך סיד לביתוֹ, בּרכה והצלחה הוּא מכניס לביתוֹ. ראשוֹן לקוֹפצים היה בּחוּר אחד ממשפּחה נכבּדה בּכּפר. פּעם אחת ראה את בּכירת השיך ממלאת כּדה ממי התעלה. מצאה חן בּעיניו ונשׂא אוֹתה לוֹ לאשה. האשה היתה בּכירה לאביה, אך השלישית לנשי בּעלה. אוּלם שתי נשיו הראשוֹנוֹת לא ילדוּ לוֹ. אמרוּ עליו בּכּפר, שעברוּ חמישה חדשים לנישׂוּאיו החדשים והוּא נתמנה “עוּמדה” (מוּכתאר), וּבמלאוֹת תשעה ירחים ילדה אשתוֹ השלישית תאוֹמים זכרים. מזלוֹ של האיש משך לב רבּים ונכבּדי הכּפר השכּימוּ לפתחוֹ של השיך סיד וּביקשוּהוּ להשׂיא בּנוֹתיו להם אוֹ לבניהם.

השיך סיד ואמוֹ ישבוּ בּוֹדדים בּחוּרבת דירתם. בּשוּם פּנים לא נענוּ לבקשת הבּת הבּכירה לעבוֹר לדירת בּעלה האמיד. הזקנה העיורת לא יצאה מפּתח בּיתה, כּי לחמה ניתן וּמימיה נאמנים. היתה יוֹשבת על פּתח החוּרבה ושוֹאפת אויר צח. ואילוּ בּנה, השיך סיד, היה יוֹצא שחרית מבּיתוֹ וחוֹזר לעתוֹתי־ערב כּשהוּא עמוּס פּרי חסדם של נדיבים וּמעריצים. הוּא היה מחזר על כּפרי הסביבה, סוֹבב בּשווקים, נכנס לכל מקוֹם שלבּוֹ חפץ ואוֹכל מה שהוּא מתאוה. מכוּבּד ונערץ, כּ"איש־הרוּח" וּבעל־מוֹפת, שמוֹפתיו יצאוּ להם מוֹניטין בּסביבה.

יחס זה של הבּריוֹת הפיח בּלבּוֹ של המטוֹרף רוּח של השתלטוּת, שלא יכלוּ הבּריוֹת לעמוֹ בּפניה. על כּל סירוּב לעשׂוֹת רצוֹנוֹ היה מתקיף ורוֹדף, בּעיקר נשים וילדים. לא פּעם אחת חזר מוּכּה וּפצוּע – עד שהוּסכּם לכלאוֹ בּבּית ומשמר מאנשי הכּפר שמר עליו. אוּלם השיך סיד הצליח להימלט מכּלאוֹ. הוּא יצא לשוּק והתחיל עוֹשׂה בּדוּכני הפּירוֹת והירקוֹת, הדגים והבּשׂר כּאדם העוֹשׂה בּתוֹך שלוֹ. תחילתוֹ נטל כּל מה שלבּוֹ חפץ, אחר כּך התחיל הוֹפך את הדוּכנים. מיד נזעקוּ אנשים והבריחוּהוּ מהשוּק לאחר שספג מכּוֹת נאמנוֹת מידי סבּלים, עגלוֹנים וּמוֹכרי־דגים, שלעגוּ למזהירים מ"בּני־העליה" שבּכּפר, שלא יעיזוּ לנגוֹע בּ"מג’נוּן" בּעל־המוֹפת, כּי מרה תהיה אחריתם ועלוּלים הם להמיט שוֹאה גם על אחרים.

המטוֹרף נמלט מהשוּק ושוֹטט שעוֹת בּשׂדוֹת הסביבה. הוּא חזר לשכוּנת מגוּריו בשעת צהרים. דממה קוֹפאת היתה שפוּכה על פּני כּל. הבּתים שוֹממים, כּי שוֹכניהם הם בּעבוֹדתם בּשׂדה. השיך סיד רעב וּכחיה סבב ליד הבּתים וריחרח. מבּית אחד יצאה אשה עם תינוֹק ועל ראשה קערת־תבשיל וּפנתה אל השׂדה להביא אוֹכל לבעלה. ריח התבשיל עלה בּאפּוֹ של השיך סיד והגבּיר רעבוֹנוֹ. הוּא היה עייף ויגע מרוֹב הליכה וּמרעב וּמהרפתקוֹת השוּק. אך מריח התבשיל החליף כּוֹח. הוּא רץ אחרי האשה, נכשל ונוֹפל וקם וּמוֹסיף לרוּץ. משהרגישה בּוֹ הפּלחית נבהלה, חטפה את ילדה בּזרוֹעוֹתיה והחישה צעדיה. אך המטוֹרף, שרץ אחריה כּאילוּ בּכוֹחוֹת לא־לוֹ הדבּיקהּ ועוֹד מעט וּתפסה. האשה נתקלה ונפלה והתבשיל נשפּך על הארץ. היא צעקה לעזרה. בּינתים התנפּל המטוֹרף על התבשיל, שנתערב בּעפר, גרף בּידוֹ וּמילא פּיו.

בּשכוּנה הכּפרית התחוֹללה סערת צעקוֹת ויללוֹת נשים, מלוּוה נביחת כּלבים. מיד פּשטה השמוּעה, שהשיך התנפּל על תינוֹק, טרפוֹ והריהוּ דוֹרסוֹ ואוֹכלוֹ. חמת־טירוּף אחזה את הכּל והגברים בּאוּ דחוּפים, מזוּינים בּאלוֹת וּבמקלוֹת, הקיפו את השיך המטוֹרף והתחילוּ ממטירים עליו מכּוֹת בּלא מנין וחשבּוֹן.

וּבעוֹד הם מכלים חמתם בּשיך צעק אחד מהם:

“אחים! די, משכוּ ידיכם!”

ההמוֹן הניח ידוֹ וכל אחד ואחד התחיל מנגב בּשרווּלי שׂלמתוֹ את הזיעה, שניגרה על המצח והפּנים. אחד מהקהל ניגש אל השיך, שהיה מוּטל דמוּם וּפצוּע על הארץ ונגע בּוֹ בּידיו. הנוֹגע מילמל אל הקהל כּתמה. האנשים התחילוּ הוֹפכים את השיך המוּטל בּלי תנוּעה ורוּח־חיים. מלמוּל קוֹדר ספוּג פּחד וּדאגה מילא את החלל.

והנה הוֹפיע השיך חמזה, החזן והדרשן של המסגד, נתן בּקוֹלוֹ על בּני החבוּרה, שעמדוּ דמוּמים, כּשקוּעים בּפחד וּבחרטה כּאחד, ואמר:

“מה לכם עוֹמדים כּפסילים? התעוֹררוּ לעבוֹדה!”

החזקים שבּחבוּרה הפשילוּ שרווֹליהם וּבכל כּוֹחם נשׂאוּ את גוּפת השיך סיד. המוֹן רב מבּני הכּפר, בּיניהם חבוּרוֹת ילדים, נגרר אחרי נוֹשׂאי הגוּף הכּבד, שנשׂאוּהוּ בּאימוּץ כּל הכּוֹחוֹת. בּבת־ראש עמד השיך חמזה, הראה בּמקלוֹ על מקוֹם אחד ואמר קצרוֹת:

“כּאן…”

וכאן חפרוּ קבר רחב ועמוֹק, הוֹרידוּ את הגוּפה וכיסוּה בּעפר, בּכבוֹד ויקר. בּלב שׂדה משׂדוֹת הכּפר התרוֹמם תל אדמה שחוֹרה וענפי דקל סוֹככים עליו.

עברוּ שנים והפּלחים הקימוּ מצבה וכיפּתה מתנוֹססת על קברוֹ של השיך סיד, שנוֹהרים לוֹ מכּל פּינה להשתטח עליו, להתפּלל וּלבקש ישע ועזרה בּצר. השם שיך סיד נשכּח ושם מלא כּבוֹד והערצה ניתן לוֹ, הוּא “שיך אלארבּעין” (השיך מארבּעים הצדיקים). לכאן בּא כּל איש מצוֹק וּמר־נפש, כּל מי אשר קרהוּ אסוֹן. פּה הם שוֹפכים שׂיח לחש לפני הצדיק, נוֹדדים נדרים לקוּפּתו, מדליקים פּתילוֹת, כּדי שיהא השיך הצדיק מליץ יוֹשר לפני בּוֹרא עוֹלם, להחיש ישע לכל הנתוּן בּצרה וּמצוּקה.