א    🔗

בּכפר נעאמנה, מכּפרי מחוֹז דַקַהְלִיָה, דר השיך גוּנים, קוֹרא¹ וקבּרן, שתקן, רזה־גוּף, עיניו נוֹצצוֹת וּפניו שחוּפים וארוּכּים, גדוּשים קמטים.

זה לוֹ ארבּעים שנה, שאינוֹ יוֹדע אלא מלאכת המות והמתים. אתה מוֹצאוֹ יוֹשב למראשוֹתיו של גוֹסס וקוֹרא בּקוֹראן כּדי להקל על הנשמה דרך גאוּלתה, עוֹמד ליד גוּפתוֹ של מת וּמבקש רחמים עליו, עוֹבר ושב בּין הבּתים והקברים, מטבּיל את פּלוֹני וקוֹבר את אלמוֹני. משלח־יד זה הטבּיע עליו דמוּת־דיוֹקנם של מתים: מבּטיו יבשים וקוֹפאים ללא כּל חיוּת וּתנוּעוֹתיו כּתנוּעוֹת שלדים המעוֹררוֹת פּחד בּלבבוֹת – בּחינת מת שהתערב בּין החיים.

לביתוֹ של חוֹלה הוּא נכנס אט־אט, נשען על מטהוּ הארוֹך, יושב בּהרחבה בּקיפּוּל־רגלים וּבמתינוּת למראשוֹתיו של החוֹלה. אחר כּך הוּא מוֹציא את מחרזתוֹ² וּפוֹתח וקוֹרא. כוֹחוֹתיו של החוֹלה כָּלים והוֹלכים. עוֹד מעט ויֶהפך גוּף קר והשיך גוּנַים יהפכהוּ לכאן וּלכאן כּקצב זה ההוֹפך את שחוּטתוֹ.

בּא בּין בּריאים הריהוּ מטיל פּחד בּלבּם וענן קוֹדר שוֹכן עליהם: מחשבה מתעוֹררת בּהם על יוֹמם המתקרב וּבא…

בּוֹ בּכּפר דר צעיר מבּני הפּלחים, עמאר שמוֹ נקרא. קוֹמתוֹ גבוֹהה וגוּפוֹ איתן וּמלא כּשוֹר נַגח. צוארוֹ קשה כּגזע עץ עתיק וערפּוֹ רחב ושׂרוּע, נוֹצץ בּברק שמש כּלוּח־עץ מהוּקצע יפה… אין הוּא יוֹדע מהחיים אלא את הצד הצוֹחק והמסבּיר שּבּהם וּפניו, פּנים פּשוּטוֹת וגסוֹת, מאירוֹת אפילוּ בּשעוֹת העבוֹדה הקשוֹת בּיוֹתר. את שעוֹת מנוּחתוֹ הוּא מבלה על שׂפת התעלה, מבדח בּני־אדם בּפטפּוּט־ילדים שלוֹ וּמשׂמחם בּצחוֹקוֹ הרם המתגלגל. אכלן הוּא עמאר, לסתוֹתיו אינן נחוֹת רגע: פּעמים הוּא מכרסם קלח־דוּרה צלוּי, פּעמים הוּא מפצח תרמילי פּוֹל ירוֹק וּממלא פּיו. עתים הוּא מלקט בּשׂדה סִרִיס וחלבה וּשאר עשׂבי־בּר. תמיד הוּא לוֹעס כּבהמה המעלה גרה.

עמאר הוּא כּמעט היחידי בּכּפר, שאינוֹ ירא את השיך גוּנַיִם ולא עוֹד אלא שאוֹהב אוֹתוֹ ושוֹמר לוֹ אמוּנים. בּני־אדם רגילים לראוֹתם הוֹלכים זה בּצד זה. הראשוֹן רזה, שחוּף וקוֹדר, והשני מגוּדל, מאיר פּנים וּמפטפּט. וּמתלחשים עליהם בּני־אדם כּמשתאים: ישתבּח המקרב רחוֹקים, מלאך־המות עם מלאך־החיים! הידידוּת בּין השיך והבּחוּר השתרשה בּמשך השנים עד שהיוּ למשל בּכּפר בּידידוּתם ונאמנוּתם זה לזה.

עמאר לא ידע מחלה ולא זכר אם נפל למשכּב מילדוּתוֹ. דרכּוֹ להתל בּחוֹלים וּלכנוֹתם שֵם “בֶּקים מתפּנקים”. מימיו לא חשב על דבר, ששמוֹ מות, היה שׂוֹנא מתים וכל הכּרוּך בּהם ולא בּיקר בּית־קברוֹת. בּשׂיחתוֹ עם השיך גוּנַיִם לא היה נוֹגע בּעניני מחלה וּמות. מדרכּוֹ של השיך, שלא הוֹציא מלה מפּיו אלא בּקוֹשי נפשי רב. תמיד האזין לבדיחוֹתיו החריפוֹת של עמאר ושׂמח לצחוֹקוֹ חסר־הדאגה. לאמיתוֹ של דבר זקוּק היה לבדיחוּת וּלדברי־צחוֹק זה השיך החי תמיד בּין דמעוֹת וקוֹל ספוֹד וּבכי.

ב    🔗

יוֹם אחד כּשחזר עמאר לביתוֹ הרגיש, שראשוֹ כּבד עליו. זה לוֹ הפּעם הראשוֹנה בּימי חייו לתחוּשה כּזוֹ. הוּא עלה על התנוּר והתכּוֹנן לשינה וּצמרמוֹרת חזקה תקפתוּ והדריכתוּ מנוּחה כּל אוֹתוֹ הלילה. כּמה שהתאמץ להתגבּר עליה לא עלה בּידוֹ. וּמשאחזתוּ תנוּמה קלה ראה בּבוּאה דלה, דמוּת שלד של עצמוֹת ללא עוֹר וּבשׂר. הדמוּת נכנסה בּמתינוּת, מחזיקה מקל שידיתוֹ כּפוּפה, הלכה וּבאה אצל עמאר והתחילה קוֹראת כּמה פּרשיוֹת מן הקוֹראן וּמוֹנה אוֹתן על המחרוֹזת. וקריאה היתה בּהטעמה הדוֹמה לנוּסח המקוֹננוֹת. בּעיני הדמוּת אש בּוֹערת, שנשפּכה על ראש החוֹלה וּשׂרפתוּ… לילה קשה עבר על עמאר, הוּא היה נתוּן טרף לחוֹם, לדאגה וּלרוֹגש.

בּבּוֹקר יצא אל השׂדה חדל־אוֹנים, מוּרד־ראש ותוֹהה על עצמוֹ. הוּא כּילה את היוֹם בּעבוֹדת שׂדהוּ כּבהמת־עוֹל. חזר למעוֹנוֹ עיף ויגע מרוֹב עמל ועבוֹדה קשה, נעל יפה את הדלת, השתטח על התנוּר וישן שינה חזקה ולא התעוֹרר אלא עם אוֹר היוֹם. הוּא הרגיש מרץ זוֹרם בּגוּפוֹ ושׂשׂוֹן ותקוה ממלאים את נפשוֹ. הוּא יצא לעבוֹדתוֹ והתחיל, כּדרכּוֹ, אוֹכל וּמפטפּט, צוֹחק ושר וּמספּר מעשׂיוֹת וּבדיחוֹת.

בּין־השמשוֹת, בּחזירתוֹ לביתוֹ, נזדמן לוֹ בּדרך ידידוֹ השיך גוּנַיִם כּשהוּא מהלך בּמתינוּת על גשר התעלה בּמטהוּ הארוֹך והכּפוּף, עטוּי בּעבּאיתוֹ השחוֹרה עד שלא נראוּ מכּל פּניו אלא שני סדקים קטנים ושוֹממים, שבּמעמקיהם היבהב שביב־אוֹר דל. בּגוּפוֹ של עמאר התרחש זעזוּע, שלא ידע מהיכן בּא, אוּלם הוּא התקרב אל ידידוֹ וּבירכהוּ בּחיוּך מאוּנס. לשוא בּיקש לשעשעוֹ בּחדשוֹתיו וּמעשׂיוֹתיו. בּהליכתוֹ עם גוּנַיִם הרגיש, כּי נשימתוֹ קצרה כּאילוּ הוּא נוֹשׂא על כּתפיו משׂא כּבד לעייפה. מכּיון שלא יכוֹל לסיים את טיוּלוֹ מצא עמאר כּמה אמתלוֹת עד שנפטר הימנוּ.

הוּא נכנס אל הכּפר עם חשיכה. הלך בּפסיעוֹת רחבוֹת, להקדים וּלהגיע למעוֹנוֹ, כּדי להרגיע את רוּחוֹ הנרגשת. פּתאוֹם הגיעה לאזניו נקישת צעדים – כּקוֹל טפיחת טלפי צאן – מלוּוה יבבה חזקה כּיבבת הסערה. הוּא חשב, שהשיך גוּנַיִם עוֹקב אחרי צעדיו… החוֹשך התעבּה מאחוֹריו וּדממה מאיימת עטפה אוֹתוֹ. הוּא רץ לעֵבר הדלת וּבמצב של נטוּל־לשוֹן נכנס לביתוֹ נחפּז וּמבוֹהל. הוּא סגר יפה את הדלת מאחוֹריו, אולם עיני השיך גוּנַיִם, אלה החוֹרים השוֹממים בּברקם המעוּמעם, נראוּ לוֹ מבּעד אשנב חדרוֹ… הוּא פּשט את ה"עבּאיה", קיפּלהּ וסתם בּה את האשנב. קוֹצר־רוּחוֹ גדל, נטל המשׂא על לבּוֹ הכבּיד והלך והוּא צעק נרעש וּמזוּעזע כּשהוּא שוֹאף רוּח בּריאוֹתיו:

“מה רוֹצה ממני זה האיש?.. מה רצוֹנוֹ?..”

ג    🔗

ימים חוֹלפים, ימים בּאים ועמאר נראה עתים עליז ושׂמח, שוֹפע בּריאוּת וּמרץ ועתים זעוּף־פּנים וקוֹדר, מלא דאגה וחוּלשה. עכשיו לא ראה את השיך גוּנַיִם אלא לעתים רחוֹקוֹת, שלא כּדרכּוֹ כּל הימים. בּחברתוֹ היתה תוֹקפת אוֹתוֹ חרדה עזה, שהפכה איבה לשיך, מבּלי לדעת סיבּתה, איבה מתמיהה, שהרעילה את דמוֹ וכבלה את חייו בּכבלי הרהוּרים מפחידים. דמוּת צוּרתוֹ של השיך נסתרסה בּעיניו ושוּב לא יכוֹל להסתכּל בּפניו.

כּך נתקררוּ יחסי החברוּת בּין עמאר והשיך גוּנַיִם וּפגישוֹתיהם פּחתוּ והלכוּ מיוֹם ליוֹם וּבמשך הזמן נתפּרדה החבילה.

יוֹם אחד היה עמאר שוּב תקוּף קדחת. הוּא חזר לביתוֹ כּוֹשל ורוֹפף, חש בּראשוֹ וכוּלוֹ מיצר ודוֹאג. מחשבה ניצנצה בּמוֹחוֹ על יוֹם מוֹתוֹ הקרוֹב… בּערפּילי חוּמוֹ דימדם עמאר, כי השיך גוּנַיִם בּא להטבּיל גוּפוֹ, להלבּישוֹ תכריכים וּלהתקינוֹ לקבוּרה. הוּא הקיץ בּהוּל וּמבוֹהל, צוֹעק בּקוֹלי־קוֹלוֹת, מקלל את השיך וּמגרשוֹ מבּיתוֹ…

פּעם אחת כּשחיפּשׂ בּארוֹנוֹ “עבּאיה” ישנה לכסוֹת בּה את גוּפוֹ המצוּנן, נתקל בּכיפּה של צמר, שנתן אוֹתה השיך גוּנַיִם מתנה לעמאר בּימי ידידוּתם. הוּא חטף אוֹתה מבּין בּגדיו הוּא והתחיל הוֹפכה בּידיו בּתנוּעוֹת עצבּניוֹת. בּמוֹחוֹ ניצנצה מחשבה, שהאירה רשמי פּניו. מיד קם והצית את הכּיפּה בּאש, הסתכּל בּכּיפּה הבּוֹערת ונהנה הנאה יתירה.

מאוֹתה שעה, כּל אימת שהרגיש שתוֹקפתוֹ הקדחת, היה אוֹסף פּיסוֹת־נייר גדוֹלוֹת וּמצייר עליהן דמוּיוֹת שוֹנוֹת של בּני־אדם, גוֹזרן לחתיכוֹת וּמַצית בּהן אש, מסתכּל בּנייר הבּוֹער בּנאה וּבקוֹרת־רוּח, עיניו מזָרוֹת זיקי איבה וּשאיפה לנקם והוּא ממלמל בּלחש: “לאש הגיהנוֹם, השיך גוּנַיִם! אל האש ואל מר הגוֹרל!” ולא הפסיק מלחישתוֹ עד שנהפּך הנייר לעיניו לאֵפר. אחר־כּך היה עוֹלה על התנוּר וישן לוֹ שנת שקט וּמנוּחה.

יוֹם אחד יצא עמאר מבּיתוֹ לבית־הקפה כּדי לעשן נרגילה. מרחוֹק ראה את השיך גוּנַיִם כּשהוּא הוֹלך מעדנוֹת, שוֹקט וּבוֹטח וּבריא־אוּלם. למראהוּ התלקח בּוֹ הקצף והתחיל עוֹקב אחריו. הוּא הרים אבן וזרק בּוֹ זריקה מהירה ועזה. האבן פּגעה בּצוארוֹ של גוּנַיִם. עמאר נעלם בּשׂדה והקבּרן הסתכּל מבוֹהל לצדדים לראוֹת מידי מי בּאה לוֹ האבן. אבל לא ראה אדם, חוּץ מכּמה תינוֹקוֹת, ששׂיחקוּ לא רחוֹק ממנוּ וסבוּר היה, שאחד מהם פּגע בּוֹ שלא בּמתכּוון.

עמאר חזר למעוֹנוֹ בּקוֹרת־רוּח ונפשוֹ שבה למנוּחתה. למחרת ארב לשיך בּדרך, שהיה רגיל ללכת בּה. הוּא יִדה בּוֹ אבנים וּשתים מהן פּגעוּ בּכתפוֹ.

עמאר התנכּל לפגוֹע בּשיך בּכל הדרכים – עד שהתמחה בּהן בּאוֹפן מוּזר. היה עֵר בּלילוֹת, מחבּל תחבּוּלוֹת וקוֹבע דרכי הגשמתן. לא פּעם אחת נפל השיך גוּנַיִם בּבוֹר המכוּסה צמחים נוֹבלים ויבשים. לא פּעם אחת בּטבילתוֹ על שׂפת התעלה לפני תפילה דחפוֹ מישהוּ לתוֹך המים, כּמבקש להטבּיעוֹ. לא פּעם אחת פּרח ונח על ראשוֹ ענף עבה של עץ, שכּמעט הביא עליו כּלָיה.

עמאר לא הסתפּק בּנכליו לשיך עצמוֹ אלא התנכּל גם לביתוֹ. השיך גוּנַיִם מצא כּמה מתרנגוֹלוֹתיו ואוָזיו חנוּקים. פּעם אחת הבחין שאלמוֹני נקב את הקיר וּפרץ פּירצה בּתקרה. השיך הקבּרן היה מוּפתע ולא היה בּידוֹ אלא ליחס תעלוּלי־שׂטן אלה לשדים ולרוּחוֹת. קרא פּסוּקי לחש לאללה נגד השׂטן וּביקש עזרה ויֶשע למנוֹע רעתם.

ד    🔗

פּעם אחת בּחצוֹת לילה הקיצוּ תוֹשבי נעאמנה לקוֹל קריאוֹת לעזרה. הכּל קמוּ נחפּזים מעל יצוּעיהם ויצאוּ לחוּץ לראוֹת פּשר דבר – והנה לשוֹנוֹת אש יוֹצאוֹת מבּיתוֹ של השיך גוּנַיֶם וּמאיימוֹת בּסכּנה גם על שאר הבּתים. התחילוּ נלחמים בּאש וּלצמצמה. אחרי עמל רב הצליחוּ לכבּוֹתה. כּשהלכוּ לראוֹת את הבּית שנשׂרף מצאוּ בּלוּל גוּפה שחוֹרה שסוֹרסה צוּרתה מחמת כּויוֹת. ועד שהם מתאמצים להוֹציאה מהמפּוֹלת נשמעוּ קוֹלי־קוֹלוֹת:

– תנוּ לי ואטרח ואשׂא את ידידי וחביבי… תנוּ לי ואקרא את הפּרשה לידוֹ… תנוּ לי ואעסוֹק בּטבילתוֹ וּבקבוּרתוֹ… ירחם אללה על נשמתך, שיך גוּנַיֶם!

הקהל ראה את עמאר רץ וּבא וטוֹפח על חזהוּ בּשתי ידיו. פּינוּ לוֹ דרך ונתנוּ לוֹ לטפּל בּגוּפה. עמאר מילא תפקידוֹ כּראוּי. השכּיב את השיך על מיטת המות, קרא לידוֹ את הפּרשיוֹת, שהשיך היה רגיל לקראן ליד הגוֹססים והמתים, אחר כּך רחץ אוֹתוֹ והלבּישוֹ תכריכים, נשׂאהוּ אל הקבר והטמינהוּ בּעפר וסתם עליו יפה את הגוֹלל. וּכשנתפּזרוּ המלַוים ושבוּ אל בּתיהם קם עמאר, הניע בּידיו תנוּעה רחבה ונשם ארוּכּוֹת בּהנאה.

ה    🔗

מכּיון שתוֹשבי נעאמנה לא מצאוּ איש ראוּי למלאכת השיך גוּנַיֶם חוּץ מידידוֹ עמאר, הטילוּ משׂרה זוֹ על שכמוֹ. הוּא קיבּל את המשׂרה בּרצוֹן וּבנחת והתחיל עוֹסק בּה בּמרץ וחריצוּת. הוּא הקדיש את עצמוֹ כּוּלוֹ למשׂרה זוֹ. עזב את האדמה והצאן ועסק בּקבוּרת מתים וסתם עליהם יפה את הגוֹלל. שכרוֹן־שׂמחה מוּזר היה תוֹקפוֹ מששמע על אדם גוֹסס אוֹ נפטר. הוּא חש עוֹנג עמוֹק, שתפס את כּל חוּשיו, בּשעה שהפך בּידיו גוּפתוֹ של מת, מתוֹך אמוּנה, שכּל מת מוֹסיף לוֹ מוֹתר ימיו.

משקיבּל עמאר – אוֹ בּיתר דיוּק: השיך עמאר – את משׂרתוֹ החדשה חל בּוֹ שינוּי גדוֹל. גוּפוֹ התחיל מכחיש, עיניו עמקוּ בּחוֹריהן וּמצחוֹ נעשׂה בּוֹלט. קוֹל צחוֹקוֹ ודברי בּדיחוֹתיו נעלמוּ וּפניו הארוּכּוֹת נתכּסוּ זעף מבהיל. הוּא התרחק מבּני־אדם, העדיף את ההתבּוֹדדוּת והיה צוֹעד על פּני גשר התעלה בּצעדיו היבשים והרחבים וּבקוֹמתוֹ הארוּכּה בּהליכת חשש וסוֹד. כּך היה מהלך נשען על מטהוּ של השיך גוּנַיִם, שירשוֹ ממנוּ עם כּל העזבוֹן. וּכשראוּהוּ בּני־אדם מרחוֹק התחילוּ מתלחשים:

– הנה מלאך־המות של הכּפר! הנה נוֹטל הנשמוֹת!