א.    🔗

אחד אחד נעלמים והולכים מעל אופקי־חיינו גדולי־הדור, מגשימי־התחיה הלאומית ואנשי המופת שבה; אחד אחד מסתלקים והולכים מעמנו האישים־הגבורים – גבורי הרוח וגבורי־הרצון, ששמשו כל ימי חייהם סמל לכמיהת האומה לשנוי־ערכין בהויתנו. עתה בא תורו של הנדיב; אף הוא שבק חיים לכל חי. בן פ"ט היה במותו; ישיש היה, נטול־כח ושבע־ימים ורוגז. היהדות באשר היא דוויה היתה, מוכית ונעלבה עלבונות מרים; אויבים קמו עליה ואמרו להכריתה מעל העולם, היהדות הגרמנית, שממנה מוצא משפחתו ומוצאו, ירדה מגדלותה וכיום היא נרדפת עד חרמה. יהודיה הם בבחינת צוענים ללא מולדת, ללא זכויות; מושליה שכחו להם את חסד נעוריהם, היותם מפרסמים את שם אשכנז בעולם בעבודתם המדעית והספרותית, כח־כשרונם התעשיתי והמסחרי; תורת האימציפציה פשטה את הרגל. הבארון, היהודי הגדול, ראה את התפרצות היצרים השפלים, את התחזקות רגשות הנגד־שמיים – ולבו נשבר בו; הוא שש לעזרת אחיו.

אולם נחמה גדולה היתה לו: ארץ־ישראל, שעוררה בלבו התלהבות משיחית וחוללה במעמקי נפשו את דבר הפלא של הכרת־הצורך בהתישבות יהודית על אדמת־מולדתו, משמשת כיום מקלט ליהודי העולם כולו; התחיה לובשת והולכת צורה מעשית: תקופת ההגשמה איננה מבישת את תקופת־החזון: תקופת ראשוני־המעשים, על כשלונותיה המרובים והמרים, על מאמצי־ההעפלה של ראשוני מגשימיה, שעוררה ספקות ומרירות בלב רבים, הכשירה את הקרקע לצמיחת העליה הגדולה והתישבות ההמונים. כיום נקל לסקור סקירה הסטורית אחורנית ולהעריך הערכה נכונה וכנה את צעדי־הראשונים, חלוצי ההגשמה הציונית; את אנשי “הבילו”, את מיסדי המושבות הישנות… בלעדי אלה אין להבין להתפתחותה של הציונות ולמתהווה והולך בימינו אלה… היתה זו חוליה ראשונה בשרשרת־המעשים של מפעלי־האומה ההיסטורי.

הבארון אדמונד היה אחת מן החוליות ההכרחיות שבשרשרת זו. בלעדיו היתה כל תנועת התחיה לובשת צורה אחרת והולכת אולי בכוון־מעשים אחר. הוא הגשים את שאיפות רגשות חובבי־ציון ובנדיבות רוחו הגדולה ביצע את תכניתם והרגיש אותן ההרגשות שפרפרו בלב המוני־ישראל במזרח אירופה, שנתגבשו ביסוד תנועת חובבי־ציון ומצאו להן מוצא בלב איש־המערב – אותו הבארון היהודי הדגול מרבבה שחי את חיי אומתו, נתייסר ביסוריה ולבו היה רווי תקוותיה לשיבת ציון. אדם זה היה לאחד ממנהיגי דורו, וביצע למחצה את תכנית־אחיו, ששאפו להתערות בקרקע המולדת הישנה. אנשי מופת מסוגו של רוטשילד משמשים לנו אספקלריות, אשר בעדן אנו רואים את תסיסת התקופה החולפת, את חויותיה ומגמתה. ולפיכך היו בימי כל חייו עיני כל יהודי הגולה נשואות תמיד אליו בשעת צרה כבשעת שמחה. ההמונים הרגישו, כי שם במרחקים – בפאריס המפוארה – יושב יהודי גדול ונאמן, הכואב את כאב־עמו ושהיכולת בידו לבוא לעזרו, להציל את כבודו ולסייע לו ברצונו לשנות את ערכי־חייו…

ב.    🔗

וההמונים לא טען בחושם הבריא. אדמונד רוטשילד היה להם לפה – היה למנהיג, שאיננו משמיע קול ועושה את מעשיו בסתר, בכח השפעתו הכבירה על מדינות ואישים. בתוקף מצבו נבצר ממנו לפעול בצורה עממית ומכאן גם מבוכתו למראה התפתחותה של התנועה הציונית, עם התעלותו המשיחית של חוזה ומיסדה, ברוך האלהים: הרצל. אבל הכל חשו כי בחיי היהדות, ברצונו להכות שרשים בארץ מולדתנו, שפעם בלב האומה, היה רוטשילד בימים ההם בבחינת מלך ללא כתר, מלך שעטרתו באה לו בעקב אמונתו הגדולה בעתידה של אומתו, נאמנותו העקבית למסרתה ועברה, בטחונו האיתן בשיבת עמו לארצו ועצמת התמדתו המעורר הערצה בעבודת ההתישבות. כי מאז ומעולם קמו לנו בימי גלותנו הארוכים שרים יהודים, שבכח השפעתם ומסירותם לגורל עמנו, הקלו על סבל בניו, הצילום משיני אויבים והסירו מעליהם רוע־גזירות. בדור הקודם היו הירש ומונטיפיורה, שכל מגמת־לבם היתה להרים את העם משפל מדרגתו, לשנות את דרכי־חייו, להכניס מקורות מחיה חדשים אל תוך הויתו – מקורות של עבודה – ולתת לו השכלה מערבית, להוציאו מחומות הגיטו ולהשיג זכויות אזרחיות: לפנים עשירי ישראל אלה לכבוד אומתנו בדאגתם וחרדתם להמונינו, בנדיבות־לבם הכבירה, שמעטים כמוהם בין בעלי־ההון שלא מבני־ברית. שרים ועשירים אלה האירו את חשכת הגולה, במקום שנארגו סביב דמותם אגדות מקסימות. ההמונים התגאו ביפי רוחם, ביושר־נפשם ואף חשו עצמם מתעלים עם התעלותם הם.

אדמונד רוטשילד הנהו יורשם הנאמן של השרים האלה. הוא הלך בעקבותיהם, עזר להמוני העם, יסד מוסדות־חסד: תמך בהם בכל שטחי־החיים, השפיע על מדינאים לשם הטבת מצב אחיו.

אולם הוא הנהו השר היחידי, שזכה לשם “הנדיב”, “הנדיב הידוע”. הוא נעשה – הוא עצמו – לאגדה חיה בחיי האומה. אישיותו הנאצלה, רווית הרגשות־חבה עמוקה לציון, המזועזעת עד למעמקי הנפש מעצמת רעיון התחיה והיוקדת כיקוד אש־קדושים בעצמיו, לבשה, בעיני רוחו של העם, דמות גבור לאומי והפכה למיתוס חי. הציונות המעשית, ציונות־ההתישבות, נסתמלה באדם, ביהודי הזה. תנועת חבת־ציון נתגלמה בו מבחינת יכולתו הכספית הכבירה, גודל רוח־נדיבותו ואהבתו לארץ אבותיו. אליו נשאו את עיניהם פינסקר, הרב מוהליבר ויבדל לחיים, אוסישקין, בשעה שגמרו אומר לגשת למעשים בארץ.

ג.    🔗

הוא הנהו “הנדיב”, כי על כן חש תחושה אינסטינקטיבית, כי אין למצוא פתרון כלשהו לצרת היהודים אלא בהתישבות בארץ־אבותינו, בהקמת מעמד־אכרים, שיעבוד את אדמתה ויחיה מתנובתה. הבארון הירש חלם על שנוי־ערכין בחיי אומתו ופנה לדרום אמריקה; הוא לא הבין לכחה הרוחני של שיבת־ציון, לאותה האוירה של ארץ־ישראל שמחכימה וירתע מפני הקשיים המדיניים והאקלימיים, שבהם עלול היה להתקל. הוא לא היה חדור רוח־אהבה קנאית ויוקדת לארץ ויגמור אומר בלבו להציל את גוף האומה, מבלי לקחת בחשבון את הגעגועים לארץ־מולדתנו.

“הנדיב” חש בעצמותיו את היהדות תחושה ראשונית; ואף את ארץ־ישראל חש כאחד מיסודות חיי אומתו. ועל־כן התמכר להחיאתה היהודית התמכרות נפשית־מוחלטת. הוא הקריב קרבנות ויצר את אשר יצר בדם־לבו. רבו כמו רבו שגיאותיו ושגיאות מבצעי תכניתו. ראשית עבודתו היתה רוויה רוח פילאנטרופית. אולם זה כחה של הארץ, שהיא שוותה למפעלו של הבארון, עוד בראשית צעדיה, הוד וערך של סמל לאומי. היא העלתה גם את מחולל ההתישבות, העמיקה בו את ההכרה בחשיבותה ההיסטורית והטילה עליו תעודה לאומית.

המפעל גידל את האיש, נתן טעם לחייו, חישל את אפיו ועורר בו כחות־יצירה, כי על כן היה כל ימיו שרוי בספירה עילאית של תיקון נשמת אחיו ויצירת יהודי חדש על אדמת עברנו. בכל רמ"ח אבריו חש תחושה ציונית, אותה התחושה הראשונית, שבלעדיה אין מקום לציונות נאמנה: – אותה התחושה המיוחדת והאיתנה, שבכחה נוצר העברי החדש, המעורה בקרקע המולדת בכל רמ"ח אבריו. כי בחביון־נפשו קנן רצון־האומה לשנות את ערכי־חייו של היהודי ולהעמידו בתנאים היחידים, שבהם עשוי הוא לגדול גידול טבעי ובריא: בארץ־ישראל.

בתחושתו זו צפון סוד גדולתו של “הנדיב”; הוא הבין, כי קודם לכל יש לדאוג לקרקע, שאל תוכה יש לשלוח את שרשי האומה למען יצמיחו אילנות נאים, ובדבר זה עסק וטפל כל חייו. למעלה מחמשים שנה השקיע את הונו ואונו בפיתוח ארצנו, ואף־על־פי־כן נשאר ער ורענן: רעיון התחיה הפיח בו רוח חיים בלתי־פוסק, כה קשור היה בכל נימי נפשו אליה… אותו רעיון היה לחלק מהויתו. עם התפתחות החיים העבריים – גדל ונתחזק הרעיון בלבו, עם ראשוני הקשיים שבהם נתקל – נתחשל בו גם רצון המעשים… ובימיו האחרונים זכה לראות במו עיניו את המשך פעלו, את דבר הגשמת “הבית הלאומי”…

ד.    🔗

“האנשים, אומר אימרסון, שהיו נושאי התכונות האלה (תכונות הרוח) ואשר זכו להן פעם במדה יתרה ופעם במדה מועטה, מסתלקים מן העולם. אבל תכונותיו וסגולת רוחו של כל אחד מהם מתקיימות ונאצלות על אדם אחר”.

סגולות אלו – האמת ניתנת להאמר – נתקיימו ונתגשמו, מתקיימות ומתגשמות בצורה ובדרך אחרות ובטיפוסי אישים אחרים…

זה גורל החיים. אולם מבחינה הסטורית בודאי, שפעולות כל אנשי המופת תתלכדנה, תתגבשנה והיו, במשך הדורות, למפעלה החי של האומה הקמה לתחיה.

כי מחומר אנושי אחד קורצו כל אנשי המעלה שבמעשה הציוני – מחומר הרצון ושאיפות הדורות לגאולה.

אדמונד רוטשילד, השר היהודי, גואל אדמת ישראל – שמו יזהיר בזוהר רקיע התכלת שעל פני ארצנו לעולמים.